היושבת על הנילוס י

כח

לשווא ציפיתי, ולשווא ייחלתי. צחוק עשה עמי אלוהי. המאורעות התרגשו עלינו בזה אחר זה, הטביעו את ראשי בנחשולים עזים עד שלא יכולתי להרימו עוד. בחודש אייר אלף שלוש מאות ששים ושניים לשטרות נפטר אדוננו הגאון הזקן שלמה בן יהודה. כבן מאה היה במותו. אבל כבד אפף את כולנו. יריבים לשעבר, ואוהדים מושבעים, כולם כאחד כיבדו את הזקן על נועם הליכותיו, צניעותו, יפי נפשו ומסירות ליבו לעמו. כל הקהל ישב לזכרו שבעה בבית הכנסת. אנשים באו והלכו, אבל בית הכנסת היה מלא במשך כל השבעה. לעילוי נשמתו של הגאון האהוב קיימנו טקס מיוחד ובו הוצאנו מן הארון המיוחד לו את ספר התורה העתיק והמקודש שאנו שומרים בחדרון קטן משמאל לארון הקודש. זהו ספר תורה שעזרא הסופר כתבו במו ידיו, כך סיפרו לנו ראשונינו. העברנו את ספר התורה בידים רועדות בין כל הגברים שמילאו את בית הכנסת. האולם המרכזי כה מלא היה, עד שאנשים נדחפו ונשענו אל קירותיו העשויים מאבני גוויל ולבנים בגוון אדום וורוד. בית הכנסת שלנו תפס בלבי מקום מיוחד. כשחשבתי עליו ביני לביני, ראיתי בו את בית הכנסת שלי. אני האיש שהיה אחראי לשיקומו ובנייתו מחדש, לאחר שחלף עידן הגזירות הנוראות, גזירות אלחאכִּם. כשהגיעה השעה לטייח ולצבוע את קירותיו המשוקמים, התאמתי אני את צבעיו, צבעי חום-צהבהב, צבעי המדבר המקיף את עירנו סביב סביב. אני שדאגתי לציורי הקירות והתקרה, ולעיטורים הגיאומטריים המרהיבים שקישטו את האולם המרכזי. מידי פעם, כשאני ניצב על הבמה מצופת השיש, ממנה אני נושא את תפילותי, אני סוקר את האולם סביב סביב במבט מלא גאווה, ואולי אפילו בעלות. בית הכנסת הזה הוא שלי, נשמת אפי. והיום, מלא מפה לפה גברים אבלים ומתנועעים לקצב התפילה, לוקחים בידיהם בידים חוששות את ספר התורה העתיק והקדוש, חשבתי עד מה היה הגאון הנפטר ראוי לקהל הקדוש הזה, ועד מה היה הקהל הקדוש ראוי לגאון אשר כמוהו. לא הרשיתי למחשבותי להרחיק לכת, משום שמעבר לאבל האמיתי והעמוק שחשתי על מותו של שלמה בן יהודה, הסתתר הפחד הנורא מפני הגאון שיבוא במקומו, שעדיין איש אינו ידע מיהו. בעומק לבי כבר ידעתי מה צופן לי העתיד, והוא לא נראה מבטיח טובות.

אפרים בן שמריה עלה על במת השיש המרכזית ועמד לצדי. בחנתי אותו במבטי כפי שעשיתי בפגישתנו האחרונה. הזיקנה קפצה עליו בבת אחת. הוא נראה תשוש ויגע, ועיניו אדומות וטרוטות היו מחוסר שינה. הוא הרים את ידיו והיסה את הקהל. הס הושלך באולם הגדוש, וגם בעזרת הנשים נפסק הזמזום הבלתי פוסק. אפרים הרים את ראשו בכבדות, פתח את פיו והמלים הדרדרו מפיו כאבנים כבדות והדהדו באווירו של האולם:

'אבלה נבלה הארץ בהתווסף מכתי

פרץ על פני פרץ, בכיתי וצרחתי

לדר ארץ, ה' אלוהינו, מה אדיר

שמך בכל הארץ. דלות כבדתי

ואין לי מושיע. הלמוני חטאי

ואפס מפגיע ולא נותרה לי חמלה'.

מעזרת הנשים נשמע קול יפחה רמה. הגברים הורידו את עיניהם לארץ. חשיכה ירדה על האולם. פרץ רוח פתאומי ועז הגיח מעבר לנילוס מכיוון המדבר והביא עמו חשרת חולות אדומים שכיסתה את עין השמיים. השמיים קדרו וחלונות בית הכנסת, שעד לפני שעה קלה החדירו את קרני השמש שהאירה את האולם, נתכסו בשכבת חול כבדה. דומה היה שכל העולם כולו מתאבל על מות גאוננו ואדוננו. פרץ הרוח העז שהטיח דלתות ושרק בארובות השתיק את אפרים. הקהל כולו שתק ודממת מוות שררה באולם. כך ניצבנו כולנו יחד מחרישים ומאזינים לשריקות הרוח העזה. איש לא נע ואיש לא זע וכל אחד נשאר לו עם מחשבותיו ועם עצמו ואבלו. הרוח שככה פתאום כשם שהחלה, וקול דממה דקה תפס את מקום שריקות הרוח.

אפרים אזר את כוחו וסיים את ה'סליחה' שחיבר לזכר פטרונו הזקן:

'לכו נודו עליו כולכם ונהו במהומה

מה אומר ועווני וחטאי לי גרם

נוראותי נדעכו אפלו וחשך תארם

פקודה שחורה שמני אל רם

עת עמי נוהמים על גאונם, פלילם ושרם

פניתי לכל פינה וצד והנני אמולה

צאניי מפוזרים ואפס מנהל בחמלה

מוראים בכלים מרוב כאב מחלה

ירעם בחסדו כי נעדר מנהיג לנהלה.'

הקהל התפזר בדממה. הנשים ירדו מעזרת הנשים המרופדת במחצלות חדשות וחלפו על פני גשרון העץ המתוח מעל החצר וצמוד לכותלו הדרומי-מערבי של בית הכנסת. שלא כהרגלן ירדו בשתיקה, לא פטפטו ולא גערו בילדים. גם הילדים היו היום שקטים מן הרגיל. בתי דלאל וחמותה ניגשו אלי בחצר, הריונה כבר ניכר ופניה נראו יגעות. חרדתי לה בלבי, אך לא הראיתי כל אות לדאגה כששאלתי לשלומה. היא הביטה בפני חמותה לפני שענתה לי בחצי פה כי שלום לה. לבי החסיר פעימה. בתי מסתירה ממני דבר מה. עלי להתייעץ עם אשת אחי, שהיא אשת סודה של בתי, כאם היא לה. גם בִּשר בני ואשתו קרבו אלינו. ימי אשתו קרבו מאוד ללדת והיא נעה בכבדות. אפרים התקרב לחבורתנו מלווה באסתר ובבנה. פני אסתר היו מכוסים בצעיף ויופייה היה מוסתר מפני. הבטתי בה, ניסיתי לחדור במבטי את הצעיף, את עיניה שגם הן היו מכוסות בדוק, כעין צעיף שהתעטפה בו לרצונה. הכל אטום וחתום בפני. אין סיכוי לאושר. תנועותיה של אסתר עצורות היו, לא החוותה כל רמז או ניע גוף שיאותת לי, שיסמן לי קירבה, רצון, תשוקה, תקווה. התקוות מתו בליבה, וכולה היתה קודש לטיפול בבנה ובאביה. שנינו כבר לא צעירים היינו יותר, והסיכוי לחיים חדשים הלך והתרחק, היה כלא היה. לא יכולתי להתיק את עיני מפניה המכוסים. ייחלתי לנס, סימן, לאות חיים, לשווא. אפרים הזמינני לבוא אליו למחרת ללשכת המסחר שלו לדון בענייני ההקדש הדחופים והוסיף: 'כעת יחולו שנויים כבירים בהנהגת הישיבה, אין אנו יודעים עדיין מי יהיה הגאון'.

