היושבת על הנילוס ט

כה

החיים בפוסטאט חזרו לאט לאט למסלולם. הגאון ניהל את ענייני הרבניים וקיים חליפת מכתבים סדירה עם ידידו משכבר, מנהיג שני הקהלים, מתוך התעלמות מוחלטת מן המחלוקת וממשקעים ישנים. אפרים לא גילה דבר וחצי דבר שהיו לו אי פעם מחשבות תמיכה בנתן בן אברהם, ורק על ערש מותו גלה את אזני, כממאן לשאת עמו את סודו אל קברו. אני, בשבתי לי יצוע הגוסס, לא חלקתי עמו את סודי שלי ושל אסתר, והסוד הזה מעולם לא הגיע לאוזני אפרים, וגם לא לאוזן זולתו. נתן בן אברהם ישב ברמלה ועמד בראש בית הדין של הישיבה, חורק שיניים כל אימת שניסה לחרוג מסמכויותיו המוגבלות, ונתקל בשני שומרי ראשו הנחושים, הלוא הם בני הגאון הקודם, יוסף הכהן ה'רביעי' ואליהו הכהן ה'חמישי', שעמדו היטב על משמרתם. יוסף הכהן נטל לעצמו פסק זמן קצר מן ההשגחה הצמודה שה ליווה את היריב לשעבר, ובא להינפש מעט אצלנו בפוסטאט. הוא שסיפר לנו אודות סדרי העבודה וההנהגה שנקטו כעת בישיבה, כדי להבטיח שנתן בן אברהם לא יחזור לסורו. ביותר מאשר שמץ לגלוג תיאר יוסף הכהן את מאמציו הנואשים של 'החתרן הבלתי נלאה' כפי שכינה את נתן בן אברהם, לשבת בראש בית הדין ללא השגחה צמודה של אחד משני האחים. 'אולם אנחנו לא מניחים לו לרגע', הוסיף יוסף לקול צחוקם הרם של השומעים הצפופים סביבו. היטב הכרתי את יוסף הכהן, חמום מוח, ווכחן שאינו יודע לכבוש את יצריו, קיצוני בדעותיו ובלתי מתפשר במעשיו. ידעת היטב כי גם שלמה בן יהוד היה מעדיף שלא לקדם את יוסף למסלול הגאונות. לרגע חשתי בלבי רגשי רחמים כלפי נתן בן אברהם, האיש התקיף שנאלץ לכבוש את יצרו ולהיות תחת השגחתו של מהיר חימה וקיצוני כיוסף. אולם לאחר רגע חשבתי לעצמי שלו היה הוא המנצח, היה מצבנו גרוע ביותר. הרבה רגשי רחמים לזולת לא היו בלבי באותם הימים. שטוף הייתי ברחמים עצמיים. תחזיתה של אסתר התאמתה במלואה. אזרתי את כל כוחות הנפש שלי כדי להתייצב בפני אפרים מייד לאחר שובו מאלכסנדריה, ובקול מגומגם ניסיתי לדבר על בתי ועל נישואיה, עלי ועל אסתר, כפי שתכננתי. אולם אפרים קטע את דברי כמעט מייד עם ראשיתם. הוא לא הרבה בדיבורים ובהסברים, רק אמר כי הוא ממאן לדבר במשפחתי ובענייניה, משום שאין הדבר לטובת הקהל אם נערב שנינו ענייני משפחה בענייני קהילה. 'שומה על שנינו', אמר בקול צונן, 'לפעול לטובת הקהילה, שהיא בראש מעיינינו. אם נערב בינינו ענייני משפחה, תצא הקהילה נפסדת', והניע בידו לאות שהנושא חתום. ידעתי היטב מי עומד מאחורי הדברים. דניאל בן עזריה היה יוצא ובא בביתו של אפרים, כמו בכל הבתים העשירים בפוסטאט. ידעת כי דבריה של אסתר יתאמתו במלואם, גם אני וגם היא נימק בבדידותנו, כל אחד מסוגר בביתו, ולא נממש לעולם את אהבתנו. הייתי שטוף יאוש וצער. ידעתי שרק דרך אחת לי לחלץ עצמי מטירוף דעת הולך וגובר, עלי לדאוג לילדי, להשיא אותם בנישואים טובים, ולהשקיע עצמי בעבודה, עוד ועוד עבודה, עד שלא יישאר פנאי וכוח למחשבות.

השקעתי עצמי בעבודה ובשרות הקהילה לצד אפרים בן שמריה. יותר לא פניתי אליו בענייני או בעניינים משפחתיים. צוננים היו יחסינו. עבדנו זה לצד זה, אך ללא אותה קירבה שהיתה בינינו קודם לכן. טיפחתי את קשרי עם סהלאן בן אברהם ועם דודיו סעדיה ואהרן, וביליתי זמן רב במחיצתם, גם בבית הדין בתפקידי בתור סופר, גם בשווקים, בתפקידי בתור שוחט ומשגיח על השחיטה, וגם בנהלי את ענייני ההקדש. בבית הכנסת נפגשנו רק לעתים רחוקות, משום שסהלאן העדיף ללכת לבית הכנסת הקטן, של הבבליים, ואילו דודיו אהרן וסעדיה, חילקו את זמנם בין שני בתי הכנסת. הקהילה חזרה למסלולה, והעדות הטובה ביותר לכך היתה שחזרנו לעסוק בסכסוכים פנימיים ובמאבקים על ההנהגה. הסכנה לאפרים כבר לא נשקפה יותר מסהלאן בן אברהם ומאנשי חסדו, האחים התוסתרים. הם חזרו לתמוך ולעזור כפי שנתבקשו חדשות לבקרים בענייני הקהל הקטנים והגדולים. גם היריב הוותיק יפת בן טוביה היה עסוק ביותר בניהול רשת המסחר הענפה שלו ושהה תקופות ממושכות בקהיר ובקַירַואן. שמואל בן אבטליון עבד יד ביד עם אפרים בן שמריה, חלק אתו את ישיבות בית הדין ונראה היה שבא על סיפוקו. יריבים חדשים לבקרים צצו למנהיג שלנו, וכל מקרה מסובך של תביעה בבית הדין, שבה אחד הצדדים לא בא על סיפוקו, שימש עילה מצוינת לתקוף אותו ולנגחו.

ההזדמנות נפלה לידי המתלוננים המתרעמים כשהגיעו לפוסטאט שני אנשים מירושלים בשליחות הישיבה. האחד היה מכר ותיק לקהילה, הלוא הוא אברהם בן הגאון, שזה עתה, במסגרת ההסכם בין שלמה בן יהודה לבין נתן בן אברהם, מינהו אביו 'שישי' בחבורה. הדבר אך הוסיף ליהירותו הקודמת. הוא התהלך במחננו כטווס גנדרן, מתהדר בבגדיו הראוותניים ומתבלט בכל מקום. אהבה רבה לא רחשו לו אנשי פוסטאט, אך שמרו על כבודו למען אביו. ביחד אתו הגיע החזן שלמה הקרוי גם סאבִּק. אותו סאבִּק הביא אתו מכתב המלצה מן הגאון, שבו התבקש אפרים בן שמריה לסייע בידו להתיישב בפוסטאט ולמצוא בה את פרנסתו. אפרים לא שיער כלל לאיזו צרה הוא נכנס. אברהם בן הגאון לחש על אוזני כי סאבִּק זה, יריב משובע הוא ליוסף הכהן ה'רביעי' בחבורה. שנינו ידענו מה פירוש הדבר להיות יריבו של יוסף הכהן מהיר החימה.

'אינני יודע אם השמועות הגיעו עד לכאן', אמר לי אברהם בן הגאון, 'אך יוסף הכהן הטיל חרם על סאבִּק, חרם שהגאון לא אישר, אך המעשה נעשה. זאת הסיבה שאבי החליט לסייע ביד סאבִּק למצוא לו מקום אחר לשבת בו'.

