היושבת על הנילוס ב

ד

שנת אלף שלוש מאות שלושים ושש למניין השטרות היתה שנה בלתי נשכחת עבורי. שנה שבה התגשמו סוף סוף כמה מחלומותי. בהושענא רבה באותה שנה הכריז הגאון יאשיהו במהלך הטקס השנתי של הישיבה על הר הזיתים את אפרים 'חבר בסנהדרין גדולה'. בזה הכריז קבל עם ועולם שאפרים הוא המנהיג של קהל הירושלמיים בפוּסטאט והוא האיש שהישיבה חפצה ביקרו. שנינו, פטרוני ואני, ידענו מי מסתתר מאחורי הדברים. היטב זכרתי את הבטחתו של דויד הלוי בן יצחק, שצבר מאז הרבה עוצמה וכוח בתוקף תפקידו בלשכת המסים של האִמאם. אני מצדי טרחתי הרבה על הידוק הקשרים עם עשירי הקראים בפוּסטאט, ונהגתי להרבות בביקורי במַג'ליס שלהם. הדברים בוודאי הגיעו לאוזנו של דויד הלוי, והוא העבירם אל פטרונו שלו, חסד התוּסתַרי. שוב, כאז, היה זה אלחנן בן שמריה שהכריז את החדשה המסעירה בבית הכנסת במוצאי שבת. שבועיים לאחר הושענא רבה. אפרים בפנים קורנים. עוטה פוּקאניה, היא השלמה הרחבה, עשויה משי משובח ומרוקמת בשוליה ברקמת זהב, וטורבן רם מתנשא על ראשו, זקנו סרוק בקפידה וידיו שלובות בנחת, קיבל את ברכות הקהל שהצטופף סביבו בבית הכנסת. דומה שחסידיו של שמואל בן אבטליון נעלמו כמעט מעין רואה. לאחר שנסתיימה תפילת הערבית יצאו גם כל הנשים לחצר הסגורה, ששיפוצה כמעט ונסתיים. אשת אפרים ניצבה ככלה בחופתה, לצידה שתי בנותיה. 'עכשיו ישיאו את בתם ליוסף' שמעתי את אשת שכני סולימאן פוטטת עם רעותה. 'הגיע הזמן', הסכימה אתה בת שיחה. 'שמעתי כי גם הבת הקטנה עומדת בפני אירוסין'. 'כן, ושידוך טוב הוא, אין כמוהו, הלא הוא גאלִבּ הצעיר, בן משה הכהן. צעיר מיוחס ולמדן. סופר זריז. הלוא אביו משה הוא אחיין של שלמה הכהן בן יהוסף, המועמד לרשת את מקומו של הגאון. שידוך מצוין'. הוסיפה מצידה אשת סולימאן. חרקתי שן ופניתי הצידה. אך קולה של רעותה של שכנתי השיגני. היא הרימה קולה פתאום וקראה: 'סוּרוּרה, סוּרוּרה, בואי, עמדי אתנו!' השם הקפיץ אותי. אין זה שם נדיר, אך גם שם נפוץ איננו. הלוא זה היה שמה של בת שכניי בצוֹר, נערה נכספת. הלוא פירוש השם הוא 'שמחה'. מיהרתי והעפתי מבט בוחן וראיתי נערה מתקרבת. פניה מצועפים היו, ולכן ידעתי כי כבר הגיעה לבגרות. לבושה פשוט, שמלת פשוטה בעלת שרוולים רחבים המסתירה מתחתיה מכנסיים רחבים, ועליה מעיל פתוח מלפנים, אך הלבוש תאם את מתאר גווה, ויצורי גווה, עד כמה שניתן היה להבחין בעד הלבוש העוטפה, נאים היו. תנועותיה עדינות ורגועות בהתקרבה לאמה ושכנתה. היא באה וניצבה קרובה אלי, אינה מבחינה בי. ביד אחת הפשילה את שולי צעיפה ושאלה את אמה בקול שקט וערב: 'מה הדבר, אמי?' יותר לא הקשבתי. תווי פניה שצצו בחטף מבעד לצעיף שבו את לבי. פניתי והלכתי לחפש את אבי.

אבי, דויד בן שכניה, חזן, סופר ובשנים האחרונות המשגיח על השחיטה בשווקים, משרת הציבור, מיומן, זריז, ועני מרוד. הקהל העריך מאד את עבודתו. כך גם נכבדי הקהל, וכך גם הגאונים שברשותם עבד, שמעיהו ויאשיהו בן אהרן. הכנסות מכל זה לא היו לו. שלושים ושמונה שנים כבר מלאו לי. זה שנים אני נושא את עיני לנשים שלא לי נועדו. אמי כבר בוכייה בלילות, נואשת מן התקווה לנכד. אבי אינו מדבר, רק מביט בי ושותק. בריא איננו. אני המיועד לרשת את מקומו בכל משרותיו. אחי הצעיר מַנצוּר, השתיקה יפה למעלליו. אני הבן, תקוות המשפחה. אבי ניצב בקרב ידידיו. כולם משוחחים בחדשות האחרונות ובפשרן. הצטרפתי לקהל המשוחחים. 'עכשיו ברור שאפרים בן שמריה יירש את מקומו של אלחנן בן שמריה', אמר אחד מהם. 'אבל שמואל בן אבטליון?…' זרק בהיסוס אחר. 'וסַהלאן בן אברהם מן הבבליים? הוא אמנם שוהה באלכסנדריה לרגל עסקי המשפחה, וגם שמעתי כי עושה הוא חייל בקרב הקהילה, ועוזר על יד מנהיגי קהל אלכסנדריה יוסף הדיין וישועה הכהן בנו, אבל האם ויתר אביו אברהם על הנהגת הקהילה שהוא מייעד לבנו?' שאל שלישי. כל המשוחחים הביטו בי בהצטרפי. כולם ציפו לחוות דעתי. איש סודו של אפרים בן שמריה אני, וחזקה עלי שדברים בפי. קודח מקוצר רוח נגעתי בידו של אבי. 'סלחו לי כולכם', אמרתי 'דבר לי אל אבי'. אבי הקשיב לי בשתיקה, כדרכו. הראיתי לו בתנועה קטנה ובלתי מורגשת לעבר הנערה ואמה. 'יפה, בני. מכיר אני את האישה. משפחה נאה, גרים ברחוב כַּרמה המקביל לרחובנו. מחר אגש אליהם'. 'אבי, ברוך תהיה, אנא, עשה כחוכמתך, רוצה אני בנערה זו'. אבי חייך והנהן בראשו. אפרים ניגש אל שנינו, אחריו הולכות אשתו ושתי בנותיו, ואחריהם יוסף בן עובדיה וגאלִבּ הכהן בן משה. 'המשפחה מתרחבת' הרהרתי לעצמי בשמץ אירוניה. אבל שמחה הציפה את לבי. המחשבה על הנערה הנאה מילאה את כולי, ושוב לא נותר מקום למחשבות רוע וקנאה. 'הערב כולנו מתכנסים בביתי', הזמיננו אפרים במאור פנים. 'כמה אירועים הדורשים ציון התרגשו עלינו. אנא, בואו שניכם והביאו את כל בני ביתכם עמכם'.

