היושבת על הנילוס ח

כב   

כוחם של חסידי נתן בן אברהם הלך והתעצם. זריקת עידוד קיבל הפלג של נתן עם חידוש מינויו של תומכם החזק, חסד התוּסתַרי, למשרת אַמיר אלג'וּיוּש, כלומר הפקיד הממונה על הצבא מטעם הממשל הפאטִמי. חסידי נתן בקהילתנו דאגו להפיץ את הידיעה ברבים בתרועת נצחון ושמחה לאיד. נתן בן אברהם עצמו, ששלח לחסידיו מכתבים מעודדים כתב להם ש'חסד התוסתרי דואג לנו ונשמע לאשר אנו אומרים לו', דברי רהב ושחצנות שעוררו בי חמת זעם ורצון עז לעשות כמיטב יכולתי כדי להכשיל את האיש הזה. הייתי משוכנע שגם פטרוני מרגיש כמוני כשחלקתי אתו את רגשותי. אפרים הקשיב לי בפנים חתומות ולא הגיב. קצת תמהתי על השלווה שבה מקבל אפרים את הידיעות הקשות לכאורה, אבל לא נתתי דעתי על כך יתר על המידה. מאוד טרוד היית במחשבותי. המחלוקת העסיקה את מוחי ללא הרף. שנתי נדדה בלילות. שעות שכבתי על יצועי הבודד, הופך במחשבות ומחבל תחבולות. בדמיוני ראיתי את עצמי מגיע עד חצר הארמון ושוטח טענותי בפני הווזיר אלגַ'רגַראי בכבודו ובעצמו. ציירתי לעצמי את הפאר וההדר, את חדר ההסבה עטור הזהב והיהלומים, המרפד בשטיחי משי מרוקמים ובכרים צבעוניים, את העבדים השחורים המניעים את מנפת הנוצות לקול פכפוכה של המזרקה המפוארת. אולי אפילו הגבירה היפה, הנחשקת, השחורה משחור, אמו של האִמאם הילד, אולי גם היא תאזין לי. כך הייתי שוקע בהזיות טרופות, שהתחלפו חיש קל ממחשבות על המחלוקת ופתרונה לדמיונות פרועים ומעוררי חלציים, שהביאוני עד מהרה לידי פורקן. אחריו היית שוקע בשינה כבדה, מוכה ברגשות אשם על משבותי המגונות ומתעורר בבוקר בהחלטה נמרצת לעשות מעשה. אולם מה כבר יכולתי לעשות? עלי לשאת אשה במהרה. רציתי באסתר, אולם השעה לא היתה כשרה. קודם כל צריך המשבר הנוכחי להפתר. כך מצאת עצמי במעגל קסמים כשהפתרון ממני והלאה. אבל אני הייתי רק חלק ממשבר מעמיק והולך שהקיף את כל קהילתנו ואת כל קהילות ישראל במזרח. המחלוקת הלכה וחזקה וסחפה את כולנו.

ערב חמישי אחד, בלכתי עם בִּשר בני אל השוק הגדול, קיבל את פני אהרן החזן. כבר מרחוק הניף לקראתי קונטרס ובו גליונות נייר אחדים. אחוז סקרנות מיהרתי לקראתו.

'סהלאן בן אברהם, בן אחותי, עוסק עתה בהעתקתו של חיבור מעניין ביותר, שכתב הגאון נתן בן אברהם, וביקש ממני לעזור בהפצתו. אני ואחי סעדיה טורחים עתה על הפצתו, לאחר שסהלאן כבר העתיקו במספר עותקים', אמר אהרן. 'יודע אני היטב את עמדתך במחלוקת. כולם יודעים. ניצב אתה איתן לצדו של הגאון שלמה בן יהודה. לכאורה, ממחנות יריבים אנחנו, שהלוא סהלאן אחייני הוא מתומכיו המובהקים של נתן בן אברהם. וגם אני, אהדתי נתונה לנתן. אם כי באזניך, ידידי הותיק, מרשה אני לעצמי ללחוש, שאהדתי נתונה לו בעיקר מטעמים משפחתיים ולא רעיוניים. ובכל זאת, מציע אני לך לקרוא את החיבור המרתק הזה. כשתסיים לעיין בו, אולי נחליף דעות בעניינו', אמר והושיט לי את דפי החיבור הכתובים בכתב ידו המובהק והיפה של סהלאן בן אברהם. מרוב להיטות לקראו בחיבור, השארתי בידו של אהרן בן אפרים את רוב מלאכת השחיטה וההשגחה באותו לילה. לאורה של עששית שמן קטנה, בתוך המחסן הקטן שבו נשמר הבשר, פתחתי וקראתי את כותרתו: 'חיבורו של מורנו ורבנו נתן גאון, כפי שקיבל מאבותיו ראשי הישיבות הקדושים וממורה חושיאל ראש בי רבנן זכר צדיק לברכה. הועתק בפוסטאט שנת אלף ושנ"ב לשטרות'. ישבתי וקראתי את החיבור בנשימה עצורה, עד שסיימתיו לקראת סוף האשמורת התיכונה. בִּשר, שעזר על ידי אהרן בעבודה, ישב למרגלותי לאחר שסיים את עבודתו והקשיב לקריאתי, אך שמורות עיניו נאחזו עייפות וראשו צנח בכבדות על ברכי. כשסיימתי את קריאת החיבור הנחתיו מידי והבטתי סביבי. אהרן, שכבר סיים את מלאכת הלילה ניבט בי בסקרנות ועל פניו ארשת שאלה. לא דיברתי דבר, תדהמתי היתה רבה מידי. חומר נפץ החזקתי בידי, ושוב מצאתי את עצמי חוזר ותוהה בדבר ערכים עתיקי יומין כגון נאמנות, יחסי חברות, כבוד הדדי. נתן בן אברהם ניהל בכתב פלסתר מנוסח בצורה מבריקה ומרתקת מתקפה כוללת על לא אחר מאשר דניאל בן עזריה, בן למשפחת ראשי הגולה, איש מצליח ורב פעלים, תומכות המובהק של שלמה בן יהודה, שכבר קנה לו הערצה רבה בפוסטאט. והרע מכל, הוא האיש אשר חיזק ועודד את סהלאן עצמו בשעתו, וגם העניק לו ברגע בלתי נשכח את התואר 'חמדת הנשיאות'.

במחסן שררה דומייה ארוכה ומעיקה. רק קול נשימתו של בִּשר הישן בשלווה וראשו מוטל על ברכי, נשמע חרישי בחלל החדר.

'אהרן', פתחתי לאחר זמן ואמרתי בכבדות, 'על מה ולמה?'

