היושבת על הנילוס יא

לא

שישה עשר ימים ארכה דרכי לירושלים. רכוב על גבי החמור ששכרתי בתחנת השיירות של פוּסטאט, עם צרור קטן של כמה בגדים, פירות מיובשים שיספיקו לי עד לתחנת השיירות הראשונה, שבה ניתן להצטייד במזון, ונרתיק חבוי היטב בין כגדי התחתונים שבו צרורים היו שלושים דינרים, אותו חזרתי ומששתי בעצבנות כדי לוודא שעדיין במקומו הוא. יצאתי לדרכי באמצע אלול. מזג האוויר היה נעים בצאתי לדרך. נושא הייתי עמי מכתבים שכתבו אפרים בן שמריה ועלי בן עמרם אל דניאל בן עזריה, שבהם הפגיעו בו לקבל את פני כיאות ולהקל על שהותי בארץ הקודש. השיירה שאליה הצטרפתי הגיעה מקַירַואן, שהתה יומיים בפוּסטאט לצורך מנוחה וחידוש האספקה, ויצאה לעשות את דרכה לדמשק, כשבה חמישים גמלים עמוסי סחורות ושלושים חמורים שעליהם ישבו הסוחרים או סוכניהם, ועוד כמה יהודים שביקשו לעלות לרגל לירושלים כדי לקיים נדרים שנדרו. כשעזבה השיירה את פוּסטאט להמשיך את דרכה צפונה, הצטרפתי גם אני אליה, לאחר שיום קודם ביליתי שעות במשא ומתן מייגע עם ראש השיירה. לא עלה בידי להפחית מן המחיר שתבע, חמישה דינרים טבין ותקילין, סכום מופקע לכל הדעות. ראש השיירה, איש עב כרס בעל חיוך ערמומי, עמד על שלו בתוקף וטען שחלק גדול מן הסכום שהוא גובה מן הנוסעים בשיירה מופרש לתשלומים לבדווים האורבים בדרכים לשיירות, מתנפלים, בוזזים במקרה הטוב וגם רוצחים אם השלל אינו מספקם. בתמורה למחיר הכבד ששילמנו, כל היהודים שהצטרפו לשיירה, תבענו ממנו במפגיע כי השיירה תעצור לחנייה כל סוף שבוע, עם כניסת השבת, ותצא לדרכה רק עם צאת השבת. לצורך זה היה עליו לתכנן את המסע שיעבור במועדים הנכונים בתחנות השיירות. לאחר מיקוח מייגע נתבענו כולנו להוסיף עוד סכום של חמישה דינרים עבור כל היהודים, ורק אז נתרצה ראש השיירה לעצור על פי דרישתנו, בעודו ממלמל לעצמו 'יהודים מזוהמים'.

במסע מזורז עברנו את אזור הדלתה השטוח. תעלות המים הנוצצות בשמש ומשאבות האנטיליה שחמורים אפורים רתומים אליהן סובבים במעגל אינסופי, ליוו אתנו בדרכנו. להקות יונים השיקו כנפיהן בתעופת בהלה כשחלפנו על פניהן, רק על מנת לשוב ולצנוח מייד על שדות המזרע הירוקים. נשים וגברים אפורי לבוש רכונים על גבי התלמים בשדה, גבם כפוף מרוב שנים של עבודה, עצרו מעבודתם בחלוף על פניהם השיירה, והניפו ידיהם לאות ברכה. כשעברנו בכפרים התקבצו סביבנו להקות של ילדים ממורטטי לבוש וכלבים חצופים ומנבחים, והזדנבו מאחורינו עד שהרחקנו מן הכפר. כך עלינו צפונה עד אשר הגענו אל אזור החולות הגדול המשתרע לאורך חוף הים. באל עריש עצרנו לעשות את השבת הראשונה. חלפנו ברחוב הראשי והיחיד, שבו שני מסגדים, והגענו לאכסניה. מיהרנו כל היהודים אל השוק, להצטייד במצרכי מזון לפני כניסת השבת. אל עריש ידועה ברימונה המשובחים אדומי הלחי, שמהם קניתי לי שלושה וקצת מתמריה המשובחים. לעת ערב, לאחר סעודת השבת הצנועה והקידוש, הצטרפנו לשאר הסוחרים שישבו ליד הבאר הקטנה במרכז החצר של האכסניה. אחד מהם סיפר סיפורים וכולנו הקשבנו פעורי פה. שנים רבות עברו מאז יצאתי במסעותי למצרים, לצור וחזרה למצרים. שקעתי בחיי האומללים ושכחתי שקיים גם עולם אחר, שונה, מרגש ומרתק.

'מספרים שאחיו של יוסף הצדיק שירדו מצרימה כדי לשבור שבר, עברו באל עריש. הם נעצרו על ידי שומרי הגבול שיוסף הציב בכל מקום ונאלצו לשהות בה. ראש השומרים כתב ליוסף: 'בני יעקב הגיעו מכנען והם מבקשים רשות להיכנס למצרים, בשל הרעב שניחת עליהם'. בעת שהמתינו לתשובה בנו לעצמם בני יעקב סוכה (עַריש) כדי לחסות בצילה מפני קרני השמש הקופחות. משום כך נקרא המקום היום אל עריש. רק לאחר זמן התיר להם יוסף להיכנס למצרים וכך העניש אותם על חטאיהם'. הסוחרים ישבו במעגל, כמה מהם מעשנים והאחרים מפצחים גרעיני דלעת ויורקים את קליפותיהם סביב. 'איך נמשך הנתיב שלנו צפונה?' שאלתי, 'לאן פנינו ביום ראשון?'

'במרחק עשרה מילין צפונה מאל עריש נעצור בשתי הבארות של אַבּוּ אִסחאק, שם נצטייד במים מתוקים, וכעבור יום נגיע לרפיח', ענה לי ראש השיירה. 'ברפיח עלינו להסתכל סביב בשבע עיניים', קרא אחד הסוחרים בקול, 'אין כרפיח ידועה בגנביה ובשודדיה'.

'הכלבים שלהם טורדניים יותר מאשר בכל מקום אחר בארץ', הוסיף אחר, וכולנו פרצנו בצחוק רם.

ראש השיירה אמר בקול מרגיע: 'אבל ברפיח יש תחנת משטרה ובה יושבים חיילים אחדים..'

'שיושבים בצל ומגרשים את הזבובים', קרא שוב הסוחר בעל הלצון, והצחוק מילא את פינו ונישא בדממת הערב היורד.

כשעזבנו את רפיח ליוו אותנו משני צדי הדרך לאורך כשני מילין עצי שקמה שענפיהם עבותים. עצים אלה סיפקו לנו צל ופירות, ומים מתוקים היו לנו בשפע. מידי פעם ראינו מרחוק, על אחת מגבעות החול, צללית של בדווי רכוב על גמל, ניצב בלי נוע ומשקיף אלינו. היטב ידענו מה פירושו של זה. עוד באל עריש הִשליש ראש השיירה סכום כסף נכבד בידי ראש השבט של בני הִלאל, כדי שישמרו את דרכנו ולא יניחו לבני השבטים האחרים לשדוד אותנו. ביום השני לעוזבנו את רפיח נכנסנו לאזור של בוסתנים מעובדים, ובהם כרמי ענבים ומטעי תמרים ותאנים. לצד הדרך השתרעו שדות מעובדים ואיכרים שואבים מים מן הבורות הפזורים בהם. מרחוק, על גבי גבעה, נשקפה אלינו העיר עזה, מולדתו של פטרוני אפרים בן שמריה. כשהים הכחול מנצנץ אלינו מנגד. קוו המתאר של המסגדים ומגדלי התפילה, המתנשאים מעל העיר, כבר הצטייר בבירור, והלך והתבהר ככל שהתקרבנו לעת ערב. עברנו לאורך חוף הים, על יד הנמל הקטן והרציפים הדוממים, ועם חשכה הגענו לאכסניה ללינת הלילה.

