היושבת על הנילוס יב
לד
ישבתי בחדרי לעת ערב, אור העששית מאיר באור קלוש את האפלולית. קנה הקולמוס בידי ודף נייר ריק לפני. ישבתי וחשבתי איך לנסח את בקשתי לפני הגאון בצורה שלא תכעיס אותו ולא תבייש אותי. לאחר הרהורים ממושכים פלטתי אנחה כבדה, טבלתי את קולמוסי בקסת הדיו וכתבתי:
'שלום שפות ככוכבי שחקים
וברכות מוצקות לעפרות ארקים
וטוב נעימות כצמחי ירקים
וישועות והצלחות זו לזו נדבקים
וחן וחסד נפגשים ונאבקים
וצדק ושלום יחדיו נושקים
והוד והדר וכבוד נחשקים
עם שאר כל הברכות וההבטחות החקוקים
כן יהיו נא כולם זר ונזר ועטרה על ראש אדונינו כבוד גדולת קדושת מרינו ורבינו דניאל הנשיא הגדול ראש ישיבת גאון יעקב, שמרו שומר נפשות חסידיו ויחיה את שלושת הנשיאים בניו חמודיו, ויביא גואל בימיו ועל ידיו וכן יהי רצון, בן כבוד גדולת קדושת עזריה הנשיא נשיא ישראל ויהודה רוח ה' תניחנו'.
הנחתי את הקולמוס מידי ומחיתי את פני. כתיבת הפתיחה המליצית המתבקשת עלתה לי במאמצים רבים, אבל ברירה לא היתה בידי וכתבתי כנדרש וכיאות, וזה היה החלק הקל של המכתב. מליצות מקובלות. עתה עלי לכתוב את גוף המכתב בלשון ערבית, כמקובל, ועלי לחשוב על כל מילה ולנסח את בקשתי בזהירות וברגישות:
'אכן אלוהים הוא היודע את רוב הגעגועים והעצב על שעבר הזמן זבו הייתי במחיצתך, אדוני, והצטערתי על בואי לפוּסטאט, כי מצאתי שם בצורת ומגיפה. בת היתה לי, שעליה הוצאתי כל כוחי ואת כל נכסי עד שנישאה לאיש. לפני היותי אצלך, אדוננו יחי לעד, ילדה בן ובא עליה המוות ובנה מת. ועל הכל אני מודה ומקבל את הדין, יהי שמו מבורך. וכאשר עשה חסד עמדי אלוהים יתעלה, ושבתי אל בית הכנסת שלך בפוּסטאט, אדוני, יאריך אלוהים את ימיך ושנותיך, הוצאתי את כל כוחי לשפצו ולמשוך אליו את הבריות, ועשו מגבית עשרה דינרים, שבהם קנו מחצלות חדשות ובדים. מסרו לי את השוק, כדי שתהיה פרנסתי עליו..'
הפסקתי את כתיבתי. הדברים שכתבתי לאיש השנוא עלי היו בגדר התרפסות, יודע אני. היטב חרה לי הדבר. אבל ידעתי כי חיי וחיי משפחתי תלויים באיש הזה, שהוא הממנה והמפטר, ועל פיו יקום דבר. פתחתי נרתיק קטן החבוי במגרתי והוצאתי ממנו דפי רשימות שרשמתי על הכנסות השוק. עלי להוכיח את טענותיי:
'תחילת הדבר בי"ז במרחשוון, וכסלו וטבת ושבט ואדר. והיתה ההכנסה בתקופה זו, שהיא שמונה עשרה שבועות, 339 דִרהֶם, והיה החצי מזה 169 דִרהֶם ומחצית הדִרהֶם, שאותו קיבל אדוני כבוד קדושת אברהם הזקן 'משוש הישיבה' בן סֻגמאר, יברכהו האל, כדי להעביר לידיך, וקיבלתי אני את המחצית השנייה. והלוא זה פחות מעשרה דִרהֶמים לשבוע, מפני שהאנשים עניים ואביונים. כאשר עשו למעני פסיקה, וקיבצו עבורי כספים במגבית שערכו בבית הכנסת, לא קיבלתי ממנה לחלוטין לא דינר ולא רבע דינר, זולת מרבנו משולם הזקן הטוב, יחייה אלוהים את חמודיו ויתן לו את משאלות לבו, ומעוד שניים אחרים. השאר נתנו שני דִרהֶמים או דִרהֶם אחד, והרבה פעמים לא קיבלתי דבר, מפני שהלוקחים רבים מן הנותנים.'
לקחתי נשימה ארוכה כי עתה הגיעה העת לנסח את הבקשה עצמה:
'על כן, שמא ייראה לך, אדוננו, יגדל כבודך ויועצם הודך, לעשות חסד עם עבדך ויהיו החצאים לתלמידך, אם מעט ואם הרבה, מפני שאני זקן ואני מוטרד מאוד, ואינני ישן בלילות של ימי ששי מפאת השחיטה, ואנחנו שניים, אני ובני. מאז ירדתי אל השוק ועד עכשיו לא באו להתלונן לא קצב ולא שומר ולא בן ישראל, לא בענייני טריפות ולא בעניין אחר, והוא מן השמיים. אבקש ממך איפוא, כי תעשה חסד עם תלמידך בעניין הזה ותזכה לתפילתי ולתפילתם של התלויים בי, וה' למען שמו יכפיל שכרך בעולם הזה ובעולם הבא, שהלא אינך אותו אדם שייתן לי משהו ויהיה נדיב כלפי ובכך יראה עצמו כאילו יצא ידי חובתו, מפני שאתם בית הנדיבות, נדיב נדיבות יעץ והיא על נדיבות יקום', סיימתי בפסוק מתאים. בכוונת מכוון חזרתי מילה במילה על דברים שהשמעתי באוזני הגאון בפגישתי האחרונה עמו, כדי שדברי יקבלו משנה תוקף. נעצתי מבט ריק וחלול במכתב המונח לפני ובלב כבד קיפלתיו. עלי למוסרו ליד אברהם בן דויד בן סֻגמאר 'משוש הישיבה', שאותו מינה דניאל מטעמו להיות אחראי על כל ענייני השחיטה והשווקים ולמסור לו דין וחשבון. אברהם יעביר את המכתב לגאון, ולי לא נותר אלא לחכות לתוצאות המעשה.
בחודש סיוון, בשנת ד'תתט"ו לבריאה, היא שנת אלף שלוש מאות ששים ושש לשטרות, יצאה נשמתו של פטרוני ואדוני, חברי ושותפי, אפרים בן שמריה. הבצורת נמשכה ונמשכה. השמש ליהטה את העולם כולו והשמיים נראו כריקוע של ברזל מלובן היוצא מתחת ידיו של הנפח. המים בנילוס ירדו עד לנקודת שפל שלא נראתה כמותה. גוויות המתים הלכו ונערמו ברחובות פוּסטאט, ולא היה בית שלא היה בו מת. המסע לארץ ישראל החליש את אדוני, ומן היום ששב לפוּסטאט לא חזר עוד לאיתנו, הלך ודעך לנגד עיניה הכלות של בתו אסתר. מידי יום ביומו הייתי פוקד את יצועו ויושב לידו, מחליף עמו דברים פעוטים, אך לרוב שותק עמו. אסתר סעדה אותו במסירות, ועתה נפגשנו שנינו ליד יצוע הזקן, מחליפים דברים חרישיים ומחייכים איש לרעותו. החיים חלפו לידינו בהותירם אותנו מתבוננים בהם בחולפם. נעמה לנו ההתרועעות השקטה, ללא סערות היצרים, שזמנן חלף, ללא אשליות וללא תקוות, רק התחושה הנעימה, שיש נפש קרובה ומבינה, והיא היא ההשלמה, הפיוס וההבנה בדרכו של ריבון העולם. נשמתו של אפרים יצאה בשלווה, כשאסתר ואני יושבים לצדו וחוזים במנוחה הנכונה ששרתה על פניו היגעים. למעל מחמשים שנה עמד האיש הזה בשרות הקהילה, וכה רבים היו פעליו. אני ליויתיו לאורך כל הזמן הזה, הייתי יד ימינו ועוזרו הנאמן. זקן אני מכדי לזכור עתה את כל העוולות, הפעוטות והגדולות, שעשה לי האיש הזה, ביודעין ושלא ביודעין. זקן אני מידי ורק שלווה מבקש אני. בימיו האחרונים, בקול חרישי וצרוד, שיתפני פטרוני הגווע בכמה מהרהוריו הכמוסים. כך נודעו לי סוף סוף לבטיו ומאבקיו עם עצמו, כשנתבע להתייצב לצד הגאון שלמה בן יהודה, כשהוא מצדד למעשה ביריבו נתן בן אברהם, וכך נודעו לי עוד מן המזימות המפותלות, שהאיש רב הפעלים היה שותף להן. כשהקשבתי לדבריו חשבתי לעצמי שעלי להעלות על הנייר את כל המעשים הכבירים הללו, כדי שזכר יישאר מהם לדורות הבאים. עלי לכתוב את כל מסכת חיי הארוכה ולהשאיר למשמרת בידי בני. לאחר מותי שלי ירד סוד כל המעשים הגדולים הללו עמי לקבר ואיש לא יידעם. עלי מוטלת המשימה לנצור ולשמור את זכרם.