אהרן לא מיהר לענות. תשובות מן המוכן לא היו עמו. בחיבור תיאר נתן בן אברהם את תולדות משפחתו ואבותיו של דניאל בן עזריה. הוא חזר וסיפר בחיבורו את סיפורו של בוסתנאי, ראש הגולה הידוע, שעמד לצד הפרסים בראש ההתנגדות היהודית לכיבוש הערבי. לאחר שכבשה בבל בידי הערבים קיבל את מרותם. לאור הכרה וברית, העניק לו הח'ליפה בתור מתנה את בתו של מלך פרס השבויה בתור שפחה. בוסתנאי גיירה ונשאה לאשה על אשתו הקודמת, היהודיה. הפרסייה העמידה לו בנים ובני בנים, שושלת ארוכה ומסועפת שדניאל בן עזריה היה אחד מצאצאיה. מידי פעם היתה חוזרת וצצה בפי מתנגדי השושלת ויריביה הטענה הנצחית בדבר כשרותם של בני הפרסייה ובדבר יהדותם השנוייה במחלוקת. גם רב האיי, גאון פומבדיתא, שנפטר לא מכבר, והיה פטרונו של סהלאן בן אברהם, כתב תשובה מפורסמת שבה נזקק למעשה בוסתנאי. אין ספק שהחיבור שכתב עתה נתן בן אברהם, קיבל את השראתו מתשובתו של גאון פומבדיתא המנוח.

'דניאל בן עזריה שוהה עתה בפוסטאט, לאחר שעשה עת ארוכה במהדייה שבמגרב לרגל עסקיו', נענה אהרן בסופו של דבר, לאחר מחשבה ארוכה. 'הוא מתומכיו החשובים ביותר של שלמה בן יהודה. סהלאן אחייני, תומך נלהב בנתן בן אברהם, ביקש בדרך זו להבאיש את ריחו של אחד מעמודי התווך של הגאון היריב, ולחסל את סיכוייו בקהילת פטוסטאט'.

'אבל אני עוד זוכר את הימים שבהם הלכו השניים, אחיינך ודניאל בן עזריה, חבוקים באהבה רבה', עניתי בלהט, 'אני עוד זוכר את המעמד החגיגי, בעת חתונתו של נתן בן אברהם, כשהנשיא הכריז על אחיינך והכתירו בתואר המרומם 'חמדת הנשיאות'. אני זוכר את מכתבו האוהב של דניאל אל סהלאן, בעת שנשא אשה. אני זוכר היטב את כל הדברים הללו. אבל זכרוני המעולה ידוע לכל כיוצא דופן', הוספתי באירוניה, ' ואחרים כבר שכחו הכל'.

אהרן משך בכתפיו: 'במלחמה כמו במלחמה. היטב יודע אתה שמנהיגים הלוחמים על משרתם משנים עמדותיהם ועקרונותיהם לפי הצורך המשתנה. אין טעם להתיפייף. לו אתה במקומו, אולי נהגת כמוהו. סהלאן מגן על עמדתו בתור מנהיג קהל הבבליים בפוסטאט. אל תשכח שדניאל בן עזריה מהווה איום חמור, אם כי סמוי, על סהלאן. דניאל בן עזריה, נצר לבית ראשי הגולה, בבלי במוצאו, מנהיג מלידה. מה ימנע ממנו לחתור תחת סהלאן ולקחת לעצמו את ההנהגה? רק בכוח שם משפחתו ילכו אחריו האנשים וישכחו את אלה שהיטיבו עמם. הלוא כבר סיכמנו שזכרונם של האנשים קצר.'

'אם היטב הבנתי את דניאל בן עזריה ואת מניעיו', עניתי אני, 'נושא הוא את עיניו למשרה רמה יותר מאשר ראש קהל הבבליים בפוסטאט.. 'השתתקתי באמצע המשפט. 'והמשכיל בעת ההיא ידום', חשבתי לעצמי. הבטתי באהרן והוא הביט בי. רגע ארוך היו מבטינו שלובים זה בזה בשתיקה. אך שנינו ידענו היטב, שעוד עלילות רבות נכונו לקהל שלנו ולכל בית ישראל.

אינני יודע מה גרם לפטרוני להתעשת וחזור אל נאמנותו הישנה. מעולם ל שית]ני בהרהוריו אלה, ורק על ערש מותו גילה את אזני בדבר היסוסיו ופסיחתו על שתי הסעפים. רוצה הייתי לחשוב שדבקותי שלי בגאון הזקן, ודיבורי הרבים על נאמנות ועל מחויבות, השפיעו עליו. אבל בהכירי את האיש, ידעתי היטב ששיקולים פוליטיים עמדו לפניו בבואו להכריע. שמעות הגיעו לאזני כי מרבה דניאל בן עזריה לבוא ולצאת בביתו של אפרים בן שמריה, ואולי הוא שהבהיר לו מה הסיכויים ומה הסיכונים. עד כה ועד כה, הלך העימות והחריף, ושבר את כל המוסכמות והידועות. שני המחנות הקצינו את עמדותיהם ככל שהזמן נמשך וההכרעה לא נראתה באופק.

בפורים שנת ד'תת"א פרצה תגרת ידיים קשה בין שני המחנות בבית הכנסת ברמלה. השאלה שעמדה על הפרק היתה שאלת מינויו של חזן חדש לבית הכנסת. לכל אחד מהמחנות היה מועמד משלו. המתח היה כה רב שדי היה בסוגייה פעוטה כדי לגרום להתלקחות, מה גם שאלה כה נכבדה כשאלת מינויו של חזן. מדבר שפתיים עברו עד מהרה למהלומות. ידם של חסידי נתן בן אברהם היתה על העליונה. הם עשו ברמלה כבתוך שלהם והתנהגותם היתה כה אלימה וכה קולנית, עד שאנשי השלטון הפאטִמי ברמלה באו עם כוחות משטרה וסגרו את בית הכנסת, וכך נשאר נעול ימים אחדים, עד שחזר נתן בן אברהם ממסע לסוריה שקיים כדי לעשות נפשות, והשתדל אצל השלטונות שיפתחו את בית הכנסת. השמועות הללו הגיעו עד פוסטאט והוסיפו לאווירה הקשה בלאו הכי. הלוא בית הכנסת שלנו כבר נעול מספר חודשים ואיש אינו טורח אצל השלטונות לבטל את רוע הגזרה. נראה היה שהנהגת הקהילה, ולמעשה פטרוני אפרים, איבד את השליטה ואת היכולת לדאוג לענייני הקהילה, מהיותו שקוע בענייני המחלוקת.