אשקלון הרהיבה את עיניי ביופייה. אחד הסוחרים המוסלמים שאתו התיידדתי במשך המסע, שיבח אותה באזני באומרו שאשקלון היא נקודת החן של ארץ ישראל. 'ואפילו הנביא שליח האל התלהב מיופייה', סיפר לי הסוחר, 'אני מכריז על שתי כלות בשל יופיין, אמר הנביא, עזה ואשקלון'. סיפורים רבים היו בפי הסוחר שהעשירו את ידיעותיי והציתו את דמיוני.

כאן התערב סוחר נוצרי, היחיד שהיה בשיירה שלנו, והוסיף: 'כשהמוסלמים כבשו את ארץ ישראל, והגיעו לאשקלון, הם חדרו לכנסייה גדולה שניצבה בה, כנסיית מרים הירוקה, שדדו ממנה כל דבר בעל ערך ואחר כך העלוה באש. והידעת?' פנה אלי הסוחר הנוצרי, 'היהודים שחיו באשקלון סייעו בידי הערבים במלאכת ההרס. הם הבעירו את זרדי העצים, אותם העלו בעזרת גלגלות עד לגג כדי להעלותו באש. הם רצו שהעופרת תותך והעמודים יקרסו תחתיהם. ראש הכנסייה נמלט אז לבגדאד ושם השתדל אצל הח'ליף לקבל היתר לשקם את הכנסייה, אך לא הצליח במאמציו והכנסייה נותרה בחורבנה. המוסלמים באשקלון החליטו למנוע מן הכומר לשוב לעירו והוא נותר להתגורר ברמלה עד יומו האחרון'. דממה של מבוכה השתררה בחבורה לשמע הסיפור הזה, וכולנו התפזרנו בשקט.

עשינו את השבת בעיר היפיפייה. המוקפת חומה מבוצרת. הזנו את עיננו בנמלה הססגוני. בשוק מוכרי הבדים מששנו את המשי האשקלוני, הידוע בטיבו בכל העולם, וטעמנו את פרי השקמים שצמחו בכל פינה. עתה היה עלינו לעזוב את חוף הים ולחדור לפנים הארץ, כשפנינו לכיוון רמלה, עיר הבירה של גֻ'נד פִלַשתין, המחוז הראשי של ארץ ישראל. כל עוד הייתי בדרכי נתתי דרור למחשבותיי, שכחתי את מצוקותיי, נהניתי מן המסע, מחברת הסוחרים מספרי הסיפורים וממזג האוויר הנעים. ראש השנה הלך והתקרב ואחריו החגים. סוף סוף אזכה לעלות לרגל לירושלים ולהשתתף בטקס של הושענא רבה בהר הזיתים. הנסתי מראשי כל מחשבה טורדנית בדבר העימותים הצפויים לי עם הגאון דניאל בן עזריה והתרתי להנאות המסע לעודד את רוחי הנכאה. כך הלכנו וקרבנו לרמלה שאת נפלאותיה כבר טרח לספר לי בעודנו בדרכנו ידידי הסוחר המוסלמי:

'עליך לדעת , ידידי, כי את רמלה בנה סוּלימאן בן עַבּד אלמַלִכּ, בטרם נתמנה ח'ליף. רמלה מתנאה בכך שתואר הח'ליפוּת הוענק לו בעת ששהה בתוכה. ואיך בנה את רמלה? הוא ציווה על כל תושבי לוד לעזוב את בתיהם, ואז נתן הוראה להרוס את הבתים, ואילץ את תושבי לוד להקים בתים חדשים במקום שסימן ליד לוד. הוא העניש את אלה שסירבו למלא את פקודתו, וכך התמיד בתוכניתו עד שקמה עיר חדשה לחלוטין, רַמלַת פִלַשתין, היא חוֹלת המחוז, הבנויה על החולות. לוד נהרסה כליל וננטשה. אז בנה אחיו הִשאם את המסגד הגדול שתחתיו בריכות מים גדולות העומדות לרשות הציבור. מספרים כי בשעה שהחל במלאכת הבנייה נודע לו כי הנוצרים הסתירו עמודים מתחת לחול כדי להקים כנסייה. הִשאם בן עַבּד אלמַלִכּ איים על הנוצרים כי אם לא יגלו לו את מקום העמודים, יהרוס את הכנסייה של לוד וישתמש בעמודיה לבניית המסגד. הם גילו לו את מקום העמודים, שהיו עבים וארוכים והצטיינו ביופיים. החלק שנחשף היה מרוצף שיש והרחבה היתה עשויה אבנים מסותתות היטב. השערים של החלק שנישא על קמרונות נעשו מעץ ארז ואורן והם מפוסלים ומעוצבים בצורה נאה ביותר.' בעוד רכובים היינו על חמורינו ומשוחחים, הוא מספר ואני מקשיב, הלך הנוף ונשתנה. החול התחלף בהדרגה לחמרה אדמדמה, גבעות התעגלו משני צדי הדרך. פה ושם ניצבו כפרים קטנים ובהם איכרים המעבדים את חלקותיהם. הכלבים נבחו עלינו בחולפינו על פניהם, לעת ערב חנינו באכסניות קטנות, ובחצרותיהן הבערנו מדורות שעשנן מיתמר כלפי מעלה וישבנו מסובים סביבן, לועסים את מזוננו הדל, חרובים או דבלים, לוגמים מן המים המתוקים ומאזינים לסיפורים.

בילינו ברמלה שלושה ימים ועשינו בה את השבת. את שבחי רמלה תיארו כבר המשוררים. בתיה נאים ובנויים אבנים מסותתות ולבנים שרופות, מדופנים בשיש מפוסל ומעוטרים בעושר רב. שווקיה שופעים פירות עסיסיים הצומחים בבוסתניה, מימיה טעימים ובריאים ולקמח הלבן שלה אין אח ורע. כל משרדי הממשל הפאטִמי היו מרוכזים ברמלה, והיא היתה מרכז המסחר העיקרי של ארץ ישראל, מהיותה יושבת על צומת הדרכים הראשי, והדרך מיפו לירושלים עוברת בה. עיר שוקקת חיים, סוחרים, תגרנים, עולים לרגל מכל קצות ארץ ישראל, סוריה ומצרים בדרכם לירושלים, ערב רב ססגוני וערני.

ישבנו באכסניה מרווחת ליד בית הכנסת הגדול של הירושלמיים, כדי להיות קרובים לאחינו שאתם עשינו את השבת. קהל גדול התכנס בבית הכנסת ביום ששי, ורק באולם הגדול לבדו עמדו כארבע מאות איש, שמהם הכרתי רבים וטובים שנהגו לבקר בפוּסטאט לרגל עסקיהם. בשבת בבוקר פקדתי את בית הכנסת הקטן של הבבליים, וגם הספקתי להגיע למַג'לִס, הוא המושב של הקראים. ידעתי כי לגאון דניאל בן עזריה בית ברחוב היהודים ברמלה, אך כעת עשה בביתו שבירושלים והיה עסוק בהכנות לטקס של הושענא רבה. זאת סיפר לי יוסף הכהן, אב בית הדין של הישיבה, בשבת לעת ערב, לאחר התפילה. שמחנו להיפגש איש עם רעהו. אינני רוחש לא כבוד ולא הערכה לאיש הזה, אולם אין בלבי דבר עליו, ואת אחיו אליהו מחבב אני חיבה רבה. גיששתי בזהירות אחר פרטים על דניאל בן עזריה הגאון, ביודעי שביוסף הכהן בוודאי אמצא בעל ברית סמוי לאיבתי כלפי הגאון.

