עיר הגיבורים

העיר ששמה השתנה הכי הרבה פעמים במהלך ההיסטוריה, ואת שמה הנוכחי מבטאים אנשים בדרכים שונות. את סנקט פטרבורג בנה פיוטר הגדול בשנת 1703, במטרה להגן על שפך הניבה מפני פולשים, אך עד מהרה הפך אותה לעיר הבירה של רוסיה, הזמין אדריכלים ומהנדסים מאירופה, ובנה עיר ארמונות מרהיבה ומתוכננת להפליא, על שטח שלא היה כשר כלל לבנייה, כולו ביצות ודלתה. העיר ידעה תהפוכות רבות המתבטאות היטב בשמותיה השונים: היא נבנתה בתור סנקט פטרבורג – העיר של פטרוס הקדוש. פיוטר הגדול בחר להשתמש בתחילית "סנקט" ובסיומת "בורג" שמקורן בגרמנית, ובכך רצה לשוות לעיר אופי בינלאומי. כך גם הרג שתי צפרים במכה: קרא לעיר על שם פיוטר הקדוש שבמקרה היה גם שמו שלו. בפרוץ מלחמת העולם הראשונה חשו פרנסי העיר שאין זה יאה לקרוא לעיר שלהם בשם גרמני כשגרמניה היא האויב, והחליפו את שמה לפטרוגרד (אותו מובן – אך ברוסית). כשנפלה העיר בידי לנין וחבריו בשנת 1917, הוחלף שמה ללנינגרד – העיר של לנין. ב-1991, עם פרוץ הפרסטרויקה והגלנסנוסט, ונפילת ברה"מ הסובייטית, הוחזר לה שמה הראשון והמקורי – סנקט פטרבורג לאחר משאל עם. סנקט פטרבורג – הוא התעתיק לשם שבו משתמשים בני המקום. עם זאת, דוברי עברית רבים מבטאים וכותבים את שמה של העיר "סנט פטרבורג". הרוסים לעתים קרובות מקצרים את שם העיר לפטרבורג או פיטר. באנגלית מכנים את העיר "סיינט פיטרסברג", ובארצות הברית יש שלוש ערים שזה שמן.

המצור על לנינגרד במהלך מלחמת העולם השנייה נמשך מ-8 בספטמבר 1941 ועד 18 בינואר 1944. במהלך המצור בן 900 הימים היה רעב כבד בלנינגרד שהוביל למאות אלפי נספים.

המצור – ההתחלה

ההגנה על לנינגרד החלה במחצית הראשונה של יולי 1941 כאשר הצבאות הנאציים שכבשו את הארצות הבלטיות פנו אל העיר. עם אבידות כבדות מאוד הנאצים התקדמו ללנינגרד. עד חודש ספטמבר הם ניסו לפרוץ לעיר ללא הצלחה, אך העיר נותרה מכותרת. למרות המחסור החמור בחשמל ודלק, במפעלים של העיר המשיכו לייצר כלי מלחמה, שחלק מהם הועברו דרך האוויר למגינים של מוסקבה. בסתיו הוקמה בלנינגרד ה"תנועה הפטריוטית להקמת האגודה העממית להגנת המדינה". תושבי לנינגרד תרמו לאגודה את כל חסכונותיהם בסך כולל של כ-600 מיליון רובל. גם בתנאי המצור העיר הייתה המקור העיקרי ללוחמים לחזית הבלטית- כ-80 אלף לוחמים חדשים שהיו כוח מיוחד- אנשים שחוו את סבל המצור ואובדן של אנשים קרובים ועל כן היו מוכנים להילחם באויב בלי רחמים. כל האוכלוסייה השתתפה בהגנת העיר- כל יום גברים ונשים מקבוצות ההגנה ועמדות הכבאים עמדו על הגגות וכיבו פצצות תבערה, פינו הריסות וחילצו אנשים מתחתיהן. למרות ההפצצות הכבדות מרכזי החיים של העיר המשיכו לפעול. הדוגמה של לנינגרד הראתה שהגנה מוצלחת תלויה לא רק במיומנות הצבא אלא גם בשיתוף הפעולה של כל העם. לאחר שנכשלו הגרמנים בהסתערות על העיר פיקוד הוורמאכט החליט להביס את העיר ברעב, קור, והרס העיר באמצעות הפצצות אוויריות וארטילריה. במסמך שנימצא במטכ"ל של היטלר תחת הכותרת "על המצור בלנינגרד" צוינה המטרה המרכזית של הרס העיר והשמדה מוחלטת של תושביה.