עד מהרה התלקחה סערת רוחות. אפרים רצה לסייע ביד סאבִּק, כפי שנתבקש, ונתן לו לעבור לפני התיבה בבית הכנסת. אבל יריבו של סאבִּק, יוסף הכהן, לא הניח לו גם בפוסטאט, ודאג להעביר את הידיעה כי הטיל עליו חרם. באותה שבת שבה עמד סאבִּק לתפילה קמה מהומה בבית הכנסת. יריביו של אפרים בן שמריה שעליהם כתב לגאון 'אצים לחרחר ריב ומצות', ניצלו את ההזדמנות לנגחו. הקהל שלנו קהל ערני ונוח להתלקח. שלום ממושך אינו יאה להם והם מנצלים כל הזדמנות לפעילות. נפלה קטטה גדולה וחילופי המכות הביאו מייד למקום את המשטרה המקומית. אפרים ואני נאלצנו לטרוח עם השוטרים עת ארוכה עד שעלה בידינו למנוע את מאסרם של כמה מחמומי המוח 'המתרעמים והמתאוננים' שבקהל. ביני לביני, גם אני לא הייתי מאושר יתר על המידה מן ההזדמנות שניתנה כאן לסאבִּק לעבור לפני התיבה, תפקידי הקבוע, אך מילאתי פי מים. לא היתה זו עת נוחה עבורי להתנגד להחלטותיו של אפרים בן שמריה. כדי למנוע התלקחות נוספת החלטנו שאפרים יכתוב מכתב דחוף לגאון ובו יבקש אישור בכתב על התרת נידויו של סאבִּק, עם חתימות הגאון, אב בית הדין נתן בן אברהם וטוביה ה'שלישי' בן דניאל. למרבה הצער לא הספיק טוביה בן דניאל לחתום על המסמך המבוקש. הוא נפטר והלך לעולמו בעצם אותם הימים. טוביה היה אדם נעים הליכות ועניו, ולמרות זאת בוודאי גרם מותו שמחה מסותרת לכמה אנשים. אפרים טרח לכתוב מכתבי ניחומים על מותו של טוביה לכל אישי הישיבה, ביודעו היטב שנתן בן אברהם ה'שני', אינו מצטער כלל על מות של מתנגד, בעוד שיוסף הכהן שמח בעליל לעלותו לדרגת 'שלישי' בחבורה במקומו של טוביה, צעד משמעותי לקראת המטרה, כשבינו לבין הגאונות הנכספת יפרידו מעתה רק שניים. נתן בן אברהם מצדו, בילה את ימיו בציפייה מתוחה למות הגאון הזקן. השמועות הגיעו עד פוסטאט על כך, שבשבתו בחוג ידידיו מרבה נתן להתלוצץ על חשבונו של 'הזקן שימיו ספורים'. 'כשאמלוך אני במקומו', נהג לומר, 'תראו איך אדם צעיר יכול לכלכל את העניינים'. בינתיים נראה היה ש'הזקן', כפי שכינהו נתן, אינו מזדרז כלל למות. למרות שמאז ומתמיד הרבה להתלונן על בריאותו הלקויה, האריך שלמה בן יהודה ימים ושנים הרבה יותר מכל בני דורו.

בקיץ של שנת אלף שלוש מאות חמישים ושש לשטרות השקעתי עצמי בעבודה מאומצת, אבל לא שכחתי לרגע את שני ילדי. עסוק היית בהתבוננות סביבי למצוא להם את השידוך המתאים. ידעתי שלי עצמי כבר אין תקנה. את אסתר לא אוכל לשאת לאשה, לפחות אוכל להתנחם ולראות בילדי בית. עם אפרים לא יכולתי יותר להתייעץ בענייני ביתי ופניתי אל סהלאן. סהלאן בן אברהם נתגלה לי כדיין מבריק, ואהבתי לשבת על ידו בתור סופר בשעה שישב לדין. הוא הרבה להתייעץ בי ושיתפני בכל שלבי הדיון והפסיקה. גם האחים התוסתרים, שמאז ומתמיד משכו חיבה וקירבה לסהלאן בן אברהם, הרבו לבוא אליו בענייני הדין שלהם.

באחד מימי שני בשבת, כשישב סהלאן בראש מושב בית הדין עם דודו סעדיה בן אפרים, ישבתי לצידו על דרגש הסופרים. למרגלותי ישב בִּשר בני, נכון לעזור על ידי. מידי פעם התבוננתי בו וראיתי כי טוב. גם סהלאן משך לו חיבה והם נהגו להחליף ביניהם חידודי דברים. בני פיקח היה, ותפיסתו מהירה, וגם צורתו נאה ומושכת עין. ללישכת הדין נכנסה קבוצת אנשים, בראשםפ צעד חסד התוסתרי וצידו אחיו הצעיר אהרן התוסתרי. חילופי הברכות נעשו במאור פנים. ראיתי בקבוצת האנשים שני זרים, שלא הכרתים, גבר הדור בלבושו ועמו איש צעיר, בנו כנראה. עד מהרה הציג אותם חסד: 'כַלַף בן אהרן אלבַּידאני, הגיע זה עתה מרמלה. הוא שותפי למסחר מזה שנים, איש עשיר ומצליח, וזהו בנו הבכור, אהרן. גם בת צעירה ויפה לו, והוא רוצה להשיא את שניהם כאן בפוסטאט ולקבוע כאן את ביתו'.

שלחתי בשניהם מבט בוחן ומדוקדק. עלי להכירם מקרוב. אולי הם התשובה לחיפושי. אבל בינתיים עלי לשוב לעבודתי. ישבתי וכתבתי בכתב ידי התם והיפה את שטר הפיצוי וסיימתיו כנהוג: 'וקנינא מן כלף דנן בן אהרן הנודע אלבידאני בן כלף אשר ממדינת רמלה לשר מר אהרן זה בן ישר נוחו נועם וליורשי אחיו השר מר חסד בן ישר בכל הכתוב ומפורש למעלה בכלי הכשר לקנות בו שריר וקיים'. סעדיה בן אפרים וכל שאר העדים הקבועים חתמו בשטר וסהלאן קיימו ואישרו בכת ב ידו ובחתימתו הקבועה המלווה בכל תאריו ותארי אביו אברהם זכרונו לברכה. לאחר חילופי ברכות ולחיצות ידיים יצאה כל החבורה ואני לחשתי באזנו של סהלאן: 'אנא, אדוני, סייע בידי להכיר את המשפחה הזאת מקרוב. רוצה אני לתהות על קנקנם. הלוא בן ובת להם לנישואין, וגם לי בן ובת', רמזתי בעיני לעבר בִּשר שישב ועסק בהעתקת רשימות. סהלאן חייך אלי במאור פנים ואמר:

'טוב הדבר בעיני. עוד הערב אדבר עם חסד התוסתרי לזמן את כולנו להכרות נינוחה יותר, במסיבת רעים'.

אבל עד מהרה התברר כי חסד התוסתרי היה עסוק בעניינים אחרים. יום או יומיים לאחר שיחתנו ניכרה תכונה מוזרה ברחובות פוסטאט. משמר האִמאם ניצב המשמרות סביב הארמון, וגדודי הצבא, התורכים, הבֶּרבֶּרים והסודנים, הרבו להסתובב ברחובות, על נשקם וזינם, חיזיון נדיר בעירנו, שזה לה שנים אחדות של שלווה תחת שלטונו של האִמאם הצעיר ואמו הסודנית, כשהווזיר אלגַ'רגַ'ראי עושה במלאכה. עד מהרה הגיעו השמועות גם לרובע שלנו, קַצר אלשַמע. בשוק הגדול עברו החדשות מפה לאוזן והתפשטו כשריפה בשדה קוצים" 'אומרים שהווזיר אלגַ'רגַ'ראי מת', סיפרו הרוכלים איש לרעהו, 'אומרים שהאִמאם רוצה למנות את אַלאַנבּארי, אבל אמו מתנגדת'.

כולנו ידענו על יחסה המיוחד והחם של הגבירה  השלטת לבעליה לשעבר אברהם התוסתרי. כולנו גם ידענו שהאחים התוסתרים מסוכסכים מזה שנים עם אלאַנבּארי. העימות בין אם האִמאם  שמיאנה למנות את אלאַנבּארי לווזיר, לבין בנה האִמאם שתבע את מינויו, עמד להיות סכסוך גלוי. המתח בעיר נמשך כמה ימים, כשגדודי החיילים הממלאים את רחובותינו מרבים להוסיף לתחושת החרדה. חששתי עד מאוד מפני שפיכות דמים שתגרור את כל אוכלוסי העיר למערבולת שאיש אינו יודע את סופה. קיוויתי שאֵם האִמאם תנצח במאבק הזה ושבנה יוותר, כדי שהאחים התוסתרים יישארו על כנם. יריבים לשעבר ככל שהיו, כשהם היו בחצר, ידענו שיש מי שיטפל בבעיותינו ויעמוד לצידנו.

ב11- לרמדאן של אותה שנה, קראו המואזינים שבמסגדים לתפילה מיוחדת. ההכרעה נפלה. האִמאם ויתר על מועמדו והגיע עם אמו להסכמה בדבר הווזיר הנבחר. היה זה אַבּוּ מַנצוּר צַדַקה בן יוּסוּף אל פַלאחי, יהודי שהתאסלם מכבר, ועשה שנים בתפקידים בכירים בממלכה. הגבירה ניאותה למינויו לאחר שהאמאם נתן את הסכמתו שהיא מצידה תמנה את אברהם התוסתרי לנהל את כל ענייני הכלכלה והכספים בממלכה, תחת התואר ואסִטה. למעשה, בצעד חסר תקדים, ניווטה האם את בנה להסכים על מינויים של שני ווזירים למעשה, האחד מטעמו והשני מטעמה. הישג עצום היה זה לאברהם התוסתרי. מעתה חלש על כל ענייני הכלכלה בממלכה והעוצמה שריכז תחת ידיו היתה כבירה.