לא קשה היה להוציא מפיו של יוסף הכהן, איש מהיר חימה ונוח להתלקח, דברי מרירות על אדוניו הגאון, שתחתיו שירת עתה בתור אב בית הדין של הישיבה. גם דברי רכילות שש להסגיר לאוזני התאבות לשמוע: 'בפוּסטאט מתרחשים עתה דברים קשים, ולגאון דניאל בן עזריה חלק נכבד בהם', לחש לאוזני. מוזר היה לי, איש פוּסטאט, לשמוע חדשות טריות מעירי שעזבתיה לפני שבועיים. 'אפרים בן שמריה כמעט ואינו מתייצב לעבודתו בבית הדין. המאבק בין עלי בן עמרם לבין יהודה הכהן 'הרב' נטוש עתה בכל עוז. מספרים שאנשי עלי בן עמרם מפיצים שמועות זדון על 'הרב', שכאילו התאסלם בהיותו בארץ ישראל, וכשהגיע לפוּסטאט השים עצמו יהודי'. הנדתי בראש לאות תימהון וצקצקתי בלשוני. דברים מוזרים שכאלה לא שמעתי מימי. 'מה מקומו של דניאל בן עזריה בחרושת שמועות זאת? שאלתי בתמיהה.

'אינני יודע בוודאות מי הוא מועמדו של דניאל בן עזריה. עלי בן עמרם תמך בי בשעתו, ודניאל בן עזריה יודע זאת. מה בדיוק מסתתר מאחורי כל הדברים הללו?' מלמל יוסף הכהן.

שמרתי את הדברים בלבי ועברתי לנושא אחר: 'ומה כאן, ברמלה ובירושלים?' שאלתי.

'תקופה קשה. בירושלים הפרנסה אינה מצויה וגם ברמלה אין המצב כתיקונו'. יוסף השתתק פתאום, העביר מבטים מהירים לצדדים לראות אם אין איש מאזין לנו, גחן על אוזני ולחש: 'אינני בטוח, אבל לאדוננו הגאון התנהגויות מוזרות במקצת'.

'מה פירוש מוזרות?'

שוב הביט יוסף הכהן לצדדים ולחש קרוב קרוב לאוזני: 'אינו בריא בנפשו, אם תשאל אותי, ואינני רוצה לפרט יותר'.

הדרך לירושלים התפתלה ועלתה לאיטה בהרים שהלכו וגבהו ככל שהתקרבנו אליה. לשיירה שלנו הצטרפו יהודים עולים לרגל רבים שנאספו ברמלה והמתינו לבואה. הדרך אצה לנו. יצאנו השכם בבוקר, שלושה ימים לפני ראש השנה ד'תתי"ד, והיה עלינו להגיע לירושלים לפני כניסת החג. השמיים כבר לבשו מעטה אפור של סתיו. רוחות קרירות נשבו מראשי ההרים, שניצבו משני צדי דרכנו העולה ירושליימה. בצדי הדרך כבר פרחו החצבים הראשונים כנרות נשמה לבנים, וציפורי סתיו הניעו זנבן בעליצות. ככל שהתקדמנו בדרכנו הלכו ההרים וגבהו, וחדודי הסלעים הבהיקו בשמש, שהציצה מידי פעם מבעד לעננים. בשער הגיא עצרנו ללינת לילה בכפר קטן שניצב לצד הדרך. ישבנו סביב מדורה קטנה, חבורה גדולה של עולים לרגל יהודים. ידידי הסוחר המוסלמי הצטרף אלינו לבקשתי. רוב העולים לרגל לא היו מעודם בירושלים ואני הפצרתי בידידי לספר לנו קצת על העיר:

'מחר נעבור בין כפרים הרריים רבים, פתח וסיפר, 'החטים, הזיתים, התאנים והעצים האחרים גדלים כאן ללא מים. אף על פי כן המצרכים כאן מצויים בשפע והם זולים. את שמן הזית הם מאחסנים בבורות ומייצאים אותו לכל חלקי תבל..', 'אישי הטוב', שיסעתי את המספר, 'אנא, ספר לנו על ירושלים עצמה..', 'כן! כן!', אישרו קולות שוקקים נוספים מקהל המאזינים.

'ירושלים היא עיר גדולה הבנויה על פסגת ההר', נענה המספר, 'מקור מימיה היחיד הוא הגשמים, אך בכפרים מסביב מצויים מעיינות. העיר בנויה על סלע ובה כעשרים אלף תושבים. יש בה שווקים נאים ובניינים גבוהים העשויים אבן, וכולה מרוצפת אבן. בעלי מלאכה רבים יש בעיר, לכל סוג שוק משלו'.

'האם רבים המוסלמים הגרים בירושלים?' שאלתי בסקרנות.

'המוסלמים בירושלים הם ברובם אנשי דת שבאו לגור בה מתוך רצון להסתופף בקרבת קוּבַּת אלצַחרה, היא כיפת הסלע, מתוך אמונה בסגולות המקום ובקדושתו', ענה המספר, 'אבל עיקר תושביה של ירושלים הם נוצרים, שהם רוב פקידי הממשל שלה ומנהלים את כל ענייניה. אבל בתקופת העלייה לרגל המוסלמית, אלה מן המוסלמים שאין ביכולתם להגיע למכה עולים לרגל לירושלים, ולעתים מגיע מספרם עד למעלה מעשרים אלף איש מלווים בילדיהם'. המספר חדל רגע מסיפורו ולאחר מחשבה הוסיף בחיוך 'כמובן גם עולים לרגל נוצרים רבים פוקדים את העיר, וגם כפי שידוע לכם היטב, יהודים רבים עולים לרגל להר בית המקדש'.

אנחה כבדה מלאה כיסופים נעתקה מחזה כולנו, המאזינים בדממה. המספר מיהר לנצל את הרגע הדרמטי ודיבר בקול מלחשים: 'בית המקדש בירושלים זהו המקום שבו מיטהרים מכל החטאים. המלך שלמה הקים בירושלים דברים מופלאים. בין השאר בנה כיפה שממנה השתלשלה שלשלת, שאותה יכול היה לאחוז רק הנקי מעוון, בעוד שמידי החייב בדין היתה חומקת תמיד. השלשלת הזאת נעלמה באופן מסתורי ואין יודעים את מקומה עד היום הזה'.

 

לב

למחרת, לעת ערב, נשקפה לנו ירושלים מרחוק. לבי הלם בכוח בקרבי. גם החמורים והגמלים דומה חשו ברגשת הרגע והחישו את צעדם. כשראיתי את קוו המתאר של העיר מרחוק מלמלתי לעצמי בהתרגשות את שירי המעלות אשר למלך דויד: 'עומדות היו רגלינו בשערייך ירושלים.. ירושלים הרים סביב לה וה' סביב לעמו מעתה ועד עולם..' דומה היה עלי כי נפשי מתעלה ומרחפת גבוה גבוה, משקיפה על ההרים העטויים דוק כחלחל של מרחקים, שנדמה כאילו הילה של קדושה היא, העוטפת את העיר. פרצתי בזמר, מסלסל בגרוני, שוכח את בתי המתה, את הילוד שמת עמה, שוכח את אהבתי האומללה, את חיי המיוסרים, שוכח את השליחות שלמענה עשיתי את כל הדרך הארוכה. חברי היהודים לשיירה הצטרפו אלי, וכך שרים במלוא גרון, באה שיירתנו במבואות ירושלים ונסחפה במערבולת של שיירות דומות לה שהגיעו מכל רוחות השמיים, ובהן יהודים, נוצרים ומוסלמים, סוחרים ותגרים, עולים לרגל וצליינים, כולם נדחקים בבליל של שפות, קולות וצבעים, לחפש אכסניה ומחסה ללינת הלילה היורד במהירות. מחר ערב ראש השנה ורגלי היו עומדות בשערי ירושלים, משאת נפש וחלום שהתגשם.

