השפחה הגבירה, חלק ב (רומן היסטורי)

ג. גזרות אלחאכִּם

האמאם הצעיר החל את דרכו בניהול מדיניות החוץ בדרך מעוררת התפעלות. זמן קצר אחרי עלותו לכס השלטון הגיעה משלחת ביזנטית למצרים, כדי לנהל משא ומתן על כריתת חוזה של שלום וידידות. זה היה משא ומתן שהתנהל תוך כדי מלחמה. אלחאכִּם שלח את אחי אמו אוֹרֶסטַס, פטריארך ירושלים, להתלוות אל השליח הביזנטי לקהיר. שניהם קיבלו מהאִמאם מתנות יקרות ערך. הם הצליחו השיג שביתת נשק למשך 10 שנים. אולם כעבור שלוש שנים, בשנת 1003, פתח אלחאכִּם בסדרה ממושכת של מעשי דיכוי נגד יהודים ונוצרים. המעשה הראשון בסדרה זו היה הריסת הכנסייה על שם מרקוס שבאזור המסגד הגדול אלראשִדה בפֻסטאט, בתואנה שנבנה ללא רשיון. זמן קצר לאחר מכן אירע מאורע רב רושם ביותר, שיש רואים בו את שיא המעשים הקיצוניים של אלחאכִּם, והוא החרבת כנסיית הקבר שבירושלים, המקום הקדוש ביותר לכל הנוצרים בעולם. משפחתו של אלחאכִּם היתה רובה נוצרית: אמו, שני אחיה שהיו פטריארכים. הוַזיר שלו, אִבּן עַבּדוּן, היה נוצרי ואפילו סופר החצר, שכתב במו ידיו את פקודת ההריסה מפי אלחאכִּם, היה נוצרי. הוא חלה מרוב צער ומת בחוליו זה. הריסת הכנסיות היתה הפתיחה לשורה שלמה של מעשי דיכוי נגד האוכלוסייה הנוצרית. בפֻסטאט עצמה החריבו בפקודת אלחאכִּם עוד שתי כנסיות שהיו סמוכות לזו שעל שם מרקוס הקדוש. כל הרכוש שהיה בתוך הכנסיות שנהרסו הוחרם לטובת אוצר המלך.

ככל שבגר אלחאכִּם והופיע יותר בפני עמו, יותר ויותר בלטו תכונותיו המוזרות. פניו היו מוזרות, עיניו כחולות, בולטות ומהלכות אימים, וקולו רועם. "החרדון" היה דמות מעוררת אימה. נטייתו לאסור איסורים על נשים התחילה כבר אז לבלוט. סִת אלמֻלכּ לקחה אז את אשתו ואת בנם הקטן, והחביאה אותם בארמונה. שבו הם חיו מאז. קרע נפער בין האח לאחותו, ואלחאכִּם התחיל להתנכל לאנשיה. באותו זמן מינה אלחאכִּם בתור יורש את  בן דודו, אבו אלקאסִם עבד אלרחמן אליאס, בנה של נוצרייה, בתור יורשו לעתיד, דבר שעורר ביקורת רבה בשל הסטייה מקו ההורשה המקובל. שלטונו של אלחאכִּם התדרדר לשלטון אימים וטרור. רבים מהפקידות הגבוהה, ביניהם אישים ששרתו במשך שנים את המשטר הפאטִמי, הוצאו להורג.

הוא אהב לבלות את חייו בלילות, אהב את האפלה. את מועצת המלכות היה מכנס בשעות הלילה המאוחרות. הוא נהג לרכוב בלילות ברחובות קהיר, רכוב על גבי פרדתו האפורה לילה אחר לילה ולהציץ לחלונות האנשים ולבתיהם. הוא עקב כל לילה אחר המתרחש ברחובות, ופקד לנהל את חיי המסחר והשוק בלילות כדי שיוכל לטייל ולצפות בהם מתוך האמתלה שהוא מפקח על המשקלות בשוק. הוא הוציא הוראה שכל חיי המסחר והעשייה יתנהלו רק אחרי שקיעת החמה. כמעט מידי יום צצו הוראות חדשות. על נשים נאסר לצאת מבתיהם. הוא אסר על הסנדלרים להכין נעלי נשים, כדי שלא תוכלנה לצאת החוצה. אחר כך הוסיף החמרה ואסר על הנשים גם לשבת על הגגות או להביט בחלונות. הוא התחיל לאכוף ציווים לכאורה על פי תפיסת האסלאם והקוראן אבל החמיר בהם מאוד. הוא אסר על שתיית בירה, החרים את כל מחסני היין, הורה להשמיד כרמים, ואפילו צימוקים נאסרו. מַלוּחִיָה (חוּבּיזה) נאסרה לאכילה, וכל כמויות הדבש נתפסו והושלכו לנילוס. הוא אסר לשחק שחמט וכל לוחות השחמט נאספו ונשרפו. כלבים נתפסו ונטבחו. כל מי שהפר את ההוראות האלה הוצא להורג בעינויים שהומצאו חליפות על ידי האִמאם. כל הדברים האלה נעשו בשם טוהר המידות, מעין רפורמה של תיקון ושיפור העם והבאתו לרמה רוחנית גבוהה יותר. כל התיקונים שתיקן מעידים על נפש מעוות הפועלת בשם הרצון הטוב לטהר את נשמות נתיניו.