דרך החיים

בתוהו ובוהו ששרר בחורף הראשון של המלחמה שום תוכנית פינוי לא הייתה זמינה או הובאה לידי ביצוע. העיר ופרבריה רעבו לגמרי בהסגר המוחלט עד 20 בנובמבר 1941, כאשר דרך קרח על פני הלדוגה שנקראה "דרך החיים" הוקמה.
הכוחות הגרמנים הטילו מצור על העיר במשך 900 יום ולמעשה לא היו מסוגלים לממש את יתרונם ולכבוש את העיר המבוצרת הודות למאמצי הביצור הכבירים שהחלו עוד עם יסודה במאה ה-18 ונמשכו ללא הפסקה עד פרוץ מלחמת העולם השנייה. סיבה נוספת הייתה ארגון הגנה יעיל על ידי המרשל ז'וקוב. הגרמנים הקיפו את העיר וחסמו את כל נתיבי האספקה ללנינגרד ופרבריה למעט מסדרון בודד על אגם הלדוגה שנקרא "דרך החיים" . הקטל בעיר מההפגזות ומהרעב (במיוחד בחורף הראשון) היה מחריד.

אגם לדוגה

אגם גדול מצפון מזרח לפטרבורג. באגם לדוגה קשור אחד מסיפורי הגבורה המופלאים של המצור הגרמני על לנינגרד במלחמת העולם השנייה. העיר היתה במצור הדוק, ולא היתה אפשרות להעביר אליה מזון ותחמושת. הגרמנים לא הציבו טבעת כיתור סבוב האגם, משום שהימים היו ימי חורף, האגם היה קפוא, ולא ניתן היה להעלות על הדעת שמישהו יעיז לחצות אותו. הרוסים העיזו. הם הוציאו שיירות של משאיות עמוסות מזון ותחמושת. רוב הנהגים היו אנשי לנינגרד. לחצות את האגם במטען כזה היווה סיכון עצום, ואכן, הרבה מן המשאיות על נהגיהם טבעו במים הקפואים. אבל אלה שהצליחו לעבור – הביאו הקלה זמנית לאנשי העיר הנצורים, ואפשרו להם להמשיך ולהחזיק מעמד. לא לחינם קוראים הרוסים לאגם הזה גם 'אגם הגיבורים'.
בפטרבורג יש סוכנויות נסיעות המארגנות שיט לאגם לדוגה. ספינות התיור נוחות למדי, ומספקות תאי שינה לכל אחד מהנוסעים. האגם פסטורלי, הנוף סביב הוא בעיקר יערות. אבל השיט מכוון למטרה מסויימת – אי בתוך האגם – ולאאם. השיט נמשך לילה, ויום המחרת מוקדש לטיול באי וחזרה לפטרבורג.

החיים תחת מצור

חוסר הדלק עצר את תחנות הכוח. המחסור הקיצוני במזון וחוסר החימום בבתים גרמו לשיעור תמותה שגדל כל שבוע. ירקות גודלו בכיכרות שבמרכז העיר כדי לספק עוד מזון.
בסוף חורף המצור הראשון עמדה לפני התושבים משימה חדשה- נקיון העיר משכבת הקרח, השלג, הפסולת ופינוי הגופות. התושבים ששרדו את הימים הקשים ביותר עמדו כעת לפני איום של מגיפות. המילים "לנינגרד- החזית, התושב – לוחם" תיארו את אורח החיים בעיר.