למחרת ישבתי עם אפרים בלשכה המרווחת שבביתו. 'יודע אני היטב למי חייב אני טובה על המינוי. וגם את השחרור המהיר מבית האסורים לא שכחתי', אמר לי אפרים. 'כתבתי שני מכתבים. האחד לגאון ולישיבה, והשני ליצחק הלוי בן דויד, הגביר הנכבד זקן הדור. אני משגר את שניהם היום. ברצוני שתשמור אתה על טיוטות המכתבים. יכול אתה גם לעיין בהם. אמור לי מה דעתך'. פרשתי את הגיליונות לפני. כתב ידו של אפרים בן שמריה לא ככתב ידי סופר, כתב ידי האמון. אך אני מכיר אותו היטב ורץ על פני השורות. גם אפרים לא הציע רעיונות לזיהוי איש המזימות שהלשין עליו והסגירהו בעלילת שווא לשלטונות. יש דברים שהשתיקה יפה להם, ובייחוד כשמכתבים יעברו ידיים רבות: 'וגלוי וידוע כי הנעשה עמי לא נהייתה ולא נשמעה כזאת מימי נבות היזרעאלי ועד היום הזה'. כתב אפרים לגאון ולישיבה. 'וכי אנשי מעל דימו להרגני, פח טמנו ללכדני… לא פחדו ממלכם וכמעשה אביהם עשו וישכרו פעלי עדי שקר… נפלתי במצודתם ונתוואשתי מראות טוב… ובית הסוהר ראו עיני', תיאורו קולח וחי היה, ולרגעים שבתי וראיתי את מראהו האפור בצאתו מבית האסורים. את המכתב הזה כבר חתם אפרים בתארו החדש: 'אפרים החבר בירבי שמריה'. מכתבו לדויד הלוי בן יצחק נכתב בלשון שונה לחלוטין, לשון של עבד לאדוניו: 'ועתה אדוננו יקירנו תהילתנו ותפארתנו, תיקר נא בעינך נפש עבדך וגמלני טובה בחסדך, ואמצא חן אצלך, ואשב מן המתלוננים בצלך… ממשלתך אלוהים יכוננה עד עולם סלה…', דברים רמים ונמלצים הבאים להודות על העבר ולהבטיח את העתיד. יודע האיש את מלאכת הכתיבה והדיבור היאים והנכוחים, ואני איני אלא עוזרו ויד ימינו, שומר ניירותיו למשמרת עולם.

עשרה דינרים הבטיח אבי לאבי הנערה, שלמה בן יוסף הזגג, בתור מוהר לבתו. הדברים התרחשו במהירות יותר מכפי שציפיתי. אבי כנראה חש שמותו קרוב, ורצה לדאוג שהכול יבוא על מקומו בשלום. גם הנדוניה שהבטיח אבי סוּרוּרה מצידו לא היתה שופעת. משפחותינו לא עשירות היו, ושני הצדדים רצו להביא את השידוך לידי גמר מהיר. הנערה בת שש עשרה שנים היתה, והכירה אותי, כמו שהכירוני כל אנשי הקהילה. היא נענתה לשידוך ברצון. האירוסין נערכו בחודש כסליו. מקובל בקהילתנו לערוך נישואין בתום שנה מיום האירוסין. אך אני, קצר רוח הייתי כדרכי, נחפז הייתי להינשא, וגם משפחת הנערה נתנה הסכמתה לנישואין מהירים. אהה, אבי לא זכה. חודש לאחר האירוסין נפל למשכב. רוח החורף העזה, שנות הרעב הארוכות, העבודה הקשה, כל אלה כילו את כוחו. שבועיים בילינו לסירוגין ליד מיטת חוליו. משתעל ומכחכח בשארית כוחותיו לחש לי אבי: 'בני, השגח על המשפחה. מנצור אחיך… ' הוא השתעל ועצם את עיניו. ידעתי מה עובר במוחו. אחי הצעיר היה הולל גדול. היה מאחר קום, לא לעיתים מזומנות מצא את דרכו לבית הכנסת. בעבודת השחיטה, בלילות חמישי הארוכים לעיתים קרובות השאיר את אבי לבדו עם כל הנטל והיה נעלם לשעות. 'בני, אתה נושא אישה, שמח את ליבה, הקם בנים ובני בנים'. אזר אבי כוחות אחרונים. 'שמור על אימך, ועבוד את עבודת הקהילה באמונה'. ביד מהססת ליטפתי את שערו השב. גילויי חיבה היו נדירים במשפחתנו. אינני זוכר את אבי מחבקני או מלטף את ראשי. החיים היו קשים לו, והמחשבה שהוא משאיר אחריו משפחה גדולה וחסרת כל הכבידה עליו את פרידתו מן החיים.

בחודש אדר, שנת אלף שלוש מאות שלושים ושש לשטרות, שבועיים לאחר פטירת אבי, השארתי את אמי בחברת אחותי ושש דודותיי, שינחמוה באבלה המתמשך. אחי מַנצוּר וגיסי הצטרפו אלי בדרכי לבית הכנסת. שמחה ועצב מילאו את לבי בתערובת מוזרה שלא ידעתי את פשרה. אבי נפטר, אך אני יורש את מקומו. היום ייחתם כתב המינוי. אחי צעד לצידי בפנים קודרות. היטב ידע שמינויי יינתן לי אך בתנאי שהוא, מַנצוּר, יושעה מכל ענייני השחיטה. קיבלתי את התנאי הזה בידיעה ברורה שעתידי ועתיד משפחתי החדשה תלוי בפרנסתי ובאנשי הקהילה.

לאחר התפילה התכנסנו בלשכת המשפט. כמה מנכבדי הקהילה היו שם. פטרוני, אפרים בן שמריה, שלמה הפרנס בר חכים ודויד הלוי בן אהרן, הסוחרים המַגרִבּים העשירים השותפים לכל החלטה בעלת חשיבות לקהילה שלנו, וכן מבורך, הוא מוחסין בן חוסֵין, פקיד הסוחרים. בעל דעה הוא, וקשרים לו עם פקידי הממשל הממונים על ענייני המסחר. הוא המוציא ומביא והמתווך בין הסוחרים היהודים לבין פקידי הממשל. לא נעדר גם אברהם הפרנס בר מבשר, שקשרים הדוקים לו עם ישיבת ארץ ישראל. בלטו בהעדרם ראש הקהילה אלחנן בן שמריה ויד ימינו אברהם בן סַהלאן, נציגי הבבליים. מזה זמן הם מתרעמים על הצורך להיות כפופים לרָשות ארץ ישראל בכל מה שנוגע לשיפוט ולשחיטה.