את ראש השנה של שנת ד'תתי"ד לבריאה, היא שנת אלף שלוש מאות ושש לשטרות, עשיתי בבית הכנסת 'המערה' אשר בירושלים. אחי בני ירושלים, נוהרים מכל סמטאות שכונתם, באו כולם, גברים, נשים וטף, לבושים בגדי לבן וארשת חגיגית על פניהם. בפתח המערה נתגודדו קבוצות קבוצות, מהם שהכרתי וקיבלו את פני בשמחה. מייד נוצרה סביבי קבוצה קטנה שהשתוקקה לשמוע את החדשות האחרונות מפוּסטאט. כבר למעלה משבועיים ביליתי בדרכים, אך עדיין יכולתי למסור פרטים למתאווים לדעת על שלומם של בני משפחותיהם בפוּסטאט. נפעם ונרגש הייתי משהותי בקרבת שער הכהן אשר בכותל המערבי, שהתנוסס על אבניו הגדולות וצמחי הכותל הצומחים בסדקיו, ממש מעל לבית הכנסת. שיחתי מעט מבולבלת היתה, אך קהל מאזיני הקשיב לה בשקיקה. לעת התפילה ירדנו במדרגות אל תוך האולם התת קרקעי. הדוחק והצפיפות היו גדולים. היו שם אלף איש להערכתי, והאולם צר מהכיל את כולם. התפילה עברה עלי כמתוך ערפל של התרוממות רוח. לא פגמה בתחושת ההתעלות גם פגישתי החטופה עם דניאל בן עזריה, שהניד לי מרחוק את ראשו לשלום. ידעתי כי העימות בוא יבוא, אך דחקתי את ההרהורים הטורדניים מראשי והתפללתי בדבקות ובהתלהבות.

לאחר התפילה בא לקראתי צמח בן אלעזר, סופר הישיבה, אותו הכרתי מביקורו האחרון בפוּסטאט. הוא חיבקני בשמחה והזמינני לגור בביתו. שמחתי עד מאוד לעזוב את האכסניה הצפופה. ירושלים מלאה עולים לרגל וצליינים שבאו לימי החג. פסענו יחד בניחותא לעבר ביתו, כשלצדו בני משפחתו שהאזינו לסיפורי על פוּסטאט בסקרנות רבה. הדרך התפתלה בין סמטאות קטנות וצפופות דרומה וירדה לעבר קצה השכונה, ליד החומה המקיפה את רובע היהודים. 'מן היציאה יש לעשות עוד כברת דרך קטנה במורד, לעבר שרידי חומת המלכה של הרומים הביזנטים, אֶאוּדוֹקיה', שח לי צמח, 'ומשם יורדים לואדי גיהינום, הוא נחל קידרון. שם מי השילוח שאנו טובלים בהם ומתפללים על ידם. הדרך עוברת באמצע שכונת המזרחיים, הם אחינו הקראים בני 'כת הצלע'. הם יושבים על 'צלע האלף היבוסי', היא עיר דויד המלך..' כך המשיך ותיאר לי גם את המצבות העתיקות שבנחל קידרון. ואני כבר ציירתי לי בעיני רוחי את התהלוכה הצבעונית המתפתלת ועולה במעלה הר הזיתים אל מרום ההר, אל המקום שבו ניצב 'כסא החזנים' שעליו נושא הגאון את דבריו בכינוס הגדול ביום הושענא רבה. שקעתי בהרהורים הללו בעוד רגלינו ממשיכות להובילנו מטה, לעבר החומה.

'.. וכך נהרסה החומה העתיקה ונהרסו צריחיה, עקב תקופות המלחמה והמצור', שמעתי פתאום את צמח ממשיך בהסבריו, שכמה ממשפטיהם החמצתי בעודי שקוע בהרהורי. מיהרתי להתנער ולהקשיב בתשומת לב. 'האִמאם אלמֻסתַנצִר ציווה על מושל העיר לשקם את החומות ואת הצריחים. המושל מיהר והעביר את נטל המשימה אל התושבים. רבע מן המימון הטילו על הנוצרים, רבע על היהודים הרבניים, רבע על הקראים ורבע על המוסלמים. הנוצרים, למשל, שהם חסרי אמצעים כמונו, התחננו אל המושל שיפחית מן הנטל, אך זה גירשם מעל פניו, אף איים על חייהם אם יפרו את מצוות האִמאם. רק בשתדלנות נמרצת השיגו ארכה ושלחו שליחים אל קיסר הרומים בקונסטנטינופול, הקיסר קונסטנטין התשיעי מוֹנוֹמַכוּס, שישלח להם את הכסף הדרוש. הקיסר נענה לבקשתם, אבל הציג תנאי, והוא שרק נוצרים יהיו רשאים להתגורר בתחום החומה שיקימו מכספו. לצורך זה הקצה את המסים שגבה מקפריסין. האִמאם הסכים וכבר החלו בבניית החומה'.

'ואיך עומד בנטל הגאון דניאל בן עזריה?' שאלתי בסקרנות ובדאגה.

'גזירה זו שנפלה עלינו, אין אנו יודעים איך לעמוד בה. הגאון ציווה על תפילות מיוחדות ונקווה שהקדוש ברוך הוא יושיענו מצרה זו. הוא גם כתב לאברהם הכהן הרופא בן יצחק בן פֻראת, שעליו ועל הרַאיס אלַיהוּד דויד הלוי בן יצחק מוטל להשתדל בחצר ולהסיר, או לפחות לצמצם את הנטל, והמקום יושיע למען שמו הגדול', סיים צמח באנחה כבדה.

בית לא גדול היה לצמח בן אלעזר, גובל עם החומה הדרומית של העיר. שם סעדנו בצוותא את סעודת החג, ושם פרשו לי יצוע שעליו ביליתי את לילותיי בירושלים. כשעלי לתאר את ירושלים יכול אני להיזקק למוסלמי דווקא, יליד ירושלים אלמוקדסי, שאת ספריו מרבים לצטט ידידי הסוחרים המוסלמים: 'בין ערי ארץ ישראל אין שנייה לירושלים בגודלה. ירושלים אקלימה ממוזג, לא חום מעיק ולא קור עז, וזהו מסימני גן העדן. בתיה בנויים מאבנים שאין שני להן. אין דבר מצטיין בחוזקו כמו בנייניה, ולא דבר שלם יותר מאשר אנשיה, או דבר נעים יותר מאשר לחיות בה, או דבר נקי יותר משווקיה, או דבר גדול יותר ממסגדיה, או רב יותר מבתי התפילה שבה. ענביה מעוררים התפעלות ואין דבר שידמה לשזיפיה. לב כל אנשי המעלה מופנה לירושלים ורבים הם הזרים המבקרים בה בכל יום'. אמון על אלמוקדסי יצאתי למחרת בבוקר לבית הכנסת וראיתי את שכונת היהודים לאור היום. בתיה קטנים ודלים, והעוני נשקף מהם. מיודעי הירושלמיים, שאתם שוחחתי בבית הכנסת ציירו בפני תמונה שונה לחלוטין מזו שראה אלמוקדסי:

' אי אפשר לחיות בירושלים', טען האחד.