איש לא ענה לו. מבטים חרדים הוחלפו בין כולנו. לא חשנו רצון לדון עתה, בטרם חלף הדהודה של הקינה על מות שלמה בן יהודה, ביורש לעתיד. אך כולנו ידענו שטלטלות עזות מצפות לנו.

יצאתי מביתי השכם בבוקר למחרת ועשיתי דרכי אל כיכר הבַּשָּמים. לאחר שחלפה הסופה הפתאומית והבלתי צפוייה שסערה עלינו אתמול, היו הרחובות והבתים מכוסים בשכבת חול אדמדם עבה. כל צעד מצעדי השאיר עקבות בחול האדום, ולמרות שהלכתי בדרכי הידועה והשגורה בסימטאותיה הצרות של קַצר אלשַמע, דומה היה לי שאני נמצא בלב המדבר. הרחובות עדיין לא התעוררו להמולת היום, מעטים היו העוברים ושבים, ואני הלכתי ולבי טרוד במחשבות רבות. עיני שוטטו מבלי משים על פני הבתים שחלפתי לידם, בתים דו-קומתיים עשויים לבנים ואבן. לרוב היה צבעם אפור דהוי, אך היום צבע אותם חול המדבר בגוון אדמדם עז. ופתאום ראיתי  את רובע מגורי באור אחר. מצאתי את עצמי מתבונן בעניין מחודש בבתים שחלפתי על פניהם מאות פעמים בשנים האחרונות. על דלתות העץ של הכניסות היו מותקנות המזוזות, ולעתים גם סמלים יהודיים אחרים. חיצוניותם היתה פשוטה ועלובה ברחובות שבהם צעדתי, שלא כמו בתיהם של אפרים בן שמריה, או של סהלאן בן אברהם, ההדורים יותר בחיצוניותם, ושניצבו ברחובות המרכזיים של קַצר אלשַמע. אך אני הכרתי רבים מן האנשים שהתגוררו בבתים אלה, וגם ביקרתי בבתיהם, וכמו ביתי שלי, גם בבתיהם פנימה נשמרו הניקיון והסדר הנאה. רוב מיודעי הקפידו על כלים נאים בבתיהם, כמאמר אבותינו: 'אשה נאה , דירה נאה וכלים נאים מרחיבים דעתו של אדם'.

כך הוליכוני רגלי לעבר כיכר הבַּשָּמים בעוד מחשבותי תועות בין בתיהם של מיודעי. בלישכתו הקטנה של אפרים כבר ישבו הוא וגאלִבּ חתנו, שגופו רחב וכרסו צימחה במשך השנים, וכולו אדם בעל צורה וחשיבות. ישבתי על דרגש נמוך לצידו ושקלתי בדעתי איך לפתוח בדברים. ברור שפגישתנו, למרות התירוץ הדחוק שהעלה אפרים אתמול, בדבר הצורך לדון בענייני ההקדש, תוקדש כולה לסוגיית הגאון היורש. אין אני קובע דבר וחצי דבר בסוגייה זו, אולם לאפרים השפעה מרובה על מהלך העניינים, וקיוויתי שיש לי עדיין השפעה עליו. הצורך הטורד לדון בסיכויים ובסיכונים של כל אחד ואחד מאתנו לעתיד, דחק בנו להחליף דברים בנושא זה. 'עלי לנסח דברי בזהירות רבה', אמרתי לעצמי, 'שהרי גאלִבּ הוא בן דודם של האחים יוסף ואליהו בני הגאון הקודם, ועל פי הסדר הטוב והמנהג הקדום בישיבת ארץ ישראל, על יוסף הכהן, שהיה אב בית הדין של הישיבה, לרשת את מקומו של הגאון הנפטר שלמה בן יהודה'. על פניו לא היה מקום לדיון. כך קבעו הסדר והמסורת. גאלִבּ בוודאי צופה בשקיקה לרגע שבו יתמנה בן דודו להיות גאון ארץ ישראל, ולא לי לסבר את אזנו בחששותי. גם אני ייחלתי לכך שיוסף הכהן יתמנה גאון, למרות שלא הערכתי ביותר את האיש, כי ידעתי היטב מי ניצב מולו ומה אומר הדבר לגבי. לא אני אפתח בשיחה הזאת.

גאלִבּ הוא שפתח בשיחה. חיוך של זחיחות הדעת היה שרוי על פניו כשאמר כביכול לאחר יד: 'אדוני אבי אפרים, מעכשיו נהיה משפחה המקורבת לגאונות. לאחר שיתמנה בן דודי יוסף הכהן לגאון, ובן דודי השני, אחיו אליהו הכהן, יתמנה להיות אב בית הדין של הישיבה, יהיה שלטוננו בקהילת פוּסטאט שלם וכולל'.

דבריו הכעיסוני מרות. היטב חרה לי. אמנם גם אני  מייחל לשלטונו של יוסף הכהן, אך לא מאהבת מרדכי דווקא. זחיחות הדעת והגאווה היתרה שבדבריו העלו בי שוב את כל הכעסים הנושנים, את המרירויות העתיקות, ששנים אני טורח לאלפן ולטומנן עמוק בלבי. כשראיתי כי אפרים מתמהמה בתשובתו עניתי אני בהיסוס מכוון: 'עד כמה שיודע אני, אדוני גאלִבּ, ניכר הדבר היטב שהגאון הנפטר זכרונו לברכה, קירב אליו את דניאל בן עזריה דווקא. זוכר אני היטב את תמיכתו של דניאל בן עזריה הנשיא וצאצא לבית ראש הגולה, בשלמה בן יהודה, בעת המחלוקת עם נתן בן אברהם. כידוע לי שררו הבנה וידידות עמוקה בין הגאון לבין הנשיא, והיתה מעין הסכמה שבשתיקה ביניהם שעתיד דניאל בן עזריה לרשת את מקומו של הגאון. מנין לך הביטחון המופרז הזה?' את דברי האחרונים השמעתי כבר מתוך צליל זהיר אמנם, אך ברור, של אירוניה לעגנית.

שנינו הבטנו באפרים, מחכים למוצא פיו. אפרים לא מיהר לענות וניכר בו שהוא שוקל את דבריו היטב. לבסוף דיבר לאיטו וקולו היה צרוד ועייף: 'גאלִבּ חתני, דברים נכוחים דיבר יפת החזן. דניאל בן עזריה כבש לו מקום נכבד גם בקהלנו בפוּסטאט, אבל גם בארץ ישראל. ידוע לכל כי הגאון ראה בו את יורשו העתיד. אמנם המסורת והמנהג מחייבים את עלייתו של יוסף הכהן, אך כבר היו דברים מעולם'. הדיבור עלה לו במאמץ והוא הפסיק ולגם מגביע המים שניצב לידו. גאלִבּ ואני הקשבנו לו קשב רב. 'אברהם בן הגאון כותב אלי באורח סדיר וממנו אני יודע את כל המתרחש בארץ ישראל. יוסף הכהן ודניאל בן עזריה משמיצים זה את זה בכל דרך אפשרית, ולמעשה המאבק על הגאונות כבר נטוש ביניהם מזה חודשים רבים. עתה, משנפטר הגאון, יפרוץ המאבק בכל עוז'.