נרגש הייתי מאד. היטב ידעתי כי ללא אישורו של הגאון יאשיהו לא הייתי מתמנה. אך פטרוני דאג להשיג את האישור. הזמינוני אל דרגש הסופרים כדי לכתוב את השטר. ידי רעדה בתחילה, אך עד מהרה התייצבה. ניסיוני רב השנים עמד לי. מינויי כלל את שירותי בית הכנסת והשחיטה, ומעתה אהיה אני החזן והאחראי על בית הכנסת, השחיטה וההשגחה על השחיטה. שורות סדורות יצאו מתחת לקולמוסי בכתב ידי המרובע, התם והיפה: '…הם הממנים בזמן הזה את מי שהם מרוצים מיראת השמים שלו, ומהליכותיו ומידיעותיו…', הכתיב לי אפרים בן שמריה בשם כל המתכנסים. 'כמו כן קיבל חוסֵין זה את מינוי העדה, ישמרה צורה, במה שקשור בשחיטה ובבדיקה בשני השווקים… כפי שהיה אביו עליו השלום, על מנת שיתמסר כמיטב יכולתו וכפי שנדרש מתפקיד זה…' כתבתי את דברי השבח שנאמרו עלי וידעתי כי עתה יבוא החלק המחייב של השטר, תנאי המינוי ותנאי התשלומים, והוא החלק הקובע. בשבוע שחלף ניהלתי משא ומתן קדחתני עם אפרים בנוגע לתנאי התשלום, אבל הדבר לא היה נתון בידי, גם לא בידו. הגאון יאשיהו העמיד תנאי מפורש כי מחצית הסכום שתיכנס מן השחיטה תגיע לידיו. מנהג ומסורת עתיקת יומין היו נקוטים בידי גאוני ארץ ישראל והרשויות בבבל כי שליש מן ההכנסות עובר לידי הישיבה. היטב ידעתי כי בשעה של חסד מוכן הגאון לוותר מעט על חלקו ולהיות נדיב יותר כלפי הממונה על השחיטה. לא שיחק לי מזלי. יאשיהו היה נוקשה בדרישתו. הפרנסים נקבעו אחראים על הסדר התשלומים והם שישגיחו כי רק מחצית מן הסכום הנאסף מדי שבוע בשבועו תישאר בידי, והשאר יישלח לגאון, כל זה באחריותו של אפרים בן שמריה, המפקח מטעם הגאון. בלב כבד קיבלתי את התנאי הזה, כמו גם את התנאי הנוסף שהתנו עמי בדבר אחי מַנצוּר. פרנסתי ופרנסת משפחתי החדשה תלויות במינוי זה ואין בידי לשנות דבר.

 

ה

בי"ד באדר של אותה שנה לא היתה השמחה שורה במעוננו כמנהגנו בפורים מדי שנה. עוד לא מלאו שלושים לפטירתו של אבי. אמי מיאנה להשלים עם האבידה. אחי קודר היה ושקוע במצב רוח רע. אשתו ושני ילדיו הקטנים זעקו ללחם. הוא ניסה את כוחו כסבל אצל שכננו המוסלמי אבו סעיד, בעל חברה מסחרית קטנה שהובילה מטעני פשתה על גבי הנילוס לנמל אלכסנדריה. מדי יום היה יורד ברחוב המדרגות המוביל אל הנילוס, וחוזר בשעת ערב מאוחרת. דודתי מצד אמי היתה חולה מאד, ובניה התקשו לטפל בה. משפחה ענפה נתן לי אלוהים, ואני, אני כבר נתייגעתי, ורציתי לעשות לביתי. יותר ויותר הייתי מבלה מעתה את עיתותי בשני השווקים, משגיח על השוחטים, ושולח גם אני את ידי במלאכת השחיטה, מלאכה שאותה למדתי מאבי. העדפתי להיות בעיקר בשוק הגדול, שבו התנהלה השחיטה מדי יום חמישי בלילה. שוק צבעוני, תוסס ומלא חיים. לא רחוק מביתי היה, ברובע מַמצוּצה, בפינת הרובע קַצר אלשַמע. כשהייתי מפלס דרכי בין דוכני הירקות והפירות הצבעוניים בשוק הירקות, או בין דוכני הפרחים הריחניים בשוק הפרחים, פוגש הייתי מכרים רבים, מחליף הלצות, מאזין לשמועות ומגיע שמח וטוב לב לפינת הבשר והשחיטה. אמנם השפע עדיין לא חזר לעירנו. שנות רעב אחדות השאירו את חותמן. אך נראה לי שהמצב התחיל להשתפר מעט. האִמאם הצעיר קונה לו אחיזה בשלטון, ושלטון האימים של אביו חלף כמעט לגמרי. חלפו רדיפות הנוצרים, היהודים והמוסלמים הסונים. מעתה חופשיים היו כולם, איש באמונתו יחיה. גם בארץ ישראל היתה רווחה יחסית, משהשכיל האִמאם בעצת יועציו לכרות ברית שלום עם קיסר ממלכת אדום, היא ביזנטיון. השמועה הגיעתנו כי הסכים האִמאם לתת אישורו לשיקום כנסיית הקבר בירושלים, שנהרסה עד היסוד בידי אביו. תמורת הסכמתו התיר קיסר רום ביזנטיון לשקם את המסגד הגדול בקונסטנטינופול, העיר המעטירה, ולשאת בו תפילות לשלום האִמאם. אמנם שמועות משמועות מגיעות לאוזנינו בדבר מעשי אכזריות יוצאי דופן שנהג בהם האִמאם הצעיר כדי לשעשע את עצמו. 'כבן כן אביו', היו נאנחים על כך המוכרים בשוק.

יום אחד, בלכתי אל מקום השחיטה, עצר אותי אבו סולימאן, מוכר הפרחים המוסלמי. 'מספרים שהאִמאם ערך משתה לכל נערות הארמון הצעירות. הן באו לבושות במיטב בגדיהן, והוא הורה עליהן להיכנס למסגד ולהמתין לתחילת החגיגות'. אבו סולימאן עצר, התבונן סביבו בדאגה כדי לוודא ששוטרי המשמר המלכותי אינם נמצאים בקרבת מקום. לשמע הסיפור הלכו ונתקבצו סביבנו מאזינים רבים, אך כולם אנשי השוק היו, מאזינים בפיות פעורים. 'משנכנסו כל הנערות למסגד, ננעלו עליהן הדלתות הכבדות. כך השאיר האִמאם את הנערות, 2660 במספר, עד שגוועו ברעב. אומרים שהיללות עדיין נשמעות שם בלילות. כבר חלפו חודשים מספר מאז. האִמאם אינו מתיר להיכנס למסגד ולהביא את הנותר מגוויותיהן לקבורה'. אנחה חלפה בקהל המאזינים. מעשי אכזריות ללא פשר. תחת שלטון הגויים אנו, ועריצות ידם היטב ידועה לנו.