במהלך עשר השנים הראשונות לשלטונו נהנו היהודים והנוצרים מהסובלנות שאפיינה את אביו אלעַזיז, ואף הגיעו לשגשוג ולרווחה. אבל לאחר מכן החל אלחאכִּם לגזור על הנוצרים גזרות מגזרות שונות, כנראה בהשפעתו של נזיר ממורמר, שלא קיבל מינוי לבישופות מטעם הפטריארך, שכזכור היה אחיה של אם האִמאם הנוצרייה. הגזרות הכלליות האלה התחילו כנראה בשנת 1012. על הנוצרים הורה לעטות גלימות שחורות וצניפים שחורים ברחוב, ובבית המרחץ לשאת על צווארם צלב עץ כבד באורך אמה שמשקלו חמישה קילוגרמים. על היהודים הורה לענוד פעמונים, וברחוב לשאת דמות עץ של עגל, בהסתמכו על פרשת עגל הזהב. אסור היה להם להשתמש במרכבות פאר ולקחת מוסלמים לשירותם. ההתנהגות המחמירה הזאת נמשכה כחמש שנים. או אז הורה אלחאכִּם על כל הנוצרים והיהודים להתאסלם, או לחלופין להיות מגורשים ממצרים. מי שמיאן להתאסלם היה עליו לשאת צלב עץ כבד ברחוב. רוב הנוצרים בחרו להתאסלם. מספרים כי התורים ללשכת ההתאסלמות היו כה דחוסים, עד כי אנשים נדרסו שם למוות. על פי מסורות סוניות, אלה שסירבו להתאסלם היו נתונים להשפלות קשות: נאסר עליהם לרכוב על סוסים, להחזיק משרתים מוסלמים, לשוט בסירות של מוסלמים ולהחזיק עבדים. למען האמת הנוצרים כבר נהגו ללבוש שחורים מאתיים שנים לפני אלחאכִּם. רכיבה על סוסים היתה מסימני ההיכר של החיילים בצבא האִמאם. ממילא נוצרים יכלו להחזיק רק עבדים נוצרים או פגאנים. כל הגזרות שגזר אלחאכִּם נגד הנוצרים, העידו יותר על בוזו הכללי למין האנושי מאשר על שנאה לנוצרים. בתוך כל אותו תהליך המשיכו נוצרים להחזיק בעמדות בכירות בממשל בזכות יכולותיהם בניהול ובכלכלה. אִבּן עַבּדוּן, הוזיר שחתם על הצו להריסת כנסיית הקבר בירושלים, היה נוצרי. יורשו היה גם הוא נוצרי, זֻרעה, בנו של הוזיר הישיש אִבּן נֶסטוֹריוס (מת 1012). בקרב העם נפוצה האמרה: הדרך לתהילה מובילה ישירות רק לקבר. הוזירים של אלחאכִּם, נוצרים או מוסלמים, הוצאו על ידו להורג: פַהד, פקיד בכיר מוסלמי הוצא להורג בשנת 1003; יורשו הוצא להורג חודש אחריו; אִבּן עַבּדוּן  בשנת 1010, ובאותה שנה מפקד הצבא חוסיין, בנו של גַ'והַר, שקודם לכן עבר מסכת של השפלות; פקידים בכירים עונו בעינויים קשים כמו עקירת הלשון והוצאו להורג כמו זבובים. אלחאכִּם הקים דיוואן מיוחד, דיוואן מֻפרִד, שהיה אחראי על טיפול ברכוש המוחרם של כל המוצאים להורג. גזרותיו של אלחאכִּם הורגשו בעיקר בקהיר, אבל השליכו והשפיעו על כל מצרים. שלוש שנות בצורות רצופות הגדילו את הסבל של כל האוכלוסייה ונתפסו כעונש מהאל על ההתנהלות המחמירה. לא ייפלא, אם כן, שהתמרדויות פרצו. אחד מצאצאי בית אֻמיה שבספרד הצליח למשוך את הגדודים הערבים והבֶּרבֶּרים של צבא המלך. הללו, שלא שכחו את ההשפלות שספגו מידי הגדודים התורכים, התמרדו בראשותו ולכדו את העיר בַּרקה, בהביסם את הגדודים התורכים שנשלחו נגדם. אַבּוּ רַקוָה, שֶכּוּנה בעל נאד העור, בשל נאד עור  שנשא עמו תמיד, הצליח לתפוס עמדות בגיזה ולאיים על קהיר. בסופו של דבר נמחץ גדודו בקרב דמים, אַבּוּ רַקוָה עצמו נתפס בנוּביה, ראשו נערף ויחד עם קרקפות של 30 אלף חייליו נשלח במסע מטיל אימה על פני כל ערי סוריה וארץ ישראל על גבי 100 גמלים ואז הושלכה כל הכבודה הזאת לתוך מימי הפרת. שר הצבא היהודי של האִמאם, פַדל, שהציל את האִמאם מהמרידה הזאת, זכה לתגמול כפוי טובה: לרוע מזלו נקלע למצב מביך עבור האִמאם. הוא נכנס לראות את פני האִמאם בדיוק בשעה שהלז היה שקוע באחת מתענוגותיו: התעללות בגופתו של ילד יפה, שהוא עצמו טבח בסכינו. פַדל נדהם, נסוג לאחור, הלך לביתו, וביודעו היטב כי ראה יותר מידי, ציווה לביתו ושעה לאחר מכן הגיע אליו המוציא להורג מטעם האִמאם.

