השפחה הגבירה, חלק א (רומן היסטורי)

פרולוג: הילדה

כבכל יום ראשון בשבוע, המה השוק הגדול של קהיר. סבלים התרוצצו הנה והנה, עומסים על גבם שקי סחורה חדשה וטרייה, שהגיעה זה עתה מכפרי הריף. בעלי החנויות טרחו לסדר את מרכולתם בצורה נאה ומושכת עין. בעלי הדוכנים הקימו את דוכניהם וערמו עליהם את הסחורה הזולה.

אברהם פילס את דרכו בקרב הקהל הצפוף. אמנם סחורותיו נישאו על גבי אניות למרחקים גדולים, אך מידי פעם אהב למשש את הדופק ולראות את מצב העניינים בשווקים המקומיים. בשוק התבלינים אפפו אותו הריחות הזרים של תבלינים שהובאו מרחוק. הקינמון והווניל הובאו מהודו הרחוקה. שורש הזנגביל על ריחו המתוק והפלפל השחור והאדום הובאו מאשדות ההינדוס. את הזעפרן הצהוב מכרו במשורה, והוא לא הוצג לראווה בין ערמות הקונוס של שאר התבלינים. שוק חומרי הצבע שקק חיים. נמכרו בו הניל, הוא האינדיגו הכחול, שבו השתמשו לצביעת אריגים, והאמלג שהובא מאפגניסטן על חמשת זניו השונים. שאחד מהם שימש להכנת דיו לכתיבה. אברהם היה מרוצה ממראה עיניו והמשיך את דרכו לשוק הבדים. שם היכו את עיניו שפע הצבעים שהוצגו לראווה בחניותיהם של מוכרי הבדים והבגדים. הוא בחן את בד האהלים הגס, מישש את בגדי המשי והציץ לעומק החנות, שבה הוצגו בגדי הטראז המהודרים, בגדי משי מעוטרים ברקמת זהב. בחנויות הבגדים המוכנים ראה צניפים מהודרים, כתנות ושמלות מבד הפסים הצבעוני ואפילו טליתות. מכאן הוליכוהו רגליו אל שוק העורות, ומשם היישר אל שוק הברזל. נפחים עמדו בסדנותיהם והיכו בברזל הלוהט. שוליות נפחים טבלו את המוצר הלוהט בדלי מים קרים כדי לקררו ולחסמו. הסמטאות בשווקים התפתלו והיו מלאי קונים ומוכרים הומים ומתרוצצים. שוליות הובילו סחורות על עגלות יד ונערים צעירים התרוצצו ונשאו מגשים עם כוסיות קטנות של תה מתוק לכל הדורש. מכאן הובילה הסמטה הארוכה לשוק העבדים. אברהם היה מעורב גם בסחר העבדים, גברים לעבודה, נשים למשק הבית ולמשכב, נערים ונערות צעירים לגידול ואימון לתפקידים השונים שהועידו להם. רוב העבדים הובאו מסודן וממעמקיה השחורים של אפריקה, אך היו גם עבדים מארצות הסלבים ומארצות התורכים. בשוק העבדים היתה המהומה רבה. קונים רבים ביקשו עבדים ושפחות ומוכרי העבדים הציגו את "סחורתם" לראווה ודיברו בשבח המוצגים. אברהם התבונן במוצגים בלי תשומת לב יתירה ופנה לעזוב את השוק כשקולות בכי וצעקות משכו את תשומת לבו. בפינה השמאלית של הרחבה, שבה התקיימה מכירת השפחות, ניצב עבדאללה, סוחר העבדים שהביא דרך קבע סחורה מסודן. פניו היו מעוותים מכעס ומחוסר אונים. לרגליו הייתה מוטלת ילדה צנומה ושחורת עור כבת תשע, מתייפחת בקולות רמים שמשכו תשומת לב המונית. ידיה חבקו בובת סמרטוטים מרופטת ופיה פלט נאקות ויללות. עבדאללה צעק, הילדה יללה והמון צופים, בטלנים ויושבי קרנות, חשו לראות בנעשה. אברהם לא יכול היה לשאת בכי. לבו היה רך ורחום, והוא השתדל תמיד להסוות עובדה זו, שלא התאימה לעיסוקיו בתור סוחר מבוסס בסחורות של מותרות. הוא פנה לעבר הבכי ושאל אחד מהצופים במחזה לפשר העניין. הלה משך בכתפיו:

ילדה שנמכרת לעבדות. לא דבר מעניין.

בצד הדוכן ישבו עוד שלוש ילדות שחורות, כשעיניהן בוהות בחוסר הבנה במתרחש. עבדאללה סוחר העבדים הרים את ידו ואמר להשתיק את הילדה המייללת למרגלותיו בהצלפת יד. אברהם שלח ידו ועצר בעדו. הוא הביט בילדה. הילדה חשה שמשהו מתרחש. פיה המשיך לפלוט את היללות, אך עיניה היישירו מבט אל אברהם. אברהם ראה שעיניה יבשות, אף דמעה לא זלגה שם. מבטה היה נוקב, ואברהם ראה שמץ לגלוג וערמומיות מציצות מעיניה השחורות שננעצו בו. אשתו אמרה זה מכבר שהיתה יכולה להעסיק עוד ילדה במשק ביתם.

