היושבת על הנילוס ג

ז

ראש השנה של שנת ד'תשפ"ו לבריאה חלף עבר, והגיעו ימי חג הסוכות. רוחות קרירות כבר החלו מנשבות מעל הנילוס, שעדיין בשפל היה, מימיו שחורים ומועטים. אשתי הרתה ללדת את ילדנו הראשון ומשפחתנו היתה כולה ציפייה. ציפייה מתוחה היתה גם מנת חלקה של כל הקהילה., ציפייה להכרזה על הגאון החדש. את הסיפור המפורט של הכתרתו שמענו כולנו בשקיקה רבה מפי בנו של הגאון החדש, אברהם, שהגיע לפוסטאט בשליחות אביו בחודש אייר של אותה שנה, כשמונה חודשים לאחר ההכתרה. אברהם בא לפוּסטאט כדי להשתתף בהלוויית משה הכהן, אחיו של הגאון הקודם. אברהם בן הגאון החדש היה חתנו של הגאון הקודם בשאתו לאישה את בתו. אמו של אברהם, אשת הגאון החדש שלמה בן יהודה, היתה אחותו של הגאון הקודם. קשר משפחתי כפול זה הבטיח היטב את שתי המשפחות במסלול הגאונות. אפרים פטרוני השתלב בקשר הכפול הזה בהשתדכו אל גאלִבּ בן משה הכהן שנפטר זה עתה.

ישבנו כולנו בחצר בית הכנסת, במוצאי שבת. מנהג עמנו לשבת שעות ארוכות בחמימות הנעימה של החצר, לשמוע ולהשמיע. אברהם סיפר ואנו הקשבנו. גם כשהתגוררתי בצוֹר לא עלה בידי מעולם להגיע לירושלים במועדים ולהיות נוכח בטקס הגדול של ישיבת ארץ ישראל. כמוני גם שאר המאזינים, מעולם לא היו בטקס. עתה ישבנו כולנו סביב אברהם, לבוש בגדים מפוארים מרוקמים זהב וטורבן רם עטוי לראשו, מכיר בערך עצמו ונוהג חשיבות בדברו:

'למרות התלאות שמצאונו בשנה האחרונה, בא עם רב של חוגגים, עולים לרגל, מכל קצות הארץ וגם מקהילות ישראל מעבר לנהר ולים. באו מחֻ'ראסאן הרחוקה, מבגדאד, מסיציליה ומערי המַגרִבּ. יצאנו משכונת הרבניים הסמוכה לחומת הר הבית, כולם לבושים בגדי לבן. בראש צעדו הגאון החדש, אדוני אבי, שלמה בן יהודה, ואחריו אב בית הדין של הישיבה צדוק הלוי בן לוי. אני ושני בני הגאון הקודם, יוסף ואליהו, הלכנו אחריהם, יחד עם טוביה 'השלישי' בן דניאל ושאר חברי הישיבה ונכבדים. התחלנו את ההקפה בחומה הצפונית של הר הבית, עוצרים בכל שער משערי החומה ואומרים על ידו את התפילה המיוחדת לו. תהלוכה גדולה ומרשימה היתה זאת. בדרכנו סביב השערים ליוו אותנו השבּאבּ המוסלמים בקולות לעג ובוז, ניסו להתקלס בנו. אך אנו לא שמנו לבנו אליהם. מימים ימימה רשות נתונה לנו מאת השלטונות לערוך את תפילות השערים ואיש אינו מונע זאת בעדנו. מרחוק ניצבו כמה גדודים של סודנים על נשקם, וידענו כי בעת הצורך, יגנו עלינו על פי מצוות המלך. אך התהלוכה עברה בשלום ובשלווה. כך צעדנו, חלפנו על פני הכותל המערבי והגענו לחומה הדרומית של הר הבית, אל שער הכהן. שם מול השער עתיק היומין, עצרנו דום עד שהגיע כל הקהל העצום. וכשעמדנו שם בהושענא רבה, אפילו שבאו מכל הקהילות שבעולם, לא היו נראים אלא כמאתיים, והן היו י"ב אלף כנגד י"ב שבטי ישראל, משער חולדה עד שער הכהן. והשתחוו לה' בהר הקודש ובירושלים. שם אמרנו תפילה בלב נשבר, נוכח הר הבית, שם כף רגלינו לא תדרוך, שם היכל הגויים מתנשא ואנחנו ניצבים מנגד ושרים:

שבח

אנעים זמירות לאדיר ונורא

במאמרו הכל נברא

גדול אתה וגדול שמך בגבורה

דברך טוב בשמים עליון ונורא

היודע ועד במי יאמר דרכי נסתרה

ואתה אלוה סליחות עוון לכפרה

זדונינו כפר כי סררנו כפרה סוררה

חוסה ורחם על עם נשואי אברה

טוב יי למעוז ביום צרה

יה הצילנו מאף וזעם ועברה

כנס נדחי שה פזורה

למען שמך הגדול והנורא

מלך אדיר ונורא

נאקתינו ענה בגבורה

סוטנינו תפיל בזעם ועברה

עתירתנו ענה מהרה

פנה אלינו כי אנחנו בצרה

צור שמך עלינו נקרא

קריאתנו ענה עוטה אורה

רחום רחם רוח נשברה

שדי מוצאינו מחשכה לאורה

תבענה שפתינו תהילה ושירה.'

אברהם שורר, עיניו עצומות, מתנועע קלות לקצב הפיוט. אנחנו הצטרפנו אליו בזמזום חרישי, עוצמים את עינינו, חיים את הרגע הקסום וממאנים להיפרד.