סִת אלמֻלכּ היתה עדה לכל ההתרחשויות האלה והיתה מוכת תדהמה מהקיצוניות האכזרית שגילה אחיה. היא כִּנסה כמה מהמקורבים לאלחאכִּם לחדר ההסבה שלה, בבקשה לדעת מה בפיהם לגבי התנהגותו ואיך ניתן למתן אותה. הפגישה התנהלה בחשאי והמזומנים התגנבו אחד אחד לחדרה של סִת אלמֻלכּ. ארבעה נכבדים ישבו שם: הוזיר הזמני, רופא המלך, המחנך הקשיש וגם אברהם התֻסתַרי, שהיה יוצא ובא בחצר המלך.

סִת אלמֻלכּ גוללה באזניהם פרשה שהיתה מעורבת בה. וכך סיפרה: קיבלתי מכתב מאדם שהעסקתי בזמנו, והיום הוא מתגורר בטבריה. הוא נוצרי ומהימן עלי מאוד. במכתב הוא מתאר לי מעשי דיכוי ועושק המתנהלים על ידי אלנַחוי, הממונה על ענייני ארץ ישראל מטעם הדיואן המלכותי. מכתבו המזעזע לא השאיר אותי אדישה. הלכתי עם המכתב אל אחי האִמאם ודיברתי על לבו שישים קץ למעשים האלה, שאינם תואמים את מסורת אבותיו האִמאמים. בהשפעתי כתב אחי אלחאכִּם מכתב סודי אל מושל רמלה. לפני ששלח את המכתב נתן לי לקרוא בו, וכך נאמר בו: הוי שליט רמלה, יתן לך אלוהים שלום!  ברגע שתקרא את המכתב הזה עצור את אלנַחוי, אל יתן לו האלוהים מחסדו, ושלח אותו עם מישהו מנאמניך אל השער הנעלה, בית הדין של האִמאם, ברצון האל. כשקראתי את המכתב מיהרתי ואמרתי לאחי: הוי מפקד המאמינים! ומי הוא אותו כלב שתעניק לו חשיבות כה מרובה כדי שיביאוהו לפני הוד מעלתך. הלוא בטן האדמה הוא המקום הראוי לו ביותר. כששמע אחי את דבריי לקח את המכתב והוסיף בו: לא כי, התז את ראשו ושלח אותו. הוא חתם את המכתב בשלוש חותמות, קרא לממונה על הדואר, מסר לו את המכתב וציווה עליו להגיע מיד לרמלה. אתם רואים, הוי מכובדיי. אני יכולה להשפיע על אחי. צריך לדעת איך לדבר איתו.

הוזיר הניע בראשו ואמר: נכון. אפשר להשפיע עליו. אני גם יכול לספר לכם מה נודע לי למחרת שליחת המכתב.