מכל מקום, אני את ענייני כלכלתי גם ללא עזרת חסד התוסתרי, שהיה טרוד בענייני הארמון. כַלַף בן אהרן אלבַּידאני איש רמלה הרבה לבקש בבית הכנסת שלנו עם משפחתו. עד מהרה התקרבתי אליו ורכשתי את אמונו. המשפחה מצאה חן בעיני, וראית שגם בשר בני אינו לזרא להם. הוא ואהרן בן כַלַף התרועעו זה עם זה ומצאו שפה משותפת. הזמנתי את האב ובנו לצאת עמנו בשבת לשפת הנילוס, לשחות ולשחק בקוביה. גם אהרן בן אפרים ידידי משכבר הצטרף אלינו. בילינו בנעימים כמה שעות בשחוק, ברחצה במים הקרירים. לגמנו מן היין הצונן וראיתי שהשעה כשרה לעשות עסקים עם אבי המשפחה. סיכמנו שנינו שהאב ובנו יבואו לביתנו למחרת בערב, ונדבר נכבדות בנישואים בין שתי המשפחות.

הייתי עסוק ראשי ורובי בענייניה משפחתי, וגם את עבודתי לא הזנחתי. מבלי משים עבר הזמן. הכאב הנורא שעינה את גופי המשתוקק לאסתר, ואת נשמתי המייחלת לחברתה הנעימה, הלך וקהה, הלך והתעמעם. ידעתי שלעולם לא אוכל לשאתה, לפחות כל עוד דניאל בן עזריה חי בקהלנו, נועץ בי עיניים מזרות שנאה מדי פוגשו אותי, ולעיט את אפרים בן שמריה בשמועות שווא אודותי. פטרוני וידידי הפגין כלפי יחס צונן ביותר. אמנם, עבודתנו המשותפת לא נפגעה, אולם יותר לא הוזמנתי לבוא בצל קורתו של אפרים, דבר שדניאל בן עזריה הרבה לעשותו. תיארתי לעצמי את רגשותיה של אסתר, הנאלצת לארח את האיש המאיים על אהבתנו כמעט בכל יום, עד כמה היא מתייסרת המסתרים, ואני אינני על ידה לנחמה. כשהייתי חושב עליה ועלי, נקמצו ידי לאגרופים, אך אני הרחקתי מחשבות שווא אלה ממוחי, וחזרתי לעסוק בענייני ילדי.

לאחר משא ומתן ממושך, שהתקיים בנועם ובדיבורים רכים ואדיבים, תוך כדי לגימת משקאות צוננים, בישיבה נעימה לרוח הערב בחצר הפנימית של ביתי הצנוע, הגענו כַלַף בן אהרן ואני להסכמה מלאה באשר לקשרים בין שתי המשפחות. סיכמנו שנקיים חתונה כפולה. הנישואים היות לתועלת לשני הצדדים. משפחתו של כלף היתה לא עשירה, אך אמידה, בוודאי הרבה יותר ממשפחתי. מעמדם הכלכלי של ילדי ישתפר איפוא. התועלת שהפיק כלף מנישואים אלה היתה חברתית בעיקרה. נישואים עם משפחה מושרשת כל כך בקהילה כמשפחתי, יסייעו לכלף בהשתקעות מהירה בפוסטאט ולקיחת חלק פעיל בענייני הקהילה. הגענו להבנה גם באשר לסכומי המוהר ולתכולת הנדוניה, שייתן כל אחד מן הצדדים לעיסקה, וחתמנו את ההסכמים בתקיעת כף. סוכם שטקס האירוסין יתקיים בעוד חודש, אחרי ראש השנה הממשמש ובא, ואילו הנישואין עצמם יתקיימו בטקס כפול כעבור זמן, בסביבות חג הפסח. ההכנות היו מרובות. כל אחד מן הצדדים קיבל על עצמו לדאוג לחלק מן הנושאים ונפרדנו בידידות רבה.

'בִּשר בני', אמרתי לבני לאחר שכַלַף ובנו אהרן עזבו את ביתנו והלכו לדרכם, 'האם ההסכם לרוחך, האם הינך שמח לזיווג המוצע לך?'

בִּשר חייך אלי בשמץ ביישנות. ידעתי עד מה משתוקק הוא להקים לעצמו בית. חיבקתי את כתפיו והוא אחז את ידי ונשקה בכבוד. נכנסנו שנינו לתוך החדרים הפנימיים. שם חיכו לנו אשת אחי ודַלאל בתי, מצפות לסיום המשא ומתן. ניגשתי אל בתי. היא קמה וניצבה לפני והמתח ניכר בפניה היפים. 'בתי, כבר אישה הינך, ועלייך להקים לך בית. האם רוצה את באהרן בן כַלַף לאיש?' דַלאל הרכינה ראש וסומק עז פשט בלחייה, בעיניים מושפלות ובלחש כמעט בלתי נשמע אמרה: 'כן, אדוני אבי, רוצה אני'.

חיבקתיה אלי וקראתי לעבר אשת אחי בשמחה: 'עלינו להתחיל בהכנות. בעוד חודש תתקיים הכרזת האירוסין'.

 

כו

היום הראשון של שנת ד'תת"ה לבריאה היה יום מוזר. זוכר אני היטב שלא ידעתי איך לפרש את האותות, לטובה או לרעה. הבוקר עלה על שמיים קודרים ומכוסים עננים. השמש שהאירה מבעד לעננים זרחה באור משונה, כמעט אדום כדם. רוח חזקה נשבה מעבר לנילוס והביאה עמה חשרת חול כבדה מן המדבר. היה זה אחד מן הימים שבהם אדם מעדיף להישאר במיטתו ולא לצאת ממנה עד יעבור זעם. שליח דחוף הגיע מן הישיבה בירושלים אל אפרים בן שמריה והביא עמו בשורה: נתן בן אברהם נפטר באופן פתאומי, בשנתו. איש בריא היה, ולא ניתנה לו כל התראה. בערב הלך לישון, ולא התעורר יותר לחיים. האיש היהיר, שואף השלטון והשררה, שהמתין ברהבתנות למות הגאון הזקן, נפטר לפתע, בעוד הגאון החולני, הזקן, הצפוי למוות בכל יום, חי, פעיל ונושם, עוסק במרץ בענייני עדתו. הפעם הוכח מעל לכל ספק למי שמור חסדו של היושב במרומים.

הידיעה על מותו הכתה את קהילתנו בהלם. מותו של הגאון הזקן היה צפוי, ולא מותו של אב בית הדין, הצעיר ממנו בשנים הרבה. שוב עמדה לפני העדה הציפייה לסבב מינויים. הפעם היה הכל צפוי וידוע לכאורה, ולא חיכינו להפתעות. נתיב המינויים של הישיבה היה סדור מכבר, וכל אחד ואחד בחבורת הקודש ידע היטב את נתיב התקדמותו.

בלבי לא התאבלתי על מות נתן בן אברהם, אם כי בפי הבעתי את מילות הנימוס הראויות במעמדים מסוג זה, בשיחות בטלות עם בני קהילתי. חיכיתי להזדמנות הראשונה לפגוש באפרים ולהחליף עמו דברים, כדי לראות את תגובתו. הרהור נסתר אחד היה בלבי, ורציתי לגשש ולראות אם כמוני חושב גם פטרוני. היחסים הצוננים בינינו הכבידו עלי, וקיוויתי שמותו של נתן בן אברהם יסייע להפשרתם.

ביום השני של ראש השנה נפגשנו לעת בוקר בחצר בית הכנסת, כשהגענו יחד לתפילת שחרית. ברכתיו לשלום ושאלתיו לשלום בני משפחתו. הוא ענה לי ששלום לכולם. 'אסתר מסתגרת בבית, אינה יוצאת לרחוב או לבית הכנסת, ואני חושש לשלומה', אמר וארשת דאגה על פניו. זאת היתה הפעם הראשונה שהזכירה לפני מאז ביקשתי את ידה ונעניתי בסירוב. ראיתי בזה אות מיידי לשינוי יחסו אלי. שיניתי מייד את הנושא ואמרתי לו בלובשי הבעת פנים מתאימה של צער: 'אב בית הדין של הישיבה נפטר, ברוך דיין אמת'. מייד נחתמו פניו של אפרים באותה ארשת קפואה ומסתגרת, כתמיד בהתייחסו לנתן בן אברהם: 'שלחתי מכתבני ניחומים לישיבה', ענה ולא יסף.

'אדוני, האם נפגשת עם דניאל בן עזריה מאז נודע לנו על מותו של נתן בן אברהם?' שאלתי כבדרך אגב, מסווה בקושי את המתח הרב שבו ציפיתי לתשובתו.

הוא הביט בי במבט חודר, ולאחר כמה שניות של שתיקה הפציע חיוך דק מן הדק אל שפתיו: 'רוצה אתה לדעת מה הן תכניותיו של הנשיא עכשיו, משנשתנתה המפה בהרכב חבורת הקודש?' שאל בשמץ לגלוג.

כבשתי את זעמי ועניתי במנוד ראש אדיש לכאורה. כן, עלי לדעת בהקדם מה הן תוכניותיו של יריבי המסוכן. אפרים, שלא ידע דבר על אירועי אותו לילה בלתי נשכח סביב יצועה של אסתר, חשב בוודאי שרק בעיות הנהגת הקהילה מטרידות אותי.