בשבת הסמוכה לפורים, כשבוע לאחר ההתרחשויות ברמלה, הלכתי עם בוקר לתפילה בבית הכנסת הקטן של הבבליים עם בני בִּשר ואחי מַנצוּר. בחוץ נשבו רוחות עזות והשמיים היו מכוסים בעננים כבדים. בתי דַלאל חשה בראשה ובבטנה ואשת אחי חששה לה והחליטה שהנשים תשארנה בבית, וטוב עשתה. כשנכנסנו לרחוב קַצר אלשַמע, בחולפנו ליד כנסיית ברברה, הגיע לאזנינו קול ענות מכיוון בית הכנסת שלנו. מרחוק כבר נראתה ההתקהלות סביב בית הכנסת הנעול. החשנו צעדינו והגענו כמעט בריצה לתוך פקעת בגרים סוערת ומתגודדת. קולות ניחרים, פיות פעורים בשנאה ובזדון, עיניים עוורות לראות נכוחה ודיים שלוחות למהלומות. שוטרי משטרת הרובע ניסו לפשר באלותיהם את המתקהלים ולפלס לעצמם דרך אל חזית בית הכנסת. עם השוטרים ראיתי את פקידו ועושה דברו של הרַאיס אַליַהוּד חסד התוּסתַרי, כשהוא עושה דרכו בנתיב שפיזרו השוטרים בכוח. ציוויתי על בני בִּשר להתרחק מן ההמון הנסער, ואני בעצמי, כדרכי וכמנהגי, השלכתי את עצמי בבת ראש אל תוך ההמון, ובהינף מרפקים פילסתי את דרכי עד שהגעתי אל אַבּוּ אלמֻנד, עושה דברו של חסד התוּסתַרי. הלה כבר ניצב ליד השער הנעול כשהוא מנסה לפרצו. עצרתי בעדו בתנועת יד חזקה. הוא היסב את ראשו בחמת זעם וכבר אמר לשסות בי את אחד השוטרים, אך כשראה שאני הוא, התרככו תווי פניו הקשוחים.

'מה מתרחש כאן?' תבעתי לדעת, 'מה פשר המהומה הזאת, ומה מעשיך כאן, יא אַבּוּ אלמֻנד?'

אדם בעל צורה ועמדה היה אַבּוּ אלמֻנד, עושה דברו של חסד התוּסתַרי והפקיד הראשי הממונה על נמל הנילוס בפוסטאט. 'אדוני חוסיין', ענה לי, 'השר האדיר חסד התוּסתַרי קיבל צוו היתר מהשלטונות לפתוח את בית הכנסת הנעול לטובת סיעתו של הגאון נתן בן אברהם, ולהפקיד בידיהם את השליטה הן על בית הכנסת והן על ההקדשות. אני, את צוו השלטונות אני בא לקיים, וההמון הנבער הזה מפריע לי בעבודתי, ולא לחינם מכים בהם השוטרים'.

רתחתי בתוכי מזעם למשמע הדברים. חסידי נתן בן אברהם הגדישו את הסאה. לאחר שהאירה להם ההצלחה ברמלה החליטו להשתלט  בכוח הזרוע גם על בית הכנסת בפוסטאט. למראית עין שמרתי על ארשת פנים שלווה, מעשה שעלה לי במאמצים מרובים. פניתי אל ההמון שהתגודד מאחורינו. כשראו הגברים הנאבקים שמתנהל כאן דיון עם נציגי השלטונות, הרפו ממאבקם והטו אזן. ניצלתי את הרגיעה, הרמתי את קולי וקראתי בקול ובהטעמה:

'אחי ורעי, הקהילה הקדושה, אנא, אל תפריעו בעד אנשי החוק לבצע את הוראת השלטונות. יש דרכים אחרות להלחם. אל תחושו, לא נשקוט ולא ננוח עד אשר יצא הצדק לאור ולמסיגי הגבול לא תהי תקווה'.

הקהל הרוגש נסוג במקצת, אד עדיין נשמעה המולה, כזמזום נחיל דבורים נרגש. פניתי לאַבּוּ אלמֻנד ואמרתי לו בקול: 'המלחמה לא תמה. הצדק סופו שייעשה. לא נשמע כדבר הזה שקהל ישראל יישלט בידי התוּסתַרי הלזה, אשר מבקש להתרברב עליהם במעמדו ובכספו וביוקרתו הרבים. אנחנו עד לאִמאם נגיע ונפתח את בית הכנסת לכל הקהל הקדוש, ולא רק לקבוצה שולית של מסיגי גבול'.

אַבּוּ אלמֻנד הניף את ידו בתנועת זלזול ופנה עם השוטרים לפרוץ את שער בית הכנסת. אני פניתי אל הקהל וביקשתי מהם ללכת ביחד אתי אל בית הכנסת של הבבליים ולקיים שם את תפילת השבת. חזרתי על הבטחתי כי מנהיגי הקהילה לא יניחו לעניין אלא יטפלו בו בהקדם האפשרי. כלפי חוץ שמרתי על שלווה וארשת סמכותית, והקהל אכן נשמע לי והחל לנוע לאיטו לעבר בית הכנסת של הבבליים. בתוכי התרחשה מהומה. כעס, חרון, אוזלת יד. לא ידעתי כיצד ואם אוכל לקיים את הבטחתי לקהל הקדוש. לא ידעתי כיצד אפשר להילחם באישים רבי עוצמה כמו האחים התוּסתַרים. הדרך היחידה היתה לשכנעם לעבור למחנה הגאון שלמה בן יהודה. אך שום רעיון של ממש לא עלה במוחי וידעתי שהגיע השעה לכנס את כל האישים התומכים בשלמה בן יהודה ולעשות מעשה.

 

כג

באולם ההסבה של אפרים בן שמריה התכנסנו חבורה נכבדה. דניאל בן עזריה הנשיא ישב מהורהר על הספה הנמוכה אוחז בידו גביע של יין אדום ובהה בהשתקפות אור הנברשות בגביע.  שפחה נמוכת הקומה נכנסה בחשאי והביאה טסים עמוסים בבננות ובתפוחים. איש לא נטה לטעום מן הפירות. אפרים בן שמריה עמד בפינת האולם, מחליף דברים בקול חרישי עם גאלִבּ חתנו, שגידל לאחרונה כרס קטנה. שום קול לא עלה מעבר לפרגודים במעוטרים המסתירים את הפתחים לחדרי המשכב הפנימיים. אסתר לא תראה את עצמה בהתכנסות גורלית כזאת, ואני, מה נכספתי להציץ בה, ולו הצצה חטופה. עצמתי את עיני לרגע, נסחף בחלום מתוק, אך מייד התעשתתי ופניתי לשוחח עם אברהם הפרנס בר מבשר שישב לצדי, תומך נלהב של הגאון שהעניק לו את התואר 'סגולת הישיבה'. אברהם בן דויד בן סֻגמאר, הסוחר המַגרִבּי העשיר, בעל התואר 'משוש הישיבה', ישב לצדו של סוחר מַגרִבּי עשיר אחר, הוא אַבּוּ אִסחַק אברהם האַנדַלוּסי, שאותו גייס לשורותינו רק לאחרונה. עושרם הרב של שני הסוחרים וקשריהם הענפים עם אנשי ממשל וחצרנים היו אמורים לפתו בפנינו שערים לחצר האִמאם. הם היו גם אנשי הקשר שלנו עם הנגיד שישב בקַירַואן, יעקב בן עמרם, שביקשנו לגייס את תמיכתו.

'רבותי הנכבדים', פתח אפרים בן שמריה ואמר', עלינו לנהל את המאבק בכמה חזיתות'.