דבר! קראו כל האחרים.

כשהמכתב הגיע למושל רמלה, שהיה ידידו הקרוב של אלנַחוי, ציווה על עוזרו הארמני, הממונה על האספקה, אדם אכזרי וקשוח, כי ירכב אל אלנַחוי, כדי לקרוא מכתב שהגיע מהוד מעלתו השלטון. משהביאו את אלנַחוי שלח מושל רמלה את אחד מאנשי חצרו ואת הממונה על המודיעין שברמלה. אלה הורידוהו מסוסו והוציאוהו להורג בשוק האריגים ברמלה. לאחר שהקאדי המקומי ועוד עדים כתבו מסמך המאשר שזהו אמנם ראשו של אלנַחוי, שלחו אותו על ידי הממונה על הדואר אל האִמאם. הראש הגיע אתמול. ראיתיו במו עיני.

הנוכחים נאנחו למשמע הסיפור.

אברהם פנה אל המחנך הקשיש ושאל: מהן לדעתך הסיבות המניעות את האִמאם הנעלה שלנו למעשים הנוגדים את מסורת אבותיו ומסורת האִסלאם?

הקשיש נאנח לרגע ואמר: נסתרות דרכי האל. אבל אני חושב שיש מצבור של התרחשויות ואירועים, המפעילים לחץ על נשמתו של האִמאם שלנו עוד מאז היותו ילד רך. אל תשכחו את נסיבות עלייתו לשלטון בעוד ילד רך בשנים, מות אביו ואפסותה של אמו. אבל אם נתבונן במעשיו בשנים האחרונות, הייתי אומר שהאִמאם שלנו נתון ללחץ בלתי פוסק בניהול הממלכה. בארץ ישראל מתרחשות מרידות מתמשכות של שבטים ערבים. מבגדאד של בית עבַּאס הסוּנים מפעילים מערכת תעמולה אנטי-פאטִמית חריפה, משמיצים את כל האִמאמים הפאטִמים ובעיקר את האִמאם שלנו בדבר מוצאם המפוקפק. קשה להתנהל בלחצים כאלה.

אברהם הניף את ידו והפסיק את דברי הקשיש: אני חושש שיש כאן סיבה נוספת.

מה היא? שאלה סִת אלמֻלכּ.

את יותר מכולם צריכה להיטיב ולדעת, השיב לה אברהם, שהרי את למעשה גידלת אותו ומכירה את הלכי רוחו. לדעתי כל ההתנהלות של האִמאם שלנו מעידה על כך שהוא רואה בעצמו את המַהדי, המשיח, האִמאם הנסתר, שאמור להופיע יום אחד. הוא רוצה להגשים את רעיון המַהדי, הצאצא לבית עלי שינהיג את העולם. נכון שעד היום ראו ברעיון הזה משהו ששייך לאחרית הימים, לימים שאולי יגיעו בקץ ההיסטוריה, אבל לדעתי האִמאם שלנו רוצה להגשים את הרעיון בחייו ובגופו. כל התנהלותו מוכיחה על כך.

יש בדבריך מידה של אמת, אמרה סִת אלמֻלכּ מתוך היסוס. יום אחד אמר לי שיש בדעתו להעביר את עצמות הנביא מוחמד, עליו השלום והתפילה, ממכה לפֻסטאט. זה מעיד על כך שהוא רוצה לקבל חיזוק למעמדו בתור מהדי מהנביא עצמו.

ד. השפחה

אברהם חזר לביתו רכוב על פרדתו האפורה. את המרחק הקצר בין ארמון המלך לביתו עשה שקוע בהרהורים. הודות לעמדתו הבכירה בחיי המסחר, ובתור ספק מותרות לחצר המלך, לא פגעו בו גזרות אלחאכם, כפי שלא פגעו בשאר אנשי הממשל הנוצרים והיהודים, שהיו חסינים מפני פגיעה כל זמן שהיו נחוצים לאמאם. אברהם היה בטוח בעצמו ובמעמדו, כמו גם של שני אחיו שעבדו ביחד איתו. הוא דאג לשאר אנשי הקהילה הקראים ואנשי הקהלים הרבניים בפסטאט, הבבליים והירושלמיים, אך ידע שעליו לשמור על מעמדו. הוא נזהר לנהוג בצנעה ולא לנקר עיניים. על פי הגזרות נאסר על יהודים ועל נוצרים לרכוב על סוסים. אברהם יכול היה לעקוף את האיסור הזה, אך נזהר שלא לעשות כן והעדיף לשמור על פרופיל נמוך ולרכוב על פרדתו. גם ביתו לא היה מפואר כלפי חוץ. בתוך ביתו הרשה אברהם לעצמו לגוון את חייו בכלים משובחים, שהוא עצמו ייבא מהמזרח הרחוק.