'כשנסתיימה התפילה בשער הכהן גלשנו למטה מעבר לקרן העופל אל נחל קדרון, בשולחנו מבט מתגעגע לעבר שערי הרחמים הניצבים בחומה המזרחית של הר הבית. אליהם אין באפשרותנו להגיע, כי הישמעאלים טומנים לידם את מתיהם והמקום מקום טומאה הוא לנו. ביורדינו אל נחל קדרון חלפנו על פני המצבות העתיקות שהשקיפו עלינו מימות אבות אבותינו, קבר זכריה,

הוא קבר אָרנָן היבוּסי, ויד אבשלום. גם חלפנו על בני הבמות, הן הכנסיות של הערלים, שלעברן לא העפנו מבט. כך עלינו את העלייה התלולה של הר הזיתים בצעד איטי ומתמשך, נושמים ונושפים בכבדות, אך עולים ועולים, תוך שהחזן קורא את ההלל והקהל עונה לכל פסוק ופסוק ב'הללויה'.

עצום עיניים, חבוק לעצמי, ניסיתי לתאר לעצמי את החיזיון הנפלא ולהיות חלק ממנו. מה נכספתי לקחת חלק בטקס מרומם הנפש ולעלות כך אל הר הזיתים, אל המקום הנשקף נוכח היכל ה', מקום שכינת עוזו והדום רגליו, לעלות לירושלים, לרַצות אבניה ולחונן עפרה.

'כך עלינו עד שהגענו למקום הטקס השנתי נוכח היכל ה", המשיך אברהם את סיפורו בקול מתנגן, 'שם ניצבת אבן שאורכה י' אמות, רוחבה ב' אמות וגובהה ב' אמות, היא 'כסא החזנים'. והיא מוצבת במקום שעמד בו הכבוד ג' שנים וחצי על הר הזיתים עד אשר חרבה ירושלים, כדברי הכתוב 'ויעל כבוד ה' מעל תוך העיר ויעמוד על ההר אשר מקדם לעיר', ולשם ישוב הכבוד, ככתוב 'ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים'. את האבן הקפנו שבע פעמים, תוך כדי אמירת 'הושענות'.

שמואל בן אבטליון, שהיה אף הוא בקהל השומעים, שיסע את אברהם בשאלו: 'והאם נכונה השמועה כי גם רב האיי גאון פּוּמבדיתא נוהג לעלות לעיר הקודש מידי שנה בשנה בהושענא רבה ולהשתתף בטקס?'

אברהם חייך חיוך דק וענה: 'השמועה – שמועה. ויש מי שמעוניין בהפצתה', סתם ולא פירש.

השאלה והתשובה פגעו במרקם הקסם שהילך עלינו סיפורו של אברהם. הקהל זע באי מנוחה. צינה דקה אפפה אותנו. קמתי על רגלי. כבר שעות ארוכות שרויה אשתי בלעדי. שבת היום ורצוני לבלות במחיצתה ולחזות בפלאי בטנה המתעגלת. 'עוד ימים תשב עמנו בפוּסטאט', פניתי לאברהם, 'האם תמשיך ותספר את סיפורך במוצאי השבת הבאה?' הקהל התפזר לאיטו. אברהם פנה ללכת לעבר ביתו של אפרים בן שמריה, מקום שבו עסקו בקדחתנות בהכנות לחתונה שתתקיים בעוד חודש וחצי, בסוף סיוון, לאחר תום ימי האבל על אביו של החתן, משה הכהן.

את סוף סיפורו של אברהם לא שמענו במוצאי השבת הבאה וגם לא במוצאי השבת שאחריה. במשך הזמן השלמתי לי את הסיפור בעזרת פירורי שמועות וידיעות שליקטתי מפי עולים לרגל שנוכחו באותו אירוע, או שמעו עליו מפי אחרים. כשזקנתי, זכיתי גם אני להשתתף בטקס על הר הזיתים, אך זהו סיפור אחר. לא עברו יומיים ומוות נוסף הכה בקהילה, אך הפעם היה זה פתח למחול שדים שנמשך ימים ושנים. מות זה היה צפוי, אך ככל המיתות הצפויות, הכה גם הוא בתדהמה ואלם לרגע. השיתוק שאחז בנו למשמע הידיעה גז מהר ופינה מקומו לשורות פעילויות קדחתניות. כצפוי, נפטר ראש הקהילה, 'ראש הסדר', המנהיג הבלתי מעורער של קהילת פוּסטאט, האיש שהצליח לקומם נגדו את גאוני ארץ ישראל ואת ראש הגולה בבבל, האיש שהמשיך את מסורת אביו הנערץ, אך גדל בצילו ולא היה נערץ כמוהו, הלוא הוא אלחנן בן שמריה.