את מועד נישואיי לסוּרוּרה קבעתי לל"ג בעומר. ברגשות מעורבים שמעתי מפי אפרים פטרוני כי באותו היום ישיא גם הוא את בתו אסתר ליוסף. ממון רב לא היה בידי לערוך סעודה מפוארת, וחשתי הקלה למשמע הבשורה כי חלק רב מן המוזמנים הנכבדים יתארחו בחתונת אסתר ויוסף, ולא יהיה עלי להזמינם לחתונתי. 'אחסוך, אפוא, בהוצאות', אמרתי לעצמי באירוניה. 'הפאר יהיה נחלת המאושרים'.  יומיים לפני ליל הסדר של אותה שנה עזרתי מעט על יד אמי בהכנות לפסח לפני לכתי אל השוק, והנה פרץ מַנצוּר הביתה. בגדי הסבל שלו מלוכלכים היו ונשימתו חטופה. 'הגיעה שמועה מרה מירושלים', התנשם בכבדות. 'הייתי ברציף הסחורות ליד המזח. גם מוחסין בן חוסֵין פקיד הסוחרים היה שם, ובאו שליחים להודיעו את החדשה'. 'מה קרה?' פרצנו שנינו, אני ואמי בדאגה. 'מורנו ורבנו ראש ישיבת גאון יעקב, יאשיהו בן אהרן, נאסף אל אבותיו'. הרכנו את ראשינו, שלושתנו, וכל אחד שקע במחשבותיו. המועמד לגאונות הוא שלמה הכהן בן יהוסף, תומך מובהק של אפרים בן שמריה פטרוני, ומכאן שגם אני עצמי אצא נשכר. זקן וידוע חולי. אינני מאמין כי יאריך ימים. צריך לחשוב על הבאות. כדאי שאפרים יזרז את נישואיי בתו הצעירה מייד לאחר נישואי הבכירה. נישואין אלה יבטיחו את שנינו. שני בנים לו, לשלמה הכהן, הלוא הם יוסף הבכור ואליהו הצעיר. משניהם חיבה יתרה משוכה אל אפרים, והם נהגו לכתוב לו מכתבים. גם אני הכרתים מביקורי ברמלה בעת שהותי בצור. האם יוסף הבכור הוא שיירש את שלמה הכהן בבוא שעתו. מסופקני. מכיר אני את האיש, חריף גדול איננו, ולעומת זאת מהיר חמה ולא שקול במעשיו. אחיו הצעיר נראה לי יותר, אבל צעיר הינו, והבכור עומד בדרכו. אבל גיס לו לשלמה הכהן, נושא אחותו לאישה, והוא שלמה אלפאסי, שלמה בן יהודה. איש מלומד ומיושב בדעתו. מי יודע? כשמחשבות אלה חולפות בראשי הרמתי פני ואמרתי לאמי בהחלטיות: 'החתונה תתקיים במועדה!'

אפרים שמע לעצתי. עוד באותו שבוע חתם את אירוסי בתו הצעירה לגאלִבּ הכהן בן משה, בן אחיו של הגאון החדש, וקבע את מועד חתונתם לקיץ הקרוב. שנינו נמנינו וגמרנו שהחתונות המתוכננות תתקיימנה במועדן. לאחר הסדר עשתה אמי שעות בהכנות לחתונה הקרבה. גם ביקרה לעתים מזומנות בבית ארוסתי וראתה בהכנותיהם. פיה היה מלא שבחי הנערה שבחרתי בה: 'מה צנועה היא, מה נעימה. טובת הליכות. רעייה טובה תהיה לך, וגם אם למופת'. פני האדימו. בלילות על משכבי הייתי הוזה את מפגשנו הראשון בליל הכלולות. נכספתי כולי להחזיק את הנערה בזרועותיי. קודח ומשתוקק הייתי נע חסר מנוחה על יצועי הצר. בחצר ביתנו כבר בנו הבנאים שני חדרים נוספים, לי ולרעייתי. רווחה גדולה אינה מצפה לה בביתי. אבל אמונה היא על חיי הדוחק. בשניים יהיה קל יותר לשאת את העוני. ואולי ירחיב לנו הקדוש ברוך הוא בשנים הבאות. אפרים הולך ומרחיב את סמכויותיי. גם את ענייני ההקדש העביר רובם לידי. בכתב ידי הנאה טורח אני על רשימות שוכרי החדרים בבתי ההקדש, והתשלומים שהם משלשלים לקופת ההקדש. גם בבית הדין ידי מלאות עבודה, משום שאפרים מפקיד בידי את רישום כל הכּתוּבּות והגטין. בשבתות ובחגים עובר אני לפני התיבה ואומר את התפילות כשליח הציבור. מדי פעם, בנוח עלי הרוח, אני מחדש פיוט או שניים, המתקבלים בהנאה מרובה בבית הכנסת. עבודה לא חסרה לי, אך ההכנסות אינן מרובות, משרת הציבור אני, ולא גביר.

בערב צאת החג השני של פסח, לאחר התפילה, נראתה תכונה מיוחדת בבית הכנסת. הקהל, לבוש בגדי לבן חגיגיים, גברים נשים וטף, התכנסו כולם בחצר האחורית. ליד פי בור המים. בפינת החצר עדיין מוטלות קורות עץ גדולות בערימה. ציינתי לפני שיש לפנותן ולמוכרן בהקדם. שריד הן לשיפוצים שערכתי בבית הכנסת. עוד רבה המלאכה בחדרים הפנימיים, אולם לקורות העץ האלה כבר לא יהיה שימוש. 'עלי להזמין את קבוצת החפרים לשבוע הבא'. מוחי לא הפסיק לעבוד לרגע. פתאום שככה ההמולה. הקהל הגדול השתתק. אל חצר בית הכנסת נכנסה קבוצת אנשים. לתימהוני ראיתי את נכבדי קהל הבבליים, ובראשם סַהלאן בן אברהם, צועדים ונכנסים לתוך החצר. את פניהם חש לקבל סעדיה אלוף בן אפרים החבר. אחותו של סעדיה היתה נשואה לאברהם בן סַהלאן, אך היא נפטרה כבר לפני כמה שנים, והשאירה אחריה את שני בניה סַהלאן הבכור ונחמיה הצעיר. סעדיה היה מקורב מאד לאברהם גיסו, למרות שהלה נשא שנה לאחר מות אשתו אישה אחרת, וחיבה יתרה נודעה ממנו לסַהלאן בן אחותו. את רוב זמנו היה מבלה בחברת הבבליים, למרות שמשפחתו, משפחה ירושלמית מיוחסת ועתירת כבוד היתה. גם תואר של כבוד 'אלוף', זכה וקיבל, בהשתדלות גיסו, מאת ישיבת פומבדיתא שבבבל. זה ארבע שנים שבן אחותו סַהלאן נמצא באלכסנדריה בענייני המסחר של אביו, וסעדיה מתנחם בחברת אברהם ובחברת נחמיה, אחי סַהלאן. משניצבו במרכז ההתקהלות פתח סעדיה ואמר: 'דבר לנו לכל קהל פוסטאט, הקהילה הקדושה, יברכנה אלוהים וינצרנה'.

דממה מתוחה השתררה בחצר. בזווית עיני ראיתי את שמואל בן אבטליון מפלס לו דרך בין הקהל ומתקדם אל המרכז. אחריו, בשביל שפילס, הלכה אשתו. מאז הכרזת הגאון המנוח לא ראיתיו, וחשבתי שוויתר על מאבקו, אם כי הדבר היה תמוה בעיני. קרוב מאד למרכז ההתקהלות עמד גם פטרוני, ועמו ניצבו בני משפחתו. פניו היו חיוורים ועיניו יוקדות. 'המלחמה נמשכת', חשבתי לעצמי ופרץ של התרגשות אפפני. אוהב אני את המתח, את המזימות הנסתרות, את הלחשושים. דרוך כולי הקשבתי קשב רב לסעדיה שדיבר בקול רם, חגיגי וקצוב: 'הקהילה הקדושה, עדת פוסטאט, היא שתי קהילות הקדושים אשר בצוען מצרים, בראש החברים והחזנים המכובדים והמיוקרים, הנקובים כל אחד בשמו הנאה והמכונים בשמותם הטובים ומכל רע ישמרו, יבנה עירם, יקבץ פזורם, יזכם לבניין דבירם, יבורכו כולם זקנם עם נערם וכן יהיה רצון. מגמת כינוסנו זה להודיעכם יקירנו, שלומכם ירבה לעד, כי נמנינו וגמרנו וכינינו את רבנו ומורנו, כבוד גדולת קדושת שמואל הכהן ברבי שמואל המיוחס, בתואר הנכבד 'ראש הקהל' לו ולצאצאיו אחריו. והמקום יכפיל שכרכם ויעתירו בעדכם ויועידנו בבניו עירו ובקיבוץ קהל עדתו, כן יהי רצון'.