השתררה דממה בלישכה. מבעד לצוהר היחיד עלו קולות הרחוב שכבר התעורר לחיים. גם בחנותו של אפרים יצאו ובאו סוחרי הבשמים ועוזריו של אפרים שירתו אותם בקולות רמים וחדים. פניו של גאלִבּ החווירו לשמע דברי מחותנו, והוא ביקש: 'אדוני, הבה נבדוק מי ומי התומכים בכל צד ונראה מה סיכוייו של כל אחד ואחד'.

חייכתי בלבי. האיש השחצן מאבד ביטחון. כל כך הכעיסני גאלִבּ בגאוותנותו עד אשר כמעט שכחתי כי גם אני מעוניין בשלטונו של יוסף הכהן. דניאל בן עזריה אויבי לעולם לא ישכח לי את פרשת אסתר. שנאתו שמורה היטב בלבו, וברגע שיעלה לשלטון, אבוד אני ואבודים בני ביתי.

אפרים פתח ואמר: 'הבה ונראה. התומך החשוב והעיקרי של דניאל בן עזריה, לבד מן העובדה כי גם הגאון הנפטר ראה בו את יורשו, הוא אברהם הכהן בן יצחק בן פֻראת, רופא החצר המהולל. הקשרים בינו לבין דניאל מיוחדים במינם. דניאל כבר העניק לו בשעתו את התואר 'הוד הזקנים' בבית הכנסת ברמלה בטקס חגיגי, שבו גם נשא תפילה מיוחדת לזכר אבותיו של אברהם. ידוע לי שהשניים מתכתבים ביניהם מאז ירד אברהם הכהן מצריימה ונתמנה רופא החצר של האִמאם. כידוע לכם לאברהם הכהן קשרים הדוקים עם הווזיר אליאזוּרי, ובהשפעתו של אברהם שלח הווזיר שי לדניאל, בגד כבוד רשמי, וגם הבטיח לשלוח לו בקרוב כתב מינוי רשמי'.

'אם כך', אמרתי ולבי כבד עלי, 'הקרב הוכרע למעשה'.

'לא ולא', השיב אפרים, 'גם ליוסף הכהן תומכים משלו. השלטונות הפאטִמים המקומיים של ארץ ישראל מעדיפים דווקא את יוסף הכהן. אברהם בן הגאון כתב לי כי האמיר המקומי הזמין את יוסף הכהן לבית דגן, מקום מושבה של המפקדה הפאטִמית, להיות שם אורחו. אותו אמיר, גם לו יש השפעה רבה על הווזיר אליאזוּרי, וייתכן שבסופו של דבר יטה את הכף לטובת יוסף הכהן'.

בעוד אנו מחליפם דברים נשמעו צעדים. דלת לישכתו של אפרים נפתחה ובמלבן המואר באור החיוור שחדר מבעד לחנות ניצבה צללית מוצקה. אפרים קם על רגליו ואמר: 'הזמנתי לפגישה את מיודענו הוותיק עלי בן עמרם שחזר זה עתה ממסע מסחר ממושך. הוא בנו של עמרם השליח, שבצעירותו היה שליח הישיבה ונסע בין ירושלים לפוּסטאט, אתה בוודאי זוכרת אותו, יפת?' שאלתו נאמרה בנימה של ציווי. נתקפדתי כולי. חשתי שמעמדי בתור יד ימינו ועוזרו הקרוב של אפרים נתון בסכנה. הרגשתי רוח של איום נושבת לעברי מן האיש שאת פניו עוד לא ראיתי ורק את צלליתו המסתמנת לנוכח הדלת. רחב כתפיים וחסון היה, וכשקרב אלינו יכולתי לראות שתווי פניו מעוצבים בקווים גסים וארשת אדנות שפוכה עליהם. הגלימה שכיסתה את כתפיו מן המשובחות היתה, כזאת שכמותה לא יכולתי מעולם להרשות לעצמי. כשהבטתי לעבר גאלִבּ ראיתי שגם האיש הבטוח בעצמו והשחצן הזה מתקפד משהו והבנתי שלא מהרהורי לבי ראיתי. הסכנה היתה אמיתית ומוחשית.

כששיחתנו נסתיימה והלכתי לדרכי, נזכרתי לפתע כי אפרים דיבר בעיקר על תמיכת הפאטִמים, ולא הזכיר כמעט את הדעות שבתוך העולם היהודי. לא במקרה ניווט אפרים את השיחה במהלכה זה. אפרים לא השמיע מילה וחצי מילה למי נתונה היתה תמיכתו שלו.

 

כט

במשך החודשים הבאים היה עם ישראל שוב כמרקחה. עדיין לא הספקנו להחליף כוחות מן המחלוקת הקודמת על כס הגאונות, ושוב נתרגש עלינו מאבק חדש. אבל אני, עלי להודות על האמת, לבי היה נתון בעניינים אחרים. אשת בני כרעה ללדת וילדה בן בריא ויפה. הלידה עברה עליה בקלות מרובה ואני התגאיתי בלבי בנשי עמי וחזרתי על הנאמר בספר שמות על הנשים העבריות 'כי לא כנשים המצריות העבריות, כי חיות הנה, בטרם תבוא אליהן המיילדת וילדו'. על מי חשבתי להערים? הפחד האיום שקינן בלבי מאז מות אשתי בלדתה, ליווה אותי כל ימי הריונה של בתי. ההריון הכביד עליה והיא נשאה בקושי רב את משאה. פניה רעים היו ודלים ובריאותה לא היתה תקינה. ככל שהתקרבו ימי לדתה כן גבר הפחד בלבי. עתה ביקשתי להתנחם בחיוניותה של כלתי ובנכדי הבכור. ביום השני לאחר הלידה כבר קמה על רגליה, זריזה ופעלתנית, ועזרה על יד אמה בהכנות לקבלת נשי הקהילה שבאו לאורך כל שעות היום כדי לחזות בה וברך הנולד. אביה, כַלַף בן אהרן אלבַּידאני, הסוחר האמיד, לא חסך בהוצאות והבית היה מלא בשפע של מיני תרגימה, פירות ומשקאות שהוצעו ביד נדיבה לכל המבקרות. בני, בִּשר, כמו כל אב צעיר, התהלך ברובע כטווס גאה ופרש מניפת זנבו לכל עבר. זכרתי בחיוך את עצמי, לפני שנים רבות כל כך, כשבִּשר עצמו נולד לי. בשבת הראשונה לאחר הלידה כיבדונו כולם, אותי, את בני ואת מחותני, וחלקו לנו כבוד רב, במשך התפילות החגיגיות שנשאן הפעם אהרן בן אפרים. גם הברית עצמה התקיימה ברוב הדר ואהרן החזן קרא לכבוד הרך הנולד ברכה חגיגית. השניים קראו לבנם הבכור דויד, על שם אבי דויד החזן בן שכניה. השמחה מלאה את לבי, אך בזוכרי את אשתי סוּרוּרה נלפתי בחרדה שלא הפסיקה לכרסם בי יומם ולילה לגורל בתי דַלאל שימיה קרבו ללדת.