'בירושלים אין שוחטים בהמה, לא לימי חול ולא לשבת, ועופות אין להשיג, ובעיר שורר קור במשך תקופה ממושכת', התלונן האחר.

'וגם עלינו לסבול עתה את שאון המוני אדום, העולים לרגל לבתי שיקוציהם', הוסיף שומע שלישי, 'ואת קול הכזב לא ידום של בני ישמעאל ממגדליהם'.

'הערלים מחרפים ומגדפים אותנו בכל מקום ובכל שעה, השפעתם רבה, כי להם רוב סופרים שליטים בארצות'.

'ועכשיו, עם המס המוטל עלינו לבניין החומה, נרעב גם אנו וגם ילדינו', חזר ואמר ראשון הדוברים.

כאן קם והשמיע דברו צמח בן אלעזר, שהקשיב עד עתה בשתיקה: 'אחי, קשיי הפרנסה במקום הזה והמצוקה שבו לא נעלמו מעיני איש, כי הדברים מפורסמים. מתלונן כאן גם מי שיכול לעמוד בזה, ויש לו הכוח הגופני והכסף, לא כל שכן מי ששני הדברים חסרים לו. אלא שאדוני הבית, יתעלה, מעניק שמחה וסיפוק לנפש על ידי שהיא רואה את המקום המקודש, ולגוף על ידי הסתפקות במועט וכוח עמידה בסבל ובעמל, ועל ידי העמידה לפניו במקום אשר בחר בו. כי הוא, יתעלה, יש לו היכולת והחסד להושיע ולעזור בקרוב'. צמח השתתק והעביר את מבטו סביב.

קהל השומעים הנהן בראשו, וכל המתלוננים כאילו במגע קסם שינו את טון דיבורם.

'ירושלים יתד נאמן, אוהל בל יצען, יסע יתדותיו לנצח', צטט האחד.

'לא תמוש היתד התקועה במקום נאמן', הוסיף האחר.

'ושמתי את הצולעה לשארית והנהלאה לגוי עצום ומלך ה' עליהם בהר ציון מעתה ועד עולם', החרה החזיק אחריהם השלישי.

'טוב לאכול בצל בירושלים ולא תרנגול במצרים', הוסיף אחר וכל הנאספים הביטו בי בחיוך. חייכתי אליהם גם אני ורוחי טובה עלי.

צינה חלפה את גופי כשפגש מבטי במבט חודר מזוג עיניים כהות וקודרות. הגאון קרב לבית הכנסת וכל הנאספים קמו על רגליהם לאות כבוד ויראה. 'השלום לך, יפת!' אמר דניאל בקול יבש, בנימה שאין בה שאלה ועניין, אלא כעין צו. 'אשמח להיפגש עמך לאחר התפילה בלשכת הדין הצמודה לבית הכנסת', אמר ולא המתין תשובה, אלא פנה ונכנס לתוך בית הכנסת.

צמח בן אלעזר הביט בי, וראיתי חמלה במבטו. 'עלי לספר לך דבר מה', אמר לי בקול מלחשים. התרחקנו מן הקבוצה הרעשנית וישבנו בפינה קטנה ומוצלת. 'המכתבים שהבאת עמך מפוּסטאט ומסרתם בידי, כבר בידי הגאון המה, והוא סיפר לי את תוכנם. עלי בן עמרם כתב לגאון מכתב שכולו נופת צופים. הוא מכה על חטאי העבר, נשבע נאמנות עולם לגאון, ומשמיץ את כל יריביו. לטענתו שינה מאז את טעמו והריהו פועל ללא לאות לטובת הגאון בפוּסטאט. את כל הישגי הגאון בפוּסטאט, טוען עלי בן עמרם, יש לזקוף לזכותו. שני אויביו, אברהם הכהן בן יצחק בן פֻראת, רופא החצר, ו'הרב', יהודה הכהן, אין לסמוך עליהם. מה גם שלשונות רעות מספרות על 'הרב' שהתאסלם בהיותו בארץ ישראל'.

האם הזכירני עלי בן עמרם במכתבו?' שאלתי בחרדה.

'אכן. נראה שגונב לאוזניו כי אין חיבה יתירה שרויה בינך ובין הגאון, והוא מנער את חוצנו ממך. לטענתו, אין הכרח שתחזור לעיסוקיך בקהילה. יש לך יורשים ראויים המסוגלים לתפוס את מקומך. איש מדון הינך והקהל ישמח לראות אחרים במקומך'.

הדם אזל מגופי וסחרחורת אחזתני. 'ואפרים בן שמריה? ' מלמלתי בקול חלוש, 'האם לא יצא להגנתי במכתביו?'

אפרים כבר זקן הינו. הוא כתב בשבחך, אלא סבורני שאין היום בדבר תועלת מרובה'.

לו צעיר הייתי, היה החרון שמילא את כולי טוען בי כוחות לצאת לקרב על כבודי ועל קיומי. אבל זקנתי, והחרון נהפך בגופי לחולשה ולתחושת אין אונים. פח טמן לי עלי בן עמרם, הרחיקני מפוּסטאט בתואנת שווא, שלחני אל אויבי להתעמת אתו פנים, בעוד ממלאי מקום תופסים את עמדותיי, ששלי הן מימים ימימה. הבטתי בצמח בן אלעזר בשאלה והוא הביט בי במבט חומל: 'מוטב וניכנס עתה לתפילה, אחרי התפילה תשמע דברים מאדוננו הגאון'.

קמתי בכבדות, רגלי בקושי נשאוני. ידעתי כי יוצא אני לקרב האחרון.

לשכת הדין אפלולית היתה. מנורות שמן אחדות האירו את חללה באור דלוח וזרקו צללים גדולים על הקירות. דניאל ישב שם עם יוסף הכהן בן שלמה, אב בית הדין של הישיבה, ועם אחיו אליהו, ושוחחו ביניהם בקול חרישי. יוסף ואליהו קמו ממקומם בראותם אותי נכנס, ובירכו אותי לשלום בלבביות. באור העמום יכולתי לראות שפניו של יוסף הכהן רעים ונפולים ומבטו כבוי. אחיו, לעומתו, מוצק גוו וחסון, שפע בריאות וכוח. דניאל סימן לשניהם בתנועת יד כי ישאירו אותנו לבדנו. הם יצאו ונפלה דממה מעיקה. ישבתי בכבדות על הדרגש והמתנתי לדברי הגאון. הוא שתק עת ארוכה. האוויר כבד היה והדממה כה מוחשית, עד כי ניתן היה לפרוס אותה בסכין.

כשפתח דניאל בדבריו, כבר היו עצבי כה מרוטים, עד שלשמע הצליל הראשון של קולו כמעט וזינקתי ממקומי כנשוך נחש. בקושי בלמתי עצמי להישאר על מקומי: 'הקהל מתלונן. שוב אין אתה במיטבך ובמלוא כוחותיך. יש לשקול את המשך עבודתך בשירות הקהילה'. שפתיו קפוצות היו ועיניו קשות. את אסתר לא הזכיר וגם לא את פגישתנו הלילית הקשה. אגרופי קפוצים היו וכל גופי דרוך. למשמע דבריו נרגע גופי במקצת. עם האשמות כאלה אוכל להתמודד.