'דניאל בן עזריה בישרני אתמול, שהוא יוצא תוך השבוע הקרוב לארץ ישראל. אינני יודע מה הן תוכניותיו המדויקות, עד כדי כך לא שיתפני', נעתר לי אפרים. שתקתי ושקלתי את המידע החדש. יודע אני את האיש. לגדולות נושא הוא את עיניו. התחרות תהיה נטושה מעתה בינו לבין שני האחים הכהנים, יוסף ואליהו. על פי המסורת צריך עתה יוסף הכהן ה'שלישי', להתמנות לאב בית הדין של הישיבה והמועמד לרשת את מקומו של הגאון. אבל ראינו גם ידענו כבר גם חריגות מן המנהג. כמובן, הכל תלוי בכוח ההשפעה של הנאבק על המקום. 'בקרוב צפוי לנו מאבק חדש', אמרתי חרש, כאילו לעצמי, והתבוננתי באפרים לראות את תגובתו. לעצמי חשבתי: 'אם יהיה דניאל עסוק במאבק לכבוש את הגאונות, תפחת התעניינותו באסתר ובי, ואולי ירווח לנו מעט'. אפרים שתק עת ארוכה, ואחר אמר:

'הגאון עדיין בחיים חייתו, וכולנו מאחלים לו אריכות ימים ובריאות טובה. הבה ונמתין להושענא רבה ולהכרזת המינויים ונראה את מי יכריז הגאון בתור אב הישיבה. כאן בקהילה שלנו העבודה רבה ועלינו לעסוק בה ולא בעניינים שהם למעלה מאתנו'.

חרקתי שן בסתר. לא אהבתי את נימת ההטפה שבקולו. שנינו ידענו מה רבה מידת המעורבות של אפרים בענייני הישיבה ובמינוייה. גם ידענו את טיב קשריו עם כל הלוטשים עיניהם למשרה הרמה. אני האיש העוזר על ידו, עלי לעשות מעשים ולידום. את בתו לא ייתן לי, לא לכבודו הדבר, אך עלי מוטל לשרתו בכל דבר קטן כגדול. ברצותו מקרבני וברצותו מרחיקני, ועלי לנשוך בשרי בשיני ולהמשיך לשאת בעול. עלי לחשוב על משפחתי, עלי לחשוב על אהובתי, עלי לחשוב על עצמי, ולהישמר פן יוודעו מחשבותי הנסתרות לאיש.

כשבוע לאחר יום הושענא רבה ביקרתי כמנהגי בביתו של סהלאן. היה ערב נעים כשהתכנסנו קבוצה קבועה מבאי ביתו, וביניהם גם דודיו סעדיה ואהרן וגם כמה מן המַגרִבּים העשירים. שוחחנו על החדשות ועל פשרן. מותו של נתן בן אברהם סגר סופית את פרשת הסכסוך והמחלוקת. איש כבר לא הזכיר את העדפותיו לצד זה או אחר. כל זה היה כבר נחלת העבר. כולנו ידענו שאנו הולכים לקראת אירועים חדשים וניסינו יחד לברר לעצמנו את הסיכונים ואת הסיכויים של כל אחד מן האישים. כשישבנו כולנו בחברותא נעימה זו, הוציא סהלאן את המכתב האחרון שקיבל מירושלים מאת אברהם בן הגאון, שאחד מתפקידיו היה שלמש את אביו בשמירת קשרים עם אישי פוסטאט. הגאון הזקן כבר התקשה לכתוב בעצמו, ואברהם בנו היה לו ליד ולפה במקרים רבים. אברהם תיאר לסהלאן את אירועי הושענא רבה ואת כל פרשות המינויים והכיבודים שהגאון והישיבה מחליטים ומכריזים עליהם במהלך הימים שבין ראש השנה להושענא רבה. דברים רבים כתב אברהם, ואת המידע שכולנו השתוקקנו לשמעו הבליע בתוך דבריו ברמזים נסתרים: 'יומיים לפני ראש השנה הגיעו אב בית הדין והמַגרִבּים, וביום ראש השנה לא הרשה אדוני הראש שנרד לבית הכנסת ולא נראה לנו לקיים את העיבור בביתי, על כן התאספנו בבית אב בית הדין, אבל לא השתתף אחיו ה'שלישי. . .'כאן עצר סהלאן מקריאתו והביט בנו. כולנו הנדנו ראשנו בהבנה. יוסף הכהן בן שלמה הגאון הקודם, אכן נתמנה כמנהג להיות אב בית הדין במקום נתן בן אברהם. אחיו אליהו עלה למעלת 'שלישי' בחבורה. סהלאן המשיך בקריאה. שמענו על כמה מינויים חדשים של חברים וחזנים, שמענו מי התכבד בתקיעות השופר, מי התכבד באמירת ה'מוסף', ה'מנחה' וה'נעילה' ומי בדרשות. אברהם התלונן כי העולים לרגל היו מעטים וכן סיפר לנו על חזן אחד שהיה מסוכסך עם הגאון וכל המעשים שנעשו בעקבות סכסוך זה. וכך הוסיף וסיפר את כל חדשות הישיבה הקטנות, ואנחנו הקשבנו רב קשב וחיכינו שיישמע שם אחד מסויים, והוא לא נשמע. דניאל בן עזריה לא הוזכר כלל במכתבו של אברהם. כולנו ישבנו אחר כך לנתח את המכתב ותהינו מה פשר הדבר ומה צופן לנו העתיד. בלבי התפללתי לשלומו של הגאון שלמה בן יהודה, איחלתי לו שיאריך שנים וימים, כל זמן שהוא בשלטון, שלום לי ושלום לפטרוני ושלום על ישראל. הסערה תפרוץ ברגע שהגאון הזקן ייאסף אל אבותיו, פחדתי אפילו לחשוב מה יהיה גורלי אם יצליח דניאל בן עזריה לדחות את יוסף הכהן ולהיכנס במקומו לנתיב הקידום של הישיבה. בכוחו של הגאון לפטרני אם רק ירצה בכך, ואז מה יהיה עלי ועל משפחתי. שמחתי כי כבר אירסתי את בני ובתי והחלטתי כי עלי לשוחח עם מחותני המיועד על הקדמת הנישואים. ידעתי כי עלי למהר ולעשות מעשה. החיים והמות ביד הקדוש ברוך הוא, ואין לדעת מתי יבוא יומו של הגאון מיטיבי ומי יירש את מקומו.

הטקס הכפול של נישואי בני ובתי נערך בחנוכה שנת ד'תת"ה לבריאה, היא שנת אלף שלוש מאות חמישים ושבע לשטרות. ברוב עם חגגנו, שתי המשפחות, את הנישואים הכפולים. לא חסכנו בהוצאות, ומשפח צחותני גילתה נדיבות רבה בהתחשב במצבנו הדחוק ולקחה את רוב הוצאות החתונות עליה. קודם חגגנו בבית מחותני, בהביאנו אליו את בתי דַלאל, לבושה בשמלת הכלולות של אמה המנוחה. עד מה יפתה בתי ביום נישואיה, עוטה את תכשיטי המשפחה, מבושמת ומטופחת בידי הנשים השכינוה לטקס, מכוסה בצעיף ומשפילה עיניה בצנעה. לאחר טקס הנישואין הראשון הכינו מחותני את בתם מוּבּארַכּה והובילוה לביתי, כדי להשיאה לבני בִּשר, הוא שלמה, שניצב הדור בבגדי המשי המרוקמים, ממתין לבוא כלתו. הקהל גדש את בתינו, הכיבוד היה כיד המלך והשמחה היתה רבה. כשראיתי את אשת אחי טורחת עם דַלאל ירדה עלי עצבות. זכרתי את סוּרוּרה אשתי והצטערתי על כי לא זכתה. אך העצבות חלפה עד מהרה. השמחה שהציפה את לבי לא השאירה מקום להרהורים נוגים. נוגנים השמיעו מנגינות מסולסלות והנשים הריעו בעינבולי לשון כשהכלה הגיעה עם הפמלייה המלווה אותה מבית מחותני כַלַף בן אהרן אלבַּידאני. ידעתי כי בחכמה נהגתי כאשר הקדמתי את הנישואין. ידעתי גם כי השידוך מוצלח וכי הבטחתי את עתיד ילדי. לבי רגוע היה ויכולתי לשמוח בלב שלם ללא כל הרהורים טורדים. שתיתי  מן היין המתוק וגירשתי כל דאגה מלבי. כך עמדתי כמלך בגדוד, סוקר את האורחים, דואג שלא יחסר המזון ושהיין יישפך כמים, עובר במבטי מאיש לאיש, לראות מי ומי בבאים, מי נעדר ומי נוכח. שמחתי לראות את משפחתו של סַהלאן בן אברהם, אשתו ובנו, דודיו ומשפחותיהם, יושבים כולם בקבוצה אחת ונותנים קולם בשיר כטוב לבם ביין. עודני מתבונן בהם קלטה עיני פתאום שסהלאן אינו שר, אינו שותה, יושב ושותק, ופניו, כמדומה, חיוורים מן הרגיל. המשכתי להתבונן בו וראיתי עווית של כאב חולפת על פניו. שקלתי בלבי אם לגשת אליו ולשאול לשלומו, אך הבנתי שלא יהיה זה מן הנימוס להביך אותו לפני כל הנאספים. 'סהלאן חולה', רשמתי בלבי, ונמניתי וגמרתי לגשת לביתו מייד לאחר חלוף ימי השמחה ולשאול לשלומו.