בירושלים הלך המאבק והחריף. הידיעות זרמו אלינו מצינורות שונים, וכל אחד, על פי נטייתו, תמך באחד משני הצדדים. אני ידעתי כי עלי לתמוך ביוסף הכהן, למרות הסתייגותי הרבה מהאיש. אך רבים ממקורבי, ביניהם בעיקר המַגרִבּים, תמכו בקולניות רבה בנשיא דניאל בן עזריה. כשישבנו חבורות חבורות במקום ההתוועדות הקבוע שלנו בחצר בית הכנסת, או במסיבות רעים ובחבורות משחק הקובייה לשפת הנילוס, תרם כל אחד ברצון את המידע שידע וגם את דעתו שלו, כמובן. אברהם בן דויד בן סֻגמאר, הסוחר המַגרִבּי העשיר, סיפר לנו באחת מן ההתוועדויות הללו על המכתבים שמריץ דניאל בן עזריה אל המַגרִבּ. הוא גם ידע לצטט לפנינו בהנאה רבה מאחד המכתבים היותר 'עסיסיים', כלשונו, שכתב דניאל אל ידידו של אברהם בן דויד בקַירַואן: 'הוא מפנה את עוקצו נגד משפחת הכהנים', חייך אברהם בהנאה, 'וטוען כי רק ראשי הגלויות הם הראויים להנהיג את אחינו המערביים, רק הם 'בעלי רשותם והמנהגים אותם'. זו סמכות שקיבלו מן המקרא, או כמו שכתב דניאל 'ולא ראינו בתורה ולא בנביאים ולא בכתובים ציווי בשררה אלא של בית אבותינו'. אין איפוא תוקף לשום הנהגה בישראל אלא אם כן היא מבית דויד, כלומר מבית ראשי הגולה'. אברהם הביט בכולנו בארשת ניצחון ואז הוסיף כחותם את הגולל על המאבק: 'באותו מכתב התפאר דניאל בן עזריה בהצלחתה של העלייה לרגל השנתית, דבר המוכיח שהמרות על יהודי ירושלים כבר נתונה למעשה בידיו'. אני לא דיברתי הרבה בשיחה זאת. היה ברור לי, כמו לכל הנועדים, שהמרוץ כבר נסתיים למעשה, וניסיונותיהם של יוסף הכהן ושל אחיו אליהו לגייס תמיכה מצד מושל רמלה הפאטִמי הם בחזקת פרפורים נואשים בלבד. ביני לביני הודיתי שלו הייתי נקי מפניות אישיות, הייתי גם אני מעדיף מבין השניים את דניאל בן עזריה המנהיג התקיף והנמרץ, על פני יוסף הכהן, מהיר החימה והבלתי שקול. אך להוותי, היה דניאל אויבי הגרוע ביותר, ולא יכולתי לדבר על כך עם איש. היה זה סוד שמור בין שנינו בלבד.

באחד מן הימים הסוערים הללו, הייתי עד, שלא ברצוני, לשיחה שהתנהלה בין אפרים בן שמריה לבין מקורבו החדש, עלי בן עמרם. בחמישי בשבת לעת ערב יצאתי בגפי מלשכת הדין הצמודה לבית הכנסת. נשארתי שם לאחר תום הדיונים כדי להעתיק לפנקס בית הדין כמה מן השטרות שלא הספקתי להעתיקם במשך היום. לא רציתי להעמיס את מלאכת ההעתקה על בני, כדי שיהיה הצעיר פנוי לאשתו ולבנו. 'ומה נותר לי כבר לעשות? אישה אין לי בביתי, חלומותי כבר נתעמעמו, מוטב שאעסיק עצמי במלאכה מרובה', כך טענתי ביני לביני וישבתי לכתוב את השטרות לאור העששית. משסיימתי קמתי ונתמתחתי בלאות. עוד עלי לגשת אל השוק הגדול ולהשגיח שהשחיטה בניצוחו של אהרן בן אפרים מתנהלת כהלכה. יצאתי מן הלשכה והקפתי את פינת בית הכנסת, ולפתע, בין הצללים, ראיתי שתי דמויות ושמעתי קול מלחשים. קפאתי על מקומי והאזנתי לקולות. לאחר שנים של שקידה על איסוף פרטים מועילים בכל מקום אפשרי, אמון הייתי על מלאכת ההאזנה. עד מהרה זיהיתי את קולות הדוברים וחושי נתחדדו ביתר שאת.

'אמנם ברית כרותה לי לכאורה עם משפחת הכהנים', לחש אפרים ודימיתי לשמוע נימת התנצלות קלושה בדבריו, ' שהרי חתני גאלִבּ בן דודם הוא, ובמשך שנים ארוכות נהניתי מתמיכתם ומשיתוף פעולה עמם בכל תחום אפשרי…'

דבריו נקטעו כששיסע אותו עלי בן עמרם בלחש גס ותוקפני: 'עליך לתמוך ביוסף הכהן בכל מחיר. מחוייב אתה לו ולמשפחתו. גם בתמיכתי יזכה. יודע אני כי דניאל בן עזריה עשוי להתנגד למינויי בתור מנהיג קהל הירושלמיים כשתבוא השעה לרשת את מקומך, כפי שהוסכם בינינו'.

הרגשתי איך הדם אוזל מפני וחולשה פושטת בכל אברי גופי. נאלצתי לתמוך את עצמי בקיר כדי שלא אפול בקול רעש גדול ואסגיר את עצמי. רגלי רעדו עת ארוכה ואזני צללו. ראשי התמלא זמזום כאילו כוורת דבורים עמלניות איוותה לה למשכן את מוחי הקודח. לא שמעתי את תשובתו של אפרים ואת הטענות ששטח בפניו שוב עלי בן עמרם. תחושת הנבגדות והנטישה שאפפו אותי כולי השאירוני תש ואפוס כוחות. נשען הייתי אל הקיר, מנסה לאסוף את שארית כוחותי. הקולות הלוחשים שבו ובקעו את הערפל שכיסה את מוחי:

'צר לי, עלי ידידי, אך לא אוכל לתמוך ביוסף הכהן. למרות הכל, במשך שנות שהותו בפוסטאט, התקרבנו דניאל ואני קירבה רבה. הבנה לי אתו והסכמים מפורשים. התחייבתי בפניו טרם צאתו לארץ ישראל לתמוך בו, וכך אעשה.' קולו של אפרים נשמע לי נחרץ. מכיר אני את האיש וידעתי כל גוון ובת גוון בקולו. ידעתי שיתמוך בדניאל בן עזריה כאשר אמר. כך למעשה חרץ בבלי דעת את גורלי שלי. שנים ארוכות עבדתי לצדו של האיש הזה, פעלתי למענו ותמכתי בכל מעשיו. אבל תמיד, כשעמדו על הפרק שאלות גורליות באמת, העדיף אחר על פני כדי לשתפו בהרהוריו ובמעשיו. קבס טלטלני ואילצני להתקפל כולי על גבי הרצפה המזוהמת. שכבתי כך מקופל אל תוכי, אוחז את בטני המתעוותת, ומייחל לרגע שבו יסיימו השניים את שיחתם ויעזבו את המקום, כדי שאוכל להיחלץ ממנו ולזחול ללקק את פצעי בפינתי המוגנת.

'אם כך, אין הסכמה בינינו, אדוני ורבי', ענה לו עלי בלחישה זועמת, וראיתי את צלליתו נעה אל עבר היציאה מחצר בית הכנסת. אפרים מיהר אחריו והשניים יצאו, ממשיכים את שיחתם בקולות לוחשים, הולכים ומתרחקים במעלה הרחוב. כחייה פצועה נשארתי מוטל על מקומי, אפס כוחות לקום ולהגיע לביתי. ראיתי את כל חלומותי הולכים ומתרחקים ממני לעולם. לא אסתר,

וכנראה גם לא עבודתי והעמדה שרכשתי לי בעמל חיים, כל אלה לא יהיו לי ברגע שדניאל בן עזריה יתפוס את כס הגאונות.