חזיתו של הבית הגדול על שלוש קומותיו פנתה אל הרחוב הצר. שער עץ כבד סגר על חזיתו הקדמית. השער הוליך אל חצר פנימית גדולה שבמרכזה מזרקת מים צוננים. סביב המזרקה לבלבו ערוגות ירק וצמחי תבלין. מן החצר הוליך מסדרון פנימי אל המטבח הגדול, שתפס את רוב שטחה של הקומה התחתונה. אברהם לא נהג להיכנס למטבח. הוא נמנע מכל מגע עם אנשי משק ביתו, שאותם ניהלה אשתו. לרוב הלך ישר אל חדר עבודתו שהיה בקומה השנייה. אותו היום חזר יגע מהשיחה המטרידה שהתנהלה בארמון. הוא לא נפנה אל אשתו אלא הלך ישר אל חדר ההסבה הצמוד לחדר עבודתו. שם שקע באנחה אל אחת הספות הרכות, המרופדות בבד טברי משובח.

היתה כבר שעת ערב והוא הרגיש רעב. בדרך כלל נהג לסעוד את ארוחתו כשאחד העבדים משמש אותו בחדר עבודתו. הפעם ישב בחדר ההסבה. מוחו טרוד ועיניו חצי עצומות. קול נפץ העיר אותו משרעפיו, הוא פקח את עיניו וראה לפניו עלמה צעירה, לבושה שמלת שפחות פשוטה מאריג גס. היא נשאה בידיה טס נחושת שעליו היתה מונחת ארוחתו. אחד הכלים, כלי חרסינה מעודן,] נשמט מידיה הלא אמונות, נפל והתרסק אל הרצפה בקול נפץ. היא נשארה קפואה במקומה ונשאה אליו מבט מבעד לצעיף שכיסה חלק מפניה. הוא הביט בה. המבט בעיניה הזכיר לו משהו נשכח.

מבעד לצעיף ולשמלה הפשוטה בקע ונגה יופיה של הנערה. הוא הביט בה כמהופנט. עורה היה שחור וזרח בברק מיוחד. קומתה היתה תמירה, עיניה שחורות ומבטה חודר, למרות שהשתדלה להשפילו. אבל שפתיה.. שפתיה היו כזוג שזיפים שחורים ועסיסיים. אברהם היה גבר במיטב שנותיו. רובו ככולו היה עסוק וטרוד בעסקי מסחרו הענֵפים שדרשו את כל תשומת לבו. את יצריו סיפק בעזרת אשתו ללא התלהבות יתירה. מוחו היה תמיד טרוד ועסוק.

איפה ראיתי אותה כבר? שאל את עצמו.

תנועה קטנה שעשתה בידה הבזיקה במוחו זכרון נשכח: הילדה משוק השפחות. הוא לא ראה אותה מאז שהביאה לביתו. מעולם לא נתן את דעתו על עובדי משק ביתו. הילדה גדלה והיתה לעלמה יפהפיה, זאת ראה עכשיו היטב. הוא קם ממקומו ולקח מידיה את הטס. ידו נגעה בידה והוא הרגיש זרם חם מחלחל בגופו. כבר ימים רבים לא הרגיש את הזרמים הללו, שהזכירו לו את נעוריו. השפחה קדה ומיהרה לחזור למטבח. אברהם נשאר קפוא במקומו והטס בידו.

הוא הניח את הטס. לפתע לא חש יותר רעב לאוכל. הוא הרגיש את דמו זורם בעורקיו. בתנועה החלטית פנה ונכנס למקום שכבר חודשים ארוכים לא נכנס אליו, למטבח. המטבח היה גדול ורחב ידיים. אש בערה בכיריים הגדולים. כלי הנחושת הרבים היו תלויים על ווים העשויים לדבר. ליד שולחן עץ גדול הסבו אנשי משק הבית, שלוש שפחות ושני עבדים. זו היתה שעת הארוחה שלהם. הם סעדו לבם במרק שטבלו בו את בצעי הלחם שזה עתה הוצא מהטבון. בקערת נחושת מארכת היו מונחים דגים מבושלים עם ירקות תבלין טריים שנקטפו זה עתה מערוגות הבית. כד מים צוננים עמד במרכז השולחן. השפחה השחורה  עמדה ונטלה את ידיה לקראת הארוחה. היא נסבה אליו והבזיקה אליו מבט שחור לפני שהשפילה את עפעפיה. שוב הרגיש זרמים חמים בכל גופו.