'מבקש אני ממך, אנא אל תדבר על מה שראית', הפציר בי סהלאן לאחר שדחקתי בו ארוכות. הדבר היה בביתו ושנינו היינו לבדנו. פניו היו חיוורות ומיוסרות. 'אני חולה. אינני יודע מה הדבר. אך אין אני רוצה שידברו בי בקהילה. עלי  להמשיך את תפקידי בהנהגה. אם אחלה ואפול למשכב, אינני יודע מי יירש את מקומי, הן יודע אתה את צערי. בני היחיד אינו כשיר למלא את מקומי, ואינני רואה כיום אדם בקהל הבבליים בשיעור הקומה המתאים לתפקיד. עלי להמשיך ככל האפשר ואין אני רוצה כי הפיות יתחילו לרנן ולפטפט'.

'עליך להבטיחני כי תשלח אל שלמה הזקן הרופא מטַראבּוּלוּס. אולי אברהם הכהן בן יצחק בן פֻראת יוכל לעזור לך, אם כי אני מסופק אם יוכל להתפנות מעבודתו בחצר ובטיפול בגודלי הממלכה'. אמרתי את הדברים בלב מלא דאגה. בשנים האחרונות, למרות חילוקי הדעות הקשים בינינו, למדתי להעריך ולכבד את המנהיג הנמרץ. עבודתו בבית הדין היתה מסורה ושקדנית. בני הקהילה אהבו לבוא לפניו לדין, וגם אני אהבתי לשבת ולעבוד לצידו. מה גם שקירבתי הרבה לאהרן בן אפרים, עוזרי המסור מאחורי התיבה בבית הכנסת, וגם בשוק הבשר, קירבה אותי עוד יותר לסהלאן בן אחותו. כאבתי את כאבו על בנו היחיד וגם אני כמוהו לא ראיתי אדם ראוי בקהל הבבליים שיבוא במקומו. נפרדנו בחיבה לאחר שהבטחתיו שדבר מחלתו לא יצא מפי.

הייתי עסוק עתה ראשי ורובי בעבודה בבית הדין. רוב עבודת השווקים הוטלה מעתה על בני בִּשר ועל אהרן. בני שהיה עליו לעשות לביתו, עבד במרץ ובהתלהבות. אני עבדתי לחילופין עם אפרים בן שמריה ועם סהלאן בן אברהם. כתבתי שטרות בימי שני וחמשי וכתוּבּות וגטין בימי שלישי בשבת. זוכר אני כמה מקרים שהיה בהם משום עניין לקהילה כולה, אם לחומרה ואם להומור. יום אחד הזעיקני אפרים ללשכת הדין והראה לי מכתב שקיבל מעשרה נכבדים מן העיר צַהַרַג'ת ששכנה צפונה מפוסטאט, על הדלתה של הנילוס. המכתב הזעיק את אפרים לטפל במקרה חמור ביותר. יצחק החזן של קהילת צַהַרַג'ת, אותו הכרתי היטב מביקוריו אצלנו, התיר לגרושה אחת מקהילתו להינשא לבעל אחר בטרם מלאו שלושה ירחים מלאים מיום גירושיה, כנדרש על פי הלכת ראשונים. האישה כבר נתעברה, וקיים חשש חמור שמא בעלה הראשון הוא אבי העובר. הפרשה עוררה סערת רוחות בעיר הקטנה ואפרים בן שמריה, בתור האחראי העליון על כל היהודים במצרים מטעם הגאון, נדרש לטפל בעניין. היה ברור לשנינו שאין זה מקרה שאפרים יכול לפסוק בו בעצמו ונמנינו וגמרנו לשלוח מייד שני מכתבים, האחד לגאון, לדרוש את התערבותו המיידית, והשני לקהל צַהַרַג'ת ולחזן שלה, להתרות בהם על העברה החמורה. ברור שהבעייה טעונה בדיקה יסודית. אם האשה נתעברה מבעלה הראשון יהא על החזן לבטל את נישואיה לבעל השני וגם את הגט שקיבלה מבעלה הראשון. אפרים התיישב מייד לכתוב את טיוטות המכתבים שאני התבקשתי אחר כך להעתיקם בכתב ידי היפה ולשלחם למטרתם. הגאון גם הוא לא עיכב את תשובתו ופסק שיש לחייב את הבעל השני לשלח את האשה ולבטל את הנישואין. הוא איים בנידוי על הבעל השני אם לא יבצע את הוראתו מייד. המכתבים פעלו את פעולתם, והחזן של קהל צַהַרַג'ת מילא את כל הוראותיהם של הגאון ושל אפרים. היטב זוכר אני עד מה הטריד מקרה זה את אפרים ואותי. עד שלא הגיעה התשובה בדבר ביצוע ההוראה מצַהַרַג'ת, לא נחנו ולא שקטנו.

אבל זוכר אני גם מקרה אחר. שני חברים ותיקים בקהילה רבו יום אחד ביניהם על משהו פעוט בערכו. התרגז האחד על חברו וזעק לעברו: 'גם אתה גם אביך עבדים בני עבדים'. כששמע חברו את הדברים הנוראים יוצאים מפי רעהו, קרע את בגדיו ונשבע בקדוש ברוך הוא כי יענה את נפשו בתענית עד שבית הדין יטיל עונש מתאים על המשמיץ. בינתיים חלף זמן, בית הדין התמהמה, והצם כבר נתייגע מרוב התענית והיה מכבר מוכן למחול למשמיצו, אלא שהשבועה עיכבה בעדו. גם חברו זה מכבר נתבייש במעשהו והעיד על עצמו כי בעיצומו של ריב 'לא הבנתי במה שיצא מפי, והעדים נאמנים, אין לי עליהם'. היו השניים, שני חברים ותיקים ונאמנים, כבולים זה לזה בתוקף השבועה, והתענית הלכה וקשתה על הנשבע. הרבה התבדחנו בינינו על המקרה הזה, והקהל כולו מילא שחוק פיו משראו את השניים באים והולכים ממושבי בית הדין כשרוחם רעה עליהם. בסופו של דבר קיבל עליו המשמיץ על פי הוראת בית הדין נידוי ונהג מנהג אבלים כחוק מיום ששי בשבת ועד יום ראשון בשבת, וקיבל עליו את הוראת בית הדין שלא לגנות את זקני העדה על העונש בשום דרך שהיא, וכך התירו את נידויו של המשמיץ וניקו את הנשבע משבועתו והכל בא על מקומו בשלום. ליצני העדה סיפרו כי השניים יצאו חבוקים מבית הדין ושמו פניהם מייד אל השוק לקנות מצרכי מזון ולהכין סעודה כהלכתה לצם, שכבר נשדף כראוי.

יום אחד הזעיקני אהרן בן אפרים מן השוק הגדול וביקש שאגש לבית הדין, כדי שאשמש בפרשת תביעה שתבעה צעירה אחת את בעלה, שהיה במקרה גיסו של אהרן. ארשת מבוכה עלתה על פניו כשפנה אלי: 'גיסי זה, כנראה לא יוצלח הוא. האישה צעירה ממנו שנים הרבה, והוא בן דודה מצד אביה. היא מתלוננת עליו שאינו ממלא את חובתו כלפיה', סומק טיפס ועלה לאיטו על פני אהרן, ואני חייכתי למבוכתו ושאלתי בקנטרנות: 'איזו חובה?'

'נו, את חובותיו, אתה יודע… 'שארה כסותה וענתה לא יגרע', ענה אהרן בגמגום. האישה תובעת את מימוש זכויותיה וטוענת שאם לא יטפלו בתביעתה כיאות תפנה לערכאות של גויים..'

הנחתי יד בחיבה על כתפו של אהרן ועניתי לו בחיוך: 'אני כבר הולך. היום יושב לדין סהלאן בן אברהם, חזקה עליו שיטפל כיאות בענייניה של אותה צעירה..' ופניתי והלכתי לי מבודח לעבר בית הדין.

סהלאן קיבל את פני בשמחה, ולפני שהתיישבתי על דרגש הסופרים נזדרז להראות לי מכתבים שקיבל מאת הגאון בירושלים. מן המכתבים עלתה רוח של אהבה וליבוב: 'ליקר פאר הנקוב בשבעה כינויים לרוממו על כל בני גילו, להקדימו עליהם בבינו ושכלו..' ועוד כהנה וכהנה דברי מליצה ושבח. חייכתי בהנאה. מה טוב היה לראות בשוב השלום אל מחננו, אין פרץ ואין צווחה. אבל משהמשכתי לקרוא הבנתי כי ימי השלום לא יארכו '.. כי אני כשל כוחי ותש חילי ואפילו לבית הכנסת לא אוכל ללכת..', כתב הגאון הזקן.

'כמה שנים מלאו לאדוננו הגאון?' שאלתי את סהלאן בדאגה.