ליווינו ברוב עם וכבוד את המנהיג הזקן למנוחתו האחרונה. האבל היה כבד ורב. אווירת הנכאים ששררה במצרים כולה היוותה תפאורה מתאימה לפטירת המנהיג הדגול של קהילתנו. אמרתי תפילות לזכרו בבית הכנסת שלנו גם בשבתות הקרובות ליום פטירתו, כמקובל וכיאה. גם הגאון טרח וכתב שני מכתבים, האחד לגאלִבּ, חתנו של אפרים, והשני לקהל כולו. במלאות שלושים לפטירתו של אפרים התכנס הקהל בבית הכנסת וגאלִבּ קרא בפנינו את שני המכתבים כשהוא מבליע את המכתב לקהל ומבליט את המכתב המיועד לו: 'מן דינאל נשיא כל ישראל אל מחמד עינינו יקירנו ואהוב נפשנו גאלִבּ, יחיהו אלוהינו וישמרהו ויעזרהו וינצרהו. הריני מתגעגע מאוד אליך, הוי אור עיני ויקירי, יחייך הרחמן, ושואל תמיד על הנעשה אצלך ומבקש מאלוהים יתעלה שישמרך ויכוון צעדיך כמיטב חסדיו'.
גאלִבּ הרים עיניו מן הנייר והעביר מבטו סביב סביב, לראות אם עשו הדברים את הרושם הנכון. ואני חשבתי לעצמי בלעג: 'מלחמת הירושה החלה. האם גאלִבּ משלה את עצמו שיש לו סיכוי כלשהו בין אריות כמו עלי בן עמרם ויהודה הכהן 'הרב' בן יוסף?'
'נודע לי בימים אלו דבר שציערני וגרם לי עוגמת נפש והעכיר את עולמי עלי, והוא פטירת חשובנו החבר זכרו לברכה. אכן קשה היה עלי דבר זה ועברו עלי כמה ימים שבהם לא ידעתי מה לומר והייתי אומלל בתכלית, משום מיטב הידידות שהיתה ביני ובינו, עליו השלום, ומשום תשלומיו לי שנמשכו ברציפות בזמנם ובעתם'.
רחש חלף בקהל לשמע הדברים הללו. הגאון הבהיר יפה את עמדתו לגבי מנהיג הקהל המעותד. עליו לציית לדניאל ולהעביר לידיו את כל המסים הנדרשים כחוק, וגם יותר מזה ככל יכולתו, למען השבע את רצון הגאון. קפצתי את שפתי. לו יכולתי, הייתי מבטל את המכתב הנואל אשר שלחתי לו ובו בקשתי להקלות כספיות. אין סיכוי להנחות עם גאון אשר כזה.
'שירותו את הקהל, ישמרם אלוהים, אין לו תמורה. וחידש מה שהטלתי ספק בהתחדשותו, פעם אחר פעם, מידי פוקדו איזה מקום. וה' ירחמהו וירווח מלונו וישים מושבו אצל עץ חיים בגן עדן ויאחד עמדתו עם אלה לחיי עולם וינחמך אתה, נכבדנו ויקירנו, על אסיפתו נחמות רבות, נחמות שלמות, ויאריך בטוב ימיך ובנעימים שנותיך, גם יחתום בעדך חותם חיים חותם שלום וכן יהי רצון. כתבתי אל הקהל מכתב תנחומים עליו, עליו השלום, וכתבתי בו מקצת הדברים שהייתי חייב לו. ואתה, אדוני, ישמרך אלוהים, תשתדל שיקראוהו בציבור ותנהג כפי מנהגך המשובח ושלומך יקירנו ירבה לעד'.
כשעזב הקהל לאיטו, כממאן להיפרד, את בית הכנסת, הלכו האנשים מתון מתון בראשים שחוחים ועניים מאודמות. אסתר היתה מוקפת בחברותיה שליווה ברדתה במעלות מעזרת הנשים. קבוצות קבוצתו התגודדו בחצר ושוחחו בחשאי.
תקופת חיים שלמה תמה עבור הקהילה עם מותו של אפרים. המאבקים על ירושתו כבר התנהלו מזה זמן רב, כידוע לכולם, אבל ביום הזה, יום האבל על אפרים, לא המנהיג העתידי הוא שהעסיק את מוחות האנשים. הבצורת , המגיפה, המוות והפטירה, כל אלה השרו אווירה של סוף, של יאוש ושל חוסר תקווה. אבל לא כולם היו שותפי לאווירה הכבדה והמשתקת. מזווית עיני ראיתי את עלי בן עמרם פוסע בצעד נמרץ, בולט על רקע אוזלת היד הכללית, מבטו קשה ונישא קדימה. ידעתי, המאבק האישי שלי רק מתחיל עכשיו.
לה
לא זמן רב היה עלי להמתין להתפתחויות הבאות. המכה ניחתה עלי באופן מיידי. עלי בן עמרם 'החבר המעולה', יורשו של אפרים בהנהגת הקהילה, לא התמהמה. לאחר חלוף שלושים יום של אבל על מות פטרוני, הודיע לי, בעודני יושב בלשכת הדין וכותב כתוּבּות וגטין, כי החליט להוציאני מן השוק ולהעמיד במקומי את ברכות 'החבר', בהשגחתו הישירה של עלי בן עמרם עצמו. לשון אחר, ברכות ימונה שוחט ובודק, ועלי בן עמרם המשגיח על השווקים. את שני התפקידים הללו מילאנו עד היום אני ובני, בעזרתו של אהרן בן אפרים. לא עניתיו דבר. שתקתי וחרקתי שיני. עדיין לא קיבלתי תשובה על מכתבי מן הגאון, למרות ששתי שיירות נושאות מכתבים מירושלים כבר הגיעו מאז לפוּסטאט. נמלכתי בדעתי ללכת לאברהם בן דויד בן סֻגמאר, המַגרִבּי העשיר, שהיה איש הקשר של הגאון לענייני השוק בפוּסטאט, ולשאול בעצתו. מאז מותו של פטרוני אפרים הריני מרגיש כיתום עזוב. שני אנשי חסדי, שליוויתים כל חייהם, הגאון שלמה בן יהודה ומנהיג הקהילה אפרים בן שמריה, מתו עלי ונטשוני טרף לאויבי. מעתה אוכל לסמוך אך ורק על שני אנשים בקהילה, שידם רב להם בקשר עם הגאון וגם לי נטו חסד. אברהם הכהן בן יצחק בן פֻראת, רופא החצר שהתגורר בקהיר סמוך לארמון האִמאם, היה רחוק מהישג ידי, וכך נאלצתי להשליך את כל יהבי על אברהם בן דויד בן סֻגמאר.