כמה אתה רוצה בעדה? שאל כמעט בלי מחשבה.

עבדאללה הרים עיניו והביט באברהם. עיניו המנוסות קלטו מיד גם את עושרו של האיש וגם את עיניו הרחומות.

שלושים דינרים. נקב מייד במחיר מופקע.

אשלם לך עשרים.

קנית. שמח הסוחר על העסקה המוצלחת שנזדמנה לו.

עיניה השחורות של הילדה ננעצו בבעליה החדשים. היא פסקה מיללותיה, קמה על רגליה, אימצה ללבה את בובת הסמרטוטים והסיטה את שערה השחור מעל פניה. עיניו הטובות של אברהם סקרו את כל דמותה. היא הייתה רזה מידי, נראתה מורעבת, אבל יופייה קרן מבעד לבלואים שאותם לבשה.

בואי, ילדה, אמר לה, נלך הביתה.

---

ביתו של אברהם נמצא לא הרחק משוק העבדים, בסמטה מקבילה לרובע שהיה ידוע בשמו "מבצר הרומאים", שבו התגוררו בעיקר יהודים. אברהם הדף את דלת העץ הכבדה ונכנס למסדרון האפלולי. קולות המולה והתעסקות בקעו מאזור המטבח.

הוא לקח את ידה הצנומה של הילדה בידו. עיניה היו מפוחדות וחוצפניות בעת ובעונה אחת. היא לא הרפתה לרגע מבובת הסמרטוטים שלה. הוא הוביל אותה לכיוון המטבח וקרא לאשתו.

האישה יצאה מן המטבח והתבוננה בו ובילדה חליפות.

מה זה? שאלה.

רחצי אותה, הלבישי אותה, האכילי אותה, ואז נראה מה זה. ענה לה אברהם, הרפה מידה של הילדה ופנה לעבר משרדו שנמצא בחלק הפנימי יותר של הבית.

את פני הסוחרים קיבל בדרך כלל בחזית הבית, שם הייתה חנותו. אך היה לו גם משרד פנימי, שבו יכול היה לבדוק בשקט עסקאות חדשות ולהחליט על דרכי פעולה בנוגע לסחורות חדשות שכדאי או לא כדאי להשקיע בהן. עד מהרה שקע בעבודתו והילדה נשכחה מלבו.

 

 פרק א. תככי חצר

החמה האירה במלוא השמיים. יום בהיר ונעים, כרוב הימים בקהיר. למרות אור החמה היה אולם הדיוואן מואר כולו. עשרות נרות שהוצבו על גבי כנים מעוטרים קישטו את קירותיו סביב. ממסדרון צדדי נכנסה בצעדים שקולים אישה הדורת מראה, עטוייה בכפתן משי ששוליו מרוקמים זהב, טִראז, ועל ראשה מצנפת טִראז. כתפיה היו מכוסים צעיף אוורירי שקצותיו מתנפנפים אחריה. מצחה הגלוי היה חרוש בקמטי דאגה ומחשבה. זה עתה נודע לה מפי אחד ממרגליה הרבים כי אחיה הילד, האִמאם השליט אלחאכִּם, השמיע באזני המחנך שלו הערה מדאיגה בנוגע ליהודים ולנוצרים בממלכתו. היא שקלה בדעתה תוך כדי צעידה לאורך הדיוואן, אילו צעדים עליה לנקוט כדי למנוע מאחיה הפזיז, לנהוג בצעדים מדיניים לא שקולים.

סִת אלמֻלכּ הכירה היטב את אחיה הצעיר ממנה. הוא אמנם היה היורש, והיא רק אחותו, אבל כבר כשנולד לקחה עליו בעלות. לאורך כל שנות ילדותו הפתיע אותה בכל פעם מחדש, למרות שכבר למדה להבין שהילד אינו יציב באופיו ונתון להתקפי זעם ועליצות מופרזים חליפות. למרות כל התעלולים שעולל והסיבוכים שסיבך אותה עם משרתיהם הסבלניים, הרגישה כלפיו רגש מוזר של אחריות ותכופות העלימה מעשים בלתי אחראיים שיצאו מתחת ידיו.

אלמַנצוּר אחיה היה בנו היחיד של אביה, האִמאם אלעַזיז, מאשתו הנוצריה. אחֶיה של האישה הנוצרייה היו שניהם פטריארכים של הכנסייה המֶלכיתית, האחד באלכסנדריה והשני בירושלים. אלמַנצוּר היה בן 11 בשנת 996, כשאביו מת בעת רחצה במרחצאות ביּלבּייס. האמיר בַּרגַ'ואן נחפז להורידו מעל עץ התאנה שעליו טיפס הילד, הניח על ראשו את הטורבן עטור היהלומים, והביא אותו לפני ההמון, שמיהר לכרוע ולנשק את הקרקע שעליה דרכו רגלי האִמאם החדש שלהם. למחרת, כידון בידו האחת וחרב תלויה על אזור מתניו, הלך הילד אחרי הגמל שהוביל את גויית אביו בחזרה לקהיר. יום אחר כך, הוכתר בטקס חגיגי בארמון הגדול, בנוכחות כל אנשי החצר, והוענק לו השם אלחאכִּם בִּאַמרִ אללה, כלומר השופט בצוו האל.