'גילו מופלג ביותר', ענה סהלאן, 'הוא מתקרב למאה שנים, ועדיין חש לכל ענייני הישיבה והקהילה'.

'אך כמה שנים יוכל עוד לשאת בעול?' השבתי בשאלה, 'ומי יבוא במקומו?'

סהלאן התבונן בי במבט יגע: 'אינני רוצה להתנבא באשר לקצו של אדם', אמר, 'ומי יודע מי יקדים את מי? ומהו האדם? 'בבוקר יציץ וחלף לערב ימולל ויבש'.

רגשי אשמה מילאו את לבי והרמתי לעבר סהלאן מבט מתנצל: 'אנא, סלח לי אדוני, מה מצב בריאותך אתה?'

'לך אני יכול לספר כי אברהם הרופא בן יצחק בן פֻראת מצא לו זמן לבקרני, וקצרה ידו מהושיעני. סבור הינו כי לא אוציא את שנתי. חושש אני לאשתי, שתשאר אלמנה חסרת כל, כי בני, יודע אתה..'

שתקתי. היטב יודע סהלאן שההקדש בקהילתנו משתדל לדאוג לכל האלמנות והיתומים, אך אין דומה קיום דחוק של נתמכים, לקיום המרווח של האמידים ובעלי היכולת.

השתיקה נמשכה עת ארוכה. לבסוף נאנח סהלאן ואמר: 'עת לעשות. הבה נפתור את בעיותיה של האישה הצעירה ובעלה הכושל…', חייך אלי ושנינו פנינו למלאכתנו.

 

כז

היו אלה ימי השלווה והנועם האחרונים שידעתי. מכאן ואילך נתרגשו ובאו על ראש העם כולו ועל ראשי שלי צרות ופורענויות למכביר, צרה רודפת צרה, כמו שנאמר 'עוד זה מדבר וזה בא ויאמר'. את ענייני הממלכה הפאטִמית ניהלו בעת ההיא שני יהודים למעשה. האחד היה הווזיר של האִמאם, הלוא הוא אַבּוּ מַנצוּר צַדַקה בן יוּסוּף אלפַלאחי, יהודי שמוצאו מחַלַבּ, שנתאסלם לפני שנים. הוא התחיל את הקריירה שלו בחצר כשמינהו האִמאם הקודם אלט'אהִר אחראי לניהול הכספים של הגדודים הבֶּרבֶּרים שבצבאו. השני היה הממונה מטעם הגבירה, אֵם האִמאם, הלוא הוא הקרא אברהם התוּסתַרי. כל אנשי פוּסטאט היו מודעים היטב למאבק הסמוי והגלוי שהתחולל בין השניים על השליטה בממלכה. כל אחד מהם נשען על יסוד אחר בצבא השכיר הפאטִמי. אברהם התוּסתַרי, מהיותו איש אמוניה של הגבירה הסודנית, זכה לתמיכתם של הגדודים הסודנים, 'השחורים' של הצבא. אלפַלאחי נשען על הגדודים הבֶּרבֶּרים. אך לאחרונה הצליח לגייס לצידו גם את הגדודים התורכים. כולנו עקבנו בדאגה אחר המאבק הזה, מתפללים להצלחתו של אברהם התוּסתַרי, שמעולם לא שכח מאיין בא, ותמיד עמד על המשמר בכל הנוגע לבעיותינו, ככל שעלה בידו. לאחרונה ניכר שכוחו של אברהם הולך ומתחזק, וכי הוא דוחק את רגליו של אלפַלאחי. השמועות שעברו מפה לאוזן ברחובות פוּסטאט אמרו כי אלפַלאחי מרבה להסית את הגדודים התורכים נגד התוּסתרי. ממילא היתה איבה נצחית בין הסודנים והתורכים, והם לא נזקקו ליותר מזה כדי להתנגח האחד עם השני.

אחד האישים הבולטים במערכה הזאת היה אַבּוּ מוּחמד אַלחַסַן בן עַלי אליאזוּרי. אביו היה קאדי ברמלה והוא ירש שם את מקומו. היו לו קשרים טובים עם אנשי הישיבה בירושלים וכתוצאה מזה קשרו עמו גם האחים התוּסתַרים קשרי ידידות ועודדו את עלייתו בדרגה. משראו התוסתרים כי אליאזוּרי איש ראוי הוא, הביאוהו למצרים וטיפחו אותו עד שנעשה קאדי ראשי ואף מטיף ראשי לפאטִמים, וצבר השפעה רבה בחצר ובעיר. אך הקאדי הראשי החזיר למיטיביו התוּסתרים רעה תחת טובה. אינני יודע בדיוק מה היו מניעיו, בוודאי הוצעו לו עמדות כוח או כסף. אליאזוּרי נטש את בעלי בריתו ואנשי חסדו התוּסתרים והצטרף לסיעתו של אויבם אלפַלאחי. בגידתו של אליאזוּרי הטתה כנראה את הכף לטובת אלפַלאחי, והלה רקם עלילה נגד יריבו התוּסתרי. הדבר היה בחודש ג'וּמאדא א, בשנת 452 להִג'רה, בחורף של שנת אלף שלוש מאות ששים ושניים לשטרות. אחד מגדולי הממלכה, שַריחאן, נמצא מת במיטתו. ברחובות פוּסטאט ידעו לספר שהוא מת ממחלה, אבל העלתילו על אברהם התוּסתרי שהרעילו. זוכר אני היטב את הימים הנוראים האלה. המח בעיר היה קשה מנשוא. צעירים חמומי מוח התרוצצו בשווקים וטענו שאברהם התוּסתרי בוגד ורוצח. גדודי הצבא הפאטִמי הסתובבו בעיר, ובכל מקום שבו נתקל גדוד סודני בגדוד תורכי, היו חילופי קריאות ונאצות. המפקדים בקושי הצליחו לרסן את גדודיהם ולשמור אותם משפיכות דמים. אנחנו, היהודים הרבניים ואחינו הקראים, השתדלנו להצניע את עצמנו ככל האפשר, כדי לא למשוך אלינו את חמתם של הגדודים או של ההמון.

השמועה האיומה הגיעה אלינו בראשון בשבת, בחצות היום, כשהשמש עמדה גבוה בשמיים. בבוקר, כשיצא אברהם התוּסתרי לרכב על סוסו מביתו המפואר בקהיר לארמון האִמאם, תקפו אותו שלושה חיילים תורכים, הפילוהו מסוסו, ובנאצות וקריאות 'בוגד' תקעו את סכיניהם בגופו חזור ותקוע. הם לא הסתפקו ברציחתו אלא התעללו בגופתו, קשרוה לזנב סוסו המבועת ושילחו את הסוס חופשי לרוץ ברחובות, כשההמון הנאסף מריע וצוהל. הגדודים הסודנים נזעקו למקום ופיזרו את ההמון. מישהו הזעיק את בני משפחתו של אברהם והם באו בדחילו ורחימו ואספו את שרידי הגופה, הכניסו אותה לארון מפואר והציבוהו באולם ההסבה שלו. קבוצות קבוצות עמדו יהודי פוּסטאט ברחובות קַצר אלשַמע, נרעשים ונדהמים מגודל האסון ומן האימה. איש לא ידע מה יביא בעקבותיו מעשה הרצח הנתעב ואיך יגיבו עליו האִמאם והווזיר שלו, יריבו של אברהם, ואיך תגיב עליו מיטיבתו הגבירה, אֵם האִמאם. זוועה מילאה את ליבנו למחשבה על שעוללו לאברהם התוסתרי, אבל הפחד לגורלנו הצפוי היה גדול יותר. יהודים אנו, בני חסות, ונתונים לשרירות לבו של האִמאם ושל עושי דברו. לעולם אין לדעת לאיזה כיוון תנשוב הרוח ומה צופן לנו העתיד.

עוד אנו עומדים נרעשים ברחובות וכל אחד משמיע מהרהורי לבו, והשמועה החדשה הגיעה. ארונו של אברהם התוּסתרי עלה באש. סיפרו  כי אש מנרות דולקים שהוצבו למראשות הארון אחזה בווילון שהיה מעל לארונו והארון על אשר בו נשרף. לשמע האות מבשר הרע התפזרו הקבוצות שהתגודדו ברחובות, ואיש איש הלך לביתו והסתגר בו. מיהרתי לביתי ולקחתי עמי את בִּשר בני. חתני אהרן היה בלשכת המסחר של אביו בכיכר הבַּשָּמים וידעתי כי אביו ידאג לו ולבתי. הסתגרנו בביתנו. הפגעתי בבני משפחתי לבל יַראה איש מהם את פניו ברחובות. אין לדעת מה תהיה תגובת הגדודים הסודנים, הסיכוי למלחמת גדודים היה רב. כשגדולים נלחמים אלה באלה, הקטנים נפגעים. עלינו להסתגר בביתנו עד יעבור זעם.

