על היידי ועל ספרות "בנות"

 

מצאו את המשותף בין: היידי בת ההרים, אן שרלי האסופית, הלורד פונטלרוי הקטן, פוליאנה, סוד הגן הנעלם*, ויש להניח עוד כמה ספרים שאינני זוכרת כרגע. כן, קל לנחש. בכולם הגיבור הוא ילד או ילדה, כל הילדים האלה יתומים, או ננטשו על ידי הוריהם או משפחותיהם, כולם נאספים לביתו של דוד, או דודה, או קרוב משפחה אחר, זקן, קפדן כעסן, שונא אדם, כולם מצליחים במהלך שהותם אצלו לרכך את לבו ולהפכו לאדם לבבי ונוח לבריות. בכולם יש נטייה לחזור לחיים הפשוטים, להציג את הכפר התמים והשלו לעומת העיר הרועשת והמושחתת. בכולם אידאליזציה של הטבע ואמונה תמימה בכוחות המרפא שהוא צופן בקרבו, וכן – כולם נכתבו על ידי נשים ומתוייגים בתור "ספרי בנות"  והבנות הקוראות אותם (וכידוע לכולם – בנות קוראות הרבה יותר מבנים) נוטות להזיל דמעה במהלך הקריאה.

ונוסיף עובדות: כל הספרים הללו תורגמו לעשרות שפות, זכו לספרי המשך, הוסרטו בגירסאות רבות, זכו לסדרות טלוויזיה, וגם זכו לתרגומים רבים בעברית.. עוד עובדה שהופכת את העולם שלנו לגלובלי ואת בנותיו ונשותיו לתמימות ורגשניות..

אז מה עושה אותנו, "הבנות", רגשניות כל כך, תמימות כל כך, מחפשות את הטוב ואת החסד בכל אחד ומאמינות בטוב שבאדם? האם בבחינת "פתי מאמין לכל דבר"?.

ומעניין: כשנשים כותבות ספרי נוער על ילדים עזובים, הן רואות את הטוב שבאדם, אבל כשגברים כותבים על ילדים עזובים, הם נוטים להדגיש את הרע ומעצימים את הצד האפל שבנפש האדם: תום סוייר, הקוסם מארץ עוץ, אוליבר טויסט, ספר הג'ונגל…

אז האם אפשר על פי ניתוח כזה לאפיין נשים לעומת גברים? כמובן שלא. זה יהיה ניתוח פשטני ורדוד מידי, אבל בכל זאת חומר למחשבה.

אבל לא לשם כך התכנסנו כאן.

היידי אמרנו, היידי בת ההרים.

העיירה מיינפלד Maienfeld השוכנת בקנטון Graubünden אשר במזרח שוייץ, היא העיירה אשר בה בחרה הסופרת השוייצית יוהנה ספירי בתור אזור פעילותה של היידי, כבר השכילה למנף את פרסומה של היידי בעולם ולתרגמו לאתרים, מלונות, פונדקים, מסלולי טיולים ועשרות מותגים.

תיירותי או לא, כל זה אינו פוגם ביופי ובשלווה המשתרעים לעיני המטייל בשביל של היידי אל האתר המרכזי המתהדר בתואר "האתר המקורי היחיד בעולם Heididorf". למרגלות האתר משתרעת העיירה מיינפלד, על גגותיה המחודדים האדומים. בכרי המרעה רועות הפרות הדשנות, בכתמים שחורים ולבנים, מתהדרות בפעמוני הרים המדנדנים ללא הרף, האוויר נקי וצלול, וברקע הרי האלפים שפיסגתם מושלגת-עד.

האתר עצמו כולל כמה תחנות:

חנות מזכרות מגוונת, שבה פינת דואר מיוחדת. קונים גלויה, מביילים ומחתימים בחותמת דואר מיוחדת של היידידורף ומשאירים למשלוח. לחנות צמודה גדרה שבה פועות כמה עזים וגם עגל קטן, הכל כדי לתת תחושה אותנטית. הנה עוד רגע תצא אלינו היידי עם חברה פטר (או פייר) בחיוכה השובב. עולים בשביל המתנשא ומגיעים לבקתתם של הסב ושל היידי, שהיא גם מוזיאון קטן. במוזיאון מוצגים כלי בית, כלי עבודה, ובכלל תכולת בית כפי שהיתה במאה ה-19. ממנה ממשיכים לבקתת ההתבודדות של הסב במעלה ההר. אפשר להמשיך ולעלות עוד ועוד בשבילים ולחוות את רגעי הקסם של הילדים על ההר, ולנשום את האוויר הצלול שגרם להחלמתה של קלרה הנכה, חברתה של היידי.

בחנות מוצגים ספרי היידי שתורגמו לעשרות שפות. חסר בתצוגה ספר בעברית ואני מפצירה במי שקורא את הכתבה ומגיע לשם, יצטייד נא במהדורה עברית כדי להניחה בתצוגה, ואל ייגרע חלקנו ממנת האהבה שהעולם רוחש להיידי.

ואכן, ספרה של יוהנה ספירי הוא אחד הספרים המתורגמים והנקראים ביותר בעולם כולו. הספר זכה לעשרות גירסאות מוסרטות ומצולמות, וגם נכתבו לו ארבעה ספרי המשך על ידי סופרים אחרים.

הביוגרף של יוהנה ספירי, שינדלר, כותב שנוסף לחוויות הילדות של יוהנה ספירי עצמה שנולדה בכפר שוייצי קטן, ובאות לידי ביטוי בספרה, הושפעה יוהנה ספירי גם מספר שקראה. הספר נקרא "אדלאיד, הילדה מן האלפים". כתב אותו סופר גרמני בשנת 1830 והוא מכיל שני סיפורים שלטענתו מהם שאבה יוהנה ספירי את השראתה וגם כמה מוטיבים מרכזיים.

ואם לחזור לראשית הכתבה, כך או כך, המוטיבים החוזרים בספרות הבנות שנזכרה לעיל מאוד צפויים ואפילו אפשר לומר שבלוניים, אבל הכל תלוי כמובן בסופר ובאיכות הכתיבה. אם הילדה הקוראת בספר "פוליאנה", או "האסופית", עדיין מתרגשת ומזילה דמעה, אפילו אם ידה אוחזת בסמרטפון החדיש ביותר, זהו סימן שהרגשנות עדיין לא פסה מן העולם.

*הסופרות:

יוהנה ספירי: שוויצית, "היידי".

לוסי מוד מונטגומרי: קנדית, "האסופית, אן שרלי"

פרנסס הודג'סון ברנט: אמריקאית, "הלורד הקטן", "סוד הגן הנעלם"

אלינור הודג'מן פורטר: אמריקאית, "פוליאנה"

 

קרדיט: ויקיפדיה

צילומים: סיגל כהן ברקת