אי אפשר היה שלא להתפעל מן הפעילות המאומצת שאפיינה את ימיו האחרונים. כדרכו, לא נח ולא שקט. איש בודד היה, ואת כל זמנו הקדיש לפעילות קהילתית. חסידים רבים היו לו, אך גם שונאים רבים. הוא הרבה במסעות כדי להרחיב את השפעתו ולא היה מקום במצרים שאליו לא הגיע. אפילו בשנתו האחרונה, בהיותו חלש וידוע חולי, הפליג על פני הנילוס צפונה אל הדלתה. במסעו זה נתרגשה עליו סופת נהר וכמעט שטבעה ספינתו. כשהגיע לעיר צַהַרַג'ת היושבת על תעלת דַמיֶיטה שבדלתה, התארח אצל שלמה השופט שקיבל אותו בכבוד מלכים. בשבת נשא בבית הכנסת דרשה על פרשת השבוע 'כי תצא' והרבה בחידושים ובפלפולים. אנשי הקהילה גבו עבורו סכום נכבד של ששה דינרים בהתפעלותם כי רבה. למחרת ישב שם לדין ופסק בעניינה של אלמנה חשוכת בנים שגיסה היה צריך ליבמה. משם המשיך במסעו בדלתה אל אגם מַנזַלה אל העיר הקטנה תִניס השרויה על אי בתוך האגם. גם שם ביקר בקהילה וישב לדין. בשנתו האחרונה יצא למסעות רק במצרים, אך בשנים שקדמו הִרבה במסעות אל כל קהילות ישראל, גם בבגדאד, בצובא, בדמשק ואפילו בקַירַואן, אצל בתו שהתגוררה שם, ביקר. בכל מקום שהגיע אליו הקים לו מעריצים, אך גם אויבים לרוב. קשה היה לאהוב את האיש הקשה ושואף השררה. זכרתי היטב את ביקורו בעכו. אני עצמי גרתי אז בצור וירדתי לעכו לביקור משפחתי. כשהגעתי לעכו מצאתי את אנשי הקהילה מלאים התפעלות מביקורו האחרון של אלחנן 'הראש', מספרים שבחיו ומהללים את פסיקתו. הם סיפרו כי בדרשות שנשא בבית הכנסת הפליא את לב כל שומעיו בפירושיו ובביאוריו. אני עצמי, אם כי השגות לי לרוב על אלחנן, ואינני אוהב את האיש ואת דרכיו, נמנעתי מכל הערה והתפללתי עליו עם כל אנשי הקהילה.

אין אני מטיל ספק בגדולתו של אלחנן בן שמריה, שישיבת פּוּמבדיתא הסמיכה אותו, אולי בעיקר בשל המוניטין של אביו. אבל היום, לאחר שנים, אני מעז לומר שבקהילות ישראל הרחוקות העריצוהו ואפילו סגדו לו, ואילו בקהילתו שלו היה האיש שנוי במחלוקת, בבחינת 'אין נביא בעירו'. ואם בראשית דרכו קנה לבבות במרכזי הסמכות, וישיבת ארץ ישראל הגדילה לעשות במנותה אותו ל'שישי בחבורה המעותד לשלישי' , לא עברו שנים רבות, וגאון ארץ ישראל פנה לו עורף. אביו נערץ היה על כולם, וגם בחצר האִמאם היו לו מהלכים, וגם זכה להתמנות רַאיס אַליַהוּד, אך אלחנן לא הצליח להגיע לדרגה הזאת, למרות שניצל את כל דרכי הקשר שהיו ברשותו. היום אני מבין שאולי תמיד ריחמתי קצת על האיש הקשה והבודד הזה. לא היה מי שישווה לו בפסיקה וללמדנותו לא היה שיעור. קהילות ישראל הפנו אליו שאלות והתייחסו אליו כמעט כאל גאון ואפילו קהל הירושלמיים בפוּסטאט, כשנזקקו לו, פנו אליו בתארים מפליגים: 'אורנו נזרנו ונזר תפארתנו, עטרת ראשינו, מחמד עיננו, נשיאנו זקן הגולה, אלחנן הרב הגדול והמובהק, יעניקהו מלך ורב, ישמרהו אל ויחיהו ויעזרה וינצרהו ויסמכהו ויתמכו בימין צדקו, בן כבוד גדולת קדושת מורנו ורבנו שמריהו הרב הראש לכל ישראל נוחו עדן, רובי השתחואות וסגידות עד אין חקר וכריעות עד אין מספר, מֶנוּ קהל הירושלמיים, זקנים וחזנים ופרנסים ועיני העדה קטון וגדול ושאר הקהל..' כשנזקקים נואשות לעזרתו של אדם רם המעלה, אין קץ לשבחים שמעריפים עליו.

 

ח

עכשיו מותר לספר כי בשנה האחרונה לחייו, ואולי משום שחש שקצר הזמן העומד לרשותו, ניסה אלחנן בכל כוח השפעתו להביא לשליטת הבבליים בפוּסטאט. היטב ראה כי אפרים בן שמריה הוא המיועד המועדף, הן על גאון ארץ ישראל והן על החצרנים האדירים, האחים התוּסתַרים. את מלאכתו עשה בחשאי, והקים על אפרים את אנשיו מבית, את קהל הירושלמיים, ואת אנשיו שלו מחוץ, הם קהל הבבליים. לא רבים ידעו כי אלחנן עומד מאחורי כל הסערות והמתיחויות שאפיינו את קהילתנו באותה שנה וגם בשנים שלאחר מותו. אבל אני, שעיניים לי לראות ואוזניים לי בכל פינה, קשוב לקולות חרישיים ורואה מראות נסתרים, ואנשי השוק הם ידידי הטובים, ידעתי גם ידעתי. את הפרטים שראיתי צורך למסור העברתי באמצעות פטרוני אל גאון ארץ ישראל. לשלמה בן יהודה, הגאון החדש, לא ניתנו אפילו מאה ימים של חסד. הקרבות בארץ ישראל נמשכו בכל עוז. פעם גברה ידם של בני קֵדַר, הבדווים, ופעם ידם של הגייסות הפאטִמים. הארץ הלכה וחרבה תחת תנואת ידם של הלוחמים משני הצדדים, ואנשיה הלכו והתרוששו. המסים הכבדים והחשש היום יומי לחיים, כל אלה גרמו לירידה הולכת וגדלה של אחינו מירושלים ומרמלה אל מצרים. על הגאון הוטל לדאוג לאנשיו, שמהם כלואים היו בבית האסורים בגין חובות כבדים שלא עלה בידם לשלמם. היטב ידעתי את כובד המעמסה שהיתה מוטלת על אדוננו הגאון, אך ידוע ידעתי גם שאת מלחמתי אני נלחם ולביתי אני עושה, ורק הגאון יכול לקבוע מי ומי יהיה אב בית הדין ומנהיג הקהילה בפוּסטאט. ברירה אחרת לא היתה בידי אלא להעביר אליו את המסרים הקשים.

