חנות המכולת של סבא

 

הייתי בת 14, תום ילדות.

הייתי בת 14, תום ילדות.

 

חנות המכולת של סבא

לסבא שלי, שלום רבינוביץ', היתה חנות מכולת קטנה ברחוב גאולה, באותו רחוב שבו היתה גם דירתם של בני המשפחה, במרחק כמה בתים מחנות המכולת. בחנות עמדה ליד הדלפק חבית עץ קטנה שבה היו שרויים הדגים המלוחים, הרינג. על יד החבית עמד שרפרף קטן, מהסוג הקלוע. על שרפרף זה נהגתי לשבת, קרוב לחבית. ישבתי ושאפתי את הריח הכבד של ההרינג. עד היום אני בולעת את רוקי כשאני נזכרת בריח. אנשים היו יוצאים ובאים בחנות המכולת הקטנה הזאת, כולם פולנים טובים, נמלטי קדם-שואה ושואה.

סבא שלי חי עם משפחתו בוורשה, אשתו חוה וארבעת ילדיהם: רחל הבכורה, יוסף (אבי), מרים ויואל הקטן. סבי היה איש פעלתני ועבד ברכבת. אז הרוסים שלטו בפולין. אחד ממכריו של סבי נסע לפלשתינה וכשחזר החל לספר סיפורי בדים על השפע שבפלשתינה: איך נסע בעגלה מיפו לראשון לציון, והענבים נפלו לו ישר לפה. בשנת 1922 יצאה פולין לעצמאות. רוחות אנטישמיות החלו לנשב.  יום אחד נסע סבי ברכבת. חזר מורשה מנסיעה לרגל עסקים. הקרון היה ריק, לבד מיהודי נוסף שישב בו. סבי היה פולני בכל מהותו: שפה, בגדים, התנהלות. היהודים האחר היה יהודי בכל רמ"ח אבריו: זקן, טלית קטן, מגבעת. לקרון נכנסה חבורה של צעירים, חוליגנים בלשון עם לועז. הם נטפלו ל"יהודון" והתחילו להתעלל בו, מילולית ופיזית. סבי ישב שם, פולני נכבד למראה, ולא הוציא הגה מפיו. כשהגיע הביתה אמר לאשתו: תארזי, אנחנו נוסעים לפלשתינה. כל בני המשפחה, דודים דודות, אחים, אחיות – אמרו לו: השתגעת? שם מדבר, ערבים, ארץ פראית. אבל הוא התעקש., זכר את הענבים שנופלים לפה. הם עלו כולם לפלשתינה. אבי היה בן 11, יואל היה בן ארבע.

יום אחד ישב סבי בפתח חנות המכולת שלו, ברחוב גאולה היורד אל הים. הוא היה מהורהר וחיכה ללקוחות. לפתע חלף ברחוב איש צעיר. סבי התבונן בו וזינק ממקומו: האיש היה מוכר לו, פניו היו מוכרים עד אימה: יוסף הקטן… אמר כלא מאמין. האיש עצר. סבי זיהה את בן דודו יוסף, שכולם קראו לו יוסף הקטן. הגדול היה כמובן אבי, שנולד לפניו. שניהם קרואים על שם אביו של סבי. כן. זה היה יוסף הקטן. כמעשה נסים עבר ברחוב ההוא. השניים התחבקו והזילו דמעה. יוסף הקטן היה היחיד שניצל מכל משפחתו. הם לעגו לסבי על שהוא הולך לארץ פראית. הם נשארו בארץ המתורבתת ומצאו את מותם במחנות. נמלט רק יוסף הקטן והגיע לארץ.

אבי וחברים בטיול אופניים

אבי וחברים בטיול אופניים

בכל יום שישי היה סבי מונה את פדיון החנות. הוא היה יושב אל השולחן בסלון, מונה מטבעות ומסדרן לפי ערכן. מגדלים מגדלים של מטבעות. כל עשיריה של מטבעות היתה נעטפת בפיסת עיתון ומוצבת בצד. אני הייתי מתבוננת בו מוקסמת. כשהיה מסיים, היה משלב את אצבעותיו בנחת ומפזם לעצמו בניגון שקלט מערביי יפו: "בלדיה, בלדיה…".