ביושבה כך על הספה הרכה, שקועה בהרהוריה, שמעה קול רחש של שלמת משי מאחוריה. היא הפנתה את ראשה. מולה עמד הסריס בַּרגַ'ואן, גבוה ורחב גוף, פניו הסלאביים הבהירים חתומי ארשת. הוא החווה קידה בניע ראש כמעט בלתי מורגש. בתור האיש החזק בחצר יכול היה להרשות לעצמו נימה כמעט בלתי מורגשת של זלזול באחותו של האִמאם. סִת אלמֻלכּ זכרה היטב את הימים הראשונים לאחר הכתרתו של אחיה הצעיר. היא היתה האישה הראשונה מבין הנשים בחצר המלכותית שהתחילה להתערב בנושאים פוליטיים. אמנם לא תמיד הצליחה במעשיה. עקב ניסיונותיה להשפיע על המלכתו של אִמאם חדש לאחר מות אלעַזיז, הכניס אותה בַּרגַ'ואן, הסריס המהימן של אלעַזיז, למעצר בית. היא היתה מודעת היטב לכוחו ולהשפעתו על אחיה. ועכשיו, כשהמתח ביניהם נרגע מעט, נשאה את פניה לעברו לשמוע מה בפיו.

מהומות בעיר – פתח ואמר בַּרגַ'ואן, שהיה ידוע בדיבורו הקצוב והמקוטע.

היא קמה ממקומה והתקרבה אליו, תאבה לשמוע פרטים וגם מודאגת מאוד. מהומות בעיר – תמיד יכולות להיות פתח להפיכה שאולי תוריד את משפחתה מכס האִמאמוּת.

קרבות רחוב בין בני כִּתאמה, הגדוד הבֶּרבֶּרי של הצבא, לבין הגדוד התורכי – הסביר לה בַּרגַ'ואן באריכות שלא כדרכו.

בארבע שנים הראשונות לשלטונו של אלחאכִּם הילד התנהלה הממלכה על ידי הסריס הסלאבי בַּרגַ'ואן, מפקד הצבא הבֶּרבֶּרי אבן עַמאר, והנוצרי עיסא אִבּן נֶסטוֹריוּס שניהל את קופת המדינה. במהלך שנים אלה התנהלו מאבקים בלתי פוסקים בין האלמנטים השונים בצבא השכיר, הבֶּרבֶּרים שנהנו מהעדפתו של המפקד הבֶּרבֶּרי, והתורכים שהובאו למצרים בידי אלעַזיז. הבֶּרבֶּרים התמלאו חוצפה, והרשו לעצמם להתעלל בתושבי העיר, לבזוז ולשדוד.

האם אחי יודע על כך? שאלה סִת אלמֻלכּ.

אולי כדאי שלא נפריע לו מלימודיו. גם כך המחנך שלו לא אוהב שמביאים לפניו ענייני מדינה במהלך היום. הילד עוד צריך ללמוד ולהתחנך.

מה תעשה?

אולי כדאי שכרגע ניתן לקרבות להתנהל ונראה ידו של מי תהיה על העליונה. נחכה עוד יום-יומיים.

סִת אלמֻלכּ הנידה ראשה לאישור. ארשת פניה לא הסגירה את דאגתה העמוקה.

עוד באותו ערב נודע כי בקרבות האלה היתה יד התורכים על העליונה והם הכו וחבטו בבֶּרבֶּרים. בַּרגַ'ואן ניצל את ההזדמנות והדיח את אִבּן עַמאר מתפקידו. הוא עצם עין כשהגדודים התורכים בזזו את ארמונו של אִבּן עַמאר. למחרת הביזה ביקש אִבּן עַמאר להגיע לארמון ולבקש את חסותה של סִת אלמֻלכּ, אבל בדרך לארמון תפסו אותו התורכים וערפו את ראשו. בתהלוכה צוהלת הגיעו נציגיהם לארמון והגישו את ראשו שי דמים לאִמאם הצעיר. סִת אלמֻלכּ עמדה לצידו וראתה בחלחלה שהילד מקבל את השי האיום בחיוך ובהנאה. לבה נבא לה רעות והיא הבינה שמחכים לה ימים קשים לצידו של אחיה. בַּרגַ'ואן, שיכור ניצחון, זנח את תפקידיו המלכותיים ופצח בחיי הוללות ותענוגות בארמון הפנינה הצופה אל הנילוס מחד ואל הפירמידות מאידך, שנבנה בשעתו על ידי אלעַזיז.