השמועות מגיעות בעירנו במהירות. הגדודים התורכים נמלאו פחד וחיל על מעשה הרצח שביצעו חבריהם באחד מגדולי הממלכה. הם חששו מזעמה של הגבירה ומהשפעתה המכרעת על בנה הצעיר. כל הגדודים התורכים, עשרים אלף איש במספר, התכנסו רכובים על סוסיהם בכיכר שמול ארמון האִמאם וחיכו שם לתגובתו. העיר קהיר נתקפה בהלה איומה. תושבי קהיר חלקם הסתגרו בבתיהם וחלקם אף הגדילו עשות והחלו לנטוש את העיר מחשש למהומות דמים. החזיון של עשרים אלף חיילים תורכים נאספים בכיכר הארמון לא היה מראה קל לבעלי עצבים חלשים. כך המתינו הגדודים התורכים בכיכר הארמון במתח הולך וגובר, בחום היום הלוהט, עד שעות אחר הצהריים. כשהחליט האִמאם כי נענשו דיים בהמתנה מורטת העצבים הזאת, שלח אליהם את אחד מעושי דברו. הלה יצא אל הכיכר ושאל את החיילים התורכים אם הם נאמנים לאִמאם. דוברי הגדודים הצהירו על נאמנותם לאִמאם והודו בביצוע הפשע. אז ציווה אותם דובר האִמאם להתפזר והם נשמעו לו. העיר נשמה לרווחה. האיום הוסר, וכולנו לחזור לחיינו ולעיסוקינו הרגילים. כשסקרתי בראשי את כל האירועים, צעד לאחר צעד, הבנתי כי האִמאם הצעיר שמח בסתר לבו להפטר מהאיש רב העוצמה שהיה עושה דברה של אמו, ולמעשה המחליט עבורה. אולי קיווה בדרך זו להתנער, ולו במעט, משלטונה עליו, האִמאם החוקי.

אחינו הקראים עדיין לא נרגעו מן הרצח האיום. חסד התוּסתרי, אחיו של אברהם, היה אחוז אימת מוות. הוא חשש לגורלו. אנחנו חששנו לגורלו. הוא היה הרַאיס אליַהוּד, ראש היהודים הממונה מטעם האִמאם. עתה משנרצח אחיו על פי מזימתו של יריבו אלפַלאחי, צפוי לו אולי גורל דומה, אם לא ימהר להבטיח את עצמו. ידידַי הקראים סיפרו לי על ההתייעצויות החשאיות שקיים חסד התוּסתרי עם כמה ממיטיביו אנשי החצר. בסופו של דבר הגיעו לפתרון המקובל. חסד  שיגר לאִמאם מכתב ובו הציע כופר נפשו בסכום האגדתי של 200 אלף דינר. האִמאם הגיב אז במחווה יוצא דופן. הוא כינס בכיכר הארמון את כל גדודי המשמר המלכותי, זימן אליו את חסד, ולעיני כל הקהל הזה, ועוד המון רב שהתאסף בכיכר, קרע את מכתבו של חסד לגזרים והכריז בפומבי כי אין לחסד מפני מה לחשוש וכי חייו בטוחים. כולנו ידענו היטב מי עמד מאחורי הצעד הראוותני הזה, שבא להכריז קבל עם ועדה שאל לו לווזיר אלפַלאחי להתאנות לחסד התוּסתרי. אם קודם לכן הציתה הגבירה הסודנית החושנית את דמיוננו, עתה נהפכה היא בפינו לאגדה חיה. כל פה דיבר בשבחיה ובחוצות קַצר אלשַמע היתה היא לאות ולמופת.

אך הגבירה לא הסתפקה בהצלת חייו של חסד התוּסתַרי. היא טרחה ושכנעה את בנה האִמאם לנקוט בצעדים נוספים כדי להעניש את רוצח אהובה ולרומם את אחיו של אהובה. לא חלפו ימים רבים ושוב הגיעו השמועות מקהיר לרחובות קַצר אלשַמע שבפוּסטאט. האִמאם הדיח את הווזיר שלו, אלפַלאחי, והשליכו לבית האסורים. באותו יום עצמו פנה אל חסד התוסתרי והציע לו את מישרת הווזיר, בתנאי שיתאסלם, ואת חסן, בנו של אברהם הנרצח, מינה לפקיד ממלכתי חשוב. כשהגיעה השמועה לפוסטאט התכנסנו כולנו בבית הכנסת לברכת 'הגומל' ולהודות לאל, כי שוב הושיע את בניו ואת עמו כמעשה המן, מרדכי ואסתר, 'וליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר, והחודש אשר נהפך להם מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב'. כל הקהל, לבושים בגדי חמודות, נהרו ובאו עם ערב לבית הכנסת, גברים, נשים וטף. באתי עם בני ואשתו, שכבר היתה בחודשי הריונה הראשונים, וגם מחותני הגיע עם בנו ובתי. שמחנו לפגישה, כל הפנים קרנו. עברתי לפני התיבה נושא קולי בחגיגיות, מברך את אלוהינו על התשועה הגדולה שהושיענו. לאחר התפילה התבשרנו שהגיעו שמועות חדשות מקהיר. חסד התוסתרי סירב לקבל את מישרת הווזיר, והצביע לאִמאם על אליאזוּרי שהוא האדם המתאים ביותר למשרה זו. הצעתו נתקבלה ואליאזוּרי התמנה למשרה הרמה. לצדו בתור יד ימינו מינתה הגבירה את איש הכספים הנאמן שלה, היהודי אִבּן אלעוּצפוּרה.

קבוצות קבוצות התגודד הקהל בחצר בית הכנסת, כל אחד תורם מפרשנותו להתנהגותו המוזרה של חסד התוסתרי. סַהלאן בן אברהם, שכבר בקושי עמד על רגליו, ישב במרכזה של קבוצה ממקורבַי וגם אני הצטרפתי אליהם כדי לשמוע ולהשמיע. 'נכון עשה חסד התוסתרי', טען סהלאן. קולו היה חלש וצרוד, אך הקשבנו לו ביראת כבוד, שהרי הוא מן המקורבים לחסד וידע היטב את האיש ואת דרכיו. 'הוא מעדיף את העבודה מאחורי הקלעים. עתה משנרצח אחיו, אין הוא רוצה לבלוט לעין כל. בתפקידיו הבכירים נשארת השפעתו עצומה ועם זאת אין הוא נמצא במרכז תשומת הלב. וחשוב מכל, לא יושיטו לעברו אצבע מאשימה כל אימת שישתבש משהו בממשל הפאטִמי'. סַהלאן השתעל והשיעול הרעיד את כל גופו הצנום. ארשת ייסורים עלתה על פניו והוא השתתק ועצם את עיניו בחולשה.

החבורה כולה השתתקה עמו וציפתה שסהלאן יתאושש ויפקח את עיניו. 'אל תשכחו שחסד הוא הרַאיס אליַהוּד', הוספתי אני לאחר שסהלאן התאושש קמעא. 'תחושת האחריות שלו גדולה. הוא יודע שאין עליו לסכן את כל אחיו, הרבניים והקראים, בכך שיאשימו אותו באשמת מה, וכפועל יוצא תהיה השתוללות המכוונת נגד כל בני עמו. הוא מעדיף להצניע עצמו מעין ההמון'.

בִּשר בני שניצב על ידי לחש לי: 'אבא, כבוד גדולת סַהלאן בן אברהם זקוק למנוחה. יש לעזור לו להגיע לביתו. פניו חיוורים מאוד והוא נראה תשוש'. קמתי על רגלי ופניתי לסובבים אותנו: "הבה נלך לבתינו, ואתה אדוני', אמרתי לסהלאן, 'בני ואני נלווה אותך לביתך ונראה בשלומך'.

מצבו של סהלאן הלך ורע. כששוחחתי על כך עם אפרים בן שמריה בביתו, הוציא מכתב מחדרו ונתן לי לקראו. סהלאן כתב לאפרים בנימה אינטימית שכמוה לא הכרתי ביחסים שבין שניהם: '.. עצם חוליי וכאבי .. וצפד על עצמי עורי .. כל רגע ורגע אנחה עלי נפשי במרה.. ויקרבו לי ימי ואנוחה, אגווע וארווח .. אתה אצלי אב ואח וראש רעים ..'. נאנחתי והנחתי מידי את המכתב. לא שיערתי בלבי כי כה קרובים סהלאן ואפרים זה אצל זה. לא רחוקים הימים שבהם יריבים ומתחרים היו, לוטשים צפרניים וחורקים שן. עודני זוכר את המאבק שהיה נטוש בין שניהם על הנהגת הקהילה, על השליטה בשוקי הבשר ובבית הדין. עודני זוכר את המחלוקת בין שלמה בן יהודה לבין נתן בן אברהם. הלוא כל אחד מהם היה לכאורה במחנה אחר, כשתהום פעורה ביניהם ללא גשר וללא קשר. והנה, אהבה שכזאת… כמו תמיד ברגעים כאלה, הרגשתי נקיפת קנאה. נזפתי בעצמי בחשאי : 'אל תתן לתולעת הקנאה לכרסם בך..', אך ידעתי כי קול הבינה לא יגבר על אותם רגשות הפורצים מקרקעית הבטן, מן המקום שבו אין לבינה שליטה, והרגש חסר המעצורים ישמיע את קולו ברמה. שוב נדחקתי מן הקרבה, מן האינטימיות, מהמקום שאליו אני שואף כל חיי, ושוב תפס מישהו אחר את מקומי בלבו של פטרוני, או שמאז ומעולם לא הייתי בלבו, שוב אינני יודע. מערבולת של רגשות עזים הציפה את לבי ומנעה ממני לחשוב למישרין. שוב ויתרתי, כדרכי בימים האחרונים, על הרעיון לשוב ולשוחח עם אפרים על בתו אסתר. כבר ימים שאני מתחבט עם עצמי בין התשוקה הדוחקת לשוב ולנסות את מזלי, לבין היאוש בידיעה הברורה המקננת בתחתית לבי הדואב, שאין לדבר תקנה ולא סיכוי. אהבתי לא תבוא עולמית לידי מימוש של חיים, כך נגזר עלי, כך נגזר עליה, כך נגזר על שנינו, לכאוב את הבדידות יום יום, עם גופנו השוקק והדווי, אתו בלבד.