הגאון הגיב במכתבים זועמים. מכיר אני היטב את האיש הצנוע ונעים ההליכות הזה, אדוננו הגאון. מכתביו תמיד בלשון נועם נכתבו. השפה שבפיו כה עשירה היתה, כה מתנגנת. אינני יודע איש המיטיב כתוב ממנו. רק יודעי ח"ן כמוני היו יכולים לדעת שזעם רב אצור בין השיטין של מכתביו אלו, וגם אזלת יד וחוסר אונים של האיש שעליו מוטלת הדאגה לכל צאן מרעיתו ואין לאל ידו: 'נכתבו טורים אלה אל חברנו יהי צור עזרו', כתב אל אפרים, 'מכאב לב ומשבר רוח מן הצרות אשר אנו בהם טבועים, וברעות אשר אנו בהם שקועים, לילה ויום פחודים רועדים, מן המחנות הנועדים,צורנו יגביר מחנות אדוננו המלך יחי לעד. ובכן תמיד אנו נושאים תפילה לעזרם, להעזר על בני קדם אשר החריבו ארץ הצבי ונשמו מסילות, ושבת עובר אורח, וליוצא ולבא אין שלום, עדי ירחם חנון ומרחם. וכדיי היה לנו לשאת המהומות אשר התישו כוחנו, והכהו עינינו, והכשילו ברכינו, והמסו לבבינו, והזאיבו נפשותינו, עד אשר נוסף עלינו שמועות קשות בעד קהילות מצרים כי נעשו כתות כתות, כת אומרת כה וכת אומרת כה, וכולם מוסרים דין במכתבים אשר יבואו בשמות אנשים, מהם ידועים ומהם לא ידועים…'.

ממכתבי הגאון נודע לי ולפטרוני שהגאון מוצף במכתבים. גם יריביו של אפרים פנו לגאון בקובלנות ובדרישות, מכתבים אנונימיים תבעו בפה מלא את הדחתו של אפרים מן ההנהגה. ויתירה מזאת, הם איימו על הגאון כי יתלוננו עליו בפני האִמאם על שמינה בפוּסטאט אדם שאינו ראוי.

ישבנו שנינו בלשכתו של אפרים, אני ופטרוני. שפתיו קפוצות היו ועיניו מצומצמות כדי סדק צר. 'מי עומד מאחורי הדברים?' שאל בזעם.

'אנא, אדוני, המשך לקרוא את המכתב', הפצרתי בו כדי להרגיעו. זעם לא יעזור לנו. קור רוח ותחבולות, זה שם המשחק.

'הם קובלים ואומרים כי רצו רוב העם לקבול עלי אל המלכות יגונניה אל, כי הרשיתי איש לא ראוי, וישמיצוך בדברים רעים, המקום יגבה הדין מכל מוציא שם רע. ויאמרו כי למען מנחותיך ומשאותיך יבואו אגרותינו..', אפרים השליך את האיגרת מידיו בזעם.

'שופכים את דמי!' צעק בקול ניחר, 'שוחד! הנשמע כדבר הזה? אני משחד את הגאון ומעניק לו שלמונים, כך טוענים אויבי. נלך לבית הכנסת ונכנס את כל הקהל מיד!'

'מורי ורבי', הרמתי את המכתב והגשתיו לו, 'אולי דברים נוספים חשובים כתובים במכתב זה. אנא, קראהו באוזני'.

'..  והנה אגרות מאת אנשים מבהילות, כי המחלוקת עצמה, והמריבה רבתה, והצעקה גדלה, ויאמרו הנה הקדימו הכל מעשה ועדויות חתומות עליו, והם מן החתומים עליו, כי הכל נתרצו במר רב שמואל הכהן בר אבטליון נוחו נועם, להיות הוא הראש עליהם, לדון דיניהם ולשפוט משפטיהם. ונוסף יגון על מכאוב, גם החשוד ישוטט על הזקנים ויתאנה ויאמר, ראו מכתב פלוני, כי גינה את הראשונים, באמרו כי הראשים הקודמים כל אחד ואחד מהם עמד על דם חברו, וגם גינה את רב אלחנן..'

הבטנו האחד בעיני השני. הגאון אישר בזה את חשדותיי, שהבעתים מכבר באוזני אפרים. שמואל בן אבטליון נושא נפשו למינוי היקר, אבל נעים הליכות הוא ולא איש תחבולות. מי שעומד מאחוריו, מסית את הקהל, דואג שישלחו מכתבים עלומי שם לגאון וקושר קשרים עם אנשי החצר, אינו אלא אלחנן. אם נכונים חשדותיי, מבקש אלחנן לסכסך את קהל הירושלמיים זה בזה, רק כדי שבסופו של דבר יירש סַהלאן בן אברהם מן הבבליים את מקומו.