'החזית האחת היא חזית המַגרִבּ', הוסיף אברהם בן דויד בן סֻגמאר, 'כידוע לכם יש קשר הדוק בין השליטים המקומיים מבני זירי, אשר שולטים במַגרִבּ, לבין השלטון הפאטִמי במצרים. עלינו להשתדל אצל הנגיד יעקב בן עמרם, השולט על קהל קַירַואן, שיפעיל את השפעתו בחצר הזירית, כדי שהללו יפנו לחצר הפאטִמית ויפעילו לחץ לטובתנו'.

אַבּוּ אִסחַק אברהם האַנדַלוּסי הרים את ידו בתנועה נמרצת: ' מכיר אני היטב את אַבּוּ אלקאסִם עַלי אִבּן עַבּד אלעַזיז, הלוא הוא נציגם של השלטונות הזירים בחצר הפאטִמית. שנים רבות יש בינינו קשרי מסחר ענפים ויחסינו מצוינים. עוד מחר אלך אליו לקהיר ואסבר את אזנו בכל הקשור למחלוקת. אני מציע שאתה מצדך, מורי ורבי,' פנה אל אפרים, 'תכתוב עוד הערב מכתב לנגיד יעקב בן עמרם, והפעולה תיעשה אהדדי משני הכיוונים'.

דניאל בן עזריה, שהקשיב דרוך לשיחה, התערב ואמר: 'הבעייה המרכזית שלנו היא האחים התוּסתַרים. הם תומכים נאמנים בנתן בן אברהם. חסד התוּסתַרי, נוסף להיותו רַאיס אַליהוּד, הוא גם הכּאתִבּ הממונה על הצבא מטעם השלטון הפאטִמי, ויד אחת לו עם אַנוּשתַכּין אַלדִזבִּרי, המפקד העליון של הצבא הפאטִמי והממונה על סוריה וארץ ישראל. נגד כוחות כאלה קשה להיאבק. רק כוח עליון יעזור לנו להפיל את אלה. אם ייחלשו הם, נצליח במאבק. נראה לי שיש לנסות את החולייה החלשה בשרשרת הזאת, הלוא הוא דויד הלוי בן יצחק, הממונה מטעם האִמאם על לשכת המסים. מה דעתכם?'

'לי קשרים טובים עם יצחק הלוי', אמרתי אני, 'זכור לכם שכבר ביקרתי בביתו פעמיים וביקשתיו להתערב בעניינים שונים. אולי אלך אליו לקהיר כדי למשש את הדופק?'

לפתע שמענו קולות רמים עולים מכיוון המסדרון המוליך אל חדר ההסבה. הפנינו עיניים תמהות אל מקור ההפרעה. נכנסו שני אנשים שנשימתם קטועה ונראה שעשו את דרכם בחיפזון. שמואל בר אברהם, בעל התואר 'חמדת הישיבה' שקיבל מאת הגאון הזקן, נושם ונושף, פתח בהתנצלות: 'אנא סלחו לנו, רבותי, על הכניסה הבלתי מנומסת. אני וידידי , יוסף בן בנימין, היינו בלשכת הכספים של יוסף בן בנימין, בשוק החלפנים. השמועה הגיעה אלינו על ידי חלפני כספים שהגיעו זה עתה מקהיר היא, שחסידי נתן בן אברהם פנו אל האִמאם בבקשה להתערבות והכרעה במחלוקת, לטובתם כמובן. את הפנייה ביצעו באמצעות תומכיהם העשירים, האחים התוּסתַרים. הווזיר אלגַ'רגַ'ראי, שהוא המבצע בפועל של מדיניות הממלכה, החליט למנות בורר מטעמו, שיכריע במחלוקת ויפסוק למי הגאונות.. ..' שמואל בר אברהם נשתתק כדי לשאוף אוויר.

'ומי הוא הבורר?' נשמעו כמה קולות מתרעמים.

'דויד הלוי בן יצחק', נענה יוסף בר בנימין, 'הוא ולא אחר'.

נשתררה שתיקה מתוחה.

חלפו שבועיים. המשכתי למלא את כל תפקידי בקהילה, אך ראשי לא היה נתון למלאכתי. האווירה היתה כה טעונה. לא יכולת להחליף מילה עם אדם. איש חשד ברעהו. מתח ועוינות שררו באוויר. סוחרים מן המַגרִבּ ומסוריה סיפרו לנו כי גם שם האווירה קשה. היתה תחושת משבר כללי. נראה היה שהמחלוקת הזאת תגרום לקרע בעם, שממנו לא יוכל עוד להתאושש. המחלוקת חצתה משפחות, ידידויות ותיקות, קשרי מסחר מסורתיים. לא היה כבר ערך לקשר קודם. איש לא ידע עוד מי רעו ומי אויבו. אנשי הקהילה עשו מלאכתם כאילו כפאם השד, ראשם מושפל ועיניהם נעוצות בקרקע, כדי לא להביט איש בפני רעהו. בבית הכנסת שלנו התכנסו חסידי נתן בן אברהם תחת משמר המשטרה המקומית. כשהייתי חולף על פניו, על פני בית הכנסת שלי, חשתי כאילו נטלו ממני את חלקת אלהים הקטנה שלי. גם בביתי לא היה לי עם מי לחלוק את המתח הקשה. בִּשר היה עוד צעיר לימים, ועם אחי מנצור מעולם לא הרביתי דברים. עד מה חסרה לי אשתי באותם ימים קשים. מכבר שכחתי את השנים האחרונות המרירות שהיו מנת חלקנו, וזכרתי לה חסד נעוריה ומאור פניה. הייתי זקוק לרעיה, ובהקדם.

כעבור שבועיים התכנסנו שנית בביתו של אפרים. החלטנו שעלינו לנקוט באמצעים מיידיים ולפנות ישירות לאִמאם, או נכון יותר, לעושה דברו, הווזיר אלגַ'רגַ'ראי. ישבנו לנסח מכתב שאותו נגיש לווזיר. הערב הזה זכור לי היטב. אמצע אייר חם מן הרגיל. האוויר היה דחוס ורוח לא נשבה. למרות המזרקה הניצבת באולם ההסבה של אפרים וארובות האוויר שנועדו להעביר את הרוח הקלילה מן הנילוס, דבר לא זע. קנקנים עם מיץ תמרים קר עמדו על השולחנות הנמוכים ואנו הרבינו לשתות מהם. אווירת המחנק נבעה כנראה לא רק מן החום שבחוץ. הדעות בינינו נחלקו. המַגרִבּים היו בדעה שיש לתקוף בחריפות את אויבינו ולציין באופן גלוי את מעשיהם הנלוזים. הם ישבו וניסחו מכתב, בשעה שאברהם הפרנס ואני, ניסינו לשכנע את האחרים שאסור לתקוף באופן גלוי, אלא יש לנסלח את הדברים בזהירות וברגישות. לאחר שעה ארוכה קרא בפנינו אברהם בן דויד בן סֻגמאר את נוסח המכתב המוצע:

'עבדיך מבקשים את חסות האלהים ישתבח ואת חסות הדרתך הטהורה, יגדיל אלהים את חשיבותה, כי העניק לנו את הרשות לנהוג כחוקי דתנו על פי מה שמותר לנו, וכי לא ירשו לחלק מאתנו להשתלט על האחרים ולהכריחם למנות על עצמם את מי שאינם רוצים בו. והלוא העניקה הדרתך לנו את זאת וציוותה על דויד הלוי בן יצחק כי יחזיר את המצב לתיקנו. אבל הוא לא עשה דבר מזה. והתמשכו העניינים בינינו וננעל בפנינו בית הכנסת שלנו, היום שנתיים, ונשארנו מפורדים. וממש בשבוע הזה האחרון התחבר חסד בן סַהל התוּסתַרי עם חלק מאתנו וסייע להם נגד האחרים ופתח להם את בית הכנסת והרשה להם להתפלל על ה'ראש' שלהם והשתלט  על חלק מאתנו בעזרת השלטון והשוטרים והרחיק את כולנו מבית הכנסת שלנו והכריחנו לסטות מחוקי דתנו והם הרסו את ההקדשות ועשו דברים נוראים. ונעשה הדבר בשם אדם הנודע אַבּוּ אלמֻנד פקיד המכס בפוסטאט. ונשארו עבדיך מפורדים ונשלטים בידי התוּסתַרי הזה, אשר ביקש להתרברב עליהם במעמדו ובכספו וביוקרה רבה. ומנעו מעבדיך להתייצב בפני הדרתך. על כן, אם טוב הדבר בעיני הדרתך, תעניק לעבדיך הגנה מפני התוּסתַרי הזה שלא יתערב בינינו, מפני שאין הוא מבני דתנו, וכי יתירו לנו את בית הכנסת ואת ה'ראש' שלנו כמו לזולתנו, כדי שנחייה על ידי כך חיים מחודשים ויחול עלינו צדק הממלכה כפי שחל על כולם, ולך אדוני, תפילות האלהים עליך, הדעה המכרעת'.

אפרים בן שמריה ואני, שנינו הגבנו מיד.

'אסור לשלוח מכתב כזה', טען אפרים ומצחו חרוש קמטים, 'הלוא לא נועיל בכך דבר ורק נעלה עלינו את חמת כולם'.

'צריך להשמיט שמות רגישים', אמרתי אני, 'לדעתי רצוי שנכתוב את הדברים באופן כללי, בלי לציין שמות ובלי לצאת בהתקפה כל כך גלויה על מעשיו של חסד התוּסתַרי הקראי'.

אברהם הפרנס בן מבשר הצטרף אלינו: 'לא כדאי להדגיש את קראותו של חסד התוּסתַרי, משום שזה ירגיז אותו, הרַאיס אליַהוּד, ולגבי הווזיר אין הדקויות האלה חשובות כל כך'.

'אבל חשוב לציין שדויד הלוי בן יצחק התמנה לתפקיד, ולא פעל דבר', טען בחום דניאל בן עזריה, 'אם כי אין צורך לציין את עובדת היותו קראי'.

כך ישבנו שעות על גבי שעות לתוך הלילה החם. כתבנו, מחקנו, העתקנו, התווכחנו בלהט על כל פיסקה ועל כל מילה. לקראת סוף האשמורת התיכונה הגענו לנוסח שהוסכם על כולנו. החלטנו שאברהם בן יצחק בן פֻראת, הרופא הידוע, שהיה מאנשי שלומנו, יכתוב את המכתב בערבית בכתב ידו היפה. הוא, שהיה רופא החצר, התבקש לנסות ולהתקבל אצל הווזיר, להגיש לידו את המכתב ולהשתדל לשכנע אותו. לאברהם הרופא היה הסיכוי הטוב ביותר להשיג דברים בחצר, מאחר שאנשי החצר המובהקים, האחים התוּסתַרים ודויד הלוי בן יצחק, עמדו לצד יריבינו. קיווינו שגם הנציג של שלטון בני הזירי בקַירַואן, הוא אַבּוּ אלקאסִם עַלי אִבּן עַבּד אַלעַזיז, יחליף דברים עם הווזיר ויביא באזניו את עמדת השלטון הזירי במַגרִבּ. עם בוקר התפזרנו איש לעברו, מותשים מן הלילה הארוך, ומקווים לטוב.

מלאכתנו המאומצת נשאה פרי. ההשתדלות נעשתה מכל הכיוונים האפשריים. אברהם הרופא עשה את שליחותו בחצר, אך לא שכח גם לפקוד את פטרונו הוותיק, מושל רמלה. נציג בני זירי בחצר האִמאם לחש את שלו. אבל כמו שכבר אמרנו בפגישות שלנו, רק כוח עליון יכול היה לעזור לנו להחליש את עמדת האחים התוּסתַרים, ואל הכוח הזה התפללנו השכם והערב. והנס התרחש, וכל העם הבין וראה במי בחר אלהינו לעמוד בראש עדתו הקדושה. אַנוּשתַכּין אַלדִזבִּרי, המפקד העליון של הצבא הפאטִמי, שכוחו נראה נצחי וללא עוררין, הסתכסך עם הווזיר אלגַ'רגַ'ראי. הווזיר הזועם ציווה עליו להתייצב בפניו בקהיר, אך אלדַזבִּרי נמלט מפניו לחַלַבּ שבסוריה. מינויו בוטל ושוב לא היתה לו השפעה כל שהיא על ענייני הממלכה. המושל הפאטִמי של ירושלים שהיה כפוף לאלדִזבִּרי, שינה עכשיו את דעותיו ואת התנהגותו, והשתכנע לתמוך בשלמה בן יהודה. התוּסתַרים ראו שמעוזם נפל והרוח מתחילה לנשוב לטובתו של שלמה בן יהודה והסירו בחשאי את תמיכתם מנתן בן אברהם. כל הדברים הללו הגיעו לאזנינו טפין טפין במשך חדשי הקיץ החמים. חסיד נתן בן אברהם בפוסטאט התחילו להשפיל את קולם ואת עיניהם. בראש השנה של שנת ד'תת"ג לבריאת העולם ניתנה ההוראה המורשת מאת הווזיר: הגאון הממונה הוא שלמה בן יהודה ולא אחר. השמחה במחננו היתה גדולה. את תפילת ראש השנה כבר קיימנו בבית הכנסת שלנו, בהמון עם ובאווירה חגיגית במיוחד. עברתי לפני התיבה והייתי במיטבי, תוך שאני משמיע פיוט חדש שכתבתי במיוחד לכבוד הנצחון הגדול. גם חסידי נתן בן אברהם באו לבית הכנסת. ללא דיבורים מיותרים היתה אווירה של פיוס ומחילה, של התקרבות הלבבות. שוב לא נטרנו איש לאחיו. הקהילה כולה רצתה בשלום. חדשים ארוכים מידי של מחלוקת ועוינות הכבידו על כולנו. גם אחינו הבבליים באו לבית הכנסת שלנו כדי להתחיל את השנה החדשה באווירה של אהבה ורצון. ראיתי את סהלאן בן אברהם ואת דודיו סעדיה ואהרן בקהל, ולאחר התפילה ניגשתי אליהם ולחצתי את ידיהם. את אהרן חיבקתי ולחשתי באזניו: 'ידידותנו מעולם לא נפגעה ממש, נכון הדבר?', והוא חייך אלי. הלכנו שנינו וישבנו לנו על אחד הספסלים בפינת האולם של בית הכנסת.