לקראת סוף ההכרזה הלך קולו של סעדיה וגבר, ואת נאומו חתם בקול קריאה רמה. לרגע שררה דממת מוות, ומייד לאחריה פרץ כל הקהל בתשואות, נדחקו להקיף את שמואל בן אבטליון ולברכו בפרץ של אהבה והערצה. חיוכים נראו על כל פנים. חיוכים של הקלה ושל סיפוק. 'לא חיכו שהעפר על קברו של הגאון יאשיהו ייבש, וכבר קוראים תיגר על החלטתו למנות את אפרים כראש הקהילה'. יוסף בן עובדיה הוא שלחש את הדברים על אוזניי. 'ומי הזומם? הלא אברהם בן סַהלאן עומד מאחורי המעשה, ואין כוונתו לשמואל, לא ולא! על בנו חושב הוא. על סהלאן, הוא המנהיג המיועד'. הנדתי ראשי. אברהם בן סַהלאן מכין את מלחמת הירושה על כיסאו של אלחנן בן שמריה. והמאבק יהיה כולל. הוא מרבה לדבר על הצורך בהפרדה בין קהל הבבליים וקהל הירושלמיים. דבר שלא נשמע מעולם. הוא מבקש לו שליטה על השחיטה ועל בית הדין, שתי סמכויות שהיו מאז ומעולם בידי קהל הירושלמיים. הוא מרבה לקשור קשרים עם כל מנהיגי העולם היהודי, הן בארץ ישראל, הן בבבל, והדבר עולה בידו. המלחמה תהיה מסובכת יותר מכפי שחשבתי. את הקהל הירושלמי הוא מפצל עכשיו, מעמיד קבוצת התנגדות גלויה לאפרים, מחליש את כוחותינו ועומד לנצל את חולשותינו לטובת בנו והבבליים. עלי לאתר נקודות חולשה אצל האיש החזק והסמכותי הה. אולי אשתו, פַאיזה? לאזני הגיעו זה מכבר לחישות ושמועות עליהם. נראה ששלום בית אינו שורה במעונם. עלי לחקור בעניין.

איך אספר על היום המאושר בחיי? התרגשות אוחזת בי מחדש כשאני נזכר באותו היום. ל"ג לספירת העומר באותה שנה שלישי בשבת היה. בשבת שלפניה כיבדו אותי ואת יוסף בן עובדיה, שני החתנים המיועדים. כל הגברים של הקהילה הוליכונו בתהלוכה צוהלת לבית הכנסת. שם התכבדנו בעלייה חגיגית לתורה. ברגיל אני עובר לפני התיבה, אך הפעם הושיבונו במושבי כבוד, והחזן הצעיר והמוכשר אהרן בן אפרים עבר לפני התיבה וסלסל לכבודנו פיוט שכתבו במיוחד לרגל האירוע. ציינתי לפני בשמץ דאגה את קולו הערב ואת מיומנותו. אך מיד הנסתי מראשי את ההרהורים הטורדים והתמכרתי כולי להנאה ולשמחה. ידעתי כי בעזרת הנשים מעלי יושבות אמי ודודותיי, ויושבת כלתי המיועדת סוּרוּרה, אמה ודודותיה, וכולן מתמוגגות מנחת, ואולי אפילו מזילות דמעה בחשאי. ההכנות לקראת הארוחה ביום שלישי כבר הושלמו, המוזמנים הוזמנו. הבטחתי לעצמי השתתפותם של כמה אנשי כבוד מקהילתנו, שנעתרו לבקשתי ונענו להזמנתי וויתרו בכך על החתונה של אפרים. שליח מיוחד הגיע מקהיר והביא לי איגרת ברכה מאת דויד הלוי בן יצחק, השר האדיר. שמחה רבה ממלאת את ליבי ואינני נותן לחששות להעיב על שמחתי.

ביום שלישי בשבת, בשעות הבוקר, חשו אמי ודודתי לבית סוּרוּרה להכינה לחופה. טקס הכנתה התקיים בביתה, שם צבעו שערה בזעפרן, ואת כפות ידיה ורגליה בחנה, סגולה לבריאות, לפוריות ולאריכות ימים. לאחר טקס הצביעה, איפרו אותה הנשים, הלבישוה בשמלת הברוקד ההדורה, שאמה נישאה בה לפנים, ועטו עליה את תכשיטי המשפחה. הצוּנדוּק, הוא ארגז הנדוניה, כבר מוכן וארוז היה, על פי ההסכם שחתמנו בשעת האירוסין. באותן שעות ישבו הגברים בביתי. אהרן, החזן הצעיר והמוכשר, הביא עמו את אביו הזקן, אפרים בן עלי בן טַרַסוֹן, שהיה ראש קהל פוּסטאט לפני שנים הרבה, וסופר מוכשר ומיומן. הזקן הואיל לחרוג ממנהגו. מזה שנים כבר אינו כותב שטרות. הוא שכתב את כתוּבּת אשתי, וגם חתם בה. לכבוד גדול היה הדבר לי. עמו חתמו עוד נכבדים. ואחריהם שורה ארוכה של ידידי ואוהבי, שרציתי לכבדם בחתימה על הכתוּבּה. לנכבדים אלה הכינה אמי מבעוד מועד מושבים מיוחדים באולם ההסבה הצנוע שבביתנו, שבו תתקיים החופה והארוחה.

בחצות היום, כשהשמש עמדה בדיוק במרום הרקיע, יצאה תהלוכה שהובילה את הכלה ההדורה והעטויה בצעיפה לעבר ביתי. יללות שמחה ועינבולי גרון עלו מכל עבר. כל שכניי ניצבו משני צידי דלת ביתי לקבל את פני הבאים בשעה שאני, לבוש מיטב בגדי ועטוי טורבן מהודר, אחי לצדי, והנכבדים יושבים על מושבי כבוד, המתנתי לבאים בביתי. בכניסה לבית ניצב דרגש ועליו טס גדול. עליו הניחו כל הנכנסים את נדבתם לעניים, מנהג עתיק יומין הוא בקהילתנו. חדר ההסבה שבביתנו חולק באמצעות פרגוד לשני אזורים נפרדים, האחד לגברים והשני לנשים, ובו הוגשה התקרובת. אמי עשתה כמיטב יכולתה ולכבוד החתונה קנינו כמות יפה של אליות כבשים שמנות ובריאות, כדי שהמוזמנים יענגו את נפשם במאכל עסיסי, משמח לב, של תבשיל ירקות בשומן כבשים. גם יין משובח מבציר הענבים האחרון קנינו, שנוכל לברך עליו לפני הארוחה, להתענג עליו במהלכה, ולקנח לאחר התפילה והברכות לנשואים הטריים, אני ורעייתי. לבי אחוז התרגשות למחשבה המתוקה על יום נישואיי, ועל המצפה לי בליל הכלולות.