דַלאל, שלימים תיקרא סִת אלמֻלכּ (גברת הממלכה) נולדה בקַירַואן שבמַגרִבּ לאביה אלעַזיז. כשפלש האִמאם הפאטִמי אלמֻעִז למצרים בשנת 969, הביא עמו למצרים את כל משפחתו, וביניהם את בנו אלעַזיז ונכדתו. אביה אלעַזיז עלה לשלטון במצרים עם מות אביו בשנת 996. תחת שלטונו היתה תקופה של שקט ויציבות. הוא אהב את בתו מאוד, בנה לה ארמון והעניק לה שליטה על יחידה צבאית. היא נהנתה מהשפעה על אביה. כשמינה אלעַזיז את הנוצרי עיסא אִבּן נֶסטוֹריוּס לוזיר בשנת 989 עורר המינוי מחאה רבה בקרב העלית המוסלמית. אלעַזיז מיהר להדיחו מחשש למהומות. אִבּן נֶסטוֹריוּס ניסה לנצל את השפעתה של סִת אלמֻלכּ על אביה, וגם העניק לה במתנה 300 אלף דינרים, כדי שתפעיל את השפעתה על אביה שיחזירו למשרה. היא ראתה בוזיר הנוצרי  משענת למעמדה בחצר ולכן השפיעה על אביה לחדש את מינויו. הנשים בשלטון הפאטִמי לא נהגו להתערב בעניינים פוליטיים, אבל היתה להן השפעה רבה בתחומים אחרים כגון בניית ארמונות ומסגדים. הן היו גם בעלות רכוש רב מאוד, שרובו הגיע ממתנות של חפצים במשרות שונות בממשל. בתור בעלות רכוש ואחוזות היה להן משקל רב בחיים החברתיים והכלכליים של המדינה וסִת אלמֻלכּ ידעה לנצל היטב את כוחה.

לאחר שוך מהומות הדמים ברחובות קהיר, זִמנה סִת אלמֻלכּ לדיואן את המחנך של אחיה, עבד סלאבי קשיש, כדי לחפש ביחד דרכים למתן את אפיו הבלתי צפוי והמעורר חלחלה של הנער.

המחנך, שבילה שנים רבות בארמון האִמאם והכיר היטב את סִת אלמֻלכּ, הרשה לעצמו לשפוך את לבו לפניה:

גברתי הנכבדה, פתח ואמר, עלי להודות שהוד מעלתו מעורר בי פחד. אינני יודע איך להסביר את התנהגותו המוזרה. לעתים הוא מעורר בי חלחלה ממש. הוא נוהג להתגנב במסדרונות הארמון באין איש רואה, לעקוב אחרי אנשי הארמון בחשאי, בהליכה מתגנבת, ולהפתיע אותם בהתיצבו מולם בפתאומיות. ואז אינו מדבר, אלא רק נועץ בהם את מבטו. את יודעת היטב גברתי, שלאִמאם הצעיר יש עיניים יוצאות דופן. צבען כחול בהיר והן גדולות ומבען מוזר. כשהוא מפתיע כך את האנשים ונועץ בהם מבטים…

סִת אלמֻלכּ הניעה בראשה. כן, מבטו יכול לגרום לאנשים סיוטי לילה…

שוחחתי כבר עם אמו בנושא זה, אבל את הרי יודעת שלאמו הנוצריה אמנם יש השפעה רבה על אביו אלעזיז, אבל אין לה כל השפעה על הילד. הוא מתייחס אליה בזלזול. האם מותר לי לדבר בגילוי לב, גברתי?

הגבירה עודדה אותו בניד ראשה להמשיך ולהסיח את אשר עם לבו.

אני קצת חושש להגיד את הדברים, אבל שמעתי שאנשי הארמון בינם לבין עצמם מכנים את האִמאם בכינוי "חרדון" בגלל הליכתו המתגנבת והחשאית..

סִת אלמֻלכּ חייכה בלבה. היא ידעה היטב את אשר לא אמר לה המחנך. הוא עצמו הדביק לחניכו את הכינוי הזה.

כשבַּרגַ'ואן הרשה לעצמו לזנוח את ענייני הממלכה, נשאר הנער האִמאם אלחאכִּם ללא פיקוח, לבד מזה של המחנך שלו, שבסתר לבו תיעב אותו וגם פחד ממנו. סִת אלמֻלכּ נשארה בעמדת כוח, אבל גם היא לא יכלה לעצור את התקפיו המוזרים של אחיה. היא ניסתה לקנות את לבו לשמוע בעצתה בעזרת מתנות יקרות ערך, כגון חפצי חן משובצים באבנים יקרות. הנער אהב את חפצי המותרות הללו. סִת אלמֻלכּ ידעה היטב לבחור את המתנות היוקרתיות. היא נעזרה בסוחר היהודי העשיר אברהם התֻסתַרי, שעסק בייבוא מותרות מהמזרח הרחוק. סִת אלמֻלכּ היתה אישה עשירה מאוד בעלת אינטרסים כלכליים במצרים ובסוריה, מודעת היטב למזימות הפוליטיות, והחזיקה רשת של אנשי כספים ומנהל משל עצמה, שגם היו מרגלים למענה. בשלב זה היו היחסים בינה לבין אחיה, ידידותיים, והיתה לה השפעה רבה עליו. כשהגיע לשנתו החמש עשרה העניק אלחאכםִּ לאחותו אחוזת קרקע שהכנסתה השנתית היתה מאה אלף דינרים. זה לא היה מעשה יוצא דופן, כי גם נשים אחרות, בנות למשפחה המלכותית, החזיקו בעלות על אחוזות בסדר גודל דומה. במעשה זה ביקש למעשה אלחאכִּם להצהיר על עצמאותו בתור שליט.