היטבתי את ישיבתי ועניתי בקול מדוד:

'אדוני הגאון, עושה אני את מלאכתי נאמנה. מאז ירדתי אל השוק ועד עכשיו לא באו להתלונן לא קצב ולא שומר ולא בן ישראל, לא בענייני טריפות ולא בעניין אחר, והוא מן השמיים. אבקש ממך איפוא, כי תעשה חסד עם תלמידך בעניין זה ותזכה לתפילתי ולתפילתם של התלויים בי, וה' למען שמו יכפיל שכרך בעולם הזה ובעולם הבא'. תוך כדי דיבורי המתרפס ביודעין, ראיתי כיצד ארשת פניו מתרככת. לא טעיתי באיש. אוהב הוא את החנופה ואת השררה.

'שמעתי את דברים', ענה לי, 'כל תפקידיך בתוקף הם, לא ביטלתים ולא מיניתי איש תחתיך. תומכים נאמנים לך בפוּסטאט והם התובעים את המשך שרותך. לולא הם, כבר בעצרת הקרובה על הר הזיתים אני מכריז על חזן, שוחט וסופר חדשים תחתיך בקהילת פוּסטאט'. האיום בדבריו לא היה סמוי. גלוי היה לחלוטין. ידעתי כי רק ארכה של חסד ניתנה לי. עלי לעמוד מעתה על המשמר, כל יום וכל שעה. שקלתי אם להוסיף דברים, אבל הגאון לא נתן בידי שהות. הוא קם על רגליו ומייד קמתי גם אני. הוא שילחני מעל פניו בתנועת יד ואני יצאתי מלפניו נזוף כתלמיד מלפני רבו. רגשות חרון וזעם אין אונים העלו דמעות כעס בעיני. יצאתי אל האור הבוהק של ירושלים. השמש הכתה בפני והחשיכה את עיני. אין לי עוד מה לחפש בירושלים. השלמתי את שליחותי המדומה, שבמרמה שלחוני אליה. עלי לחזור לביתי, למשפחתי הקטנה שעוד נותרה לי, ולנהל את מלחמתי משם, מן המקום שלו הקדשתי את מיטב כוחי ואוני. שם יעמדו לצדי תומכי הנאמנים ושם מקור כוחי.

 

לג

דרכי חזרה למצרים עברה עלי כחלום בלהות. אינני זוכר דבר מן הדרך. לא נתתי דעתי לא לחברי לשיירה ולא למראות המרתקים שחלפנו בדרכנו. הייתי כולי פקעת של זעם וחרון. יום ולילה העסיקוני המחשבות כיצד לכלכל את מעשי בתבונה, כיצד לנהל את המלחמה הבלתי אפשרית הזאת. השינה רחקה מעיני. גופי היה דרוך כולו. שכבתי על יצועי בלילות והמחשבות רודפות זו את זו. בימים לא נתתי דעתי לא על מאכל ולא על משקה. עיני האדימו וגופי כחש ולא ידעתי את נפשי. אולם ככל שארכו ימי המסע, ככל שרחקנו מירושלים וקרבנו למצרים, הלכה נפשי ונרגעה מתון מתון. פה ושם החלפתי מילה או חיוך עם חברי לדרך, והשינה שבה אל עפעפי. כשראינו מרחוק את קהיר וידעתי כי עוד יום או יומיים כבר אהיה בביתי, נחה דעתי והרגשתי כי נכון אני לקרב. שוב נתתי דעתי על הדרך שעברנו בה וכשנכנסנו למבואות קהיר הבטתי סביבי בסקרנות.

בכל מסעותיי החפוזים עד הנה לקהיר, עסוק הייתי בענייני הכלל. לא נתתי דעתי על העיר ועל מראיה. הפעם גמרתי בלבי להתענג על מה שרואות עיני. קהיר, היא אלקאהִרה אלמֻעִזייה, או אַלקאהִרה אַלמַחרוּסה בפי תושביה, היתה עיר גדולה לאלהים. בתיה, הבנויים בעיקר מלבנים הצמודות זו לזו מעשה אומן, עד כי נראו כמקשה אחת, התנשאו לגובה של חמש או שש דיוטות. בין בית לבית הפרידו גנים שתולים ושדרות נטועות. תעלות מים זרמו ברחובותיה ובהם פיכו המים בעליצות כשגלגלי שאיבה מסתובבים בהם. כל הבתים בקהיר שייכים לאִמאם, והוא גובה שכר דירה מידי חודש בחודשו. בעוברנו ליד ארמון האִמאם, בכיכר הארמון, נרעדתי לזכר הרגעים הנוראים שחוויתי בה, אך עד מהרה התאוששתי והאזנתי לידידי הסוחרים שתיארו לי את נפלאות הארמון, שחומותיו נראו עשויות מאבן אחת, באותה אומנות נפלאה של בניית לבנים: 'אולם הכס המלכותי מצופה כולו שיש משובח. הכס עשוי זהב ובו מעוצבות תמונות ציד מגולפות ביד אמן. את הכס המלכותי מקיפה סבכה מגולפת ועולים אליו במדרגות כסף. האולם הענק עשוי להכיל בתוכו 30 אלף איש. 12 אלף משרתים משמשים בארמון והמשמר המלכותי היוצא לסיוריו מידי לילה כולל אלף פרשים על סוסיהם, ואלף רגלים', שח סוחר אחד.

'ראיתי פעם אחת מרחוק את האִמאם', שחתי אני, ' הנסיבות לא נעימות היו, ולא הקדשתי למראהו תשומת לב יתירה'.

סוחר אחר נענה לי בהתלהבות: 'יפה מראה הוא האִמאם ולבוש בצניעות. בחגיגות התעלה ראיתיו רוכב על פרדתו כשאחריו הולך הקצין נושא השמשייה ואחריהם הקאדי הראשי, כל פקידיו הגבוהים ורופאי החצר. הקהל הנלהב השליך עצמו לרגליו וקרא קריאות הערצה וברכה. גם הקופטים שבקהל יצאו מגדרם, והפטריארך הדליק מקלות קטורת לכבודו. טקס מרהיב עין היה זה. גדודים נבחרים מצבאו של האִמאם צעדו בסך, פרסים, בֶּרבֶּרים, סודנים שחורים, תורכים, מַמלוּכּים סלביים, בדווים מחִג'אז, אפריקנים שחורים נושאי חרבות ומשרתי הארמון. בפמליית האִמאם אפשר היה להבחין בנסיכות רבות שהגיעו לשחר לפתחו מממלכות שחפצו ביקרו בכל רחבי העולם, החל מארצות האִסלאם, המַגרִבּ ותימן, וגם מארצות הנוצרים, רומי ביזנטיון וארצות הסלַבים והגיאוֹרגים, וכלה בארצות אפריקה השחורה נוּבּיה וחבש. אפילו נסיכות טטריות מתורכמניסטן ובניו של מלך דלהי היו שם. משוררי חצר שרו שירים נלהבים לכבודו, וכל העם העצום הזה נהר לראותו פותח את חגיגות התעלה תחת האפיריון המלכותי המפואר, שבנה עוד אבי סבו האִמאם אלעַזיז. אחרי הטקס עלתה כל הפמלייה המלכותית האדירה על סירות מפרש קלות, הפַלוּקוֹת, והפליגו בנילוס, בעוד כל הקהל העצום הזה מריע להם בהתלהבות', כך סיפר לי ידידי הסוחר בעוד אנו עושים את דרכנו בסמטאות קהיר, כשארמון האִמאם וכיכר הארמון כבר הרחק מאחורינו. סיפוריו המרתקים הסיחו את דעתי מן ההרהורים הטורדים וכך הלכנו והתקרבנו לפוּסטאט.