לקחתי לידיי את המכתב והעפתי מבט מהיר בשורותיו האחרונות: 'אני יושב בעיר קודש אלהינו יכוננה, בוכה על עצמי ועל עת אשר נצרך אלי. אני איני ראוי לאנשי העת הזאת, אבל מה לעשות, והשם נקרא ואי אפשר למאוס באשר העטה אלהינו יהי שמו מבורך. לא גבה לבי ולא רמו עיני, אני בתומי אלך, בוראי הרימני בטובו. אם כה יאמר לא חפצתי בך, הנני, יעשה לי כאשר טוב בעיניו. הודעתיך המרורות אשר ישקוני על אודותיך, וכבר כתבתי אל מקצתם להוכיחם, מלך הכבוד יניח לך מכל אויביך מסביב ושלומך ושלום כל קהלך ירבה נצח'. הגאון חתם כהרגלו 'שלמה הצעיר ראש ישיבת גאון יעקב בירבי'. לבי נכמר אל האיש העניו הזה. ראוי היה לו לשבת שליו בביתו ולעסוק בתורה. את מינויו רואה הוא בתור שליחות אלוהית, ומכיר אני אותו די כדי לדעת כי יקדיש את כל ימיו לחייו למען קהילתו, אשר הרבה מרורים תשביענו. צנוע האיש וותרן. בין אנשים כמו אלחנן בן שמריה משול הוא לתינוק בן יומו. היטב מודע אני לחלקי במינויו ולבי נוקפני על כך. אך אני, לפטרוני אני עושה ולביתי אני עמל, ולבני העומד להיוולד כל דאגתי. 'רגע', אמר אפרים, 'יש כאן עוד פיסקה בצד, בלשון ערבית.', הוא קרא במהירות ואמר בזעם: 'צדקת גם בהשערתך בדבר יפת הלוי בן טוביה. גם ידו במעל. הגאון רצה לפטרו מן הכיבודים שהעניקה לו הישיבה בשעתו, אך חזר בו. יפת, עלינו לטכס עצה איך לכלכל את צעדינו הבאים'.

אלחנן בן שמריה מוטל עתה מת לפנינו, אך המזימות שרקם ממשיכות לתת את פריין.

אלוהינו יתגדל שמו מעניק לנו מחסדיו. פעם משפיל ופעם מרומם, פעם נוטל ופעם נותן. חודש לאחר פטירת אלחנן בן שמריה כרעה אשתי ללדת. חודש סיוון חם מן הרגיל היה. אגלי זיעה זעירים בצבצו על פניה החיוורים עת קראה לי בחשאי וביקשה שאזעיק את אמי, את אמה ואת המיילדת. לבי חישב להתפקע מעוצם ההתרגשות, מגודל החשש, מהאושר שהציפני. בשעת הלידה ישבתי בחדר ההסבה, קשוב לכל רחש שעלה מחדרנו. סביב סוּרוּרה טרחו שלוש נשים מיומנות ולא היה לי אפוא ממה לחשוש, אבל עורי נעשה חידודין חידודין בזכרי את כל הנשים הצעירות שהכרתי אשר מתו בעת לידתן. שמעתי גניחות חנוקות ולבי יצא אל אשתי הצעירה, הענוגה, שהסבה לי עונג כה רב והשרתה שלווה על מעוני. והנה נשמעה פעיית ילוד, מהוססת משהו, ואחר כך במשנה מרץ. לבי גאה בקרבי. אמי חשה אלי במרוצה מחדר המשכב, עיניה קורנות, פניה זורחים: בן נולד לך, בני, בן בכור, נכד בכור, מה מאושרת אני!'

'ואשתי, מה לה?'

'שלום לה, בני, מאושרת הינה, חוש אליה וברכנה.'

חובקת את תינוקה העטוף, כה יפה באושרה , שכבה אשתי על יצועה. ליטפתי את שערה וחשבתי בלבי: 'זוהי מנת חלקי עלי אדמות, אשתי ובני. למענם אהפוך עולמות, אבטיח את חלקי בקהילה, ולו למענם'.

טקס ברית המילה נערך בבית הכנסת שמונה ימים לאחר הלידה. המון אדם התכנס לברכנו. תפילות מיוחדות נאמרו לכבוד הרך הנולד ולכבודי. החלטנו לקרוא לילד שלמה, על שם הגאון שלמה הכהן שנפטר לא מכבר, וכך הכריז המוהל בטקס הברית. אך גם אמו וגם אני, בשבתנו יחד צופים בו בשעות הערב, לאחר שחזרתי מעמל יומי, קראנו לו בשם הערבי בִּשר, שפירושו עליצות. כה עליז היה התינוק, צחקן וחסר דאגות. בסתר לבי קיוויתי שחיוכיו ועליצותו יסירו דאגה מלבי ויאירו את חיי באור חדש. וכך היה בבואי לביתי. חיוכיו השכיחו ממני את עמל יומי ואת חשרת המחלקות שאיימו מעתה לקרוע את קהילתנו המעטירה לגזרים.

 

ט

חורף של גשמי ברכה פקד את ההרים הרחוקים בשנת אלף שלוש מאות שלושים ותשע לשטרות. הנילוס גאה והציף את כל שטחי המזרע בטין חום ופורה. בבת אחת שבה השמחה והרווחה אל עירנו, שידעה כמה שנות בצורת רצופות. דומה שגם האִמאם, שהיה עסוק בתענוגותיו ובילה את רוב זמנו עם 'הקסם השחור' שלו, הסודנית רבת הכישרונות, שוב לא חיפש לו מעשי אכזריות יוצאי דופן להתענג עליהם. שלווה ירדה על עירנו ועל ארצנו. בני הלך וגדל והביא רוב שמחה לביתנו. הפרנסה היתה קשה כתמיד. עסוק הייתי בבית הדין, כותב שטרות מבוקר עד ערב. בשבתות ובחגים הייתי עובר לפני התיבה בבית הכנסת, כשעל ידי עוזר מפעם לפעם החזן הצעיר והמוכשר אהרן בן אפרים, שכבר הוכתר בתואר 'ממונה' על ידי הגאון שלמה בן יהודה. בימי חמשי בשבוע הייתי מבלה בשני השווקים, השוק הגדול והשוק שעל יד בית המרחץ של העכבר, טורח על שחיטת הבשר לכבוד השבת. בבית המרחץ של העכבר הייתי טובל את בשרי לאחר סיום העבודה בשוק. חדריו הקטנים והדחוקים הם שנתנו לו את הכינוי המוזר. אנשי פוּסטאט טענו שרק לעכבר יש מקום בחדרים קטנים כל כך. ידי מלאו עבודה גם בטיפול בבתי ההקדש. מכל המלאכות הרבות הללו היה שכרי הניתן לי מקופת הקהילה זעום ביותר.