גביע יין ביד ימינו, ניצב אפרים בן עלי בן טַרַסוֹן, הזקן הנכבד, וברך אותי ואת אשתי: 'יקירנו, רצויינו, אהובנו, חביבנו, חשוקנו, דבוקנו, חמודנו, ידידינו, מרב יפת החתן, המתנהג בחסדים ומנתן, ומדומה למוצא אחיו בדותן, ומצליח בכל טובות בנחלתן, ימצא חן והצלחה כאיתן, ויבנה ויכונן כשכלול הביתן, בן מרי ורבנא דויד הזקן החסיד הנבון נוחו בגן עדן. עתה, משהשלמת הכנסת אישה לביתך, אנו שמחים בשמחתך, ונאחל כך לכל ישראל בכלל ולך בפרט, וכה אמרנו, ברוך ה' אשר הפיקך רצון ויבנה לך בית ויקשור לך חופה. ייתן את ביתך כבית פרץ להצליח, להשים כלתך כרחל וכלאה. האל ייתן שתבורך ממנה בבנים וישלים בהם את ביתך ככתוב 'הנה נחלת ה' בנים שכר פרי הבטן'. וייתן הקדוש ברוך הוא גאולת עמו וטובת עדתו ושמחת סגולתו ושיבת פדוייו, כאמור 'ופדויי ה' ישובון ובא ציון ברינה' כן יהיה רצון, אמן ואמן. וברוכים תהיו'. כל הנוכחים לגמו מן היין שבגביעיהן. אני לא ידעתי לבי מרוב התרגשות ושמחה. הצצתי לעבר סוּרוּרה. היא ישבה, פניה מורכנים בצניעות ומבעד לצעיף השקוף נראה הסומק על לחייה. גל גואה הציפני. 'הלילה תהיה אישה בחיקי', זימר ליבי וכל עורקי פעמו, לבי החיש מרוצתו. רציתי שכל המוזמנים ילכו להם איש לעברו. עד מה התאוויתי לחוש כנגד ידי את עורה החלק של אשתי ולאמץ אותה אל חיקי השוקק. המשכתי לחייך לעבר המוזמנים, לקבל את ברכותיהם, ללחוץ את ידיהם, אך ראשי ולבי לא היו עמם. חיכיתי ללילה, ללילה.

 

ו

חתונת בתו של אפרים התקיימה ברוב עם והדר בביתו המרווח. מפי השמועות ידעתי שהאוכל היה כיד המלך וגם היין נשפך כמים. אוהבים ויריבים כאחד חברו והתכנסו לשמוח עם אפרים, כל אחד וטעמו עמו. אגרות ברכה נשלחו אליו מכל רחבי מצרים, וגם מערים מחוץ למצרים. גם הגבירים האדירים חסד התוּסתַרי ודויד הלוי בן יצחק שיגרו אליו ברכות מאליפות. כשנפגשתי בשבוע שאחרי החתונות עם יוסף בן עובדיה והחלפנו ברכות הדדיות, סיפר לי כי בכמה ממכתבי הברכה שהגיעו מארץ ישראל הזכירו לטובה גם את שמי. שמחתי כי עדיין ידידים וזוכרים לי בארץ הקודש, וכי שמי נקשר עם שמו של פטרוני. 'יהא לך הדבר לברכה' אמר לי יוסף. הוא נראה מדושן עונג, וכשניגשו אליו אנשים מקהל המתפללים לברכו, קיבל את דבריהם בארשת מתנשאת, כאומר: 'מי ידמה לי ומי ישווה לי, חתנו של מנהיג הקהילה אני'. 'צמד חמד', חשבתי לעצמי ברשעות, 'פטרוני וחתנו. לא לחינם העניק הקהל את אהבתו לשמואל בן אבטליון'. אך את מחשבותיי הכמוסות שמרתי לעצמי. גם עם אשתי לא חלקתים. אשתי, יצור רך וענוג לכאורה, מה רבת מרץ היתה. פיה לא חדל מזמר מבוקר עד ערב. עוסקת בעבודות הבית בחדווה וחולקת עמדי את יצועה בחמדה. אוצר נתן לי אלוהי, ועלי לטפחו ולנצרו.

כך חלפה לה שנת אלף שלוש מאות שלושים ושש, שנה מלאת התרגשות, שנה שבה חלק לי אלוהי מטובו והשביעני מרורים כאחת. מחלתי על המרורים בהתענגי עתה על רוב טובו אשר השפיע עלי. הפרוטה עדיין לא היתה מצויה בשפע, אבל מה כל אלה, אם מחכה לי אותה חמדה גנוזה בביתי. אמי מברכת, גיסתי מלבבת, דודותיי מתענגות ואני, כל היום בשבתי בלשכת הדין, או בעיסוקי בענייני השחיטה, מחשבותיי נתונות רק לרגע שבו נתכנס שנינו על יצוענו. בחסות הלילה רווינו דודים יחדיו ולא שבענו. כך חלף הקיץ בנעימים והתקרב אלינו ראש השנה, שנת אלף שלוש מאות שלושים ושבע לשטרות.

בשבת בבוקר צעדנו בנחת, אשתי ואני וכל משפחתנו הענפה לעבר בית הכנסת. קיץ נינוח עבר עלינו. מודה אני, שקוע הייתי באושרי ולא נתתי דעתי יתר על המידה לענייניו של פטרוני. אפרים טרוד היה עתה בהכנות לחתונת בתו השנייה עם גאלִבּ בן משה, בן אחיו של הגאון שלמה הכהן. אברהם בן סַהלאן שקוע היה בעסקיו. שנה קשה היתה לו, וסַהלאן בנו, שטרח בייצוגו באלכסנדריה הריץ אליו מכתבים דחופים ובהם פירוט ירידת השערים בשווקי הפשתה. ואילו שמואל בן אבטליון עסק בענייני הקהילה ושקד על קירוב הלבבות. דומה, תרדמה נפלה על היריבים השאפתניים, הפוגה נטלו להם מן המרוץ. כשהגענו לבית הכנסת ראינו מייד שנפל דבר. במקום ההמולה השמחה והתכונה העסקנית שאפיינה את החצר, שררה בו באותו בוקר דומייה מתוחה. אנשים הסתובבו בחצר ופניהם נפולות.

'מה הדבר?' שאלתי את גאלִבּ הכהן. איש צעיר היה וצעדו נמרץ. היום דומה היה לאבל שמתו מונח לפניו.

'דודי, הגאון שלמה בן יהוסף, נפטר. אבי קיבל את הידיעה אתמול בערב. ואני הודעתי את הדבר לאנשי הקהילה'.

'מי יתן ולא תדעו דאבה עוד', לחצתי את ידו של הצעיר. 'לא יצאה שנתו בכהונתו. ושנה זו כה קשה היתה. מה רבות תלאות אחינו היהודים בארץ ישראל, ומה רבו טרדותיו של אדוננו הגאון. אולי קשיים אלה קיצרו את ימיו'.