'נתן בן אברהם הבין שנוצח והחליט להגיע להסכם מרצון עם אדוננו הגאון', סיפר לי אהרן, 'הם עומדים לחתום על הסכם ביניהם בנוכחות כל העדה, בעצרת השנתית על הר הזיתים שתתקיים כרגיל בהושענא רבה, ויבוא השלום על ישראל'.

'האם ידועים לך פרטי ההסכם?', שאלתי בסקרנות.

'נתן מבין שסיכוייו לנצח כעת את שלמה בן יהודה אפסו, אך הוא עדיין נושא את עיניו למשרת הגאונות. השניים הגיעו להבנה ביניהם: נתן יחזור למשרתו בתור אב בית הדין של הישיבה, וכך, על פי המסורת והמנהג, יתמנה הוא גאון לאחר מותו של שלמה בן יהודה'.

'לא הייתי נותן בידיו של נתן סמכויות מפליגות כל כך', אמרתי בדאגה, 'האיש שואף שררה בלתי נלאה, יחכה שנה וישוב לחתור תחת הגאון'.

'אל דאגה', נענה אהרן, 'הטילו עליו שורה ארוכה של סייגים, המגבילים באופן משמעותי את סמכויותיו. לבד מזאת, נתנו סמכויות רבות בידי יוסף ואליהו, בני הגאון הקודם שלמה הכהן, וקבעו אותם 'רביעי' ו'חמישי' בחבורה, כשה'שלישי' נשאר טוביה בן דניאל. למעשה הגבילו מאוד גם את סמכויות השיפוט והשחיטה של נתן, כשעל כל מעשיו מפקחים יוסף ואליהו, היושבים לידו ברמלה. ניתן לומר שרוקנו את משרתו כמעט מכל תוכן'.

'והוא הסכים להגבלות האלה?', שאלתי בתדהמה.

'למעשה, ברירה לא היתה בידו. והוא מקווה לתפוס את משרת הגאון במהרה, לאחר מותו של שלמה בן יהודה, שמתקרב כבר לגיל המופלג של מאה שנים, ואז ישיב לידיו את כל מלוא הסמכויות', ענה אהרן.

ראיתי איך אפרים בן שמריה מתקרב לעברנו וקמתי ממקומי: 'מה תאמר, אדוני, לחדשות הללו?'

שוב, כתמיד, נדהמתי למרה האיפוק שבו הגיב אפרים למשמע הבשורה. הוא חייך חיוך מרומז ואמר בשקט: 'כן יאבדו כל אויביך, ה'. הבה נחכה לחתימת ההסכם בהושענא רבה, ואז נחגוג את נצחונו של הגאון שלמה בן יהודה'.

'אדוני', אמרתי, 'לאחר הושענא רבה וחתימת ההסכם, הבה ונחגוג, אך לא את נצחונו של שלמה בן יהודה, אלא את השלום אשר שב וחזר לעם ישראל ולקהילתנו. הבה נעשה זאת עם יריבינו מאתמול', פניתי וחיבקתי את אהרן. ושנינו חייכנו איש אל רעהו, 'וברוך עושה השלום'.

ביום הושענא רבה, לאחר התפילה החגיגית בבית הכנסת, בעת שבירושלים חתמו על ההסכם, התכנסנו כל נכבדי הקהילה באולם ההסבה הגדול של הרופא המהולל אברהם הכהן בן יצחק בן פֻראת. אויבים מאתמול ישבו איש ליד רעהו, לבושים בגדי חמודות, מאירים פנים ומחייכים. הרגשת ההקלה היתה כה גדולה. צחקנו בקול ללא סיבה והיטבנו לבנו ביין. אברהם הכהן ואפרים בן שמריה קראו בפנינו כמה מכתבים של שלמה בן יהודה, מכתבים שכתב אליהם מייד לאחר שנודעה לו החלטת האִמאם. כדרכו לפני המחלוקת, שהעבירה אותו כמעט על דעתו, כתב הגאון במתינות ומוך רצון ניכר לשלום ולאהבה: ' .. וכל יראי אלהים ואהבי השלום שמחו כשמחת הקציר והודו לעושה שלום במרומיו .. בשם הקהל קהל ירושלמיים להודיע כי נקשר השלום בינותינו והאהבה נתחדשה .. והודעתי כי כל החבורה על סדרה, לא נתנה דבר..'.

סהלאן בן אברהם קם ממקומו, הרים את גביע היין כלפי מעלה ואמר: 'כל רעי וידידי משכבר, השלום חזר אלינו. וגם הגאון הנדיב כבר סלח לי על חטאי ושיגר גם אלי מכתב לאות רצון ואהבה. במכתב הוא סוקר את כל תולדות המחלוקת, וגם מאשים את עצמו במידה מרובה על כך שאיפשר לנתן בן אברהם להגיע לאן שהגיע ולא חסם את דרכו מיד עם ראשית צעדיו. לאות שלום והוקרה שלחתי לו סכום של עשרה דינרים להוצאות מחייתו. הגאון כתב לי שקיבל את עשרת הדינרים וקנה בהם צרכי אוכל להשיב את נפש משפחתו. היום מרגיש אני מטוהר ושלם, וכל רצוני לחזור ולעסוק בענייני הקהילה ולעשות לבתינו, ברוך עושה השלום'.

אני, כדרכי החשדנית, שמעתי דברים מבין השיטין. 'סהלאן לא מאושר כל כך', אמרתי בלבי, 'למעשה מכתבו של הגאון אליו הוא מכתב נזיפה, ואפילו לא סמוי כל כך'. אך כלפי חוץ הצטרפתי אל כל הקהל המריע, בשעה שסהלאן גמע מגביעו, וכולנו שתינו עמו בשמחה.