כולם גרו ביחד: סבא שלום וסבתא חוה, הדודה רחל אחותו של אבא, הדוד יואל אחיו של אבא, עם אשתו פנינה, ולימים גם עם בתם התינוקת דורית. הדירה היתה בקומה שנייה, גדולה ומרווחת. סלון גדול שרצפתו מרוצפת בשטיח של אריחים צבעוניים; סביבו שלושה חדרי שינה: באחד סבא וסבתא, בשני רחל, והשלישי יואל פנינה. המטבח היה קטן יחסית ונפתח אל מרפסת צרה שמעליה היה אפשר לצפות לחצר הפנימי ולצדם האחורי של בתים שכנים. חדרה של רחל נפתח גם הוא אל מרפסת שצפתה אל רחוב גאולה. במרפסת זאת ביליתי שעות, מתבוננת אל העוברים ושבים, רואה את פיסת הים במורד הרחוב, את הקיוסק שהיה בדיוק מעבר לרחוב. בשעות אחר הצהריים הייתי שומעת את קריאות מוכרי העיתונים: "ידיעות מעריב". לא הבנתי מה הם אומרים. אבל בשבת בערב הייתי שומעת תמיד את השירה: " אליהו הנביא, אליהו התשבי, אליהו הגלעדי. במהרה יבוא אלינו עם משיח בן דוד..". גם את זה לא ממש הבנתי.

סבתא עזרה בחנות. רחל ופנינה טרחו במטבח. הן כבשו כרוב בצנצנות, כבשו מלפפונים בצנצנות, הכינו רגל קרושה. פנינה לא היתה פולניה. הן אמרו שהיא "ספרדיה" יואל "מצא" אותה כשהיה נוטר בכפר הנוער מאיר שפיה. סבא וסבתא התייחסו אליה ברוחב לב. הם אמרו שהיא היתה"יתומה". פנינה אימצה לעצמה את הפולניות בדבקות רבה. למדה להכין מאכלים פולניים, וגם טיפלה במסירות בסבתא כשהלכה והזדקנה.

אבי הנוטר עם חבריו הנוטרים

אבי הנוטר עם חבריו הנוטרים

אבי ואמי גרו לחוד, בבית קטן בצפון, בשכונת הפועלים – כך קראו לה. הם הפקידו אותי לעתים מזומנות אצל סבא וסבתא ברחוב גאולה 29. בכל פעם כשאמי נזקקה לאשפוז בבית חולים או בבית הבראה, למשל לאחר שילדה את אחי יורם, ואחריו את אחי יעקב, היו מאחסנים אותי אצל סבא וסבתא. לא אהבתי להיות בביתם. הם היו קרים ומנוכרים אלי. רחל ופנינה לעגו תמיד לאמי. היא לא היתה "ברמה" שלהן. הן לעגו לה ולהוריה, ועשו זאת בפני. ואני שמעתי וכאבתי. אמא לא ידעה לבשל, היא לא היתה עקרת בית מתוקתקת כמוהן. הרגשתי שהן בזות לה. אלי התייחסו בעליונות ובאדנות. תבעו ממני לעמוד בסטנדרטים של בית פולני מכובד, שיש לו חוקי אצילות והתנהגות מקובלים. ביחוד היתה לדברים משמעות כשישבנו לאכול. פולנים טובים ומחונכים אוכלים על פי כל גינוני הטקס.

סצנה אחת נחרתה עמוק בזכרוני: הייתי בבית שימוש ו"עשיתי פיפי". כנראה נטפו כמה טיפות של הנוזל היקר על המושב, שקראנו לו "קרש", כי הוא היה עשוי עץ. יצאתי לעיסוקי, אבל כעבור כמה דקות קרא לי יואל, דודי. הוא קרא לי לבוא לבית השימוש, עמד מעלי גבוה ובעל קול עמוק, הצביע באצבע על הטיפות ושאל בקול נוזף: את עשית את זה? עמדתי שם, קטנה, נבוכה ומושפלת. אני לא זוכרת את ההמשך, אבל המעמד הזה זכור לי היטב.