שמונה חודשים לאחר מותו של הגאון שלמה בן יהודה, שמונה חודשים שבהם נותרו הרבניים בארץ ישראל ובמצרים למעשה ללא גאון מוכתר, נפל הדבר. בי"ג בטבת שנת ד'תתי"ב ליצירה, היא שנת אלף שלוש מאות ששים ושלוש לשטרות, באו שליחי הממשל הפאטִמי ברמלה אל הנשיא לבית דויד, דניאל בן עזריה, ואל האדון יוסף הכהן, לקחתם אל המושל אשר ברמלה, כדי שהלה ישכין שלום ביניהם. הפרטים על כך הגיעו במכתבים מארץ ישראל לפוּסטאט והשמועות נפוצו במהרה והיו לשיחת היום בקהל במפורד והמשוסע. את כל אחד משני היריבים שהגיעו מירושלים לרמלה ליוותה פמליה של נכבדים ותומכים משלו, וכך התייצבו השניים בפני המושל. יוסף הכהן, שכבר ידע שהוא בעמדת חולשה, תבע לעצמו את משרת אב בית הדין, אליהו אחיו, שהיה רודף שלום ידוע, לא רצה במינוי כל שהוא והבטיח להתפלל למען שני המועמדים. הדיון נמשך כל אותו היום ולא הסתיים. למחרת חזר בו יוסף מנסיגתו והקשיח את עמדתו. הוא דרש מעתה ששני המועמדים ייקראו ראשי ישיבה: תוארו של דניאל בן עזריה יהיה 'ראש ישיבת גאון יעקב' ואילו הוא עצמו ייקרא 'ראש ישיבה'. דניאל בן עזריה דחה רעיון זה מכל וכל ולא היה נכון לשום פשרה. שוב נדחתה ההכרעה. מאמצים קדחתניים נעשו מכל הצדדים כדי להביא הסכמה בין שני היריבים. הגיעו אנשים מערים שונות כדי לתווך בין הנצים, כשהמַגרִבּים תומכים תמיכה חסרת פשרות בדניאל בן עזריה. דניאל חזר בינתיים לירושלים, ואליהו הכהן, אחיו של יוסף, הלך לקדם את פניו ולפרוס בשלומו. לא כן אחיו יוסף, שנשאר בהפגנתיות ברמלה. העם, ללא מנהיג מוסכם ומוכתר, איבד שליטה. אנשים הרבו להתפרע ולהתקוטט, והדברים הגיעו לשיאם בחודש תשרי ד'תתי"ג, החודש הגדול של הישיבה, חודש ההתכנסויות והעלייה לרגל, הוא החודש שבו תמיד המחלוקות מגיעות לשיאן, כשהעולים לרגל הרבים שנאספים בירושלים מוצאים את פורקנם ועוברים בקלות רבה מאלימות מילולית לאלימות פיזית.

כששמענו את השתלשלות המאורעות מפי אברהם בן דויד בן סֻגמאר, שקיבל על כך דין וחשבון במכתבים שנשלחו אליו לירושלים, לא יכולנו שלא למלא צחוק פינו. עד כמה שההתרחשויות היו דרמטיות, העילה לפרוץ המהומות גרמה לנו, המאזינים לדברי אברהם, לנעוץ מבטים מבודחים האחד בשני ולפרוץ בצחוק אדיר, טופחים על בטננו בהנאה. באותו היום עבר הסיפור מפה לאוזן. בעל סיפר לאשתו בחדר המשכב, ואב לבנו המתבגר. קולות הצחוק נשמעו מכל בית רחבי קַצר אלשַמע בערב ההוא. וכך כתבו לאברהם בן דויד: '.. ביום צום כיפור תינו אהבים גבר מצוֹר וגבר טברני, והתרפק עליו הטברני בנוכחות הבריות. והיכו הצוריים והטברנים אלה את אלה… והביאו את ראש השוטרים אל בית הכנסת ונשאר בו עד אשר נרגעו הרוחות. אז אמר יוסף לדניאל: אכן כאלה הם מעשי האנשים יום יום. והגיעו להסכם בעניין ה'ראש' וכי יעלו עם הבריות אל ההר. ועלו במשך כל החגים, והתפלל יוסף על דניאל 'ראש ישיבה', והתפלל דניאל על יוסף 'אב בית דין והישיבה' תפילה נאה, והיו לבריות חגים נאים אשר כמותם לא היו להם מעולם'.

כך הגיעו היריבים להסכם ביניהם וחתמו עליו בנוכחות קהל רב ועדים בהושענא רבה ד'תתי"ג, לאחר שישה-עשר חודשים שבהם שרוייה היתה הישיבה ללא גאון.

נצחונו של דניאל בן עזריה בארץ ישראל גרם לי לכמה ימים של מרה שחורה. לא דיברתי עם איש, הסתגרתי בביתי ולא יצאתי לעבודתי. אהרן בן אפרים, ידידי הותיק ועוזרי בבית הכנסת ובשוק, בא לביתי כדי לפייס את דעתי ולהחזירני לעבודה. החדשות שהביא עמו דיין היה לגרום לי לשנס את מותני, לנשוך בשרי בשיני ולצאת חוצץ לקרבות נוספים. עלייתו של דניאל בן עזריה גרמה לעליית כוחם של המַגרִבּים בקהילה באופן בולט. הם, תומכיו המובהקים, נעשו מעתה הכוח המרכזי בקהילה. בראש קהל הבבליים עמד, מאז מות סַהלאן בן אברהם, נהוראי בן נסים, הסוחר המַגרִבּי שמסחרו חבק עולם. עתה, כך שח לי אהרן, מתחילה גם מלחמת הירושה על כסאו של אפרים בן שמריה, מנהיג קהל הירושלמיים, שעדיין לא נתפנה. עלי בן עמרם היה האיש של אפרים, אולם המַגרִבּים מצדם הציבו בראשם וכמועמדם לתפקיד את יהודה הכהן בן יוסף, שהיה נערץ עליהם עד בלי די. הם כינו אותו בתואר המופלג 'הרב' והרבו להדר אותו בתארי חיבה והערצה כגון 'הרב המובהק המופלא בחכמה' או מרינו ורבינו הרב המובהק'. אפרים בן שמריה עוד בחיים חייתו, אולם כוחו כבר איננו עמו, ומלחמת הירושה מתנהלת בפניו לנגד עיניו. ידעתי שעלי בן עמרם בצרות, משום תמיכתו הידועה לכל ביריבו של דניאל בן עזריה, וחשבתי לעצמי שעלי למהר ולעשותו לבעל בריתי במלחמה העתידה נגד הגאון החדש, דניאל בן עזריה. ככל שחשבתי על הדברים נעגמה עלי רוחי יותר ויותר. אני, ששנים ארוכות עמדתי איתן לצדו של פטרוני אפרים בן שמריה, אינני טוב מכל האחרים. עוד לא הלך לעולמו, עדיין חי ונושם הינו, ואני כבר מבקש להעביר נאמנות לבא אחריו, במטרה להבטיח את עצמי. הרגשתי אשמה כבדה, וניסיתי להצדיק את מעשי במנותי בלבי את כל העוולות שעשה עמדי פטרוני במשך השנים הארוכות, את כל רגשי הקיפוח והמרירות שהרגשתי במחיצתו. ללא הועיל. עדיין הרגשתי רע בשבתי עם אפרים לעת ערב בביתו, לשם הזמינני כדי לקרוא באזני את מכתבו האחרון של דניאל בן עזריה הגאון החדש.

מקבל המכתב היה הרופא אברהם הכהן בן יצחק בן פֻראת, שהתפנה מעיסוקיו בארמון כדי לבלות ערב עמדי ועם אפרים. ביתו של אפרים כבר חדל להרשימני בהידורו, וקירותיו נשבו לעברי קור ובדידות. אפרים ישב בכבדות על הספה, מתקשה בעליל בנשימתו. אסתר לא נראתה ולא נשמעה. הרופא הכבוּד נראה לי כממהר לסיים את עיסוקיו בבית מארחו, כאילו לצאת ידי חובה בא. 'מה מהירים כולם לשכוח את גדולת העבר', חשבתי לעצמי בקדרות, 'וגם אני איני טוב מהם'.