קול ההגיון השמיע את דברו: 'אדוני ופטרוני', הדברים יצאו מפי שקטים ומדודים, כאילו לא היה לבי פקעת של כאב, כאילו לא היו אגרופי רוחי קמוצים בחרון אין אונים, 'אם חלילה נגזר על סהלאן הקץ, מי יירש את מקומו בקהל הבבליים?'

'אדם אחד בלבד מתאים לרשת את מקומו', ענה אפרים מהורהר, 'הלוא הוא נהוראי בן נסים, הסוחר המַגרִבּי הגדול, שמסחרו חובק עולם, ולמדנותו גם היא מן המפורסמות. אמנם חדש הוא במקומותינו, רק לפני ארבע שנים לערך הגיע מקַירַואן, אך משפחה ענפה לו בפוסטאט, בארץ ישראל, במַגרִבּ…'

'היית כבר בביתו, אדוני ורבי?', שאלתי בסקרנות.

'עדיין לא, אך לנוכח ההתפתחויות הצפויות עלי לעשות זאת', חשב אפרים בקול, 'בית גדול לו בקַצר אלשַמע, לא הרחק מרחוב המדרגות, הלוא זה ביתו של סבו, אבי אמו, ממשפחת התאהִרתים. כמה לשכות לו בכיכר הסוחרים ומחסנים ברציף המטען ליד הנילוס. עלי למהר ולקשור אתו קשרים כדי להבטיח את השלום ושיתוף הפעולה בקהילה גם לאחר מותו הצפוי של סהלאן בן אברהם'. בעודו מדבר אל עצמו עלה בי כבזק רעיון פתאומי. ניערתי אותו מעל פני, אך הוא שב וצף כאומר לקבוע את עצמו בעקשנות מרובה במחשבותי מהיום והלאה: 'גם אפרים בן שמריה לא יחיה לעולם', זמזם בי אותו הרהור עקשני וטורדני כיתושו של טיטוס, 'בן שבעים וחמש שנים הוא היום בערך, ובעוד חמש שנים יגיע לגבורות. עם מי אני אמור למהר ולקשור קשרים למען הבטיח את השלום והשיתוף בקהילה?' אירוני ולעגני משהו היה אותו 'יתוש' שניקר במוחי. הפניתי את מבטי ובחנתי את אפרים בחינה מדוקדקת, בהיחבא כמובן. עלתה בי מחשבה שזה זמן רב לא טרחתי פשוט להתבונן בו. הוא לא נראה במיטבו. כחוש מאוד, פניו נפולים וקמוטים, שפתיו, שתמיד צרות היו וקפוצות, הפכו במשך השנים, מבלי שהבחנתי בדבר, לקו דק ונחרץ. קומתו שתמיד זקופה היתה, שחה ונכפפה, ואני לא חשתי בדבר. שערו וזקנו שבים היו. 'האיש זקן ויגע', חשבתי בהפתעה, 'צריך לחשוב על העתיד'.

הקהל שנאסף ללווייתו של סהלאן רב ועצום היה. לא נותר איש מן הגברים בבית. מסע הלוויה יצא מביתו של סהלאן, שם הכינו את הגופה כנהוג. אשתו ובנו של סהלאן קיבלו את פני האבלים ולצדם עזרו דודיו, סעדיה ואהרן בני אפרים. כאשר עבר מסע הלוויה ברחובות הצרים של קַצר אלשַמע, צעדו כל המלווים לבושי השחורים בקצב איטי. בראש צעדו המנגנים שהשמיעו מנגינות אבל חרישיות. בתווך נשאו ארבעה גברים את האלונקה, וכל כמה מטרים התחלפו ביניהם. כל הגברים בקהילה רצו לזכות בכבוד לשאת את ארונו של סהלאן בן אברהם. באוויר עמדו קולות בכי וקריאות צער, ואלה נמהלו בקולם של חלק מהמשתתפים שנשאו בקול את תפילת 'ויהי נועם'. כשהגענו אל גבול הרובע עצרנו. המסע אל בַּסאתין, הוא בית הקברות שהיה מחוץ לעיר, לרגלי הר המוּקַטַם, ארוך ומייגע היה ויימשך כשעתיים. היום היה חם ורק חלק קטן מן המלווים המשיך במסע המפרך אל בַּסאתין. הר המוּקַטַם מתנשא בצורה מעוררת תמיהה ויראה מעל קוו האופק השטוח של קהיר, ואגדות רבות נקשרו בו. מקום קבורה קדוש היה לבני כל הדתות חיו בפוסטאט ובקהיר. מבני פולחן רבים הוקמו סביבו ובקרבת הכפר הקטן בַּסאתין, שישב על שולי הבריכה הגדולה, בּירכֶּת אלחַבּשה. המצעד ארך ונמשך. חלפנו על פני בית הקברות המוסלמי הגדול, שבו נמצא גם קברו של המצביא הנערץ על המוסלמים, כובש מצרים מידי הרומים ביזנטים, הלוא הוא עַמרוּ אִבּן אלעאץ. לבסוף הגענו לבית הקברות היהודי, אל חלקת משפחתו של סהלאן, שם קבור היה כבר אביו אברהם. עשרים שנה חלפו מאז מותו. ניצבתי ליד קברו, אומר בלחש את תפילת 'אל מלא רחמים' וזכרוני נושאני אל הימים הרחוקים, אל הלוויית אביו של סהלאן. הרבה דברים התרחשו מאז. השנה הזאת נושאת בחובה רק מוות וצער, ומי יודע מה צופן לנו בחובו העתיד הקרוב. כדי לעודד את עצמי חשבתי על כלתי, אשת בני, הנושאת ברחמה את נכדי הראשון. חשבתי גם על בתי, בתקווה שגם היא תהרה בקרוב. שוב חשבתי על כך שבילדי רואה אני לעצמי בית, באין לי בית משלי, וחשתי את נקיפת הכאב המוכרת. הרהרתי לעצמי  באירוניה כי כבר לא אוכל לחיות בלי תחושת הכאב הישנה המלווה אותי כבר שנים רבות כל כך. התרגלתי אליה כאל נעלי בית ישנות. חיוך קטן ומריר עלה על שפתי ומייד העלמתיו והתבוננתי סביבי לראות אם תפס אותי מי בקלקלתי. ראיתי את אהרן בן אפרים נועץ בי מבט, אך מבטו מבין היה, מבט של ידיד, והוא התפנה לראות אותי למרות אבלו העמוק והכנה על מות בן אחותו, האהוב עליו כנפשו. רגש חם הציף את לבי. הפניתי את ראשי לעבר ההר. השמש השוקעת הפיזה את פסגתו הקטומה, וצוקיו החדודים היו עטורים בהילה אדומה. תחושה  של נועם ותקווה מילאה את לבי. היום פנה להעריב כשהתחלנו להתנהל בכבדות בדרך חזרה אל פוסטאט. הלכנו יחד, חבורה של גברים לא צעירים, אפרים בן שמריה פטרוני בצעד מדוד, ואתו אהרן וסעדיה בני אפרים, ועוד כמה מן המַגרִבּים ידידיו הקרובים של סהלאן. לא לעתים קרובות מרשה אני לעצמי לחוש קירבת נפש לאנשים. אך היום, למרות האבל, אחרי שקברנו אחד מן האנשים הקרובים אלי ביותר, פיעמה בלבי שמחת החברות והעשייה המשותפת. מה גדול כוחו של חיוך קירבה אחד.

כשהגעתי לביתי עם חשכה, עייף ויגע מן היום הקשה, קידמה את פני אשת אחי בחיוך רחב: 'בתך דַלאל בילתה אתי את היום', סיפרה לי בפנים מאירות, 'ובשורה בפיה, הרה היא ללדת'.

'חיים חדשים', קראתי, 'לעולם האל לוקח והאל נותן, יהי שם השם מבורך'. אולי זוהי התחלה חדשה גם לי, ואולי סימן לבאות. מתוך תחושה של ציפייה מתוקה עליתי על יצועי, מקווה ומוחיל כאשר כבר לא הייתי זמן רב.

 

המשך יבוא