אבי וחברים בצבא הבריטי

אבי וחברים בצבא הבריטי

אבא שלי, אחיו יואל ואחותו רחל – כולם היה בצבא הבריטי. אבי היה ביחידת קמופלאז' – כך קראו לזה ושירת במדבר המערבי ואחר כך באיטליה. רחל היתה נהגת אמבולנס. יואל חזר מהצבא הבריטי כולו חדור רוח צבאית בריטית. עד היום, והוא היחיד שחי עדיין, זקן ותשוש, הוא לא מפסיק לדבר בהערצה על הבריטים, על הסדר, הקפדנות, המשמעת. הוא אוהב לספר סיפורים על הימים שבהם שירת בצבא הבריטי. נראה לי שאלה היו הימים המשמעותיים ביותר בחייו. את המשמעת הקפדנית העביר גם לביתו ולמשפחתו. נראה לי שכולם הסתדרו עם זה איך שהוא, חוץ ממני. הייתי ילדה מרדנית. אמא תמיד אמרה לי : את ילדה רעה. מכיוון שכך, השתדלתי באמת מאוד להיות ילדה רעה. אני חושבת שעד היום אני ילדה רעה.

אבי ואחותו רחל בצבא הבריטי

אבי ואחותו רחל בצבא הבריטי

יואל הזדהה בכל לבו עם הצבא הבריטי. הוא היה בריטי. הוא לבש מדים נאים, והיה בעל רובה בריטי משובח וחינוך בתרגילי סדר, שקיבל היישר מסרג'נט מייג'ור סמארט המפורסם ממשמר המלכה בלונדון, שני מטרים ושפם של משמעת. על כתף ימין ענד משולש צהוב, סמל לכך שהיה שייך למרחב זבולון ולא למרחבים סמוכים. הבריטים רצו להיות בשליטה תמיד, להפריד ולדעת מי מגיע מאיפה, מי שייך למי. סדר צריך להיות.

יואל סיים קורס בהצטיינות, וקיבל פיקוד על פלוגה של חיילי חימוש בבית הספר שפייה. בתחילה ניסה למרוד, לבקש לו תפקיד קרבי יותר, אבל סרג'נט מייג'ור סמארט הפליג בשבחי הניהול שלו בפני הממונים, וכבר היה מאוחר מדי. ואמר תמיד לחייליו שאין לך חייל שאינו תורם למאמץ המלחמתי, רק אזרחים אינם תורמים. למרות קשיחותו, ידעו החיילים שלו שעל הסרג'נט אפשר לסמוך. תמיד דאג להם לאוכל, לשתייה, לשינה טובה, סנדוויצ'ים וקפה לשומרים, ולנייר טואלט ליד הבור.

בבית הספר נאסר עליו ליצור קשר עם הילדים. יום אחד נכנס למטבח לקחת מים קרים, ואז פגש ילדה יפה בת 12 בשם פנינה, בת לאב מאנגליה ואם למשפחת גרונר הידועה מחברון, שנפטרו שניהם. היא גדלה אצל דודה, לייבל המפורסם מחב"ד, הממונה על אוצר הרבי. הוריו של יואל קיבלו אותה למשפחה בזרועות פתוחות, לתפקיד האם הבאה. "גם אבא שלך לקח אותי כשלא היו לי הורים," אמרה לו אמו.

סבא שלום וסבתא חוה

סבא שלום וסבתא חוה

אבי המשפחה חי ברוסיה. שמו היה רבין. אבל ברוסיה כל שם קיבל את הסיומת איץ', וכך הפך להיות רבינוביץ'. אבי משפחת רבינוביץ' עבר בסוף המאה התשע-עשרה מרוסיה לעיירה פולנית בשם חרוביישב, הוא קנה בה בית גדול, והקים אכסניית דרכים משגשגת. הבית עומד עד היום. היום הוא מוזיאון. אביו של אבא, שלום, נולד באכסניה עם שני אחיו, אהרון והרשל. אחר כך חי שלום בוורשה, ובנה עבור השלטון הרוסי מסילות ברזל. הוא אהב את הרוסים ודיבר בשפתם, שפה של סדר והיגיון, של מתמטיקה.