דבריו של דניאל בן עזריה במכתבו נשמעו גם הם מעין תפילת הספד לאפרים בעודו בחייו: 'אשר למה שסיפרת על טובו של אדוני ורבי אבו כת'יר מר אפרים', כתב לאברהם הרופא', אינני מטיל בו ספק ולא פקפוק'. חייכתי לעצמי חיוך מריר לשמע הדברים. אותו דניאל בן עזריה, ידידו הוותיק ובא ביתו של אפרים, שניסה במסתרים לגנוב את לב בתו, כותב עליו עתה כאילו היה 'סוס מת'. אברהם הרופא לא חש נוח במעמד המביך ומיהר לעזוב את הבית, לא לפני ששאלתי בעצתו בעניין בתי העומדת ללדת בכל יום. הוא הבטיחני לבוא ולבקרה למחרת ולראות השלום לה ועזב כרדוף על ידי רוח רפאים. אפרים לא מש ממקומו על הספה. עייף היה, יגע מרוב ימים ומרוב פעלים, ובודד מאוד היה האיש ששלט שלטון ללא מצרים על קהילת פוּסטאט במשך קרוב לחמישים שנה. רגשי רחמים ואהבה הציפוני אל האיש הקשה הזה, שעל ידו ביליתי את מיטב שנותי. עזרתי על ידו לקום ממקומו ותמכתי אותו בלכתו אל חדריו הפנימיים. שם השארתיו לנפשו ופניתי לדרכי. ידעתי שעלי לדאוג לעצמי. מערכה כבדה עמדה בפני.

 

ל

הסתיו של אותה שנה טרף עלינו את כל הקלפים. גשמים מוקדמים שלא בעונתם ירדו בסילונות כבדים בלב היבשת הרחוק. הנילוס גאה על גדותיו והציף את כל סביבותיו, אות לברכה כביכול. אלא שעד מהרה נמלך בדעתו היושב במרומים ושלח עלינו את חמתו הקודחת בצורת שמש צהובה ולהטת ללא רחמים, שייבשה עד מהרה את כל מה שהספיק להוריק ולנבוט. רוחות קדים כבדות נשבו עלינו מן המדבר וכיסו את עירנו המפוארת בחולות אדומים, ייבשו את הגרונות וצרבו את העיניים היגעות. אנשים טרופי שינה מדדו ברגליהם את רחובות פוסטאט ללא מנוח, כשלהקות עורבים שחורים מכסות את עין השמיים וקריאותיהם הגרוניות מדירות מנוחה מליבות התושבים. האִמאם הפאטִמי אלמֻסתַנצִר היה עסוק במאבק ממושך נגד שליטי בגדאד, הח'ליפים העַבּאסים. על הפרק עמדה שאלת השלטון בחַלַבּ שבצפון סוריה. שליט חַלַבּ, מנהיגם של שבטי בדווים צפוניים, מרד נגד הפאטִמים ובקש את עזרתם של העַבּאסים. נגדו יצא שליט דמשק אשר ביקש את עזרת הצבא הפאטִמי. כל ההתרחשויות הללו אולי לא היו מעלות או מורידות לגבינו, היהודים אשר ישבו בפוּסטאט, לולי היה מעורב בהן גם חסד התוּסתַרי. לכאורה היה מעמדו של חסד בטוח ואיתן. בעיקר לאחר שיריבו ואויבו, הווזיר  אלפַלאחי, הוצא להורג לאחר חצי שנה של ישיבה בכלא, על פי דרישתה המפורשת של הגבירה הסודנית השחורה, אשת חסדם של התוּסתַרים. בדיעבד, לאחר כל סידרת האירועים הטרגיים שהתרחשו באותו סתיו, נודע לנו שחסד התוּסתַרי תמך במסתרים בשליט חַלַבּ נגד הפאטִמים, אך דבר זה נודע לנו רק מאוחר יותר. הקרב בין שליט דמשק לבין שליט חַלַבּ נגמר בתבוסת הדמשקאים, שמיהרו לשלוח שליח למצרים, להשיג את סליחתו של האִמאם. השליח נעזר בחסד התוּסתַרי. הלה גייס לעזרתו את הגבירה והצליח להשיג מהאִמאם סליחה וחנינה למושל דמשק. יתירה מכך, הוא הצליח להביא את הנלחמים למשא ומתן ואפילו להגיע להסכם ביניהם.

בעוד אנו מתגאים בהישגיו של איש חסדנו בחצר, הגיעו הבשורות המרות רודפות זו את זו. בשווקים, ברחובות, בבית המרחץ, בבתים, דיברו האנשים רק על האירועים האחרונים. הפחד היה גדול והיהודים חששו להראות את עצמם ברחובות. שליט חַלַבּ הפר את ההסכם, שמלכתחילה לא התכוון כלל לקיימו, יצא וכבש מידי הפאטִמים מקומות נוספים בצפון סוריה, חדר לעיר חִמץ, הכה את חיל המצב הפאטִמי אשר בה והרג את המושל. מישהו היה צריך לתת את הדין על התבוסה הכבדה הזאת. ברחובות קהיר נפוצה עד מהרה השמועה שחסד התוּסתַרי רק העמיד פני מתווך, ולמעשה ביצע מעשה של בגידה וריגול לטובת מושל חַלַבּ, ובכך ביקש לנקום את רצח אחיו, אברהם. חסד הושלך לכלא ואימה חשכה ירדה על כולנו. אני לא חשבתי על עצמי. בתי, דַלאל, שימיה ללדת כבר חלפו, ועדיין כרסה הכבדה נישאת לפניה, היא שהדאיגה אותי. אברהם הרופא, מוטרד מן האירועים המדיניים הקשים, לא יכול היה לצאת מארמון האִמאם. הוא לא ביקרה ולא בדקה, ואני לא ידעתי את נפשי מרוב יאוש. מחותני הביאו רופאים אחרים, אולם הללו עמדו נבוכים נוכח דעיכתה של האישה הצעירה שימיה מלאו ללדת והיא אינה יולדת. מרוב יאוש חשבתי ללכת בעצמי לארמון האִמאם ולהביא עמדי את הרופא, ואפילו בכוח. מעשה של טירוף היה זה, אולם ההגיון חדל להכתיב לי את מעשי.