בינתיים חלפו כמה חודשים שקטים שבהם לא התרחש דבר. חשבתי ששכחו אותי ושכבר הונח לי, אך ידידי בשוק לחשו באוזני כי ביצוע החלטתו של עלי בן עמרם רק נדחה מעט, משום שברכות חלה לפתע. במחצית טבת הודיע לי עֵלי בן עמרם כי תפקידי בשוק נסתיים וביקשני להימנע מביקורים בו. תחושת החרון וההשפלה היו קשים מנשוא. ימים אחדים נשארתי סגור ומסוגר בביתי. בני בִּשר, שנפגע לא פחות ממני, ישב לצדי ודיבר על לבי כי אצא לרחוב ואחזור לחיי. 'עוד נותרו לך בית הדין ובית הכנסת', טען בלהט באוזני, 'תפקידיך ועבודתך מחכים לך. אל תיכנע. תמיד היית עשוי ללא חת ושש אלי קרב. האם תוותר עכשיו? עוד לנו ידידים רבי כוח, ועליך לעשות. אם לא למענך, למעני ולמען משפחתי', כך דיבר באוזני בני יחידי, ואני קמתי בכבדות על רגלי, כדי לצאת לקרב האחרון.
רגלי נשאוני לעבר ביתו של אברהם בן דויד בן סֻגמאר. ביתו ניצב במעלה רחוב המדרגות, מוקף גן גדול שבקיץ היו מזרקות מים מאוושות בו ברחש נעים. אברהם קיבלני במאור פנים והושיבני ליד הקאנוּן הגדול שהפיץ חום מסביב. עד מהרה הפשרתי והרגשתי נינוח לשבת בקרבת מיטיבי. שוחחנו על הא ועל דא, ואז הוציא אברהם מכתב מחיקו ואמר לי: 'היטב יודע אני כי מכתב כתבת לאדוננו הגאון, והוא לא השיבך דבר. אין הגאון נוטה לך חיבה יתירה, יפת'.
הנעתי בראשי לאות אישור. אין מיטיב דעת זאת ממני, וגם הסיבה הנסתרת לשנאה הנוראה, הריהי ידועה לי היטב, ואין ביכולתי לשתף אף את מיטיבי, שרק בידו לעזור לי.
'אין הגאון נוטה כלל וכלל להיענות לבקשתך, וכמו שראית, עלי בן עמרם, שסילק אותך מן השווקים, פועל על פי הנחייתו של הגאון. מצבך קשה, יפת, אך לא נואש. אני אעשה עבורך כמיטב יכולתי, ואף ידוע לי כי רבים מן הקהילה נוטים חסד אליך. גם אברהם הכהן הרופא בן יצחק בן פֻראת יתערב לטובתך. בינתיים עליך לכתוב מכתב נוסף לגאון. אין עליך לגלות את אוזנו בדבר פחדיך וחששותיך. כתוב לו כמיטב כשרונך, פרט באוזניו את הכנסות השוק וספר לו על כישוריך המעולים. מחר אשוחח עם עלי בן עמרם ואלחץ עליו להחזירך אל השוק. יכול אתה לבטוח בידידותי.'
מתנדנד בין ייאוש לתקווה חזרתי לביתי. זקן אני ואין בי כוחות עוד למאבקים, למזימות ולתככים, עלי לפנות את מקומי לאנשים צעירים ונמרצים. אבל השוק פרנסתי היא, שלי ושל בני, ועלי להיאבק על קיומי בכוחותיי האחרונים.
אברהם בן דויד בן סֻגמאר קיים את הבטחתו. כעבור ימים אחדים הודיע לי עלי בן עמרם בפנים חתומות כי חוזר אני לעבודתי בשוק 'על פי דרישת הקהל', כפי שנסח זאת. איש יהיר וגבה לב שלבו רק לקידום ענייניו. תלונות רבות שמעתי עליו מבין שכניי וידידיי, אך איש מהם לא העז להתלונן בקול. שמועות הגיעו לאוזני כי גם הגאון אינו רוחש לעלי בן עמרם רגשי ידידות. קשריהם היו קשרי עבודה וטיפול בעניינים שוטפים. ריננו כי אחיו של הגאון, השוכן ברמלה, הוא שלחץ על הגאון למנות דווקא את עלי בן עמרם למשרה הרמה. עתה, משנראה כי אין הקהילה מרוצה ממנהיגותו, מאשים הגאון את אחיו בכישלון. עם זאת, מעמדו של עלי בן עמרם מבוסס עתה מכדי לשנות דבר. הבבליים בראשותו של נהוֹראי בן נסים, העדיפו את יהודה 'הרב' בן יוסף, שהיה מלומד ואיש אשכולות, על פני עלי בן עמרם, ואני , שכמו תמיד הרגשתי שאני צופה בעלילות גדולות ומפותלות, כבר הייתי זקן וחלש ולא היה עוד ביכולתי להתערב, לבחוש ולשנות, כפי שעשיתי בצעירותי בשמחה רבה. כבר נלאיתי מעקוב אחר כל הנפתולים המסובכים של קבוצות הלחץ השונות, ורק רציתי לעשות לביתי.
ישבת וכתבתי מכתב נוסף לגאון, על פי עצת איש חסדי: '.. אני עבדך כתבתי כבר להדרתך, ירוממנה אלוהים, מספר מכתבים, אך לא הגיעה אל עבדך מילה אחת תשובה עליהם. הבאתי בהם לידיעתך, אדוננו, את ההכנסות שהיו לי בשני השווקים של בתי המטבחיים, ואולם במקום התשובה שהייתי מצפה לה, הגיע קטע של מכתב שנתן לי לקוראו אדוני אברהם 'משוש הישיבה', מכתב שהגיע ממך אליו, אדוננו, ואשר העגים את לבי והטריד מנוחתי. הלא ידעתי כי האויבים כותבים לך, אדוננו, בשמם של אנשים שונים כדי לגרום לך דאגה. מטרתם היא למנוע מאתנו עבודה שקטה ולגרום מהומה סביב דבר שאין בו אמת. אבקש מאת אלוהים, יתעלה שמו, כי יבוא אתם משפט'.
תיעבתי את נימת החנופה שנקטתי בכותבי אל שנוא נפשי, אך ידעתי כי אין מנוס מלפני.
'ואלו ההכנסות מן השווקים במשך התקופה שתחילת סיוון וסופה כסליו, הלא שלחתים אל הדרתך, עשרים ושלושה דינר וחמישה קיראטים ורבע. והוציאוני מן השוק במחצית טבת לטובת ברכות, מחצית טבת ומחצית שבט, אבל כאשר ראו אצלו מעשים אשר גם אדוני החבר וגם הקהל השתכנעו כי אמנם נעשו, החזירו בי"ח בשבט את השוק לי ולתלמידי אהרן החזן וקבעו לכל אחד מאתנו ארבעה וחצי בכל שבוע..'
דלת חדרי נפתחה פתאום. בני בִּשר ניצב באור הפתח, וצלליתו השחורה בישרה רעות. 'אדוני אבי, שפחתה של אסתר בת אפרים נשלחה אליך לקרוא לך לביתה. אסתר ביקשה שתבוא אליה בעניין דחוף'.
שמטתי מידי את הקולמוס ונתז גדול של דיו הכתים את הנייר. לבי הלם בקרבי בפראות. מה פירוש הדבר? האם חולה היא? המגיפה הגדולה דעכה כבר מזה חודשים אחדים, אך עדיין שרידיה נאחזים בעקשות וסוחטים מן החיים. את הדרך לביתה של אסתר עשיתי בצעדי ריצה מהירים, שכבר לא הלמו את גילי ואת מעמדי. מתנשם בכוח הקשתי בדלת העץ הגדולה שנפתחה לפני בדממה. בנה של אסתר קיבל את פני בפנים חיוורים ובעיניים מואדמות. הוא לא דיבר דבר אלא צעד לפני והוליכני אל חדר משכבה של אסתר. שם היתה מוטלת על יצועה, גווה רפוי וראשה שמוט. כמה מתים כבר ליוויתי בבית הזה. האם נגזר עלי ללוות גם את אסתר אהובתי?