גאלִבּ הביט בי, ואני בו. זכרנו היטב, וכי ניתן לשכוח, את מכתביו של הגאון. לא רבים הספיק לכתוב, אבל כה קשים היו ונוקבים. כתב הוא וכתב אב בית הדין של הישיבה, צדוק הלוי בן לוי. את מכתביהם קראו אפרים בן שמריה ואלחנן בן שמריה לסירוגין בקול לפני כל הציבור בבית הכנסת. אפילו גברים בכו למשמע הדברים האיומים. גם עלינו במצרים עבר חורף קשה. גשמים לא ירדו בדרום, פני הנילוס ירדו מאוד ורעב כבד שרר במצרים. כבר כמה שנים שהנילוס אינו במיטבו, והשווקים מתרוקנים ממאכל. אבל כל זה כאין וכאפס היה לעומת הסבל שעבר על אחינו בארץ ישראל. אנחנו לפחות בשלום היינו שרויים והחרב לא איימה על צוארינו. האִמאם אלט'אהִר התיר לנו לסיים ולשקם את בית הכנסת והוא ניצב עתה איתן על תלו. אפילו חדר גניזה חדש הוספנו לו. אך בארץ ישראל השתוללו גייסות רבים. הבדווים בני קֵדר מרדו בכל ארץ ישראל, ושר הגייסות הפאטִמי, התורכי אַנוּשתַכּין אלדִזבִּרי נאלץ להלחם בכמה חזיתות בבת אחת בעזרת גדודי הצבא  הפאטִמי השכיר, הבֶּרבֶּרים, הסודנים והתורכים. היהודים ידעו את נחת זרועם של כל הצדדים, כמו שציטט הגאון במכתבו אלינו: 'כאשר ינוס איש מפני הארי ופגעו הדב'. רמלה עברה מיד ליד, בני קֵדר, הבדווים ממשפחת בני גַ'ראח, או כפי שכינו אותם אחינו היהודים בלעג מר 'בני חבּוּרה', שהלוא גַ'ראח משמעו בשפה הערבית פצע וחבּוּרה, כבשו את רמלה בחוזק יד, וחיפשו בה אוצרות גנוזים. כשקרא אפרים בן שמריה את מכתבו של הגאון שלמה הכהן בן יהוסף ירדו עינינו דמעות כמים: 'ונקבצו כל ערב וכל בני קדר הגרים עם בני ישמעאל ויבוא כדי ארבה לרוב ויחנו על רמלה, ויתנפלו בזעף ויהרגו כל העומד בפניהם, וישבו את הנשים ואת הכבודה, ויאסרו את הזקינים ויכום מכות נמרצות, וייסרום בכל מיני מלקות ויתנום במרתפים. מהם בבורות ומהם על הגגות ומהם באילנות. וכן הנשים תלאום בשדיהם ובידיהם, ומתו הרבה והוטלו על האשפות ובבורות ובשווקים וברחובות ובבמות ובכנסיות, ונלקחו הבתולות והעוללים והנערים לעשות בם כרצונם ולענותם'.

גם כשהצליח אַנוּשתַכּין אלדִזבִּרי, 'שר הגייסות', לכבוש מחדש את רמלה ואת ירושלים, לא באו אחינו אל המנוחה ואל הנחלה. השלטונות הפאטִמים הטילו עליהם קנסות ומסים כבדים, כדי לשקם את הערים ולכסות את הוצאות המלחמות. על ירושלים הטילו מס מיוחד של 15 אלף דינר, ומלבד זאת תשלום מיוחד בסך 6000 דינר, שאותו הטילו חלק כחלק על הקראים ועל הרבניים. הרבניים גייסו 2500 דינר ונותר בחוסר כל, כי נאלצו למשכן רכוש להשגת הכסף. הפאטִמים נקטו בעינויים כדי לאלץ את החייבים לשלם, ולא חסרו גם הלשנות הדדיות. גם הרבניים וגם הקראים נאלצו ללוות את הסכומים החסרים אצל עשירי המוסלמים בריבית גבוהה, וכמה מהם הושלכו לבית האסורים כשלא עלה בידם להחזיר את החובות במועד.

אבל הגרוע מכל היה יחסם של הגדודים השכירים, בעיקר של הסודנים, אל האוכלוסייה הנרדפת, האומללה. אחינו שבארץ ישראל ציפו לבוא הגדודים הפאטִמים שיגאלו אותם מנגישות הבדווים בני קֵדר, אך כשסוף סוף כבשו הפאטִמים מחדש את רמלה, פשטו עליה הצבאות השכירים, ובעיקר 'השחורים', הלוא הם הסודנים, והתעללו בתושביה. הם ניסו לסחוט מן היהודים כספים רבים ככל האפשר, ואחינו נפלו לקורבנות דמים בפניהם. בטבריה היתה ההתעללות מנת חלקם היום יומית של אחינו. החיילים הפקיעו בתי תושבים שלווים לצורכי הצבא וזרקו את יושביהם לרחוב. אחינו היהודים, שעייפה נפשם להורגים, ניסו להתלונן בפני המושל הפאטִמי. הלה נהג בשם החוק והסדר והעניש את הפורעים, אך תגובתם לא אחרה לבוא. כשיצאו בנות ישראל לשוק, התנפלו עליהם 'השחורים', אנסון והתעללו בהן. הגאון חסר האונים ואב בית הדין שלו הריצו מכתבים למצרים, אל אפרים בן שמריה ואל אברהם בן סַהלאן. הם ביקשו שימהרו לאנשי החצר, האחים התוּסתַרים ודויד הלוי בן יצחק, ויבקשו את התערבותם המהירה בחצר האִמאם.

עצבות רבה נשקפה מעיניו של גאלִבּ עת שוחחנו על דודו. שנה קשה היתה לגאון שלמה הכהן שנתו היחידה. אפילו מינוי מאת האִמאם לא הספיק לקבל. כשהתמנה הריץ מכתב מיידי אל יפת הלוי בן טוביה, סוחר הניל העשיר והממולח, שמהלכים לו בחצר האִמאם, וביקש ממנו לפעול בעצה אחת עם השר האביר דויד הלוי בן יצחק, ולזרז את ההליך הרשמי של הגשת כתב המינוי שיעניק לו האִמאם, כדי שיוכל לפעול לטובת בני קהילתו המתענים תחת יד הבדווים והגייסות לסירוגין. כה מסור היה לתפקידו, עד כי מצא לו זמן, גם בתוך המצוקות הקשות ההן שרדפו את אנשיו בארץ ישראל, להיות קשוב למתרחש בקהילתנו בפוּסטאט. עכשיו, מששוחחנו שנינו, גאלִבּ ואני, בקול חרישי, נזכרנו שמצא לו פנאי לנזוף בפקיד הסוחרים מוּחַסין בן חוּסֵין, שהתרעם על עוולה שנעשתה לו כביכול על ידי הקהילה, החרים את בית הכנסת והתפלל בביתו. שלמה הכהן הריץ אז מכתב לקהילה ובו הסבר מפורט מדוע אל לו לאדם מישראל לפרוש מן הציבור. דבריו יצאו מן הלב ונכנסו ללב כולנו כשקרא אותם אפרים בן שמריה לפנינו בבית הכנסת.