השחרור

המצור נמשך עד מבצע "ניצוץ" – מתקפה בקנה מידה מלא של הכוחות של לנינגרד וחזית וולחוב שהחלה בבוקר ה-12 בינואר 1943. לאחר קרבות אכזריים גברו כוחות הצבא האדום על הביצורים הגרמניים רבי העוצמה בדרום אגם הלאדוגה וב-18 בינואר 1943 חזיתות ולחוב ולנינגרד נפגשו, ופתחו מסדרון יבשתי לעיר הנצורה. בינואר 1944 אילצה המתקפה הסובייטית את הגרמנים, שהטילו מצור על העיר, לברוח מפרווריה הדרומיים של העיר ובכך תם המצור. מאוחר יותר במהלך קיץ 1944 הפינים נדחקו חזרה לצד השני של מפרץ ויבורג ונהר הווקסי. גבורתם של מגני העיר שימשה כסמל לרצון הסובייטי להתנגד. בשבועות הראשונים של המלחמה הבריטים היו מיואשים מהתמוטטות הכוחות הסובייטים, וסברו שהניצחון של הנאצים הוא בלתי נמנע. לנינגרד הייתה לעיר הסובייטית הראשונה שזכתה לתואר של עיר גבורה ב-1945.

כיכר המרד או כיכר הגיבורים

במרכז פטרבוג, ברחוב הראשי שלה, שדרות נייבסקי, שהוא לבה של העיר, נמצאת כיכר המרד. הכיכר נקראת גם כיכר הגיבורים, על שם שני המאורעות המכריעים בהיסטוריה של פטרבורג (לנינגרד): המהפכה הבולשביקית והמצור הגרמני במלחמת העולם השנייה. בלב הכיכר עמוד גבוה שבראשו כוכב. סביב הכיכר, על הבתים, מתנוססת הכתובת הגדולה: לנינגרד – עיר הגיבורים. הכיכר גובלת בתחנת הרכבת החשובה ביותר בעיר – התחנה למוסקבה. בניין התחנה מפואר ופנימו גדול והדור. באולם המרכזי שלו התנוסס בעבר פסל לנין. היום עומד שם במקומו פסלו של פיוטר הגדול. כמה סמלי.

הקרבנות

המספר הסופי של הקורבנות במהלך המצור שנוי במחלוקת. לאחר המלחמה דיווחה הממשלה הסובייטית על 670,000 הרוגים מ-1941 ועד ינואר 1944, שמתו בעיקר מרעב. על פי כמה הערכות בלתי תלויות, הערכות של מחיר הדמים הן גבוהות בהרבה: בין 700 אלף ל-1.5 מיליון, כשמרבית ההערכות נעות סביב 1.1 מיליון. מרבית הקורבנות נקברו בבית הקברות פיסקרבסקוי.

בית הקברות פיסקרבסקוי

בזמן המצור על לנינגרד שהתחיל ב-8 בספטמבר 1941, מתו מרעב וממחלות 640 אלף איש. יותר מ-16 אלף איש נהרגו מהפצצות האוויר המסיביות. בהתחלה נקברו ההרוגים בבתי קברות שונים, אבל אחרי ה-15 בפברואר 1942, התחילו לקבור בקברי אחים גדולים ליד הכפר פיסקרבסקוי מצפון לעיר. החורף היה קשה והאדמה קפואה ומכוסה קרח. לחפור את הבורות ולקבור את המתים היה למעלה מכוחם של הנצורים המורעבים והגוססים. הגופות נערמו בערמות קפואות עד שהמלחמה נסתיימה. בערך 470 אלף גופות נקברו בקברי אחים בפיסקרבסקוי. לאחר המלחמה הפכו את המקום לאתר זכרון ענק. הכניסה לאתר הזכרון היא בין שני ביתנים גדולים ומעטרים בסמלים המתאימים. בתוכם יש מוזיאון המוקדש למצור ובו מכתבים, צילומים ושאר עדויות מהתקופה האיומה. מיד לאחר הכניסה יש במה מוגבהת ועליה בוערת אש תמיד. על יד אש התמיד אסטלה ועליה תבליט של אישה, פועל, חייל ומלח, המתאבלים על יקיריהם. המונומנט המרכזי של אתר הזכרון הוא פסל ברונזה בגובה של שישה מטרים, של אישה המסמלת את האם המתאבלת. היא אוחזת בידיה ענפי אלון כדי להניח על הקברים. מאחוריה קיר אבנים שעליו חרותות מילות שיר. שם, באתר הזכרון ובבית הקברות שאינו אלא קבר אחים ענק, מתקיים מידי שנה טקס הזכרון לחללי המצור על לנינגרד.