אסתר הניעה את ידה בתנועה לאה לאות שילוח, ובנה, בחוסר רצון בולט, עזב את חדרה והותירנו לבדנו. התקרבתי בלאט אל יצועה, רכנתי אליה ואחזתי בידה. היא פקחה את עיניה וחיוך קרן מתוכן. 'יפת אהובי', לחשה אלי, ואני נרעדתי כולי. מעולם לא דיבר אלי כך איש קודם לכן. אפילו אשתי לא אמרה לי את המילה הנכספת הזאת מעולם. 'לא מייד אהבתיך, והייתי מאושרת בנישואיי בתחילה', שפתיה החיוורות עיצבו את המלים, קולה כמעט ולא נשמע. ליטפתי את פניה האהובים ביד רועדת. מאז אותו לילה לא נגעתי בפניה, וכבר שכחתי מה נעים ורך מגעם. 'אך למדתי להכירך ולאהוב את חכמתך ואת רגישותך. נעמת לי מאוד. מה צר הדבר כי לא עלו בידינו החיים אשר רצינו'. היא נשתתקה ועצמה את עיניה. רכנתי אליה ונשקתי את עיניה העצומות. לא חששתי מדבר עוד, ולו ייכנס עתה בנה ויראנו במעמד זה, לא חשתי ולא נתייראתי. הרגשתי כי רק אני והיא, רק שנינו עתה בעולם כולו. וגם היא עוזבת אותי לנפשי, לאחר שעזבוני פטרוניי לאורך שנים. דמעה ירדה ונתגלגלה במורד לחיי. כלל לא הרגשתי כי בוכה אני. 'שמור על עצמך, אהובי', לאטה לי, 'שמור…' קולה נדם ונשמתה יצאה ברפרוף חרישי כנושקת את שפתי. בכיתי ללא מעצור, אני היתום הנעזב מכל תומכי ואהובי, ננטש לבדי בעולם רע ואכזר, מוקף אויבים ושונאים. בנה, שהמתין מעבר לדלת, והיה עד סמוי לכל המעמד, נכנס והקימני על רגלי, הוא שתק, וידעתי כי מילה לא תצא מפיו. את אמו אהב אהבה עזה, ויכבדנה עד יומו האחרון. פניו היו שטופי דמע והוא חיבק את כתפי ולרגע נשענו איש על רעהו. אך הרגע חלף. ננערתי, פניתי ועזבתי את החדר ללא אומר ודברים, משאיר מאחורי את היקר לי מכל.
בשבת עמדתי על במת השיש וקראתי בקול רועד שיר שכתבתיו עוד באותו ערב. הנשים התייפחו בעזרת הנשים והגברים באולם כחכחו בגרונם בעת שאמרתי דברים לזכר אהבתי הנסתרת. אסור היה לי להסגיר את רגשותיי העמוקים, והסתפקתי בדברים כמו יבשים, שכתבתי בכוונה על פי השיטה המקובלת של א"ב בראשי שורות, כדי שלא ייראו מיוחדים ושונים. אבל כששרתי אותם, שרתים בכוונה רבה, כדי לבקש את סליחתה על שאיני זועק את אהבתי ביפחה אדירה:
'.. .. .. ..
חוננת דלים קטנים וגדולים
טובת עין איך נחטפה ואין
ישישה ושרה כי הובל לקבורה
כשרה בנשים משובתה אין אנשים
למודת עשות צדקה פני מדברים
מעשיה נאים לעין כל רואים
נין ונכד שרים גדולים ועשירים
סגולת ממלכות לארץ הושלכת
עטית מכל חן פני מלכות ושרתי הן
פיה הפותח חכמה איך יבלה באדמה
צנועה בלכתה וביושר נתיבתה
קולה מה ערב בתפילה תמצא חנינה
רעבים מאכילה ויתומים גידלה
שרה ויקירה אוהבת בעלי תורה
תפארתינו כי נפלה במיתה..'
כשסיימתי זמר, נפל הס באולם, כל הקהל דמם רכון ראש והתייחד עם זכר הבת, שלא האריכה ימים לאחר אביה. שוב עברה בי תחושה עמוקה של סוף, סוף תקופה וסוף חיי.
אולם החיים חזקו ממני. נתבעתי לשוב לעבודותיי הרבות כשצילם של עלי בן עמרם ושל הגאון תלוי מעלי כעננה מאיימת. בימים אלה נתקרבתי מאוד אל מיטיבי אברהם בן דויד בן סֻגמאר, וגם ביליתי עמו בשיחות חולין בביתו המרווח. נהגנו לבלות שעות במשחקי קובייה וניחוש, שאברהם היה להוט אחריהם מאוד. לעתים ארח לנו לחברה גם אהרן החזן וחברה זו הנעימה לי את זמני. אבל אויביי לא שקטו על מכונם. בכל מאודו נחוש היה דניאל בן עזריה להפילני ולעולל בעפר קרני, ורק חיכה להזדמנות הנאותה, כשאוהבי לא יתנו דעתם למעלליו. באותם ימים הרביתי במחשבה על אודות האיש המורם מעל, שהערצת כל העם נתונה לו, הוא דניאל בן עזריה, נצר לבית דויד. מדוע רודף הוא אותי שנים הרבה כל כך. מדוע אינו מניח לעניין הישן? עלו בדעתי דבריו של דויד לשאול: 'אחרי מי יצא מלך ישראל, אחרי מי אתה רודף, אחרי כלב מת, אחרי פרעוש אחד'. ואז עלו בזיכרוני כהד רחוק הדברים שלחש יוסף הכהן על אוזני בשעת ביקורי בירושלים: '.. לאדוננו הגאון התנהגויות מוזרות במקצת.. אינו בריא בנפשו, אם תשאל אותי, ואיני רוצה לפרט יותר..'. מה פשר הדברים, שאלתי את עצמי, האם רדיפה חולנית זו אחרי אינה מעידה על התנהגות משובשת, על איבוד אמות מידה שקולות?
ישבנו אהרן החזן, אברהם בן דויד בו סֻגמאר ואנוכי, מסובים סביב שולחן נמוך ומעסיקים עמנו במשחק הניחושים. ראיתי שדעתו של אברהם פזורה עליו, אינה נתונה למשחק, ומיד פעם זורק הוא בי מבטים חטופים ומהורהרים. לא עצרתי עוד בסקרנותי, הפסקתי את המשחק ואמרתי: 'אדוני הרם, אברהם, מה פשר התנהגותך התמוהה היום? אנא, סבר את אוזנינו'.
אברהם נאנח ואמר: 'רציתי לחסוך זאת ממך, אך אין מנוס מן העובדות. הגיע מכתב קשה במיוחד מן הגאון אל אברהם הכהן הרופא בן יצחק בן פֻראת בקהיר, והוא ביקשני להעביר את הדברים לידיעתך. עומד אני לקורא אותו באוזניכם. לא יהיה קל הדבר באוזניך, יפת, אך עליך לעמדו מול המציאות..' הוא פרש מכתב שהיה שמור בקפל גלימתו וקרא מאמצעו: '.. והוא ראוי לכך מפני מיעוט דרך ארץ שבו והזוהמה שבמחשבתו. הריני עומד לרסנו בתכלית הריסון ולשנות את מנהגו ואת רוע מהלכיו ואת מיעוט השגתו. ולולא יראת הכבוד מפניך, מפני נדיבותך וכבודך, הייתי מטיל עליו חרם זה שנה או שנתיים, אלא שנתלה בהתעניינותך ולא נתאפשר הדבר'.
אברהם הפסיק מקריאתו והביט בי במבט מתנצל. 'צר לי', לחש אלי, ' הרופא ואני עושים למענך כמיטב יכולתנו, כפי שרואה אתה. עד עתה הצלחנו לעצור בעדו. אולם לא מעט אויבים לך בקהילה, לא אדם נוח ביותר לבריות אתה, יפת, או לפחות, כזה היית בצעירותך'.
שתקתי, אכן, לא אדיב אני ולא נעים הליכות. ידוע לי כי לשון חדה לי ואני פוגע בבריות. מהיר חימה ושש לאי קרב הייתי מאז ומעולם, והנה באים הדברים וטופחים על פני. אברהם החזיר פניו אל המכתב ואמר בקול נמוך:
'ועתה בא החלק הקשה, יפת'. וקרא: 'ידוע לי היטב כי מסוכסך הינו עם קהלו. עשה נא לי חסד והזמן אותו, והודע לו כי לולא החסות שאתה נתת לו, לא היה יוצא נקי ממעשיו. דרוש ממנו כי לא יפתח את פיו בתפילה בשבת ובמועד וחול, ושלא יאמר עוד ש'הנה זה מגיע לי לבדי' בכל קדיש וקדיש ובתפילה ובמועדים. ושלא יעלה על דל שפתיו ענייני סיעות, וארץ ישראלי ובבלי, וגסות רוח. שאם לא כן, אתה יכול להסתפק בלעדיו. ותשביע אותו על כל אלה וכתוב זיכרון דברים על מה שנקבע בעניינו, אם ייענה לדברים אלה. אך אם לא תבוא היענות מצדו, הואיל לפטרו ולחפש מישהו אחר בשביל המקום הזה. ואם יסרב ויפנה להטלת מחלוקת, אטיל עליו חרם ואכתוב בעניינו לפוּסטאט ולכל המקומות. אני מקווה כי לא תיסוג אחור'.