 

כד

לבתי דַלאל מלאו שתים עשרה שנים בשלהי החורף של שנת ד'תת"ג לבריאה, היא שנת אלף שלוש מאות חמשים וארבע לשטרות. בתי נעימה למראה היתה, והזכירה בפניה ובהליכותיה את אשתי המנוחה סוּרוּרה. שדיה הקטנים כבר צימחו וגופה התעגל. אשה לכל דבר היתה והגיעה השעה לדבר בה נכבדות. אשת אחי מַנצוּר הסכימה לדעתי כי יש לחשוב על עתידה ועל בעל מתאים. היא שגידלה את דַלאל, וגם לימדה אותה הליכות הבית, ודעתה נחשבה בעיני מאוד. קירבה רבה לא היתה ביני לבין בתי דַלאל, שבילתה את רוב שעותיה עם אשת אחי. גם אני עסוק הייתי בעבודתי שעות מרובות. בִּשר בני עבד עמדי וראיתיו בעבודתו במשך שעות היום, אך עם דַלאל כמעט ולא החלפתי מילה. צר היה לי על כך, אך לא ראיתי תקנה לדבר. 'עלי להשיאה בהקדם ולבנות לה בית טוב ומשפחה טובה, זה המעט שאוכל לעשות למענה', חשבתי לעצמי בלב דואב. דחקתי מראשי את המחשבות הטורדות על עצמי וגופי השוקק. זה שנים ארוכות שרוי אני ללא אשה. את אסתר אינני רואה, אך התקווה לשאתה לאשה אינה מרפה ממני. עתה, כשהשלום חזר למחננו, ואפרים פטרוני פנוי לענייני הקהילה ולכתיבתו הלמדנית, אפשר לנסות עמו דבר. החלטתי למשש אצלו את הדופק, אלך אליו, אתייעץ עמו בדבר בעל מתאים לבתי, ואם אראה כי רוחו טובה עליו והשעה כשרה, אדבר עמו נכבדות בבתו אסתר.

הדרך לכיכר הבַּשָּמים עוברת דרך השווקים, בתוך סמטאות צרות ומפותלות הומות אדם. פרדות וחמורים נושאי משאות מובלים בידי נערים לבושי צבעונים, קולות החַמָּרים נישאים ברמה, מפלסים להם דרך בין המון האדם. ברקע נשמעת הלמות הפטישים מכיוון סדנאות המלאכה הקטנות הפזורות בין הסמטאות. בשווקים ניצבים הרוכלים ליד דוכניהם, קולם נשמע למרחקים בהכריזם על מרכולתם, בעוד שותפיהם נשואים ונותנים עם הקונים על טיב הסחורה ועל מחירה. מידי פעם עוברים מוכרי משקאות קרים וממותקים, ומשמיעים צלילים בפעמונים קטנים. השמש האירה בחום נעים של שלהי חורף את דרכי, וכשהגעתי לחנותו של אפרים בן שמריה עמדה במרום השמיים, בצהרי היום. נכנסתי מבעד לוילאות החרוזים הצבעוניים שהיו תלויים בפתח אל הפרוזדור שהוביל ללשכתו של אפרים. ריחות הבשמים עלו באפי וקולות הסוחרים שצבאו על הדלפק הדהדו באזני.  על המדפים ניצבו בשורות ארוכות צנצנות מלאות כחל משובח. מקלוני קטורת מילאו את השקים שניצבו בפינת החנות. לידם עמדו שקים עם קליפות קינמון שיובאו מהודו. בשמים, תרופות נדירות, חומרי צביעה, תבלינים, ידו של אפרים רבה היתה לו בכל אלה, וקשרים ענפים היו לו עם המזרח הרחוק, סין והודו, עם המַגרִבּ ועם ארצות הים התיכון. בלשכתו של אפרים שררה אפלולית. רק הפקיד שלו ישב ליד דלפק נמוך ורשם במהירות רשימות בקולמוסו. אפרים לא נראה שם. משנכנסתי קם לקראתי הפקיד ואמר לי: 'אדוני ורבי אפרים בן שמריה יצא אל המזח ליד הנילוס. הוא עומד לצאת היום עם מטען תבלינים גדול לאלכסנדריה, וייעדר מספר ימים מפוסטאט. האם אוכל להיות לך לעזר?'

מחשבה מהירה חלפה במוחי כברק. אם אפרים אינו בביתו, בתו אסתר תהיה לבדה בבית, רק היא, בנה והשפחות. גאלִבּ ובתו השנייה של אפרים התגוררו בבית אחר, קרוב מאוד לביתו של אפרים. אוכל לבוא אליה, אוכל לראות אותה, אוכל לדבר אתה, אוכל.. ..ניערתי את ראשי בחוזקה, כאומר לגרש את המחשבות הרעות ושאלתי את הפקיד: 'זה מכבר יצא אפרים אל המזח?'

'לא, אדוני, לפני כמחצית השעה. עוד תוכל, אם תמהר, לראותו לפני שיצא לדרכו. ההפלגה תצא לדרכה עם עלות הגאות, בעוד כשעה.'

מבלי משים נשאוני רגלי לעבר המזח. ירדתי ברחוב המדרגות הארוך המוביל אל המזח שלשפת הנילוס. פי יבש היה. בלעתי את רוקי. המחשבות הסתחררו במוח ללא סדר. הרעיון, מכיוון שעלה, ננעץ ולא הרפה. אסתר, עלי לראות את אסתר. כבר מרחוק ראיתי את דמותו עטויית הזקן של אפרים מנופף בידיו ונושא קולו לעבר הסבלים החסונים שהובילו את צרורות התבלינים מן המחסנים אל הספינה.

'מה לך כאן, ידידי?' שאלני בחוסר סבלנות בולט. ראיתי כי טרוד הינו מאוד.

'שמעתי כי יוצא אתה לאלכסנדריה ורציתי לבקשך למסור שלום לידידנו ישועה הכהן החבר בן יוסף הדיין', עניתי בחפזון, 'עד מתי אומר אתה לשהות באלכסנדריה?'

'לפחות שלושה ימים', ענה אפרים, 'סלח לי, ידידי, אך טרוד אני ביותר'.

'יברכך אלהים בדרך צלחה', עניתי, ולבי נוקפני. פניתי משם, לשוב ולעלות במעלות שהובילוני אל פנים הרובע. בחדשי החורף השמש שוקעת כבר בחמש, ואף על פי שיום בהיר היה אותו היום, ידעתי שבעוד שעה בערך תרד החשיכה על העיר. לא רציתי לשוב לביתי. הלכתי לאיטי לעבר השוק הגדול, מחכה לרדת החשיכה. בחסות החשיכה, כגנב, אלך לבית אפרים ואנסה דבר אל אהובתי.

מנורת השמן בשער ביתו של אפרים לא דלקה. האפלולית הלכה וירדה על הרחוב כשניצבתי בשער והקשתי על דלת העץ הכבדה. שקט היה מסביב. כל האנשים כבר היו ספונים בבתיהם, רק הלמות לבי נשמעה באזני. 'כל הרחוב שומע את לבך ההומה', לחש באזני מצפוני המיוסר, 'מייד יתקהלו ויבואו כולם ויראו עליך באצבע'. אצבעות ידי, כאילו עמדו ברשות עצמן, המשיכו להקיש במקוש, מבלי להתחשב במאבקים שהתנהלו במוחי וברוחי. השער נפת והשפחה שהציצה מבעד לחרך הכירתני למרות האפלולית ולא היססה לרגע. היא פתחה לשני את השער ונבלעתי בפרוזדור הארוך. 'חכה כאן, אדוני', אמרה לי, 'אלך ואקרא לגברתי'.