היכן גברת הבית? שאל בקול שניחר מרוב התרגשות.

המבשלת המבוגרת ענתה לו: היא יצאה לחצר.

אברהם יצא אחריה. גברת הבית חיפשה בערוגות התבלין ירקות טריים. אדוני, אמרה בקול מופתע, אינך בחדרך?…

ספרי לי על השפחה הקטנה שהבאתי אז משוק העבדים. איך היא מתאקלמת?

אה, היא, ענתה בקול מופתע, היא בסדר. זריזה בעבודתה, צייתנית, שתקנית. יש בה איזה שהוא ניצוץ של מרדנות שעוד לא עמדתי על טיבו, אבל היא בסדר. לא התעמקתי בה יותר מידי. חינוכה נמסר לידי המבשלת. למה אתה שואל?

היא הביאה לי את ארוחת הערב. מה קרה לנער הארמני שהיה מגיש לי את ארוחותיי?

הוא נכווה במטבח. שחררתי אותו מעבודתו כדי שיחלים. היא הרגיזה אותך במשהו?

לא. לא. סתם התעניינתי, ענה נבוך קמעא. לא היה זה מהרגלו לעסוק בענייני הבית.

הוא נפנה וחזר לחדרו. הוא כבר ידע שלא ינוח ולא ישקוט עד אשר יביא את הנערה הזאת אל יצועו.

 

ה. המלך מת, יחי המלך!

בוקר בהיר אחד בשנת 1021 יצא האִמאם אלחאכִּם רכוב על פרדתו המלכותית לטייל. אנשי חצרו כבר היו מורגלים בהליכותיו המוזרות, וידעו שכשהוא יוצא לטיוליו אינו רוצה איש לידו. לרוב גם לא לבש בגדי מלכות אלא התראה כאחד האדם כדי לצפות במעשי נתיניו מבלי שהללו יחושו בדבר. אבל אותו בוקר לא התנהל כשאר הימים. האִמאם עשה את דרכו לעבר גבעת המֻקַטַם המתנשאת מעל קהיר. הגבעה נקראה כך משום שפסגתה היתה קטומה. רבים מאנשי העיר היו מטיילים בה בימי החגים. האִמאם יצא לדרכו ולא חזר עוד. לאחר היעלמו המסתורי של אלחאכִּם התחילה ציפיה מתוחה לשובו. לאחר כמה שעות, משלא נראה בארמון ובחצר החלו החיפושים אחריו. נערכו חיפושים נרחבים ברחובות קהיר ובשבילי המֻקַטַם, חיפושים שלא העלו דבר. הפרדה נמצאה עומדת ומלחכת עשב בשלווה בקצה המרוחק של הפסגות. לידה נמצאה גם גלימתו של המלך. גופתו לא נמצאה. גופתו לא נמצאה לעולם. אז נשלחה משלחת לחיפוש ומצאו הוכחות לכאורה להירצחו. במשך כל אותם ימים, חילקה סִת אלמֻלכּ מתנות כספים לאנשי הפקידות הגבוהה, למפקדי הצבא ולאישים בכירים. היו קולות שהאשימו אותה במעורבות ברצח אחיה. ברחוב הילכו גירסאות ותיאוריות שונות. המוטיב המרכזי בתיאוריות האלה היה שסִת אלמֻלכּ היתה אחוזת דאגה שהתנהגותו החריגה של אלחאכִּם תביא לקץ השושלת הפאטִמית. היא שוחחה על כך עם אחיה, והוא בתמורה נזף בה על התנהלות מורדת, כפי שהובאה לידיעתו על ידי המרגלים שלו. סִת אלמֻלכּ פחדה אז על חייה וקשרה קשר עם מנהיג שבט הכִּתאמה, החיילים הבֶּרבֶּרים, אִבּן דַוּאס, שחי בפחד מתמיד על חייו, והשניים קשרו קשר לרצוח את אלחאכִּם. עבדיו של אִבּן דוּאס בצעו את הרצח. לאחר ביצוע הרצח דאגה סִת אלמֻלכּ לחסל את כל מי שהיה מעורב ברצח, כדי למחות את כל העקבות שהובילו אליה.