אהרן ידידי ועוזרי הקרוב שמח לקבל את פני בשובי. לא סיפרתי לו דבר וחצי דבר על איומיו של הגאון, והסתרתי מפניו את כל המעיק על לבי. הוא התארח בביתי לעת ערב. ישבנו בחדר ההסבה ליד הקאנוּן הבוער. למרות שעדיין לא חורף בעיצומו, היו הימים קרים מן הרגיל. סיפרתי לו את חוויות הדרך, תיארתי בפניו את ירושלים ואת בית הכנסת 'המערה', ובעיקר סיפרתי לו בפרטי פרטים את מהלך הטקס על הר הזיתים שהתקיים בהושענא רבה, יומיים לפני שיצאתי לדרך. עד מהרה הצטרפו אל שנינו גם אחי מַנצוּר ובני בִּשר. אשתו טיפלה בבנם הקטן בחדרם והוא התפנה לשבת במחיצתנו ולשמוע לשיחתנו. הטקס היה מרהיב עין ואוזן. למרות דכאוני וחרון אין האונים שאפפני, לא יכולתי שלא להתרשם מהעם הרב שהגיע לתהלוכת הטקס, ובהם עולים לרגל רבים, מבבל ומסוריה, מספרד ומהמַגרִבּ. ניכר היה שהעם רוחש הערצה לדניאל בן עזריה הזקוף והנישא, שדם בית דויד זורם בעורקיו. בייחוד בלטה ההערצה אליו מצד העולים לרגל מספרד, שהקיפוהו בעיניים בורקות ושרו לכבודו שירי כיסופים לבוא המשיח. במהלך הטקס קם השליח ששלח אל דניאל שמואל הלוי בן נַגרִלה, הנגיד מגרנדה, וקרא בקול שיר שכתב הנגיד לכבוד הגאון. זכרתי שורות קטועות מן השיר וציטטתי אותן באוזני שומעי:

'אמרו לשואל בעבור דניאל

ים הוא אשר רחב ואין לו שפה

מיום שרה רמייה באמת החלפה

מי יתנני נא כבעלי כנף או בעלי אברה

ולו אעופה אל בית אלהים לחזות בבן דויד..'

שומעי השמיעו קולות התפעלות ואני כבשתי את עלבוני וכאבי עמוק בתוכי, כשהמשכתי לספר את נפלאות הטקס ואת גדולתו והדרו של הגאון והנשיא דניאל בן עזריה. את החדשות החשובות שמרתי לסוף. כמידי שנה בשנה, כמנהג וכמסורת, הכריז הגאון את המינויים החדשים באוזני קהל העולים לרגל. הוא העניק את התואר 'חבר' לכמה מן המַגרִבּים העשירים, תומכיו בקהל פוּסטאט, ואז הכריז את עלי בן עמרם מועמד לרשת את מקומו של אפרים בן שמריה והעניק לו את התואר 'החבר המעולה', תואר שעד אז זכה לקבלו רק אפרים בן שמריה.

מאזיני ספקו כפיהם בקריאות השתאות, הניעו ראשם וצקצקו בלשונם. חרושת שמועות ענפה בפוּסטאט הניבה שמועות חדשות לבקרים. אברהם הכהן הרופא בן יצחק בן פֻראת יזם פגישה סודית באחד מבתי הסוחרים העשירים, שם התגבשה הדעה, שנתמכה על ידי כל המַגרִבּים, ובהם גם הסוחר העשיר נהוֹראי בן נסים, שיהודה 'הרב' בן יוסף, הוא הראוי לרשת את מקום אפרים. עֵלי בן עמרם קנה לו שם בגסות רוחו ובשחצנותו. הוא מתנהג ביהירות, פוגע באישי העדה ומייחס לעצמו את כל ההישגים שהיו לדניאל בן עזריה. הוא שטפל על יהודה הכהן בן יוסף את העלילה הנוראה של התאסלמות כביכול. כל המתכנסים היו בדעה שההשגחה העליונה היא ששלחה את דניאל בן עזריה מבגדאד למצרים ומשם לארץ ישראל, כדי שנצר לבית דויד יעמוד בראש הישיבה בארץ ישראל. אפרים בן שמריה עצמו תמך בעלי בן עמרם, אך לא בהתלהבות יתירה. האיש הזקן והחולה כבר הסתגר יותר ויותר בביתו ושמט מידיו לאיטו את הנהגת הקהילה. אבל לעלי בן עמרם היו דרכים משלו להגיע אל דניאל בן עזריה ולרכוש את אמונו ואת לבו, ורק אני ידעתי כי גם אותי הקריב עלי בן עמרם בדרכו להנהגה. בקלות רבה היה מוכן להושיט את צווארי שלי לשחיטה שייעד לי אויבי בנפש, דניאל בן עזריה.

בחנוכה של אותה שנה נפטר יוסף הכהן, אב בית הדין של הישיבה, ואליהו אחיו התמנה להיות אב בית הדין תחתיו, לשמחתי הרבה. מעולם לא הערכתי הערכה מרובה את יוסף הכהן. אחיו אליהו היה שנון ממנו, ממולח ממנו, ובעיקר, שקול במעשיו ובדיבוריו לעומת יוסף מהיר החימה והפזיז. חיי בפוּסטאט זרמו בנתיבם הקבוע. לא נראו כל אות וכל סימן לאיומיו של דניאל בן עזריה, וערנותי המתוחה הלכה ורפתה. עסקתי בעבודותיי המרובות, ופקדתי לעתים מזומנות את פטרוני אפרים, שלא הרבה עתה לצאת את פתח ביתו. את כל ענייני הקהילה הטיל על עוזריו ועושי דברו, וגם אני הייתי עמוס עבודה עד מעל לצווארי. דויד הקטן, נכדי היחיד, הלך וצמח לתפארת אביו וסבו, ואני שמחתי בו ביותר והתנחמתי בו על מותם של בתי ושל הוולד שנשאה בקרבה. החורף הלך ועבר, יום רודף יום. באחד מימי החורף המשמימים הללו קיבלתי לידי בבית הכנסת מכתב שהביא נושא המכתבים המוסלמי, איש השיירות, מירושלים. המכתב היה מיועד לאפרים בן שמריה. שמחתי לשאתו עמי ולהביאו לביתו, לשבור את שגרת היום ואולי לזכות בפיסת מידע או בנתח רכילות מירושלים.

בדרך לביתו נזכרתי פתאום כי לפני שבועות אחדים הזכיר אפרים בן שמריה כי השנה יגיע לגבורות ותמלאנה לו שמונים שנה. והרי החודש, חודש שבט, הוא חודש הולדתו. בוודאי גם המכתב הזה מן הישיבה מכיל בקרבו ברכות לרגל המאורע. סטיתי מדרכי וסרתי לשוק הקטן של היהודים, שם קניתי כד קטן של דבש וקנקן יין משובח כדי לשמח את לבו של אפרים ולחגוג עמו. אפרים קיבל את פני בלבביות בולטת. הוא שלח את השפחה לקרוא לאסתר המתגוררת בביתו. נכדו של אפרים כבר נשא אישה והשניים התגוררו באגף נפרד של הבית. לבי החסיר פעימה משנכנסה אסתר בצעדיה הרכים והחרישיים לאולם ההסבה, עוטה את מכנסי הבית הרחבים והרפויים ואת גלימת המשי, בגדים שהסתירו מפני את פרטי גווה אך גילו את החן היצוק בתנועותיה. פניה היפים גם בזקנתה האירו משמחה בראותה אותי, והיא חייכה אלי מבלי להסתיר את רגשותיה. שנינו כבר לא צעירים היינו, ושנים הרבה חלפו מאז אותו לילה יחיד שבו ידעתי את אהבתה. אפרים לא נתן את לבו לחילופי המבטים בינינו. הוא הודה לי על המתת ועל המכתב ומייד פתחו כדי לקרוא בו ולבשרנו את הכתוב בו. את המכתב כתב אליהו הכהן, אב בית הדין של הישיבה, בשמו ובשם הגאון, וכצפוי, פתח במאורע המשמח: '.. ואיש כמוך בישראל, המכה את שני אריאל, וזיכך הקדוש ברוך הוא להגיע לגבורות ושמשת דורנו.. וכל רואיך יכירו מעשיך לשם שמים, וראשית מצער למאוד תשגה אחריתך, ונצח ישראל לעמו יצליח..'