את קריירת האכזריות שלו פתח אלחאכִּם בהוציאו להורג את בַּרגַ'ואן. ההמון שאהב את המנהיג הפופולרי, הקיף בזעקות זעם את ארמונו של אלחאכִּם. אלחאכִּם הצליח בחלקת לשון להרגיע אותם כשדיבר על ליבם על היותו צעיר וחסר ניסיון.

בשנות שלטונו העצמאיות הראשונות של אלחאכִּם היתה סִת אלמֻלכּ מעורבת בעוד פרשה. שני ראשי דיוואן ניסו לנצל את חוסר נסיונו של האִמאם הצעיר בענייני כספים ומנהל. הם האשימו את הפקיד הבכיר ביותר הממונה על הכנסות המדינה, הנוצרי פַהד בן אבּרהים, בהעלמת כספים השייכים לקופת המדינה. הם הביאו את הדבר בפני אלחאכִּם וגם הבטיחו לו שהם יכולים להגדיל את הכנסות המדינה. אלחאכִּם האמין להם וגזר את דינו של פַהד למוות. בינתיים, אחד מהמאשימים עשה את דרכו לרמלה, ושם סחט סכומים גדולים מגובי מסים ומפקידי ממשל. כל הדברים הללו נודעו לאלחאכִּם באמצעות סִת אלמֻלכּ. לה נמסרו הדברים על ידי אחד מגובי המסים בסוריה, נוצרי שעבד בשירותה. כתוצאה מכל זה, הוציא להורג את שני הקושרים.

זאת היתה הפתיחה לשנות האימים שהשליט האִמאם אלחאכִּם.

פרק ב. האחים התֻסתַרים

היום היה חם מהרגיל בעיר תֻסתַר, היא אַהואז שבמחוז ח'וזיסטאן הגובלת במפרץ הפרסי בחבל הדרומי-מערבי של אירן. הרוח לא נשבה כהרגלה על פני המים שבמפרץ הפרסי, האויר היה כבד ולח. סַהל, או כשמו העברי יָשָר, היה איתן בדעתו, שאותה השמיע כבר לפני שבועות באזני בני משפחתו: עלינו לעזוב את תֻסתַר, את קהילת הקראים שאנחנו חלק ממנה, ולהגר למצרים, חזר וטען בזמן ארוחת הערב המשפחתית. בארוחות שבהן לקחו חלק גם אביו ישראל, שני אחיו, יוסף וסעיד, אחותו חנה, אשתו ושלושת ילדיהם, הכו הצהרותיו את בני המשפחה באלם. הם נראו מפוחדים למשמע ההצהרות החוזרות ונשנות על רצונו של אבי המשפחה להגר למצרים: גם בפֻסטאט יש קהילה קראית גדולה וחשובה, וכמה מאחינו התֻסתַרים כבר הגרו לשם. ממכתביהם אני לומד שמצרים היא ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות לכל סוחר חרוץ. השלטונות אינם מעמידים כל מכשול בפני הסוחרים, ולהיפך, הם מעודדים את המסחר. אחינו הקראים עושים שם חיל. פה אנחנו בקושי חיים בפחד יום יומי…

בשנת 1021 פרצו מהומות בתֻסתַר. הוַזיר חסן בן מנצוּר נרצח על ידי מתקוממים מגדודי החיילים השכירים הדַילַמים, שהיוו חלק מגדודי הצבא השכיר של הח'ליפות העבאסית. ההתקוממות והרצח גרמו לאי יציבות ולחוסר שלווה. בכל יום התחלף השלטון בעיר והרחובות מלאו צחצוח חרבות ושפיכות דמים. לקיים מסחר וחיי משפחה שלוים בתנאים כאלה היה כמעט בלתי אפשרי. סהל השמיע בפני משפחתו את משאלתו להגר למצרים בכמעט מידי יום ביומו. אותו היום, כבד ולח, הכריע את הכף. סהל הרגיש שסבלנותו פוגעת. הוא היה קצר רוח. בקול רם הורה לבני משפחתו להתחיל לארוז.