למרות השלווה ששררה בעירנו ובארצנו, הלך המתח בקהילה שלנו וגבר. האווירה היתה כה דחוסה עד כי לא ניתן היה לדעת מתי ולמה תחול ההתפוצצות. די היה בפרשה משפטית מייגעת כפרשת אברהם בן שמואל הספרדי כדי להסעיר את הלבבות ולהצית את התבערה. בחודש טבת של אותה שנה הביא אפרים בן שמריה את הפרשה הארוכה והמייגעת לידי גמר, אך לא עלה בידינו להסתיר מן הקהילה את המאבק האמיתי המסתתר מאחורי פרשה משפטית רגילה. נראה שפרשה זו שמשה מעין זירת מאבק, והפעם כמעט בגלוי, בין כל הטוענים לכתר ההנהגה. אך עלי לחזור לנקודת ההתחלה., וזו היתה שנים רבות לפני כן, לפני שבע או שמונה שנים. זכרוני כבר אינו עומד לי. שנה בערך לפני הירצחו של האִמאם 'החרדון', אלחאכִּם. אני זוכר את המעמד רב המשתתפים בחצר בית הכנסת. הסוחר האמיד שמואל הלוי בן אברהם הספרדי, שהיה חולה במחלה אנושה, כינס את כל הקהל כדי שיהיו עדים למעשיו. עוד הגדיל עשות הסוחר והזמין למעמד הזה גם את נציגי הקראים וכמה עדים מוסלמים מהימנים. הונו של סוחר זה היה מושקע בסחורות שהיו בידי שלושה שותפים שישבו בפוּסטאט ובקַירַאון. לשמואל היה בן יחיד, צעיר מאוד, כבן שמונה שנים. לעיני כל הקהל הכריז שמואל כי הוא מפקיד את כל הונו בידי שני אנשים הידועים בתור מהימנים וזריזים, הלוא הם יפת הלוי בן טוביה, סוחר הניל הידוע, ויוסף בן בנימין, השולחני העשיר. על שני האפוטרופסים הללו הפקיד שמואל הלוי משגיח שיפקח על מעשיהם, הלוא הוא מבורך הכהן בן יוסף הקרא. לאחר ההכרזה הזאת, קבל עם ועדה, נכנסו כל הצדדים כדי לכתוב את המעשים בשטרות כדת וכדין. את שטר הצוואה המכריז על רצונו של החולה התכבד לכתוב יפת הלוי בן טוביה. אפרים בן שמריה, שהיה אז 'מומחה' בלבד, כתב את שטר המינוי לשלושה. בשטר זה שחרר החולה את השלושה מחובת שבועה והפקיד בידיהם את כל רכושו ללא סייג, עד שיגיע בנו לבגרות. זוכר אני את הילד שעמד במשך כל המעמד הזה לצד אביו ועיניו לטושות. חשבתי אז מה בוגרת ארשת פניו. המוות הקרוב אליו כל כך הפקיע ממנו את כל שחוק הילדות.

זמן קצר לאחר מכן מת האב. המשגיח, הלוא הוא מבורך הכהן בן יוסף הקרא, הריץ מכתבים אל שלושת השותפים שהחזיקו בהונו של שמואל הלוי והפגיע בהם להעביר את הסחורה שהיתה שייכת לנפטר, או לחלופין למכור אותה ולשלוח את שוויה בכסף אל האפוטרופסים. השותפים נענו לקריאה. נציגם, הלוא הוא שמריה בן שלמה, סוחר הצדפות מקַירַואן, שלח את כל הסכום, כאלף וחמשים דינרים, אל האפוטרופסים בפוּסטאט. יפת בן טוביה כתוב לו שטר פיצוי וזיכוי. באותו יום הייתי גם אני נוכח בבית הדין, יפת הלוי עמד על כך שהוא עצמו יכתוב את השטר ויחתום בו. יכול אני לדבר סרה באיש, אך כשהוא לוקח אחריות על עצמו, הוא ממלא את התחייבויותיו על הצד הטוב ביותר.

במשך השנים שחלפו הייתי פוגש בילד היורש שהלך וגדל' מפעם לפעם, בדרך כלל בבית הכנסת. ילד שתקן היה, מוזר במקצת. אמו גידלה אותו לבדה בעזרת שפחתה. פעם ראיתיו בשעת קטטה. הצעקות יצאו קטועות מפיו והעורקים פעמו משני צידי ראשו. תמונה זו נחרטה במוחי.

בכ"ב בשבט, שנת אלף שלוש מאות שלושים ושבע, בא הילד שגדל לבית הדין. לבדו בא. זוכר אני היטב את היום ואת התאריך. הוא ניצב בפני והראה לי שטר המאשר את בגרותו שנכתב באותו היום, כדי שאאשרו. בדקתי את השטר בדיקה מדוקדקת ומצאתי שנכתב בביתו של אפרים הכהן

הגביר העשיר ומחותנו של הגאון. השטר אישר שאברהם הלוי בן שמואל הספרדי הגיע לבגרות כדין. זכורני שחשבתי אז על האפוטרופסים הנאמנים. זכותם היתה להשתתף במעמד חגיגי שכזה. 'נער מוזר', סיפרתי את כל הפרשה לאשתי, בשבתנו לעת ערב ליד הקאנוּן המפיץ חום נעים. 'היטב הוא יודע לדאוג לעצמו, אם עד לביתו של אפרים הכהן הגיע'.