אפרים נראה מרוצה בעליל, וחיוך של נחת זרח בפניו. גם אני ואסתר החלפנו מבטים של שמחה ובירכנוהו לחגו. אבל המכתב צפן בקרבו גם בשורות פחות נעימות. אחותו של אפרים, שהתגוררה בלוד, נשארה בעירום ובחוסר כל. בימים שאברהם הכהן הרופא בן יצחק בן פֻראת התגורר ברמלה, היה הוא הדואג לה ולכל מחסורה. עתה, משעבר לגור דרך קבע בקהיר, ספון בארמון האִמאם, נשארה הזקנה ללא דואג ומפרנס, והגאון ראה צורך להודיע את הדבר לאפרים.

הבטנו שלושתנו זה בזה. מצחו של אפרים התמלא קמטי דאגה ומצוקה. האיש שמזה שנה העדיף לשבת בביתו ולעסוק בכתביו הלמדניים ובפירושיו לתורה, קם עתה נחרץ על רגליו. אסתר הושיטה את ידה לתמכו ולסעדו, אך הוא הזדקף בדחותו את ידה המושטת בתנועה החלטית: 'עלי לצאת לארץ  ישראל', אמר בקול נחוש, 'ולהביא את אחותי לכאן, פן תמות ברעב ללא גואל ומציל'. אסתר פתחה את פיה במחאה אילמת, פניה עוטים דאגה וחרדה, אך אביה היסה אותה בטרם הספיקה למחות: 'אל לך בתי, חובתי הקדושה היא וגם אעשנה.'

אפרים יצא לדרך עוד באותו שבוע, עם השיירה שהגיעה מקַירַואן. חששתי לו מתלאות הדרך, אבל הכרתי היטב את האיש. גם בזקנתו המופלגת היה עשוי ללא חת. משהחליט לעשות מעשה, לא יעמוד דבר בדרכו. החורף של אותה שנה שחון היה. הגשמים לא הגיעו, הנילוס לא גאה, האדמה הלכה ויבשה. האִמאם הכריז על תפילות מיוחדות במסגדים. גם אנחנו קיימנו טקס מיוחד של תפילה לגשם בבית הכנסת שלנו. עברתי לפני התיבה וסלסלתי בתפילתי בתחינה ובכוונה רבה. הבצורת כבר נתנה אותותיה בשווקים. מחוסרי עבודה היינו לרוב, אני ואהרן החזן, העוזר על ידי בשחיטה. איש לא בא לשחוט כבש, ואפילו עוף, מאכל העניים, לא עלה על שולחנו של אדם. דאגתי ביותר לבִּשר בני, שעבודתו היתה תלויה בי ובעבודתי. אשתו נשאה את כרסה הגדול לפניה. הם ציפו לילד נוסף, והיה עלינו להאכיל את כולם. חשבתי גם על אסתר, שבהעדרו של אביה נשארה לבדה, ורק אחותה ומשפחתה לה לסעדה. אבל המצוקה ההולכת ורבה לא השאירה בידי סיפק להגות בהרהורי אהבה נשכחים. ההכנסות מן השוק הצטמצמו והלכו, והמחצית שנשארה בידי לאחר המסים שהיה עלי להפריש לטובת הגאון, שוב לא הספיקו למחייה. לא רק אני ומשפחתי רעבנו ללחם. המונים צבאו אל פתח הארמון בדרישה לקבל תמיכה ומזון. שמועות קשות עברו ברחובות, סיפרו שהווזיר אליאזוּרי מכר את מאגרי התירס שנצברו במחסנים הממלכתיים בעסקה כושלת ובמחיר מגוחך, ועתה ריקים המאגרים ואין בידי האִמאם לספק לעם את מזונו, כמקובל בשנות בצורת. עד מהרה החלו דלי הארץ למות ברעב. גשם לא ירד, השווקים התרוקנו ממוצרי מזון, הרחובות מלאו חמס ושוד, וגוויות של מתים ברעב ושל נרצחי שוד החלו להתגולל ברחובות. גם מגפה הכתה בארץ האומללה ואנשים מתו כמו זבובים, אלף איש ביום. שמענו שהאִמאם פנה בבקשת עזרה אל הקיסר של הרומים ביזנטים, קונסטנטין מוֹנוֹמכוּס, והלה ניאות לשלוח למצרים מטען גדול של גרעיני דגן. אך לפני שהספיק לעשות זאת, מת הקיסר, ואלמנתו ביטלה את העסקה. הייאוש והמוות שלטו בכל פינה.

אפרים חזר עם אחותו לאחר חודש של תלאות ומצוקות. גם בארץ ישראל היה רעב כבד, ואפרים הגיע אל אחותו כדי לחלצה ממוות בטוח ברעב. לאחר שנח כמה ימים בביתו מתלאות הדרך, יצא לבית הכנסת בשבת כדי לשאת את דרשת השבוע ולספר לקהל חדשות מארץ ישראל ומן הישיבה. למרות המוות, הרעב והמצוקה, היה בית הכנסת מלא מפה לפה. מה עוד נותר לנו. מזון לא היה, ורק אלהינו נותר לנו לפליטה. לאחר תפילת תחנונים מיוחדת שנאמרה בכוונה רבה, נשא אפרים את דבריו לקהל. הוא סיפר על המתרחש בארץ הקודש. אנשי ירושלים, שהם הדלים מכולם ותלויים בנדבות עולי הרגל היהודים, מתים ברעב, ורק ברמלה העשירה עדיין יש מחייה מעטה. שחוחים ואפורי פנים הקשבנו לדבריו העגומים, והתקווה רחקה מלבנו. אז הרים אפרים הזקן את ידו, חייך ואמר:

'איש בשורה אני היום. הגאון החליט להעניק לאהובנו מכובדנו רצויינו יקירנו שמואל הכהן בן אבטליון, את התואר הנכבד, שאין נעלה ממנו, 'החבר המעולה', לרגל הגיעו לגבורות, לאחר שנים של שרות מסור לקהילה ולאנשיה.'

כל המבטים הופנו אל שמואל הכהן הזקן, שישב במקומו הקבוע ופניו הקמוטים זרחו. זכרתי את ימי המאבק הקשים בינו לבין אפרים בן שמריה. את התככים, החשדות המזימות, הלחישות. כבר שנים הגיעו השניים להשלמה ועבדו צד בצד, ועתה הגיעו שניהם לגבורות, נושאים בתארים המכובדים, ופוסעים את צעדיהם האחרונים בדרך, כשיורשיהם כבר שועטים בעקבותיהם, והם העוסקים עתה בתככים, במזימות ובמאבקים על הנהגת הקהילה. אבל אני עדיין לא הגעתי לגבורות, ועדיין דרכי ועבודתי, וגם מאבקי לפני. אם נחה על הגאון רוח נדיבות והוא מחלק תארים ביד רחבה, חשבתי לעצמי, אולי השעה כשרה לבקש גם על נפשי לעת מצוקה אשר כזאת.

 

המשך יבוא