תֻסתַר היתה עיר נמל חשובה ומרכז מסחרי שבו היתה מתרכזת התוצרת של תעשיית האריגים שבאזור ח'וזיסטאן. העיר היתה הבסיס העיקרי של אנשי כספים יהודים בסוף המאה התשיעית וראשית העשירית. תֻסתַר היתה אחד מהמרכזים החשובים ביותר של תעשיית האריגים במאות אלה, אולי אפילו החשוב ביותר. התעשייה המקומית הצטיינה בעיקר בייצור בגדים ומצנפות שעליהם פס רקמה רחב, טִראז. המונח הזה ציין לרוב בגדי כבוד מיוחדים לנושאי משרה רמה. בתי המלאכה שבהם ייצרו את הבגדים הללו היו נתונים להשגחה קפדנית של השלטונות, כי היו בסיס כלכלי חשוב ביותר. המשמעות המיוחדת של המונח טִראז היתה השוליים הרקומים של הבדים או הבגדים, ובהם בדרך כלל איזו כתובות, כגון פסוק מהקוראן. תֻסתַר התגאתה בעובדה שבתי המלאכה שלה היו מייצרים את בד הכיסוי של הכּעבּה אשר במכה. הטִראז היה בד יוקרתי במיוחד וגם יקר במיוחד. חתיכת בד סטנדרטית של הטִראז עלתה 200 דינרים (כ-100 משכורות חודשיות).

תעשיית הבדים והבגדים של תֻסתַר היתה מרוכזת רובה בידי יהודים. הסוחרים היהודים עסקו בייצוא ובייבוא של סחורות טקסטיל באַהואז. אפילו בבגדאד הבירה היתה שכונה שלמה שנקראה שכונת התֻסתַרים, שבה היה מרוכז הסחר באריגים וגם בייצורם, בעיקר בטִראז. מצבה הכלכלי של המשפחה היה איתן ויציב, בהיותה חלק מקהילה קראית, אנשי מסחר ויצרני טקסטיל, בעלי מוניטין של דורות. המחשבה לעקור, לעזוב הכל וללכת אל הבלתי נודע היתה מפחידה ומאיימת.

אבל המציאות היום יומית הקשה ורצונו העז של אבי המשפחה סַהל הכריעו את הכף.

המשפחה הגיעה לפֻסטאט לאחר מסע ארוך ומייגע. הם יצאו לבגדאד תחילה. התחנה הבאה במסעם היתה תַכּרית שבעיראק. שם שהו פרק זמן למנוחה ונדדו הלאה לחַלַבּ שבסוריה. מחַלַבּ המשיכו לדמשק. בכל תחנה נעזרו בסוחרים יהודים או בקהילה הקראית המקומית. לתחנה האחרונה, מחוז חפצם, הלוא היא פֻסטאט, העיר הגדולה של מצרים, השוכנת ליד עיר הבירה קהיר, הגיעו בראשית 1025.

שלושת האחים, בניו של סַהל, כבר היו בוגרים דיים כדי להתחיל לבסס לעצמם מעמד בתור סוחרים בעיר הגדולה פֻסטאט. הבן הבכור, חסד, או בשמו הערבי פַדל, התחיל מיד לקשור קשרים עם סוחרים אחרים, בעיקר עם יוצאי העיר תֻסתרַ שהגיעו לפֻסטאט לפניהם. הבן השני, אברהם, הוא אִבּרהים, פנה לכיוון שונה במקצת, וגילה התמצאות רבה בשוק הכספים, ערכם של מטבעות שונים ושער החליפין שלהם. הבן הצעיר, אהרן, הַרוּן, עזר על יד שניהם.

המציאות של השלטון הפאטִמי הקלה מאוד על כל יזם יהודי נמרץ והחלטי. ראשיתו של המשטר הפאטִמי היתה בשנת 893. אַבּוּ עבדאללה, אחד השליחים הסודיים של הפאטִמים, הגיע לצפון אפריקה בחברת עולים לרגל מאזור זה שהכיר בעת שקיים את מצוות החַג' במכה. הפאטִמים היו כת שיעית קיצונית, שהתייחסה לפאטמה, בתו של מוחמד, ולעלי בן אַבּוּ טאלִבּ, בן דודו של מוחמד ובעלה של פאטמה, וראתה את עצמה זכאית לשלטון בתור יורשתם של עלי ופאטמה. עד מהרה מצא לו מהלכים בקרב השבטים המקומיים, וביחוד בקרב השבט הגדול ביותר, בני כִּתאמה. אחרי שריכז סביבו צבא של 200 אלף איש למודי מלחמה, נלחם במי ששלט באזור אִפריקיא (היא תוניסיה של ימינו), מטעם הח'ליפה העבּאסי הבגדאדי, ניצח בשנת 910, ויסד את שלטון הפאטִמים באותו אזור. בשנת 910, בעיר המרכזית של אִפריקיא, היא קַירַואן, הכריז אַבּוּ עבדאללה שאדוניו עֻבַּידאללה, שהיה האִמאם של הכת, הוא מעתה האִמאם והשליט של כל המוסלמים. זאת היתה ראשיתה של הממלכה הפאטִמית.