יצאתי רכוב על גבי חמורו של שכני. מוקדם בבוקר יצאתי. רוח קשה שרקה וייללה סביבי. עדיין סתיו, לא חורף, וכבר רוח כזאת. הידקתי סביבי את שולי אדרתי והרצתי את החמור. מהלך של שעתיים רכיבה לפני עד לארמון האִמאם בקהיר. דחקתי בחמור ולא חסתי עליו. הגענו לרחובות הסמוכים לכיכר הארמון בשעות הבוקר המאוחרות. לתמהוני היו הרחבות מלאים אדם. כולם מתגודדים, מרעישים, צועקים, מניפים ידיים. הקהל הלך ורב, הלך והצטופף, וסמוך לכיכר הארמון עצמה כבר לא ניתן היה לפלס דרך עם החמור. נאלצתי לקשור את החמור לאחד משערי הבתים הסמוכים לכיכר, מתוך תקווה שעוד אמצא אותו בשובי אליו, ומירפקתי את דרכי בתוך הקהל. ריח זיעה כבד אפף אותי. ההמון הסוער והדוחק לחץ אותי מכל צד, אך אני לא וויתרתי והמשכתי בדרכי עד אשר הגעתי לשורה הראשונה של המעגל המקיף סביב סביב את כיכר הארמון הגדולה. שורה של משמר האִמאם, רכובים על סוסים, גדרה בעד ההמון מלפרוץ פנימה, אל תוך הכיכר. עוד אני משפר את עמידתי בשורה הראשונה של הקהל  הצפוף, נשמעה תרועת חצוצרות. שערי הארמון נפתחו לרווחה ומתוכם יצאו גדודים גדודים סדורים של חיילי האִמאם. בראש צעדו רגלים פרסיים, מצויידים בכידונים ובגרזנים, ואחריהם הגיחו משני צידי הארמון, מן השערים שהובילו לעבר האורוות של הגדודים המלכותיים, גדודי הבֶּרבֶּרים רכובים על סוסיהם. מייד אחריהם תפסו מקום הסודנים השחורים, והתורכים על תלבושתם הססגונית. הגדודים הקיפו פעם אחת את הכיכר העצומה והריקה מאדם והסתדרו במעגל מקיף סביבה. הקהל הריע לכל גדוד בעוברו על פניו. פנים הבהיקו מזיעה ומהתלהבות. ואני עוד לא ידעתי מה פשר הטקס המיוחד הזה. כשעמדו כל הגדודים, כל גדוד על מכונו, יצאה משער הארמון קבוצה של אישים לבושי פאר וצעדה קוממיות בראש המדרגות, אל רחבת הטקסים המוגבהת, בין עמודי השייש הגבוהים והחטובים. ביניהם זיהיתי על פי לבושו את הקאדי הראשי של הממלכה הפאטִמית. הקהל הריע להם ממושכות עד שנצרדו כל הגרונות. פתאום נשמעה תרועת חצוצרות והושלך הס בקהל. משער הארמון יצאו שניים, איש צעיר, בעל פנים נעימות למראה, לבוש בקפטן לבן ובטורבן גבוה, לבושו צנוע יותר משל כל אלה שיצאו לפניו, והוא מלווה בגבר מבוגר ממנו, לבוש בבגדי ארגמן הדורים וראשו עטור מצנפת עטויית נוצה. הקהל נכנס ממש להשתוללות חושים. אנשים ניסו להשליך עצמם אפיים ארצה, אך בצפיפות הזאת הדבר היה בלתי אפשרי. ברכות נישאו בקולי קולות לכבוד האִמאם הצעיר והווזיר שניהל את ענייני הממלכה, אליאזוּרי. הצטערתי בלבי שהגבירה הסודנית היפיפייה נמנעה מהופעה בציבור. זה שנים חשקתי לשזוף את עיני במראה חמודותיה. לא זמן רב יכולתי לשקוע בהרהורי חשק, משום שעד מהרה השמיעו החצוצרות קול תרועה נוסף ואל במת הטקסים יצאו שני חיילים בֶּרבֶּרים ממשמר האִמאם, מובילים אחריהם גבר גבה קומה שידיו כפותות לאחור. לבי פסח על פעימה אחת, כשהקהל כולו פרץ בצריחות: 'בוגד!', 'מרגל ניקלה!, 'מוות ליהודי!' פה ושם קלטו אזני הנרעשות קריאות בודדות: 'הרגו ביהודים', 'מוות ליהודים!', אך קריאות בודדות אלה אבדו בשאון הנאצות שהופנו באופן אישי לחסד התוּסתַרי, היהודי שירד מגדולתו. חסד עמד זקוף וראשו מורם. הוא הביט במבט מרוחק בקהל, ולי נראה שבלבו כבר נפרד מן העולם הזה והוא מכוון את פעמיו לעבר עולם אחר. האיש לא היה אתנו כבר, ונדמה לי ששפתיו נעו חרישית בתפילה לבורא עולם, שאתו התייחד. הכרוז הוציא מחיקו נייר מגולגל, פתחו וקרא בקול את ההאשמות החמורות: בחיפוש שנערך בביתו של אַבּוּ נַצר פַדל התוּסתַרי, בעל תפקיד בכיר בממשל הפאטִמי, נמצאו בתיק מוסתר מכתבים מאת מושל חַלַבּ, שהוכיחו מעל לכל ספק את אשמתו בקשירת קשר נגד הממלכה הפאטִמית ונגד האִמאם אַלמֻסתַנצִר. התוּסתַרי מואשם בזה בריגול ובבגידה ודינו נגזר למות בעינויים.

הקהל הריע תרועות ממושכות וקרא: 'מוות לבוגד! מוות למרגל!'. חסד לא נע ממקומו ושפתיו המשיכו לנוע בתפילה חרישית. אני ניצבתי בלב הקהל המצווח, המדיף ריחות חמוצים של זיעה, שנאה ונקם. צבתות של פחד ויאוש צובטות את לבי. שאלתי את נפשי להיות הרחק מכל החזיון הנורא הזה. בלבי ביכיתי את האיש רב הפעלים, את חסד התוּסתַרי, שכמו אחיו, יסיים את חייו על מזבח התככים של הממלכה. לעזור לו אין ביכולתי. עלי למלט עצמי מכאן ככל האפשר מהר ולחזור לביתי בשלום. 'בתי עומדת ללדת', פילח פתאום זכרון צורב את תודעתי, 'גם היא בסכנת חיים, ואותה עלי להציל. קצרו ידי לעזור לחסד, אבל אולי לבתי אוכל לעזור'. ידעתי שלא אוכל להגיע ביום אשר כזה לרופא החצר, וגם הוא לא יאבה להסתכן ולחשוף את פניו בקהל. מיהרתי איפוא לתור אחר חמורי הקשור, מצאתיו, ועד מהרה הדהרתיו בדרך חזרה לפוּסטאט.

ריח מוות רדף אותי כל הדרך האיומה. אינני זוכר איך עשיתי אותה. ריח מוות קידם את פני בבואי אל בית מחותני, אל ביתה של בתי דַלאל. קול נהי ובכי, נשים מייללות וקורעות בגדיהן, ריחות של זיעת  מוות ושל דם, ריחו של הגורל הרודף אותי. אשתי, בתי, נכדי היילוד, מוות, מוות באוויר. לשווא היה המרוץ המטורף, אין להלחם נגד הגורל. לשווא היו כל המאמצים. הכל נגזר עלי, מות אשתי, אובדן אהובתי, מות בתי, מות נכדי, ועכשיו יהא עלי להלחם על קיומי נגד גאון כל יכול שיעשה הכל כדי להכרית את לחמי ואת כבודי. עייפתי, זקנתי, עד מתי אוכל להילחם, לקוות, לצפות, לפעול, לתכנן ולזמום? עייפתי. רציתי רק לזחול ליצועי, לפנתי האפילה, לייבב שם לנפשי, להצטנף בחשכה ולא לקום עוד לעולם. מוות, מוות באוויר, מוות בכל אשר אפנה. סר ממני אלוהי, אולי מעולם לא היה עמי אלוהי. עד מה יגעה נפשי. ישבתי בפינה מצונף לעצמי, שמעתי את יללות הנשים, ראית את אהרן חתני בוכה ללא קול בעיניים קרועות. ראיתי את בִּשר בני מאמץ את גיסו אל ליבו ומנחמו ללא מלים, ראית את מחותנַי מייללים על אובדן כלתם ונכדם הראשון, ראיתי את העולם בוכה סביבי. שמעתי את צווחות ההמון, אותה מפלצת בעלת אלף ראשים, קוראת 'מוות ליהודי'. ראיתי את חסד נקרע לגזרים במכשירי העינויים. ראיתי מוות, מוות בכל אשר אפנה, ולא היתה לי עוד נחמה.