נפלה דממה עמוקה. בחטף עברו לפני כל חיי הארוכים והעמוסים. עלי להודות ביני לביני כי האשמותיו נכונות. הרביתי לעסוק בתככים הסיעתיים, בין הירושלמיים והבבליים, כשאני מתרוצץ לכאן ולכאן, מושך בחוטים נסתרים ומפעיל אנשים לכאן ולכאן. עשיתי כל זאת למען אדוני ופטרוני ולמען הקהילה. הייתי מעין נער שליח המבצע הוראות. אך ביני לביני, והרי יומי קרוב, עלי להודות כי נהניתי מכל הנכלולים והנפתולים הללו, ולו ניתנה לי הזדמנות שנייה, הייתי בוודאי חוזר על כל מעשי. הרמתי את ראשי ואמרתי:
'אדוני הרם, נעלה אתה ממני וכן נעלה ממני הגאון יחי לעד. אבל האם עלי לבדי מוטלת האשמה על כל החליים של קהילת פוּסטאט? ומה בדבר השמועות', כאן הורדתי את קולי לכדי לחישה, 'שהגאון התנהגותו אינה צפויה והוא נתון להתפרצויות מוזרות. האם אין בכך משום הסבר לרדיפתו אותי?'
אברהם הביט סביבו. איש לא היה באולם מלבד שלושתנו. המשרתים היו ספונים מאחורי הפרגודים המסתירים את הפרוזדורים המובילים אל חדרי הבית הפנימיים, שם ישבה גם אשתו עם בתו הבכירה. הוא הביט בנו והניע בראשו: 'השמועות הגיעו גם לאוזני. אומרים שהוא נכפה בכל שנה ששה חדשים. בימים אלה הוא מתפרץ תכופות, צועק ומתלונן, אינו מרבה בשינה ובאכילה ומסתובב כסהרורי. משנה לשנה, אומרים מקורביו, מצבו מחמיר, ויש ימים שבהם קשה לשהות במחיצתו'.
'ואף על פי כן, הוא הגאון', מילא אחריו אהרן החזן, 'ועל פיו יקום דבר'.
'כך הוא, ועליך לקבל את תנאיו אם רוצה אתה להמשיך ועבוד בשרות הקהילה. עליך להתחייב ולקבל את מרותו ואת מרות הקהילה. אנו מצדנו, הרופא הנכבד ואני, נגן עליך בכל מאודנו, כי מוסכם עלינו שאדם הגון אתה וירא שמים, עושה במלאכתך במסירות ובנאמנות. אולי תנסה להאיר פנים יותר לאלה הנזקקים לשירותיך'.
נאנחתי ואמרתי בלשון רפה: 'היהפוך כושי עורו, ונמר חברבורותיו.'
ורעי נענו לי באנחה כבדה.
במאמץ נואש אחרון יצאתי לקרב. כיתתי את רגלי בן רעיי ואוהדי, חיזרתי על פתחי המַגרִבּים העשירים, פקדתי את המַג'לִס של הקראים, ביקרתי בבית הכנסת הקטן של הבבליים, דיברתי, הוכחתי וצעקתי עד שניחר גרוני. את מעשיו הנלוזים של עלי בן עמרם חשפתי לעין כל, ואת חלייו של הגאון פרשתי לעין השמש. הטלתי מהומה רבתי בקהילה. בִּשר בני עמד לצדי ואהרן החזן דיבר בעדי. אנשים הקשיבו לי, התווכחו עמי, חלקו עלי והסכימו עמי. הקהילה מלאה מהומות. קבוצות קטנות עמדו בכל מקום, צעקו והניעו ידים. לא הייתי אהוב על רבים, אך עֵלי בן עמרם היה פחות אהוד ממני. רבים סבלו מחריפות לשונו ומעזות מצחו. המאבק הזרים בעורקיי כוחות חדשים, החזיר לגופי הזקן את נעוריו ולנפשי היגעה את רעננותה. שכחתי את עייפותי, את תסכוליי, את ייאושי ואת אין האונים ואוזלת היד. מיום ליום רב מרצי וגברתי עוז ואייל. לא ידעתי עייפות ולא ליאות. אברהם בן דויד בן סֻגמאר ניסה לעצור בעדי. הוא הזהירתני מתנואת ידו של הגאון, אך אני לא שעיתי לדבריו. בטחתי בכוחי ובהשפעתי על אנשי הקהילה. שנים עושה אני בקהילה, וידי נתונה בכל דבר, אין איש או אישה שלא עברו תחת ידי, אם בבית הדין, אם בענייני הקדש ואם בשוק הבשר. בטחתי באנשיי שיעמדו לצדי בבוא רגע האמת.
ואז הגיע היום הנורא. ביום א' בשבת, בחודש אלול, שנת ד'תתט"ז לבריאה, רגזו כל הקהל לקול קריאתו של עֵלי בן עמרם והתכנסו בבית הכנסת. עוד מבעוד יום הודיעוני שליחיו של עלי בן עמרם שעלי להתייצב נוכח כל הקהל ולשמוע את דברי הגאון. בִּשר בני היה לצדי והחזיק בזרועי בשעה ששלושה חברים, ובראשם עֵלי בן עמרם, צעדו קוממיות והוציאו שלושה ספרי תורה מן ההיכל והניחום על התיבה. או אז פרש עלי בן עמרם מכתב וקראו בקול גדול באוזני כל הקהל הדומם והחרד:
'דבר הגאון אל הקהל, ברוכים יהיו לשמיים. מניתי את מעשיו הראויים לגנאי של הארור יפת בן דויד בן שכניה, והחרמתיו בשמו, ואת כל עוזריו וסומכיו, והאוכל משחיטתו, והכותב אצלו שטר או כתוּבּה, וכל המתחבר עמו, ואסרתי להזכירו או להזכיר את סיעתו בתכלית האיסור'.
רחש עבר בקהל. פה ושם ראיתי את אוהבי מניפים ידיים, קולות נשמעו מפינות שונות של האולם, ועד מהרה פרצה במקום מהומת אלוהים. צעקות בעד ונגד, פיות מעוותים משנאה, ידיים אוחזות בבגדי השכנים ומבקשות פורקן, אגרופים מתנופפים.
חמקתי בין הקהל הרוגש, שכבר לא נתן דעתו עלי, ויצאתי לחצר. חרם הטילו עלי אויביי. חרון אין אונים מילא את לבי וערפל את הגיוני. השתעשעתי במחשבה לקומם נגדם את כל אנשי הקהילה ולהתיר על דעת עצמי את החרם, דבר שאין להעלותו על הדעת. נכנסתי בחשאי ללשכת הדין האפילה, הדלקתי נר בעששית וחיפשתי בין ניירותיי. חיפשתי אחר נוסח התרת חרם שהיה שמור עמי למקרה הצורך. עד מהרה מצאתי את הדף המבוקש ועיינתי בו כששפתי ממלמלות מבלי דעת את הנוסח הארמי העתיק:
'בשמך רחמנא נוסח התרת החרם. מחמת שמתא דשִמַתנו פלוני בר פלוני… יקום מכסא דין ויתיב על כסא רחמים וישרי וישכוח וימחול לחובי ואחרמה. לא תגע ביה ולא בזרעיה ולא בזרע זרעיה ואמרון אמן. מאן דאמר למשה בסיני סלחתי כדבריך, הוא ישרי וימחול ויסלח לחוביה מכען הזה עלמא ואמרו אמן..'
שמטתי את הדף מידי. חולשת הדעת אחזתני. לשווא אשתעשע במחשבות. הובסתי בקרב ועלי להודות בדבר. יצאתי לאט מלשכת הדין ופניתי לחזור בגוו שחוח לעבר בית הכנסת. בעמדי בפתח שמעתי את עלי בן עמרם מרים קולו כדי להתגבר על המהומה ומכריז כי על הארור יפת בן דויד בן שכניה להתייצב בפני בית הדין של הישיבה, עד שעניינו יוכרע. הפור נפל ואני נוצחתי בקרב האחרון.