מנחם, אביה של סבתא חוה, עבד תחת הרוסים בפולין. כיוון שהיה רב ומשכיל, תפקידו היה לנהל את רשומות הנולדים והמתים בעיירה, ולדווח למרכז. מהצד היה קשור בעסקים עם גוי שהיה מגדל דגים לא כשרים, עסק רצוי ומרוויח, כל עוד לא מוכרים ליהודים. שתי בנותיו, חווה ומניה, התייתמו ממנו בגיל צעיר, ומכיוון שכעת היו עול על בני המשפחה הנותרים, נשלחו לעבודה אצל משפחת רוטנברג אחת, שבמרתף ביתה פעל בית חרושת לכובעים לנשים מלאכת יד. האחיות התאומות הכירו שם את שלום. הוא מצא מטען של נוצות צבעוניות בצד הדרך ובא למכור אותו לרוטנברג. שלום התחתן ראשית עם מניה הבכירה, ואחר כך, כשנפטרה, עם חווה הצעירה והטובה, וממנה הוליד את ארבעת ילדיהם.

אבי ואמי נפגשו בתל אביב

אבי ואמי נפגשו בתל אביב

אבי יוסף העריץ את אמו. הוא קרא לה מָמֶלוּ (מעין אמא'לה). את אשתו, אמא שלי, הוא לא כל כך העריץ. אני חושבת שאהב אותה, אבל בדרכו. אמא הגיעה לארץ כשהיתה בת 17. הוריה, ישראל וסימה נולדו ברומניה. גם אמא נולדה ברומניה, אך כשהיתה תינוקת החליטו הוריה להגר לקנדה, וכך נמלטו מאימי מלחמת העולם השנייה. הם היגרו למונטריאול עם שלושת ילדיהם: יהודה, מרים (אמי) ונתן. אמי נולדה עם אח תאום. שניהם היו פגים ואחיה לא שרד. היא עצמה נולדה עם מוגבלות קלה בשמיעה ובתפיסה. שלושת האחים היו קנדים בחינוכם, דיברו אנגלית וקראו להוריהם מאמי ופאפא. השמות האלה נעשו שמותיהם. גם אני, נכדתם, קראתי להם מאמי ופאפא. כך קראו להם כולם. כשהיתה אמי בת 17 החליטו מאמי ופאפא לעלות לישראל ולהיות חקלאים. הם קנו נחלה בכפר מל"ל (שעדיין נקראה אז "עין חי"), והקימו משק לתפארת. אמא חסרה מעט כישורי חיים, ולכן החליטו הוריה להשיא אותה לאיש. מהנישואים נולדה רותי. הנישואים לא עלו יפה ואמא חזרה לגור עם הוריה עם התינוקת רותי. מתוך דאגה לעתידה החליטו הוריה לשלוח אותה לעבוד בתל אביב. שם עבדה וגרה עם שותפה לחדר. שם פגשה את אבי, ותוך זמן קצר ביותר, שבועות ספורים, החליטו להתחתן. אמי כבר היתה בהריון ואני נולדתי, בת בכורה לאבי, בת שנייה לאמי. רותי נשארה בטיפולם של מאמי ופאפא וגדלה אצלם.

תמיד קנאתי ברותי. היא גדלה אצל סבא וסבתא בכפר מל"ל, במשק, בשדה הפתוח, מקום שאני אהבתי מאוד ורציתי לחיות בו. ואילו אני נאלצתי לחיות בבית הקטן והעלוב של הוריי, ילדה מרדנית ולא ממושמעת, חוטפת כל הזמן גערות, נזיפות וגם מלקות בחגורה. רותי, לעומת זאת, קינאה בי תמיד, כי היא נאלצה לחיות עם סבא וסבתא, בשעה שאני, "המועדפת" חייתי עם אבא ואמא. כך קנאנו אחת בשנייה ולא ידענו על כך כלל. רק בבגרותנו כששוחחנו ברצינות האחת עם השנייה, התברר לנו הדבר.

תם ולא נשלם

השאר תגובה