בשבוע שלפני ראש השנה החלטתי לעשות מעשה. הגאון נפטר. עדיין לא ידוע לנו מי יתמנה במקומו. ועכשיו, בטרם יתעוררו המתחרים על הנהגת הקהילה כולם, זה הזמן ללחוש דברים באוזני האנשים המתאימים. החלטתי ללכת לקהיר ולהיפגש עם דויד הלוי בן יצחק, ואולי אפילו להגיע לרַאיס אַליַהוּד עצמו, חסד התוּסתַרי. עלי להזכיר לשניהם שאפרים בן שמריה, הוא האיש שבחרו בו שבשעתו והבטיחו לו את מלוא התמיכה. עלי לעשות זאת בטרם יהיה מאוחר ובטרם יתמנה גאון חדש. 'עלי להכות על הברזל בעודנו חם', הסברתי לאשתי את פשר מעשי. אינני משתף אותה בכל פרטי מחשבתי, אבל יציאה לקהיר דורשת הסבר כלשהו.

בשבתי ממתין בחדר ההסבה המפואר של הגביר האדיר דויד הלוי בן יצחק, מצפה שיתפנה אלי מעיסוקיו בלשכתו, שמעתי לחשושים מאחורי מחיצת העץ המגולפת לתפארה, שהסתירה מעיני את היציאה לחדרים הפנימיים של הבית. קמתי בלאט והתקרבתי, כמהלך לפי תומי תוך המתנה, ובחשאי התקרבתי אל המחיצה ככל שיכולתי. שתי שפחות סודניות היו משוחחות שם ביניהן. הטיתי אוזני בשקיקה, שמא אקלוט פיסת מידע שתועיל לי בעתיד.

'ואומרים', לחשה האחת, 'שברגע שראה אותה האִמאם ירום הודו, ניצתה בלבו אש התאווה ושוב לא יכול היה לשכוח אותה.'.

'והרי הגביר האדיר אִבּרַהים התוּסתרי קנה אותה במחיר שווה לערכן של שתי שפחות, כה יפה היא, כה נחשקת, וכה רבת מעלות', הוסיפה השנייה.

'ויודעת את שהגביר אִבּרַהים התוּסתַרי היה כרוך אחריה הרבה. הוא קרא לה 'הקסם השחור' והיה מבלה איתה את כל שעות הפנאי שלו. אבל כשתבע ממנו האִמאם למכרה לו, כלום ברירה היתה בידו?'

'ורק אתמול הוּבלה אל הארמון, אל חדר משכבו של האִמאם. מספרים שהגביר אִבּרַהים צער גדול ירד עליו, אבל התייצב בארמון כמנהגו, כשהאִמאם דרש זאת ממנו. ממון רב דרוש לאִמאם כדי לשלם את משכורות הגדודים, ומי יספקו לו אם לא הגביר האדיר אִבּרַהים?'

סרתי מעם המחיצה והרהרתי בחדשות ששמעתי זה עתה. ברור שהגביר אברהם התוּסתַרי קנה לו עתה אחיזה נוספת בארמון האִמאם. צערו וייסורים לא העסיקו את מוחי. חשבתי בקדחתנות כיצד לשפר את מעמדו של פטרוני על ידי הידוק קשריו עם דויד הלוי בן יצחק, ובאמצעותו עם שני האחים התוּסתַרים. 'רבים הסיכויים שבקרוב תהיה לגביר אברהם שליטה רבה מאוד בחצר ועל האִמאם', דנתי ביני לביני, 'צריך לעשות מעשים, ומהר'.

'אדוני ורבי, כבוד גדולת קדושת השר האדיר', פתחתי ופניתי בלשון ענווה כיאות, אל האיש הצנום שקיבל את פני בלשכתו. 'הנה עומדים אנו בפני סבב של מינויים. הגאון נוחו עדן נפטר, וגם כאן בפוסטאט מתנהל מאבק ירושה על מקום שעדיין לא התפנה. כבוד קדושת אלחנן 'ראש הסדר' ישמרו צורו, יאריך ימים בוודאי, אולם ידוע להדרתך כי איש ידוע חולי הוא, ורבים נושאים עיניהם אל מקומו. נאמנותנו, אדוני הרם, של פטרוני אפרים בן שמריה ושלי, נתונה לך ולאנשי חסדך הגבירים האדירים התוּסתַרים'. איש שיחי הניד בראשו, קשוב לדברי. היטב ידע כי עדיין לא אמרתי את העיקר, וציפה להמשך.

'אדוני הרם, מינויו של פטרוני תלוי בגאון, והגאון הבא לא התמנה עדיין. שני בנים לגאון שנפטר, יוסף הבכור ואליהו הצעיר. אדבר גלויות לפניך, אדוני. אפרים פטרוני עומד להתחתן במשפחתם בקרוב, וקירבה רבה בינו לבין שני האחים הללו. אבל הבכור אדם שאינו שקול, והצעיר, צעיר מידי, ויומו עוד יבוא. הרשה לי לציין בפניך את גיסו של הגאון הנפטר, הוא שלמה אלפאסי בן יהודה, איש חכם מאין כמוהו, צנוע ועניו, מלומד ומתון. לתועלת רבה יהיה האיש לך ולאנשי חסדך, וגם לפטרוני, שהוא ידיד לו ומקורב אליו. בימים קשים אלה של מצוקה בארץ ישראל,

הקרבות עדיין משתוללים, הבדווים נמצאים בכל מקום והצבא הפאטִמי לא השתלט על כל הארץ. בימים קשים אלה הוא האיש המתאים לעמוד בראש הקהילה הרבנית הגדולה, אדוני הרם', סיימתי וקדתי קידה קלה.

'שמעתי את דבריך', השיב לי דויד הלוי בקול מדוד, שאינו מסגיר שמץ ממחשבותיו. 'הגבירים האדירים, האחים התוּסתַרים, גם הם ישמעו דברים אלה מפי. בהושענא רבה, בטקס על הר הזיתים,יוכרז הגאון החדש. צא ואמור לפטרונך שמקומו בהנהגת הקהילה מובטח לו, אך עליו להתנהג בחכמה ובתבונה. אם איש מסור כמוך עושה דברו, בטוחני שהקהילה תקבל אותו על עצמה'.

רק לימים נתבררה לי טעותי באיש ובעומדים מאחוריו. רק לימים, כשיצא המרצע מן השק ופרצה המחלוקת האדירה, שעד היום הדיה אינם שוככים, המחלוקת שפיצלה את כל העם לשני מחנות שונאים, נלחמים בחירוק שיניים בכל האמצעים שהדעת מעלה, רק לימים נתבררו לי מחשבותיו האמיתיות של האיש. ביום זה, בצאתי מלפניו, חשבתי לתומי כי טובה פעלתי. קולו ופניו לא הסגירו שמץ מן המתחולל בלבו ובמוחו. הבטחות קיבלתי ופעולות פעלתי. אני למען פטרוני אני עמל, למענו ולמעני. בטוב לו טוב גם לי, בקומו אקום ובנפילתו אפול. עלי לעשות למען ביתי. מיהרתי לחזור לפוּסטאט ובשורות בפי. ועתה עלינו להמתין להושענא רבה ולהכרזה על הר הזיתים.

 

המשך יבוא