לו
העולם כולו היה כמרקחה. שמועות מגיעות במהירות ממקום למקום. השיירות ונושאי המכתבים מעבירים את הידיעות, והידיעות היו מדאיגות. בצפון הרחוק הגיחו, כמו להקות ארבה, גדודי הסַלג'וּקים התורכים, ופשטו על העולם. הם חדרו לבגדאד, בירת הממלכה העַבּאסית ומקום שבתם של אחינו הבבליים, ישיבות סורא ופומבדיתא, וכבשו אותה. ידיעות קשות מאוד הגיעו אלינו מן הצפון על גורלם של אחינו. הסַלג'וּקים לא עצרו שם. כענן שחור ומאיים פשטו מערבה ודרומה. לא ירחק היום ויגיעו גם לארץ ישראל ולמצרים. במערב, הוא צפון אפריקה, השתוללו שבטי הבדווים, בני הִלאל וסוּלַים, ואיש לא יכול לעצור בעדם. האַמיר של קַירַואן ברח מעירו והעיר נשארה פרוצה ומופקרת. אחינו היהודים בקַירַואן היו בכל רע. גם במצרים לא שקטו הרוחות. שנות הבצורת אמנם חלפו, והנילוס שוב גאה והביא את ברכת הפריון לארץ, אולם הווזיר אליאזוּרי, שפחד מהשנות הרעב, הטיל מסים כבדים על הפלאחים, במטרה לאגור מזון רב ככל האפשר בממגורותיו. בעיקר התאנה לקופטים והטיל עליהם מסים שלא יכלו לעמוד בהם. את הפטריארך הקופטי כריסטוֹדוֹלוֹס השליך לבית האסורים בתואנה כי הסית את המלך הנוצרי של נובייה לא לשלם את המס השנתי. הוא לא הסתפק במעשים נוראים אלה, וציווה גם על סגירת כנסיות, ואפילו הורה להרוס כמה מהן. סיפרו שציווה למחוק את נוסחת השילוש הנוצרי מעל דלת ביתו של הפטריארך. הפטריארך לא נבהל מכל המתרחש, בני עדתו חזרו וסיפרו בגאווה את דבריו האמיצים שיצאו מבית האסורים אל הווזיר: 'יכול אתה למחוק את נוסחת השילוש מעל דלתי, אולם אינך יכול למחוק אותה מעל לבי'. השנאה לווזיר אליאזוּרי הלכה וגברה, ואנחנו, היהודים, חיינו בפחד מתמיד שמא תגע הרעה גם בנו.
הרוח הרעה שעברה את העולם לא פסחה על קהילתנו. התקפיו התכופים של הגאון, שגרמו לו למצבי רוח קודרים ולמעשים בלתי צפויים, לא הועילו לשפר את ההרגשה. מאז הוטל עלי החרם נפלה קדרות על הקהילה. שוב התאספו הבבליים בבית הכנסת שלהם ולא התערבו בקהלנו. מריבות ונאצות היו מנת חלקנו יום יום. עֵלי בן עמרם לא אחז כראוי ברסן השלטון, ונראה היה שתוהו ובוהו משתלטים על הכל. העבודה בשווקים לא נעשתה כהלכתה. בבית הכנסת עברו חזנים שונים לפני התיבה והקהל הביע את התמרמרותו בקול. השיירה האחרונה שהגיעה מירושלים הביאה עמה שליח מן הישיבה. דניאל בן עזריה נמלך בדעתו ושלח את שליחו לבדוק מקרוב מה מתרחש בקהילתנו. השליח עבר, בדק, רחרח, שוחח עם נכבדים והתייעץ עם עשירים. אני ספון הייתי בביתי, לא יצאתי ולא באתי. בִּשר בני דאג לספר לי יום יום את המתרחש בקהילה, בשוק, בבית הכנסת. לאחר הזעם הראשון שתקפני, באו אוזלת היד והייאוש. ימים שכבתי על יצועי, שותק ומהרהר. כלתי דאגה להאכילני ונכדי דויד ארח לי לחברה. זעום עפעפיים התבוננתי סביבי ולא מצאתי מוצא. אבל כחלוף הימים הלכה וירדה עלי מעין שלווה מוזרה ומנוחה מילאה את נפשי. קמתי מיצועי וישבתי בחצר הבית, משוחח עם נכדי, ואפילו מצאתי את עצמי מלמדו את משחק הניחושים. את שליח הישיבה לא פגשתי, ורק בִּשר בני סיפר לי על חקירותיו. גם אהרן החזן פקדני מעת לעת, כשאינו חושש לחרם, והוא סיפר לי כי השליח הראה לו את נוסח המכתב שכתב לגאון. ישבנו שנינו בחצר ביתי, ואהרן ציטט מן הזיכרון: 'כתבתי אליך אדוני 'הראש' והודעתיך שהגעתי לפוּסטאט ומה פרוע המצב. נפגשתי עם החבר עלי בן עמרם ודרשתי בשלום כל מנהיגי הציבור.. אשר לבית הכנסת של הירושלמיים, הלוא הוא נידרדר.. יפת בן דויד נחלש מאוד ואין לו עוד שום מעמד מפני הסיעתיות.. מנהיג הקהילה מוצא לנכון שלא לעשות דבר להרגעת הרוחות ולא נותר מי שיציית לו וישמע לדבריו.. הלכתי אל 'הרב' יהודה הכהן בן יוסף לומר לו שלום וראיתי כי הנסיבות קשות וכי המצב מידרדר..' כך דלה אהרן מזכרונו קטעים קטעים את המכתב ואני הקשבתי לדבריו והרגשתי שמעין צעיף של אדישות מכסה את לבי ומעמעם כל כאב וכל תחושה.
בוקר אחד, בשבתי לבדי בחצר ביתי, נכנסה דמות גבוהה, עטויית גלימת משי מרוקמת זהב וטורבן הדור לראשה. זינקתי ממקומי כנחוש נחש ומייד נאנחתי ואחזתי בגבי הדואב. כבר זקן הייתי, וקפיצות כאלה לא לי יאו. נפעם ונרגש ראיתי לפני את רופא החצר, הגביר האדיר אברהם הכהן בן יצחק בן פֻראת. הוא קרב אלי בחיוך לבבי ואני קדתי קידה קלה והכנסתיו לביתי, הושבתיו במקום המשובח וחשתי להגיש לפניו טס פירות וקנקן משקה צונן. מאז הוטל עלי החרם לא פגשתי איש, לבד מבני ואהרן החזן. גם אברהם בן דוד בן סֻגמאר בא לבקרני פעם או פעמיים. והנה חזו עיני במיטיבי ופטרוני, האיש שהשפעתו על הגאון היתה כמעט מוחלטת, והוא שהיה האישיות הראשונה במעלה בפוּסטאט. גם עֵלי בן עמרם, נהוֹראי בן נסים ויהודה הכהן 'הרב' בן יוסף סרו למשמעתו על פי הוראת הגאון.
'יוצא אני לארץ ישראל', סח לי הרופא, ' הגאון הזעיקני אליו, ובארמון ניאותו לשחררני לכמה חודשים. בוודאי שמעת על מחלתו של הגאון?' הנדתי בראש לאות אישור והוא נאנח ושח חרש, לנפשו: 'ומי לא שמע?', אך מיד התעשת והמשיך בדבריו: 'עומד אני להביא לביטול החרם עליך, יפת. הגאון יחזירך על כנך ויעניק לך מינוי מחודש לכל משרותיך. מכיר אני את חולשותיך, יפת', חייך אלי, ' ועם זאת, אין בקהילה אדם ברוך כשרונות כמוך, שימלא את כל תפקידיך במסירות ובנאמנות כפי שעשית אתה כל חייך'.
חייכתי אליו לאות תודה: 'אדוני הרם', אמרתי לו, 'קטונתי מן החסדים אשר הינך מרעיף עלי היום. אם רוצה אתה בכך, אחזור ואמלא את כל תפקידי במסירות ובאמונה, כפי שעשיתי עד היום, אולם אדוני, זקנתי ועייפתי, יומי קרב, יש לידי עוזר נאמן, אהרן בן אפרים, החזן, הסופר והשוחט, הוא יוכל למלא את כל תפקידי בבוא שעתי. גם בני בִּשר מסור ונאמן כמוני ואמון על כל המלאכות. העמדתי לי דור תלמידים, והם ימלאו את מקומי'.