אנדרטאות לזכר הנופלים

לזכר הנופלים במצור לנינגרד (8 בספטמבר 1941 – 27 בינואר 1944)הוקמה אנדרטה בשלושה מפלסים, והיא פרי יצירתו של האמן אניקושין. היא נחנכה בשנת 1975. במפלס העליון מוצג אובליסק בגובה 48 מ', שבחלקו התחתון מוצגות שתי דמויות מונומנטליות, הלוחם והפועל, זה לצד זה. במפלס זה פסלים נוספים המציגים את דמויות הלוחמים והפועלים. במפלס השני טבעת ארד בקוטר 40 מ', הפרוצה בצידיה ומסמלת את המצור שנפרץ. על קיר הטבעת בוערים 14 לפידים לצד שש מדליות: מדליית כוכב הזהב, מדליית מהפכת אוקטובר, מדליית הדגל האדום, שתי מדליות של לנין ומדליית מגיני העיר, שהוענקה לתושבים שלקחו חלק במצור ושרדו. במקום מוזיקת רקע. במפלס התחתון מקדמים את פניכם 900 נרות ארד דולקים לזכר 900 ימי המצור. במקום סרטון המציג את ארועי ימי המצור ותערוכת פריטים ששרדו מהתקופה. שני פסיפסים גדולים מעטרים את הקירות הנגדיים בחלל האפל, ורק עלי הזהב מבצבצים מבין הדמויות הטרגיות ומקנים להם אופי דרמתי. במקום מוצגים ארבעה לוחות המהווים יומן מצור, ומתחלפים מידי יום ביומו בהתאם לתאריך.
האנדרטה יושבת בכיכר הנצחון (Ploshchad Pobedy), בקצה שדרות מוסקבה. כל המגיע לפטרבורג ממוסקבה חייב לעבור דרך האנדרטה הזאת, המרשימה למרחוק. אי אפשר שלא לעצור ולפקוד אותה. האנדרטה הזאת נבנתה בהתנדבות על ידי כל תושבי פטרבורג. התושבים תרמו אלפיים רובלים לצורך הקמת האנדרטה. מאות ואלפים מתושבי פטרבורג ומהמבקרים בה השתתפו פיזית בהקמתה, כשהם עובדים מבוקר עד בוקר ללא הפוגה ובמשמרות. עבדו שם זקנים, ילדים צעירים, נשים, מכל השכבות ומכל הגילים במאמץ משותף להנציח את התקופה הקשה ביותר שידעו תושבי לנינגרד הנצורה. בתשעה במאי 1975, במלאת שלושים שנה לנצחון על הנאצים וסילוקם מלנינגרד, נחנך המונומנט.

לנינגרד הייתה בין הערים הסובייטיות הראשונות שזכתה לתואר של עיר הגיבורים ב-1965. התואר ניתן בשנת 1945 עם סיום המלחמה אך הוענק באופן רשמי בשנת 1965 יחד עם ערים נוספות. גבורתה של לנינגרד מונצחת בפארק הניצחון שבגבעת פוקלוניה במוסקבה וכן במרכז העיר סנקט פטרבורג באנדרטאות שונות הפזורות בה. אחת האנדרטאות היא אנדרטת שבירת הטבעת. האנדרטה הזאת ניצבת לחופה המערבי של ימת לדוגה כ-40 קילומטרים מצפון-מזרח לסנקט פטרבורג. אל האתר בו היא ניצבת הגיעה בחורף 1942-1941 דרך החיים – כביש שהתמשך לרוחב פניה הקפואים של ימת לדוגה, והיווה את נתיב האספקה הקרקעי היחיד אל העיר הנצורה. דרכו הועברו אל העיר מאות אלפי טונות של אספקה חיונית במהלך חודשי החורף, תוך אובדן חיים רבים. האנדרטה מורכבת משתי זרועות בטון, המתנשאות עד לגובה של שבעה מטרים ויוצרות קשת קטועה. הן מסמלות את טבעת המצור הגרמנית-פינית על העיר, שבעקבותיו מתו בה מאות אלפים ברעב, ואת שבירתה של טבעת זו, שנעשתה על ידי העברת האספקה לעיר על פני הימה. מעצב האנדרטה הוא הפסל קונסטנטין סימון. היא נחנכה ב-1966.