לאחר הרצח דאגתה העיקרית היתה להעביר את המלוכה באופן בטוח לבנו של אלחאכִּם. ביום השביעי לאחר היעלמו של אלחאכִּם, הוכתר בנו הצעיר בן ה-16, אַבּוּ אלחַסַן עַלי, בשם אלטַ'אהִר, וקיבל את שבועת האמונים מכל צמרת הממלכה. אחד מבכירי הממלכה, חאתִ'ר אלמֻלכּ, הכריז: הגבירה שלנו, האדונית (אלסַיִידה) אומרת לכם: זהו אדונכם. הגבירה החדשה קיבלה את התואר חַיבּה, וזה אומר שיש לסור למשמעתה.

היא דאגה לרצוח כמה מנאמניו הבכירים של אלחאכִּם. כל טוען אפשרי לכתר חוסל וגם יריבים פוליטיים, וכך הבטיחה את עלייתו החלקה של אלט'אהִר. היא דאגה גם לחיסולו של היורש לכאורה שמינה אלחאכִּם, אלקאסִם, שהיה אז מושל דמשק. היא פיתתה אותו בתואנות שוא להגיע לקהיר ושם אסרה אותו והוציאה אותו להורג. היא הורתה על רציחתו של מנהיג המרד הבֶּרבֶּרי נגד אחיה, וכך הורתה על רציחתם של שני וזירים. סִת אלמֻלכּ כיהנה בתור עוצרת ומולכת בפועל ארבע שנים עם עלות אלט'אהִר לשלטון. היא הצליחה לחסל קבוצה אוליגרכית של קציני הצבא שהתנגדו לה. בארבע שנות שלטונה לכאורה, דאגה לייצב את המצב במצרים, מצב שהיה מעורער מאוד לאחר שלטון האימים של אלחאכִּם. מבחינה כלכלית הפסיקה את חלוקת המתנות והגבירה את גביית המסים. היא החזירה לנשים ולבני החסות את זכויותיהם ואפשרה להם חיים חופשיים. בטלה את האיסור על שתיית אלכוהול והאזנה למוסיקה. לבני החסות שאולצו להתאסלם או לעזוב את המדינה התירה לחזור למצרים ולחזור לדתם. היא מתה בשנת 1025.

לאחר מותה השתלטה קבוצת אנשי חצר על השלטון שפעלו לכאורה בשם האִמאם הצעיר. קבוצה זו מנעה מהיועצים הקבועים כל גישה אל האִמאם והם עצמם הקיפו את האִמאם בעצות שנועדו אך ורק לחיזוק שלטונם. מועצת אנשי החצר הניעה את האִמאם לרדוף את חכמי האסכולה הסונית המאלִכּית. מועצת אנשי החצר ששלטו למעשה גרמו לכאוס והמצב הכלכלי הורע שוב. מחיר הבשר והדגנים האמיר ואנשי מצרים נאלצו למכור פריטי ריהוט ולבוש כדי להשיג פת לחם. שודדי דרכים ארבו על כל צעד ושעל, וגם מעט האספקה שהצליחו להעביר לקהיר ולפֻסטאט נבוזה בדרכים. את האווירה הזאת של אנדרלמוסיה ואי יציבות, ניצלו כוחות צבאיים זמניים שהגיחו מסוריה לעתים מזומנות ובזזו את ערי הספר. ההמון התגודד מול ארמון האִמאם בזעקות: רעב! רעב! הוי, אמיר המאמינים, כך לא היה לא בימי אביך ולא בימי סבך. אנשי הארמון עצמם סבלו חרפת רעב וכשניסו לערוך את חגיגות חג הקרבן, העבדים המורעבים התנפלו על התקרובת. אוצר הממלכה התרוקן, והקבוצה השלטת גבתה מסים מופרזים בכפייה. עבדים מורעבים השתוללו ברחובות ואנשי קהיר ופֻסטאט התארגנו במיליציות כדי להתגונן נגדם. הרחובות מלאו במתרסים שהוקמו על ידי אנשי העיר. הוזיר אלגַ'רגַ'ראי נעצר על ידי הקבוצה השלטת והוחזק כאסיר בביתו. למרבה הצרות נעצרו הגשמים באזור סודן, הנילוס לא גאה ובצורת קשה נמשכה כשלוש שנים.