הרופא מילא את הבטחתו במלואה. עוד בטרם חלפו שלושה שבועות הגיע לידי אברהם בן דויד בן סֻגמאר, האחראי על השווקים מטעם הגאון, העתק המכתב שנתן הגאון ביד הרופא שטיפל בו במסירות: 'קראתי מה שכתבת בעניין יפת החזן המומחה יחיהו הרחמן, על כך שאנשינו, ברוכים יהיו, אוהדים אותו ומשתוקקים כי יישאר אצלם. ביקשת, אדוני ורבי הנכבד, כי יישלח לו מכתב שיחזק את מעמדו ויהיה תואם את מילוי שאיפתם של המבקשים, ישמרם אלוהים. אעשה בעניין זה כבקשתך, כי את פקודתך יש למלא ואין לחלוק ולא לערער עליה'.
התבוננתי במכתב והרהרתי כי דניאל בן עזריה מתחיל להתרכך. השנים עשו את שלהם, אולי גם מחלתו השפיעה, ואולי טיפולו של הרופא הטוב. קמתי ממקומי בשמחה ויצאתי עם אברהם בן דויד את ביתי. יצאנו שנינו לעבר בית הכנסת. אנשי הקהילה שפגשונו בדרכנו קיבלוני בשמחה. ככל שקרבנו לבית הכנסת, עצרו אותי אנשים ברחוב, חיבקו את כתפי והביעו את שמחתם. הרגשתי כנולד מחדש. נכנסתי ללשכת הדין והתבוננתי בדרגש הסופרים, מקומי הטבעי מאז ומעולם, עוד מימי היותי ילד אמון על ידי אבי, דויד הסופר והחזן. היה יום שלישי בשבת, הוא היום שבו מקיימים דיוני גירושין והסכמי נישואין. אהרן החזן קם ופינה לי את מקומו. ישבתי ואחזתי בקולמוס לכתוב עוד כתוּבּה, כפי שעשיתי כל חיי.
חלפו חודשים. חיי חזרו לשיגרה הנושנה. ביליתי את ימי בבית הדין, כותב שטרות, כתוּבּות וגטין, כשעל ידי עוזרים בִּשר בני ואהרן החזן ידידי. בשבתות הייתי עובר לפני התיבה, אומר את התפילות ומסלסל בקולי. מידי פעם הייתי מחדש פיוט. הקהל אהב לשמוע את פיוטיי והגיב עליהם בחום. לעתים ראיתי העווית זעם חולפת על פני עֵלי בן עמרם, כשתגובות הקהל היו חמות מידי לטעמו. העוינות הנושנה נשארה תלויה ועומדת בינינו. עדיין חשבתי בגלוי שאין האיש ראוי לתפקידו, וזכרתי בגעגועים שהזמן עידנם ושיבחם, את פטרוני הקודם, את אפרים בן שמריה. את ענייני ההקדש נטל משכבר עלי בן עמרם לידיו, ושוב לא היתה לי נגיעה בהם. אך השוק נשאר בשליטתי. כל יום חמשי בשבת הייתי יוצא בחברת בִּשר אל השוק הגדול, ומשם אל השוק של בית מרחץ העכבר, מפקח על השחיטה, ולעתים שוחט בידיי. השחיטה, הבדיקה וההשגחה בשני השווקים, מלאכה קשה ומתישה היו. כל הלילה יש להישאר ערים ולהשגיח על הבשר השחוט והכשר, להכין את מנות הבשר השחוט ליום ששי, כדי שלכל בני הקהילה יהיה די צורכם ליום השבת. המלאכה התישה אותי וסחטה את כל כוחי ולשדי. לעתים, באמצע השחיטה, כבדה ידי ורעד אחזה. לא פעם תפס בני בזרועי וסייע ביד לסיים את המלאכה. בני לא אמר דבר. כבוד רב רחש לי, ואולי גם אהבה. אבל מיום ליום חשתי וידעתי כי כבדה ממני המלאכה. אבל לא איש כמוני ייסוג. עלי למלא את מלאכתי עד יומי האחרון, כפי שעשה אבי נוחו עדן.
בלילות, על משכבי, רחקה השינה מעיני. חזיונות מכל חיי צפו ועברו לפני בחשכה. אבי דויד , אמי המסורה, שנות ילדותי הרחקות בצור, סוּרוּרה הילדה שאהבתי. מסעי למצרים, תהפוכות חיי עם פטרוני אפרים בן שמריה. סוּרוּרה אשתי, הולדת בני, הולדת בתי. בבוקר התרחקו החזיונות הללו ואני שבתי לעבודתי, אך הלכתי ונתייגעתי מיום ליום. האם יומי קרב ובא? מדוע חזיונות חיי באים ועוברים לנגד עיני? כבר מלאו לי ששים ותשע שנים. לגיל גבורות, כפי שזכו פטרוני אפרים בן שמריה ויריבו הוותיק שמואל בן אבטליון, לא אזכה להגיע מן הסתם, עייפתי ונתייגעתי והתשישות נתנה בי את אותותיה.
בחודש סיוון, שנת אלף שלוש מאות ששים ושבע לשטרות, במלאות לי ששים ותשע, בעודי יושב בלשכת הדין וחותם על כתוּבּה, התייצב לפני עֵלי בן עמרם וארשת פניו חמורה וחתומה. שפתיו קפוצות היו והוא נעץ בי מבט מתחת לגבינים עבותים: 'הריני להודיעך, יפת בן דויד בן שכניה, המכונה חוסיין החזן, כי נמנינו וגמרנו, כל הזקנים והנכבדים, בהסכמה מלאה, ובגיבוי הגאון, להפסיק את עבודתך בשוק הבשר. זקנת וידיך כבדו. אין אתה יכול לשאת עוד בנטל ובעבודה הקשה'.
הנחתי את הקולמוס מידי וקמתי ממקומי בכבדות. בסתר לבי ידוע ידעתי כי הצדק עמם, וכי מלאכה זו כבדה ממני, אך גאוותי הפצועה לא הניחה לי לסגת ללא קרב, כיאות ליפת בן דויד, הלוחם עד הרגע האחרון:
'המצאתני, אויבי?' חזרתי בקול רם, אולי רם מידי, על דברי אחאב לאליהו, 'ומי יחליפני במלאכה נכבדה זו? ומה יגידו על כך הקהל, ואברהם הכהן הרופא, ואברהם בן דויד בן סֻגמאר?' חזרתי ושיננתי את שמות תומכי כשנן לחש קסם נושן, אי ידעתי היטב שלחש הקסם לא יפעל עוד, כי פג כוחו ופג כוחי.
'הדברים נאמרו בעצה אחת עם כל הנכבדים שמנית שמם, ועוד רבים אחרים', סינן עֵלי בן עמרם בין שיניו,' נמנינו וגמרנו שברכות ואהרן החזן יקבלו את המינוי כשוחטים בשני השווקים. אהרן החזן מנוסה הוא, בקי ורגיל, ואילו את ברכות אלמד אני וישחט תחת פיקוחי ואז אמנה אותו על השוק. הדברים מוסכמים וחתומים, ואין לערער עליהם. יתירה מזו, הגאון ביקש למנות אדם שיעבור על רשימות הכספים שהשארת כדי לבדוק מה נקבץ מן השוק', ארשת ניצחון היתה שפוכה על פניו ואני ידעתי כי הגיעה שעתי.