הימים נקפו, יום רודף יום, יום דומה לקודמו. הזמן טפטף לאיטו, טיפה אחר טיפה. עשיתי במלאכתי, מלאכת הקהילה. ישבתי בבית הדין לצדו של אפרים בן שמריה, שנעזר יותר ויותר בעלי בן עמרם ובחתנו גאלִבּ. ישבתי גם לצדו של נהוראי בן נסים, המנהיג המוכר של קהל הבבליים. גם יהודה הכהן, המכונה 'הרב', האיש הנערץ על המַגרִבּים, הרבה לשבת אתנו בדין. אני, הסופר הוותיק, בנו של סופר, נכדו של סופר. הרהרתי לעצמי באירוניה כי הנהגה באה והנהגה חולפת, ואילו אני, הסופר הקטן, שורד את כולם, יושב לצדם, לא נחשב, ממלא הוראותיהם, כותב מפיהם ורואה בבואם ובלכתם. גאונים קמים ונפטרים, נאבקים ומולכים, ואני רואה בחזיונות מן הצד ושורד את כולם כאן, מדלפק הסופרים שלי. אז, בריקנות האיומה שמילאה את לבי, עלה בי לראשונה ההרהור, שהלך ונעשה דוחק יותר ויותר בנקוף הימים, שעלי להעלות את כל הדברים שראו עיני ושמעו אזני על הכתב. אני העד, אני הסופר, עלי לספר את הדברים ולשמור אותם למשמרת. לראשונה גירשתי את ההרהור המוזר הזה מלבי, אך הוא שב ונקר בי. כשהייתי מתבונן בבִּשר בני שישב לצדי ועזר על ידי בכתיבת השטרות, הכתוּבּות והגִטין, ידעתי שעלי לכתוב את הדברים ולהשאירם לו למשמרת. אבל כבדות מוזרה אפפה את כולי. גופי פעל כקליפה ריקה, תנועותי נעשו מעשה מוכני. ידי המאומנות שנים ארוכות בכתיבת שטרות עשו את מלאכתן מאליהן. כך בבית הדין, כך בשוק, בשחיטה ובהשגחה על השחיטה. אפילו בבית הכנסת, כשעברתי לפני התיבה, שר קולי המאומן מאליו. נפשי לא היתה עמי עוד.

יום אחד, לאחר סיום מלאכתנו בבית הדין, עצר בי אפרים בן שמריה מלכת. היה יום נעים של שלהי קיץ, ואפילו אני, שגופי נע מאליו ונפשי מאובנת, חשתי ברוח הקלילה שלטפה את לחיי. אפרים הציע לי ללכת לשוח עמו, וכך פנינו שנינו בצעד מתון, עקב בצד אגודל, לעבר רחוב המדרגות, יורדים לאיטנו לעבר הנילוס. לא דיברנו. הלכנו שותקים עד שהגענו אל הגדה המוריקה וישבנו לנו לשפת הנהר הרחב, המריץ את מימיו בנחת צפונה לעבר הדלתה. כשפתח אפרים לדבר, נדהמתי שוב למראה הזיקנה שקפצה על האיש, שאותו אני מלווה כבר שנות דור. קולו היה חורקני ורועד, אך את מחשבותיו השכיל להביע היטב, סדורות ובהירות:

'יודע אתה כי אין אני כתמול שלשום, זקן אני ושעתי קרובה', הוא הניף בידו כאומר להשתיקני במחאתי על דבריו, אך אני לא זעתי ולא פציתי פי. בדממה האזנתי לקולו היבש וחשבתי על חיי האבודים. 'אין אני רוצה להיסחף בדיבורים רגשניים', המשיך ואמר, ' עלי לעשות משהו למען הקהילה ואנשיה. עלי לחשוב על מחליף ויורש להנהגת הקהילה, קהל הירושלמיים בפרט וקהילת פוּסטאט ומצרים בכלל. אין הדברים בידי. יודע אתה זאת היטב. הגאון, הוא שממנה את המנהיג. אתמול הגיעה לאוזני הידיעה כי דויד הלוי בן יצחק, עוזרו הקרוב של חסד התוּסתַרי, עומד להתמנות רַאיס אליַהוּד מטעם האִמאם, במקום אדונו שהוצא להורג. הוא ואברהם הכהן בן יצחק בן פֻראת, רופא החצר המהולל, שניהם תומכים ביהודה הכהן 'הרב' המַגרִבּי, למשרת מנהיג הקהילה. אני לעומתם, מעוניין במינויו של עלי בן עמרם. שנינו יודעים כי דניאל בן עזריה זוכר לעלי בן עמרם את תמיכתו ביריבו, וחושש אני כי הגאון דניאל בן עזריה ימנה את 'הרב' לאחר מותי.'

אפרים השתתק. נאום קטן זה עלה לו בקושי רב וראיתי את פניו מתעוותים מן המאמץ. לא השמעתי דבר. לבי היה מת בקרבי ולא חשתי אהדה לצד זה או לצד אחר. הרגשתי מרוחק מן המאבקים, ושוב לא הייתי שש אלי קרב. חיכיתי להמשך דבריו של אפרים. ידעתי כי רוצה הוא ממני דבר מה. לא לחינם טרח והוליכני לטיול אשר כזה. היום נטה לערוב. מן העבר השני של הנילוס הצטייר קו המיתאר של הפרברים המרוחקים, צללית של כיפות ומגדלי המסגדים שצמחו לאחרונה מן העבר השני של הנילוס. העיר גדלה ורחבה, והתפשטה לכל הכיוונים, גם מערבה מעבר לנילוס, וגם צפונה, בסוגרה את המרחק שבינה לבין קהיר. אפרים לא דיבר. נשימתו עלתה וירדה בהשמיעה חריקה קלה. שתקנו שנינו. רק קולות הצרצרים נשמעו בדממה שירדה על שנינו. לאחר שעה ארוכה של שתיקה התאנח אפרים בכבדות ואמר:

'נמנינו וגמרנו, עלי בן עמרם ואנוכי, כי רוצים אנו בך כמתווך ומליץ יושר בין עלי בן עמרם לבין דניאל בן עזריה. רוצים אנו כי תצא לארץ ישראל ותשהה במחיצתו של הגאון, תתקרב אליו ותדבר על לבו. איש כלבבי אתה, יפת, ומאז ומתמיד קרבתי אותך אלי. עוד אביך עבד במחיצתי. אין ראוי ממך לשליחות הזאת'.

חשקתי שפתי זו לזו במאמץ שלא לפרוץ בצחוק מר ולעגני. אני, הקטן, הלא ראוי לנישואים עם בתו של אפרים. אני, שככל שקירבתני ימינו של אפרים כן הרחיקתני שמאלו. אני, שנוא נפשו של דניאל בן עזריה, אני הנבחר! צחוק עשה עמי אלוהי. כל מסכת חיי אינה אלה מחזה לעגני שחומד לו לצון ריבונו של עולם. איני אלא בובת משחק בידי כוח עליון חזק ושרירותי. אפרים התבונן בי בתמיהה. שמץ מן הלעג המר במחשבותי בצבץ כנראה ממראה פני. מיהרתי לשוות את פני וקולי ועניתי: 'לכבוד ייחשב לי האמון שאתם נותנים בי. אך מי ימלא את כל תפקידי בקהילה?'

'אהרן החזן ובִּשר בנך יעמדו היטב בכל התפקידים. ואתה, מן הראוי שתיגש לביתך ותתכונן לדרך הארוכה'.

 

המשך יבוא