אברהם היה מבאי ביתו של אלט'אהר. יחסיו עם סת אלמלכ ומעמדו הבכיר בתור איש כספים וכלכלה אפשרו לו לבוא ולצאת באופן חופשי בארמון. את אלט'אהר הכיר כבר מהיוולדו, וחיבה מסויימת נקשרה בין הסוחר היהודי-קראי לבין הילד שצמח מול עיניו. הוא היה שותף לפעולותיה של סת אלמלכ בתור עוצרת, כמו גם לדאגותיה בנוגע לחינוכו של הילד ולשמירה עליו מפני התקפות הזעם של אלחאכם. באחת מהתקפות הזעם הללו שלחה סת אלמלכ המודאגת את הנער עם אמו למצוא מקלט בביתו של אברהם התסתרי. בני הבית קיבלו אותו בסבר פנים יפות, ואברהם מינה את השפחה השחורה, הסודנית, לשרת את הנער ואת אמו. אלט'אהר היה בערך בן גילה של הסודנית, והם מצאו שפה משותפת.

בשנת 1027 גאה הנילוס והביא עמו רווחה כלכלית. האִמאם השתחרר מתלותו באנשי מועצת החצר והתחיל לנהל את ענייני המדינה. באותה שנה חתם האִמאם על חוזה עם קונסטנטין השמיני קיסר ביזנטיון ונתן לו הרשאה לשיקום כנסיית הקבר תמורת שיקום המסגד הגדול בקונסטנטינופול והרשאה למוסלמים שם להתפלל לשלומו של אלט'אהִר. אבל אלט'אהִר לא התעניין במיוחד בניהול הממלכה. הוא התעניין בעיקר במשתאות ובתענוגות. אחד מתחביביו היה לצפות באימוני המשמר המלכותי שלו. הוא אהב מוסיקה וריקודים אבל לא מנע עצמו ממעשי אכזריות לשמם, בדומה לאביו. יום אחד הזמין את כל נערות החצר למסיבה עליזה. הן באו כולן, חבורה עליזה בבגדי החמודות שלהן, והוא הוביל אותו אל תוך המסגד הגדול בתואנה ששם ייערכו החגיגות. לאחר שכולן נכנסו, הוא נעל עליהן את הדלתות וכך השאיר אותן למות ברעב. ההמונים ברחובות ידעו לספר שכך נספו 2660 נערות צעירות. כן ידעו לספר שכעבור שישה חודשים נפתחו הדלתות ונמצאו כל הגופות, שאיש לא טרח לקבור אותן.

עם כל אלה, היתה רווחה מסויימת לעם המצרי, וגם ליהודים ולנוצרים שבקרבם. בניגוד לחוקי האִסלאם, התיר אלט'אהִר ליהודים המעטים ולנוצרים הרבים שהתאסלמו בלחץ משטר האימים של אלחאכִּם, לשוב לדתם הקודמת. האִמאם הצעיר פרסם כתב סבלנות ודאג להפיצו בפומבי. בכתב נאמר: האִמאם ירום הודו מודיע כי הוא נוטה חסד לכלל התושבים ומצווה ומדגיש כי כל הממונים על שירותי השליט ועל ענייני המשפט והטלת העונשים חייבים להסתמך על האמת בכל דבר ולרדוף צדק בכל עניין המובא לפניהם והנוגע להם, ולהגן על אנשי השלום והיושר, ולרדוף את המשחיתים דרכם ואת הפושעים. הוא מודיע כי שמע על חשש ציבור אנשי החסות, הנוצרים והיהודים, כי יוכרחו לעבור אל דת האסלאם, ועל התמרמרותם על כך בהיות שאין כפייה באמונה. האִמאם קורא להם להסיר מלבם את אשר דימו לעצמם ויווכחו לדעת שזוכים הם להגנה ולשמירה ושניתן להם מעמד של בני חסות. מי אשר יבחר מהם לקבל על עצמו את דת האִסלאם מתוך רצון נאמן ובהנחיית אלוהיו ואין מטרתו להתגדל ולהתעלות, יעשה נא כן, ויקדמוהו בברכה והוא מכובד. ומי אשר יבחר להחזיק בדתו בלא פקפוק, ניתנת לו חסותו ושמירתו של השליט, ועל כל בני העדה המוסלמית לדאוג לשלומו ולהגן עליו.

בתוך כל האירועים הללו הלך כוחם של האחים התֻסתַרים והתעצם. אלט'אהִר מינה את אברהם באופן רשמי להיות ספק החצר. אחיו חסד ניהל את כל ענייני הכספים וגם שמר על קשרים הדוקים עם קהילות הקראים והיהודים בארך ישראל ובמצרים. האִמאם מצא לו זמן בין תענוגות החצר שסיגל לעצמו, לשוב ולבקר בביתו של אברהם לעתים מזומנות. בביקוריו אלה לטש את עיניו אל השפחה השחורה, שיופיה וחינה רבו מיום ליום.

(המשך בחלק ג)