איוושת המשי הדק הגיעה לאוזני. טפיפות רגלים קלות עטויות סנדלי בית, ריח קל של בושם מוכר. אסתר יצבה מולי, שערה פזור וארוך ושמלת בית דקה עוטה את גווה. הבטתי בה והמלים נעתקו מפי. כה יפה היתה, כה נחשקת. לבי הלם בעוז והדם זרם בעורקי במרוץ פראי. שתקנו שנינו, קרובים כל כך האחד לשני ומבטינו שלובים אלה באלה. ראית בעיניה את הרעב, את הכמיהה, את התשוקה, שכאילו נשתקפו מעיני באספקלריה של עיניה. שפתיה פשוקות, נשימתה כבדה, חזה עולה ויורד. לא העזתי לזוז, שיתוק כאילו אחזני, רק עיני דובבות ולבי פועם. לאחר שניות ארוכות כנצח הושיטה ידה ואחזה בידי. כמכת ברק היתה נגיעתה בי, וכל גופי רעד מתשוקה לא מוסתרת. היא הוליכתני אחריה מעבר למחיצה, אל תוך חדרה, אל יצועה, שם הושיטה את זרועותיה לעברי וחיבקה אותי אליה בעוז. שטף מתיקות עלה בגופי וזכרותי השוקקת מצאה את דרכה למחוז חפצה. התנפצתי אליה בגלים גדולים כשהיא משמיעה באזני את אנחותיה המתוקות. לאחר הסער באה הרגיעה. הבטתי בה, עיניה עצומות וידיה פרושות לצדדים, שוכבת על יצועה הסתור ואני לצידה, כאילו שוכן אני במקומי מאז ומעולם.

קול דברים רם עלה באזני כמתוך ערפל רחוק, חילופי דברים הולכים וקרבים. אסתר קפצה מיצועה כנשוכת נחש והביטה בי באימה. 'מה הדבר?' לחשה. זינקתי והסדרתי את בגדי. קולה של השפחה עלה, דק וצווחני: 'גברתי אינה יכולה עכשיו לראות את פניך, אדוני! אנא אדוני, אל תיכנס עתה לכאן!'

קול גברי, אדנותי ומצווה ענה לה בכעס: 'תובע אני לראות את פניה מיד. דבר דחוף לי אליה. עתה עלי לראותה. קראי לה ותצא אלי, ולא, אכנס בחוזק יד!' אמר והסמיך מעשה לאמירה, וקול צעדים גסים הלך והתקרב לחדרה של אסתר. היטב הכרתי את הקול התובעני, ואימה גדולה נפלה עלי. גם אסתר הביטה בי בעיניים פעורות מפחד ולא נעה ממקומה, כמשותקת היתה. ראיתי שעלי להתייצב מול הפולש ומול מעשיי. אהובתי תישאר חבויה בחדרה. אינני רוצה שהחרפה תפגע בה. אשא אני בתוצאות המעשה. באצבעי הצבעתי לעבר היצוע ורמזתי לאסתר כי תשכב תחתיה ותתכסה בשמיכותיה ולא תזוז ממקומה. אני הסדרתי את בגדי ככל שיכולתי, סרקתי את שער ראשי באצבעותי, הזדקפתי ופניתי לצאת מן החדר. במסדרון נתקלתי בדמותו הגבוהה של דניאל בן עזריה שצעד איתנות לכיוון חדרה של אסתר. עצרתי על מקומי וגם הוא עצר על מקומו ונעץ בי מבט מעיניו האפלות והחודרות.

'מה מעשיך פה, בחדריה של אסתר, כשאביה אינו בביתו?', שאלני בגסות.

'ומה מעדיך אתה פה, באותן הנסיבות, אדוני הנכבד?' שאלתי בענווה מעושה, כשאני דואג להבליט את צליל הלגלוג בקולי.

הבטנו אחד בשני. שנינו לא השפלנו מבטינו שניות ארוכות. 'אויב נורא הקמת לעצמך, חוסיין', אמרתי לעצמי. הרי ברור שאיש מאתנו לא יסגיר את מעשהו הנפשע של האחר, אולם לעולם לא נשכח זאת. ומה אוכל כבר אני לעולל לדניאל, נשיא ומורם מעם? ואילו הוא, אם רק ירצה, יוכל להשפילני עד עפר, בדרכי עקלתון כמובן. ואין ספק בלבי שהוא ירצה, ורגע זה בוא יבוא. אבל ברגע האחד הזה, ברגע הקצר והמתוק הזה, הייתי אני המנצח. אותי רצתה אסתר, ולי נתנה את גופה הנחשק. זה עתה קמתי כמלך ממשכבה, ואת זאת לא יוכל גם דניאל בן עזריה לקחת ממני. הבטתי בו והעליתי חיוך מלגלג על שפתי. עוצמת השנאה בעיניו הקפיאה את חיוכי, אך התעשתתי מייד. לפחות הערב אחגוג את נצחוני, ובעתיד, אראה איך לכלכל את מעשי.

'אסתר לא תראה את פניך הערב', אמרתי לו כבעל ואדון, ' אבקשך לעזוב את הבית'. שנינו ידענו היטב שנצחוני נצחון של רגע היה. שנינו גם ידענו היטב שאיש בעולם, לא אפרים בן שמריה, ולא איש מלבדו, לבד משלושתנו, לא ידעו על מה שהתרחש בין כתלי הבית הזה.

'עוד נתראה', סנן דניאל בן עזריה מבעד לשיניו, פנה ועזב את הבית.

השפחה נעלה אחריו את השער. מפניה לא חששתי. נאמנה מאוד היתה לאסתר. חזרתי ופניתי לעבר חדרה של אסתר. היא שכבה, גופה מכוסה בשמיכות וידיה חופנות את פניה. דמעות זלגו באין קול מעיניה. כרעתי ברך על ידה, ליטפתי את לחייה ומחיתי את דמעותיה.

'אל פחד, אסתר שלי', לחשתי באזנה, 'ברגע שאביך יחזור ממסעו אבקש את ידך. אני מקווה שייענה לי'.

קול יפחה עלה מגרונה: ' הוי, יפת, אין לנו סיכוי. מזה זמן רב לוטש דניאל עיניו אלי, למרות שאשתו אשה נעימה וטובה. הקמנו לנו אויב נוקם ונוטר. לעולם לא יניח לי להנשא לך, יודעת אני זאת היטב. לעולם לא אנשא שוב, וגם אתה תימק בבדידותך'.

בעומק לבי ידעתי כי צדקה, אך מיאנתי להשלים עם האמת המרה. המשכתי ללטף את לחייה ולנחמה עד כי נרגעה, ורק אז עזבתיה, יצאתי מביתה והלכתי לביתי, גופי שבע, אך לבי כבד עלי.

 

המשך יבוא