בחודש כסליו של השנה שאני מספר עליה החל אברהם הלוי להסעיר את הקהילה. שנתיים חיכה מאז הגיע לבגרות. במשך שנתיים אלה לא עלה בידו לכלל הסכמה והבנה עם האפוטרופסים שלו. בשבתו לבדוק את החשבונות הגיע למסקנה שהשנים מעלו באמונו וברכושו. הוא לא היסס, פנה אל הקאדי המוסלמי ושטח בפניו את טענותיו. הלה, מבלי לזמן את השניים אליו, פסק להם מלקות. הדברים נודעו עד מהרה בקהל ועוררו סערת רוחות. הקהילה התפלגה לשניים, תומכי האפוטרופסים מזה, ומצדדי אברהם הלוי מזה. אבל מתחת לפני השטח סערה התרגשות אחרת. בין נכבדי הקהילה קמה מחלוקת. יום יום לאחר התפילה יכולתי לראות קבוצות אנשים נסערים, מדברים בקול רם, מניעים בידיהם, כמעט עד למהלומות הגיעו. שמואל בן אבטליון היה אב בית הדין המועדף על חלק גדול מן הקהילה, וחסידיו רצו לראותו מכריע בפרשה. אני וחסידיו של אפרים בן שמריה תבענו שפטרוני ישב לדין ויסיים את הפרשה שכבר נתמשכה זמן רב מידי והציקה לכולנו. אברהם הצעיר עצמו הסתובב בין כל הקבוצות בפנים מעוותות מזעם, סיפר, צעק, הניף בידיו, הראה לכל מי שרצה את ניירותיו ושטרותיו, הסביר את מניעיו, השמיץ את אפוטרופסיו.

ביום חמישי בשבת, ה' בטבת, א'של"ט לשטרות, התכנס מושב בית הדין. חסידי שמואל בן אבטליון גברו והוא ישב בראש המושב. עמו ישבו עוד חמישה זקנים. סיעת אפרים בן שמריה לא היתה מיוצגת במושב זה. מתוח ועצבני הייתי כל אותו היום. יוסף בר בנימין השולחני חלפן הכספים, ויפת הלוי בר טוביה סוחר הניל מצד אחד.  אברהם הלוי הצעיר מן הצד האחר, שטחו כל אחד את טענותיו. האפוטרופסים טענו להגנתם שהנפטר העניק להם יד חופשית לנהוג ברכושו ככל העולה על דעתם ולא חייבם למסור דין וחשבון, גם לא להישבע. בפנים חמורות אמר יפת בן טוביה: 'זוהי הצוואה שניתנה לנו, ואנחנו נוהגים לפיה בהתאם למה שמחייבת אותנו הלכת רבותינו זיכרונם לברכה'. עם זאת הסכימו השניים שאם יפסקו בתי הדין, הן היהודי והן זה של אומות העולם, ימסרו לצעיר דין וחשבון על מצב רכושו. הדיון נתמשך. מחוץ ללשכת הדין, בחצר בית הכנסת, ישב המון רב. אפרים לא היה שם, וטוב עשה. אני ספגתי באות יום קיתונות של חרפות ובוז עבורו. חמשת היושבים בדין לא הגיעו לכלל הכרעה והחליטו לדחות את הדיון למושב הבא. הם תבעו מן הצעיר שיביא את המסמך המעיד על בגרותו לעיונם של שלושה זקנים נכבדים, העשיר המופלג שלמה בן סעדיה, הנכבד יפת בן יצחק ובראש כמובן שמואל 'ראש הקהל' בן אבטליון. כמו כן תבעו מן הצדדים להימנע ממגע ביניהם ומביקור בבית הדין המוסלמי.

כשיצאו הצדדים מלשכת הדין אישרו המתקהלים את ההחלטה בקולות תרועה. אני ידעתי שהפעם ידינו על התחתונה. גם את המושב הבא יקיימו בלעדינו. את השטר המסכם של מושב היום כתב במו ידיו שמואל בן אבטליון ולא חשב להיעזר בסופר מיומן כמוני. קפצתי את ידי לאגרוף והחלטתי: את הדיון יסכם אפרים בן שמריה, ולא אחר, ויהי מה. עלי לנצל קשרים שעדיין לא ניצלתי. רק לפני שבוע הגיע אברהם בן הגאון בשליחות אביו לפוּסטאט, כדי לאסוף תרומות לישיבה. רק שבוע שהה במחיצתנו וכבר הספיק להרגיז רבים. מתהדר בלבושו יתר על המידה, מפזר כספים על ימין ועל שמאל. ידענו כי אביו הגאון חי בצמצום והישיבה זקוקה לכל פרוטה. 'האם את כספיו הוא מפזר לכל רוח, או את כספי הציבור?' שאלו אנשי הקהילה איש את רעהו למראה התנהגותו הראוותנית והשחצנית. הם כמובן לא ידעו מה שידעתי אני. הגאון כתב לאפרים וביקש ממנו כי יפקח עין על בנו. היטב הכיר האב את בנו יקירו, אך כדויד המלך בשעתו, התקשה לעצבו. שלושה בנים היו לגאון, אך האחד מהם נפטר בילדותו. השני בילה שנים במחיצתו של רב האיי גאון פומבדיתא בבגדאד, ושמע תורה מפיו. ונותר לגאון לעזר כנגדו רק בנו זה, אברהם. גם שלוש בנות היו לגאון. נחת מרובה לא שבע מחתניו. חיים לא קלים היו לגאון שלנו, ואת רוב עתותיו הקדיש לעדתו ולאנשיו. על עצמו לא הרבה לחשוב.

עוד באותו ערב יצאתי לפגוש את אברהם בן הגאון. בביתי עוד לא הייתי. מה נכספתי לחבק את אשתי ולשאת בזרועותיי את בִּשר, בני הקטן, והרי עלי עוד למהר לשווקים ולפקח על שחיטת הבשר המתבצעת הלילה. מיהרתי לגרש מחשבות טורדניות אלו ממוחי. אברהם קיבלני בביתו של אברהם הפרנס בן מבשר, ידיד גדול לאביו ועשיר מופלג. הוא שאירח את אברהם ודאג לכל מחסורו. לא הכברתי במלים. אברהם, למרות ראוותנותו ורהבתנותו, מהיר תפיסה היה וממולח. מיד הבין את אשר לפניו.