ספרים, יצירות מוסיקליות וסרטים בהשפעת המצור

• המדונות של לנינגרד, מאת: דברה דין, ההוצאה: מודן. מלנינגרד המופגזת, הרעבה, הקפואה ושותתת הדם במלחמת העולם השנייה נפרש סיפור נעוריה וילדותה של מרינה בוריאקוב. אהובה של מרינה יצא למלחמה וגורלו לא נודע, והיא מגלה שהיא נושאת את פרי אהבתם ברחמה. מתוך הגעגועים העזים ובמלחמת הקיום הקשה מנשוא מוצאת מרינה נחמה בעולם המופלא של יצירות ארמון האמנות של לנינגרד, ההרמיטא'ז. מרינה וחבריה לעבודה אורזים את היצירות יקרות הערך ואת אלפי הפריטים המאכלסים את ההיכל מפחד ההפגזות, ובתוך כך צורבת מרינה בזיכרונה כל תמונה ותמונה, כל פריט ופריט. שנות דור לאחר מכן, בסיאטל, מרינה מכינה עצמה לחתונה. של מי? היא לא ממש זוכרת. אותו זיכרון שהיה בכוחו להציע לה נחמה ויופי ברגעי המשבר הגדולים בחייה, בוחר עכשיו להסתתר מפניה. במקום ללחוש לה שנכדתה היא זו שמתחתנת, הוא מבזה אותה ומתעתע בה. הוא מחזיר אותה למסגרות הריקות של התמונות התלויות במוזיאון, ומתוך זיכרונה הצרוב היא ממלאת אותן ומשתמשת בהן כדי לרהט "ארמון זיכרון", מעין הרמיטאז' פרטי בתוך ראשה, והופכת אותו למקלט שמור עמוק בקרבה עד שתזדקק לו שוב. דברה דין בכתיבתה המדויקת מזכירה לנו עד כמה אהבה, זיכרון ויופי שמיימי יכולים להציע חסד ותקווה נגד הייאוש המחריד של ימי מלחמה ונגד עליבותה ובוגדנותה של הזיקנה.
• המצור על לנינגרד, מאת הלן דאנמור, הוצאת יבנה. סיפור מרתק על החיים בלנינגרד בימי המצור האכזרי שהטילו הגרמנים על העיר במלחמת העולם השנייה.
• פרש הברונזה, מאת פאולינה סיימונס, הוצאת מודן, 2002.
• במהלך המצור ואחריו נכתבו יצירות אומנות רבות המתארות את המצור או מוקדשות לעיר. הבולטות ביניהן: הסימפוניה השביעית לנינגרד של שוסטקוביץ' המרדיאן של פולקובו מאת ורה אינבר.ב-2007 יצא לאקרנים סרט רוסי-בריטי בשם "לנינגרד" (הופץ בעולם תחת השם "המתקפה על לנינגרד"), בכיכובם של מירה סורבינו וגבריאל ביירן, שאומנם לא היה מדויק מבחינה היסטורית אך הצליח להעביר את התחושה שאפפה את העיר בימי המצור.

סוף דבר

לנינגרד של מלחמת העולם השנייה, היא פטרבורג של היום, נושאת בנפשה ובגופה את צלקות המצור הנורא הזה עד היום. אין משפחה שאין לה זכרונות על יקרים שנספו במהלך המצור, או לשקחו חלק פעיל במצור. כששואלים את תושבי פטרבורג, כמובן את המבוגרים יותר שביניהם, הם מדברים על הדברים כאילו התרחשו רק אתמול. לנינגרד ראוייה לתואר השגיב הזה: עיר הגיבורים. אנשיה, כל אנשיה, עמדו בגבורה עילאית במצור והגנו על צפון רוסיה בגופם מפני הפולש הגרמני. הם מהווים עד היום דוגמה ומופת לאזרחים, שאינם חיילים, הנלחמים נגד פולש זר וגם יכולים לו.