עדיין נשארו לי בית הדין ובית הכנסת. אבל גם מקומות אלה היו לי לזרא. עֵלי בן עמרם כיהן כמנצח בראש בית הדין של פוּסטאט ועמד כמעט בראש כל מושבי בית הדין. לשבת על הדרגש לצדו ולעבוד תחת ידו לא הסב לי עונג רב. מבטיו הנוקבים והעוינים וטון דיבורו היבש גרמו לי להסתגר יותר ויותר בדלת אמותיי. הרביתי מעתה לטייל בגפי. נהגתי לצאת לעת ערב מביתי אשר ברחוב השלשלת, לרדת ברחוב המדרגות אל הנילוס, ולשוטט לאורך רציפיו לרוח הערב, מתבונן ברצי הכסף המרצדים על פני המים הכהים. גם השנה לא ירדו גשמים מרובים בהרים הרחוקים, ונראה היה שעוד שנות בצורת מתרגשות ובאות עלינו. לא הייתי להוט עוד אחר חברת ידידי ואחר משחקי הקובייה והניחושים. גם בבית הכנסת התרחקתי מן החבורות שעמדו בחצר ופטפטו ביניהם, מחליפים רכילות וצוחקים בקול. בני בִּשר מילא יותר ויותר את מקומי בבית הדין, כשפרנסת משפחתו עומדת בראש מעייניו. לעתים הייתי יוצא עם נכדי דויד לטיוליי אל הנילוס, כשאנו משוחחים על המתרחש בעולם. הסַלג'וּקים הלכו וקרבו לסוריה והטילו חתיתם בכל מקום שהגיעו אליו. אחינו בארץ ישראל היו אחוזי חרדה מן הרגע שבו יגיעו אותם שבטים תורכים הידועים לשמצה אל ארצם. באותו חורף חרבה קַירַואן בידי שבטי הבדווים, וכל המַגרִבּ נפל בידיהם. אחינו בני קַירַואן נמלטו כפליטים לעבר מצרים והגיעו אלינו גלים גלים, כשרכושם ארוז בידיהם בצרורות נקובים. לא נתתי עוד את דעתי לענייני הקהילה. יותר ויותר שקעתי בזיכרונות מתוקים ורחוקים, זכרתי את אסתר, אהבתי הרחוקה והלא מושגת, ואת רגעי החסד המעטים שניתנו לנו, וככל שחלפו הימים הלכה דעתי ונתפייסה עלי ושלווה מילאה את לבי.
לז
באייר שנת אלף ושלוש מאות ששים ושמונה לשטרות באה רוח חמה מן המדבר, נשבה מעל לנילוס והביאה עמה ענני אבק אדום שחדר לכל פינה. השמש להטה והשמיים בערו באור אדום ומוזר. ערב אחד, ברדתי כהרגלי ברחוב המדרגות אל הנילוס, נשבה בפני הרוח החמה ופרץ אבק גדול הקיף אותי כעלעול וסחבני מטה, במורד המדרגות. כשלתי ומעדתי, גרוני נמלא חול מדבר ועיני הסתמאו. גיששתי דרכי לקום ולעלות בדרך לביתי, גררתי עצמי אל יצועי והתכרבלתי כעובר. תש כוחי ולא יכולתי לקום עוד. כך הייתי מוטל ימים, וכלתי סועדת את משכבי. חזיונות צפו ועברו מול עיני. כל פרשת חיי הסוערים עלתה קטעים קטעים במוחי. ידעתי שעוד עלי המלאכה לסיים, אזרתי כוחותיי והלכתי לבית הכנסת.
ביגיעה רבה משכתי את קולמוס הקנה שלי על פני הנייר כדי לכתוב את הכתוּבּה, קרוב לוודאי האחרונה בחיי. ושוב חזרתי על הנוסחאות הידועות והשחוקות מזה מאות שנים: 'בארבעה בשבת, שהוא חמישה עשר יום לירח סיוון שנת אלף שלוש מאות ששים ושמונה שנים למניין שאנו רגילים למנות בו בפוּסטאט מצרים היושבת על הנילוס..' כמה מאות כתוּבּות כאלה כבר כתבתי בחיי הארוכים, וליוויתי בהן זוגות נישאים בתקווה, וכמה מאות גטין כתבתי לזוגות שעמדו בצפרניים לטושות ונאבקו על כל פיסת רכוש. זקנתי ונתייגעתי. מַוהוּבּ בן כּת'יר, החתן, חיכה מחוץ ללשכתי הקטנה לטיוטת הכתוּבּה. גם את אשתו לעתיד, מֻבּארַכּה בת שלמה, הוא סוּלימאן, הכרתי עוד בהיותה ילדה קטנה ספונה בבית שכני. למרות שעדיין לא קיץ בעיצומו, ורק אמצע סיוון, נשבה הרוח החמה מן הנילוס והניעה את מסכי העץ שעל פני הצוהר הקטן היחיד. זבובים זמזמו ברחוב הסמוך לבית הכנסת. כנראה שוב צפוי לנו קיץ קשה. כבר שנתיים של בצורת. הנילוס לא נתן מברכתו. עוד שנה כזאת תהיה קשה מנשוא. נתייגעתי. החיים כבר קשים עלי. טבלתי את קנה קולמוס בדיו ובמאמץ רב השלמתי את הכתוּבּה. עלי עוד להיות נוכח בטקס החתימה על הכתוּבּה ולחתום עם העדים הקבועים שכבר ממתינים. כולם רוצים לסיים את מלאכת יומם, ואני רוצה לסיים את מלאכת חיי. אם לא אשב לכתוב עכשיו את סיפורי, כנראה כבר לא אזכה לעשות זאת. זקנתי ועייפתי וידי, ידי סופר אמונות, כבר כבדו. עלי לכתוב את הדברים ולהשאירם למשמרת לבני. את מלאכת השחיטה וההשגחה כבר נטלו ממני שונאיי בטענה שזקנתי ואיני מוכשר עוד למלא את תפקידי. עלי להזדרז ולספר את הדברים בטרם אעצום את עיני לנצח, ושוב לא יישאר אדם הזוכר את הכל. אפרים בן שמריה פטרוני כבר מת, ואויבי המושבע נטל את מקומו בראש הקהילה. שמואל בן אבטליון כבר מת, ושוב אין טעם במריבות הנושנות. אשתי האהובה מתה זה מכבר, בתי מתה בלדתה את נכדי. אסתר אהובתי מתה והשאירה אחריה שובל ענוג של זיכרונות, חייתי שנים ארוכות וכל אוהבי ושונאי מתו על פני. לא נותר לי אלא בני. נתייגעתי. עלי לספר את סיפורי.
אחרית דבר
מתוך עיון בכתבי גניזה נוספים יודעת אני כי יפת בן דויד נפטר והלך לעולמו ימים ספורים לאחר שסיים את חיבורו. שמו המלא היה יפת בן דויד בן שכניה, ובערבית אַבּוּ אלעַלי חוּסיין בן דַאוּד בן סַכַּן. הוא החל לעבוד לצדו של אפרים בן שמריה בשנת 1014 ונפטר בשנת 1057.
לבנו של יפת, שלמה, ובערבית בִּשר, שעבד ביחד עם אביו, היה בן אחד. שמו של זה נזכר במכתב משנת 1090. אם ניקח בחשבון שיש לנו מידע גם על אביו וגם על סבו של יפת, לפנינו חמישה דורות של משפחה שכל בניה היו סופרים, חזנים, שוחטים ואחראים על ההקדש בקהילת פוּסטאט.
דניאל בן עזריה נפטר בשנת 1062, מתוך חלייו הקשים. לאחר מותו ירש את מקומו בתור גאון אליהו הכהן בן שלמה הכהן בן יהוסף. בימים של גאון זה כבשו הסַלג'וּקים את ארץ ישראל, והישיבה נאלצה לעזוב את ירושלים ולעבור לצור. בזה לא תמו עלילותיהן של ישיבת ארץ ישראל ושל קהילת פוּסטאט, והרי הן כתובות על ספר דברי הימים של עם ישראל.
תם ולא נשלם
לעיון נוסף:
- א. ברקת, שפריר מצרים; ההנהגה היהודית בפוסטאט במחצית הראשונה של המאה האחת-עשרה, המכון לחקר התפוצות, אוניברסיטת תל-אביב תשנ"ה.
- ש. ד. גויטיין, חברה ים תיכונית, ידיעות אחרונות ואוניברסיטת תל-אביב 2005.
- מ. גיל, ארץ ישראל בתקופה המוסלמית הראשונה, אוניברסיטת תל-אביב ומשרד הבטחון תשמ"ג (שלושה כרכים).
- מ. גיל, התסתרים; המשפחה והכת, המכון לחקר התפוצות, אוניברסיטת תל-אביב 1981.
- S. D. Goitein, A Mediterranean Society, Berkely 1967-1995 (6 vol.).
- S. Lane-Pool, A History of Egypt in the Middle Ages, 1968.