'עליך להטיל את מלוא כובד משקלך למערכה הזאת', הפצרתי בו, 'אפרים בן שמריה הוא איש אמונו של אביך ועושה דברו בפוּסטאט. עליו להגיע להנהגת הקהילה לא רק מכוח מינויו של הגאון, אלא מכוח ההסכמה של רוב אנשיה. הכרח שהוא יישב בדין במשפטים חשובים ופסיקתו היא שתקבע'.

'כך אעשה', השיב אברהם, 'את המושב הבא כבר איבדנו, אבל הפרשה לא תוכרע בו. אדבר עם נכבדי הקהילה ועשיריה. איש מלבדם לא ישמע על כך. אדאג לכך שאת המושב המכריע ינהל אפרים'.

לחצנו כף. מיהרתי לעזוב את ביתו של אברהם הפרנס מבלי להיפרד ממנו לשלום והחשתי צעדיי לעבר השוק שליד בית המרחץ של העכבר. עבודת שחיטה גדולה ציפתה לי שם הלילה. רעב הייתי וצמא, אך ידעתי שהמלאכה נעשתה.

עשרה ימים לאחר מכן, ביום ב, ט"ז בטבת, התכנס המושב הבא. קצרי רוח היו כולם. הפרשה הממושכת הזאת העיבה על חיי הקהילה התקינים וגררה אחריה ריבוי מעשי מרמה בבתי הכנסת וכיוצא בזה. קהל רב התכנס בבית הכנסת של הירושלמיים, שבו ישב בית הדין. קולות נרגזים תבעו לשים קץ לפרשה. אברהם הלוי נכנס במהירות. קולות גנאי ליוו אותו בהיכנסו. נשארתי בחוץ לצפות במתרחש. עשרה זקנים ישבו הפעם לדין בראשותו של שמואל הכהן 'ראש הקהל'. שני הצדדים הגיעו להחלטה למנות עליהם בורר מוסכם והבחירה נפלה על שמואל 'חמדת הישיבה' בן אברהם התאהִרתי, בן למשפחת הסוחרים המַגרִבּים הידועים. משלחת יצאה לקרוא לזקן הנכבד לבית הדין. אך העבודה המזורזת שעשה אברהם בן הגאון נשאה פרי. שליח הביא את תשובתו המתנצלת והמתחמקת של שמואל 'חמדת הישיבה': הוא אינו פנוי בגלל עיסוקיו וסיבות אחרות. אני ידעתי היטב מה הן 'הסיבות האחרות'. למשלחת שהגיעה אליו רמז שמואל כי יסכים לשבת במושב של שלושה, עם אפרים 'החבר בסנהדרין גדולה' בן שמריה, ועם שמואל הכהן 'ראש הקהל' בן אבטליון. בלית ברירה קיבל המושב את הצעתו של שמואל 'חמדת הישיבה' וסוכם לקיים מושב נוסף ואחרון בסוף חודש טבת. בינתיים התחייב אברהם הלוי שלא יהיו יותר מעשי מרמה בבתי הכנסת. שני האפוטרופסים התחייבו של א ילכו לדיני גויים. את השטר כתב שוב שמואל בן אבטליון ואני ידעתי כי לא די במה שעשינו. עלי להבטיח את מקומו של אפרים בן שמריה בראש בית הדין בפסק המכריע.

בערב אותו יום, ערב חמים, ישבנו בחצרו של אפרים בן שמריה. המזרקה התיזה רסיסי מים קרירים ורעננה את האוויר. גאלִבּ ויוסף, שני חתניו של אפרים, נראו מודאגים. אסתר ומלכה, שתי בנותיו של אפרים, הגישו מגשים עמוסי פרי וישבו לצדנו. נסינו לנהל שיחת חולין. אסתר סיפרה ששפחתה שמעה בשוק הקטן של היהודים כי מכינים בקהיר את ביתו של אברהם הכהן בן יצחק בן פֻראת, הרופא הידוע.

'בשוק אומרים', סיפרה אסתר, 'כי אברהם הכהן יהיה מעתה רופאו של האִמאם'.

'איך הסכים המושל הפאטִמי של רמלה לוותר עליו?' הקשה גאלִבּ.

'אומרים שברירה לא היתה בידו', ענתה אסתר, ' האִמאם תבע את בואו של הרופא לקהיר. מוניטין יצאו לאברהם הרופא. אין כמוהו בחוכמת הרפואה. אמרו בשוק שמחר עתידים הוא ובני משפחתו להגיע לקהיר.' השנים היטיבו עם אסתר. היא התבגרה ויפתה. זכרתי את כיסופיי אליה וחייכתי לעצמי. הלוא אין כאשתי לאהבה ולתענוגות.

אפרים תפס בידי וניערני מהרהורי. 'הוא האיש! עליך לגייס אותו מייד. צא מחר. עד סוף החודש עוד עתותינו בידינו. צא מחר לקהיר!'

'למה תמיד אני צריך לעשות את העבודה השחורה?'חשבתי לעצמי בכעס, אבל בקול אמרתי בשלווה מעושה: 'הפעם יצא גאלִבּ לקהיר. אני אשאר כאן ואגש לבקר את הזקן הנכבד עִמאד אַלדַולה, הקאדי העליון, כדי להביאו בסוד העניינים'.

אסתר הביטה בי. היא היחידה שחשה בזעם האצור מתחת לשלווה שבקולי. החזרתי לה מבט והיא חייכה אלי.

 

המשך יבוא