השליטים הפאטִמים היו בדרך כלל אנשים מוכשרים מאוד והצטיינו לא רק בכושר ההנהגה שלהם אלא גם בחוש מסחרי מפותח. עד מהרה הבינו את היתרונות העתידים לצמוח להם מפיתוח המסחר באזור הים התיכון. לצורך זה ניצלו את היוזמה ואת החריצות של הסוחרים היהודים. משפחות יהודיות בעלות ניסיון ומסורת של דורות רבים בענייני הסחר הבינלאומי היגרו אז מעיראק  ומפרס והתיישבו באזור השלטון הפאטִמי. סוחרים אלה הביאו לשגשוג ולפריחה ללא תקדים. העיר קַירַואן והנמל הצמוד לה שבנו הפאטִמים, אלמַהדִיָה, תפסו עד מהרה מקום מרכזי בחיי הכלכלה של אגן הים התיכון. הפאטִמים לא הסתפקו בהצלחותיהם במַגרִבּ. הם נשאו עיניהם לשלוט על כל העולם המוסלמי. לצורך זה ראו לעצמם משימה להגיע לבגדאד ולהשתלט עליה. השלב הראשון במשימה היה השתלטות על מצרים. מצרים לכאורה היתה תחת שלטון העַבּאסים, אך לאורך כל המאה העשירית התנהלו בה חילופי שלטון עצמאיים והיא הלכה ונשמטה מידי העַבּאסים  עד שנפלה כפרי בשל בידי הפאטִמים בשנת 969. בהדרגה הפכה מצרים, בניהולם החרוץ של הפאטִמים, להיות מרכז הסחר הים-תיכוני. סוחרים יהודים שהיגרו מעירק ומפרס, בעוזבם את הח'ליפות העַבּאסית המתפוררת, נהרו מעתה אל מצרים. בה בשעה הגיעו למצרים גם הסוחרים היהודים מהמַגרִבּ, שידעו להעריך את האפשרויות הכלכליות הטמונות בשיתוף פעולה עם הפאטִמים.

הפאטִמִים ניסו להמשיך צפונה להשגת המטרה המיוחלת בגדאד, אבל הצליחו רק להשיג שלטון חלקי ולא יציב בארץ ישראל ובסוריה. במרחב הזה הם ניהלו מאבקים בלתי פסוקים עם קבוצות אחרות שלטשו גם הם עיניים לקרש הקפיצה הזה לדרום, היא ארץ ישראל. בגלל היותם מיעוט בין המוסלמים, שלא הזדהו בדרך כלל עם השקפותיהם השיעיות המיוחדות במינן, נטו הפאטִמים, יותר מכל שושלת מוסלמית אחרת, להיעזר בנוצרים וביהודים לא רק בענייני כלכלה, אלא גם במדיניות, בצבא ובמינהל. כך יכלו בני משפחת התֻסתַרים, החרוצים ובעלי היוזמה, להשתלב בחיים המדיניים והכלכליים של הממלכה.

אברהם, הממולח מבין האחים, הבין מיד שלשם התבססות עליו לעסוק במוצר הייצוא החשוב ביותר של מצרים, הלוא הם הפשתים. צמח הפשתן התרבותי נפוץ באזור אגן הים התיכון עד הודו. הוא בוית באזור הסהר הפורה והשימוש בו היה ידוע כבר בימי מצרים העתיקה. השימוש בצמח הפשתן היה מגוון מאוד. סיביו, זרעיו וחלקים אחרים משמשים לייצור בד, צבע, נייר, תרופות רשתות דיג וסבון. בד שנארג מסיבי צמח הפשתן, נחשב לבד איכותי ועמיד מאוד, הודות לסיבים הארוכים. בעבר שימש ליצור כלי-מיטה. לכן, עד היום, בשפות רבות, המינוח מצעים ופשתן זהה. המרכז החשוב ביותר במצרים לגידול הפשתן היה אזור בּוּציר שבמרכז מצרים. אברהם קנה לו עד מהרה שם בקרב סוחרי הפשתן והיו לו מגעים קרובים עם מגדלי הפשתן בבּוּציר. את משלוחי הפשתן היה אברהם משנע לאלכסנדריה, עיר הנמל של מצרים, ומשם בדרך הים באניות סוחר לסיציליה ולצפון אפריקה. צי האניות שהובילו את הפשתן של אברהם מנה כעשר אניות עמוסות שיצאו בכל פעם להוביל את הסחורה.

פעילותו הנמרצת של אברהם, שנעזר באחיו, חסד ואהרן, הובילה אותו לעיסוק בסוגי טקסטיל שונים נוסף לפשתים. הוא סחר בבדים יקרים, אך לא בחל גם בבדים פשוטים לשימושים יום יומיים כגון בד גס ששימש לכיסויים ולאהלים. ברשימת הסחורות שלו תפסו מקום נכבד הסִקלאטוּן – בד העשוי תערובת של משי וחוטי זהב; אריג שנקרא דַבּיקי, על שם העיר במצרים שהתמחתה בו, והיה תערובת של פשתן, מקושט במשי וזהב; בד שונה לחלוטין היה כַז – בד משי בתערובת של פרוות מכרסמים. כל הבדים האלה ורבים אחרים, בגוונים שונים ומשונים, היו בדי מותרות ונסחרו לשימושם של בני העלית, האצילים ואנשי החצר. אברהם ואחיו סחרו גם בבגדים מוכנים, בעיקר בגדים חגיגיים ומצנפות הדורות.

זה היה הצעד הראשון לעושר. כשהתעשרו דיים יכלו כבר האחים התֻסתַרים לעסוק בסחר של חפצי מותרות שיובאו מן המזרח: בשמים, תבלינים ותרופות. הם ייבאו מהמזרח הרחוק חומרים אקזוטיים וייצאו אותם לשאר ארצות הים התיכון. כך יסדו את האימפריה הכלכלית שלהם. האחים התֻסתַרים בלטו מאוד בקרב כל סוחרי מצרים בעיקר בשלושה תחומים: הובלה ימית בקנה מידה גדול; קשרי יצוא ויבוא עם האזורים שבשליטת בית עבאס; עיסוק בסכומי כסף גדולים, העברת כספים והחזקת פיקדונות. בתחום השלישי הצטיין בעיקר האח הבכור, פַדל, הוא חסד.

האמאם הצעיר אלחאכִּם היה ידוע בתאוותו לחפצי חן ומותרות. שותפה לתאוותו זו היתה אחותו סִת אלמֻלכּ. היא זמנה לחצר את אברהם התֻסתַרי ובאה עמו בדברים.

האם  תוכל לספק לחצר אבני חן ומוצרי חן? שאלה ישירות את אברהם.

אברהם הבין מיד את האפשרויות שנפתחו בפניו וענה לה בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים: גברתי, כל חפץ חן, כל אבן יקרה, כל אשר תאווה נפשך ונפש אחיך האִמאם – פקודה היא לנו, האחים התֻסתַרים. אתם תזמינו ותקבלו כל אשר תאווה נפשכם. אהפוך את השמים ואת הארץ בשביל למלא את מבוקשכם.

והזמנות התחילו לזרום. נפשה של סִת אלמֻלכּ חשקה בדגם של ספינה מהסוג ששימש לשייט על הנילוס, דגם שיקשט את חדר ההסבה שלה. על הדגם להיות עשוי כסף ומשובץ אבנים טובות. אברהם השקיע מאמצים רבים להשיג את הדגם הנכסף. בסופו של דבר עלה בידו להציג בפניה דגם שמשקלו היה 400 ק"ג כסף, ומחירו  2400 דינרים. ההשקעה היתה כדאית. מאותו יום ואילך היה אברהם הספק הרשמי של החצר לחפצי מותרות. היתה לו דריסת רגל בארמון וכניסה כמעט חופשית לראות את פני סִת אלמֻלכּ וגם לעתים את אלחאכִּם.

אלחאכִּם מהר למלא את תאוותו לחפצי מותרות. הוא הזמין אצל אברהם אוכפים מעוטרים באבני חן לצורך יציאתו רכוב על סוסו במצעדי הראווה בחגים השונים. בעקבות האוכף הראשון רצו גם אנשי הפמליה המלכותית אוכפים כאלה. האוכפים היקרים לא היו בשימוש יום יומי, אלא רק באירועים חגיגיים מיוחדים, ובשאר הזמן נשמרו במחסנים מיוחדים, חַזַאין אלסֻרוּג' (מחסני האוכפים). האוצר השמור הזה משך אליו תשומת לב רבה, וכעבור שנים, בשנת 1067, פשטו על המחסנים האלה גדודי התורכים שהיוו חלק מהצבא הפאטִמי השכיר, ובזזו מהם 5000 אוכפים, אשר מחיר האחד מהם היה בין 1000 ל-7000 דינרים.

חסד, האח הבכור, התמחה בכספים. לשני האחים התֻסתַרים יצא שם בעולם המסחר שהם אמינים ומדייקים בתשלום הפיקדונות הסודיים של סוחרים קרובים ורחוקים. המסחר הבינלאומי התפתח מאוד במאות העשירית והאחת עשרה, ובעקבות ההתפתחות הזאת היה צורך בבעלי נכסים שאצלם יוכלו הסוחרים היוצאים למסעות רחוקים להפקיד את כספם מתוך בטחון שיקבלו אותו בחזרה עם שובם, עם תוספת נאותה של ריבית. באותה מידה נוצר הצורך להלוואות. המלווים היו סוחרים עשירים. הלווים התחייבו להחזיר את סכום ההלוואה תוך זמן שנקבע מראש עם ריבית שהוסכמה מראש. כל הפעולות הכספיות הללו נעשו במישרין בין הלווה והמלווה, בין המפקיד ושומר הפיקדון. לכן היה ערך רב מאוד למוניטין שהיו לאדם כזה. לשני האחים התֻסתַרים יצא מוניטין של אנשים ישרים שאפשר לסמוך עליהם ורבים הפקידו אצלם את כספם או לוו מהם כספים. הונם של האחים הלך וגדל כתוצאה מהעסקאות הללו, בד בבד עם התמחותם יותר ויותר בסחר בחפצי מותרות שנצרכו רק על ידי שכבת האצילים ובית המלוכה.

(המשך בחלק ב)