סודות בפטרבורג

פטרבורג, או בשמה המלא ברוסית, סנקט פטרבורג, היא לנינגרד של ימי ברית המועצות, היא עיר מלכותית, שנבנתה מראש עבור אצילים, מלכים, שרים ורוזנים. מכיוון שכך, כדברי השיר: "סנט פטרבורג / ארמונות וגם גשרים / סנט פטרבורג, הימים מאושרים", זוהי עיר שופעת ארמונות, תעלות, גשרים, כיכרות, מלכים, אצילים, היסטוריה ו… סודות. הסודות חבויים בכל ארמון ובכל כיכר. מלכים רצחניים, מתנקשים מסתוריים, מזימות אפלות, קשרים בוגדניים, מאסרים והגליות לסיביר, רציחות מוזרות, וכל זה כדי לתפוש את השלטון, את הארמון, או לחלופין את האישה, בעיקר אם היא צארינה.

פטרבורג – מראה כללי

מעשה ברספוטין שסירב למות

רספוטין הוא דמות ידועה שכבר הפכה לאגדה. נזיר סיבירי, שהגיע מקצה העולם אל בירת רוסיה דאז, פטרבורג. הימים ימי מלחמת טרום מלחמת העולם הראשונה, 1916. הצאר ניקולאי השני לבית רומנוב ואשתו אלכסנדרה התברכו בארבע בנות, אבל רק בן אחד, יורש עצר קטן, היה להם. הילד ירש ממשפחת אמו, נסיכה גרמניה, את המחלה המלכותית "המופיליה", המונעת את קרישת הדם. כשהיה הילד נתון בסכנת חיים הוזמן רספוטין, שכבר נודע בקרב נשות האצולה בכוחותיו העל-טבעיים, אל החצר, להציל את הילד. הוא הפעיל עליו את "כוחותיו" ולילד הוטב, וניצל ממות. מאותו רגע רכש לו רספוטין אחיזה בצארינה ובצאר, שהיו שניהם שטופים באמונות תפלות, וניצל את אחיזתו לצרכים שונים, יש אומרים לרעה, ויש אומרים לטובה. היום יש גירסה חדשה שבה נטען שהאנגלים הפעילו את רספוטין באמצעות שגרירים בפטרבורג כדי לשנות מהלכים מדיניים. מכל מקום, בני משפחת רומנוב, אחים, דודים וקרובים אחרים של הצאר, שנאו את רספוטין וראו בו מכשול ברכם לתפקידים שונים בממשל. הם זממו לרצחו ולצורך זה גייסו את הפיתוי הידוע : האישה. הפיתיון היתה אירינה יוסופוב, אשת האציל פליקס יוסופוב, עשיר נודע בן למפחת עשירים מופלגים. אירינה היתה ידועה ביופיה. חמישה אנשים מאצילי החצר, ביניהם אחיו של הצאר ניקולאי, תכננו את הרצח. לצורך זה שלחו לרספוטין הזמנה לארמון יוסופוב, היושב על שפת המויקה, אחד מנחלי פטרבורג. בהזמנה הביעה אירנה את רצונה להכירו. אירנה עצמה לא נשארה בארמונה אלא סולקה משם. בעלה קיבל את פני רספוטין במרתף בתואנה שבקומה העליונה מקבלת אירינה פני אורחים אחרים כרגע. הם הכינו מראש יין מהול בציאניד. רספוטין לגם מהיין כוסית ועוד כוסית, ודבר לא קרה. יש אומרים שרספוטין חשש מהרעלה והרגיל עצמו במשך השנים לבלוע מנות זערוריות של ציאניד כדי להרגיל את גופו לרעל. יוסופוב נכנס ללחץ, יצא לחדר הסמוך אל שאר הקושרים שהמתינו לו והם נתנו לו אקדח. הוא נכנס והפעם בגלוי ירה ברספוטין והפילו. יוסופוב רץ לקרוא לקושרים האחרים וכשחזרו לחדר לא מצאו שם את רספוטין. הוא גרר את עצמו ויצא אל החצר. הם ירו בו שוב ושוב, אך כנראה היו לחוצים מידי. ויש אומרים כי יוסופוב החליט לבדוק בפעם נוספת אם אמנם מת רספוטין. אך משהתכופף וגהר על פני הנזיר, אחז בו הלה אחיזה איתנה, קרע מכתפיו את כותפותיו המוזהבות והשתדל בכל כוחותיו ללפות את גרונו. היה זה מחזה אימים, והנסיך אמר מאוחר יותר למיודעיו, שכל ימי חייו לא ישכח את הרגע הזה. הוא השתחרר מידיו החזקות של המת-החי במאמץ על-אנושי ונמלט מן החדר כל עוד רוחו בו. מכל מקום, עטפו הקושרים את המת-החי בשמיכה והובילוהו לקצה העיר ושם חצבו בקרח שכיסה את נהר הנייבה הקפוא והטביעו את רספוטין במים הקפואים. כעבור שלושה ימים באו לבדוק מה קרה לגופה ומצאו את ידו של רספוטין מחוץ למים, מגרדת את הקרח במאמצים נואשים. האיש פשוט סירב למות. אבל המים הקפואים הכריעוהו לבסוף.
היום, לאחר שנים של שיפוצים, פתוח ארמון יוסופוב למבקרים. במהלך הסיור מספרים לתיירים את עלילות האיש שסירב למות בארמון הזה.

טירת מיכאילובסקי

הכתובת על הקיר
יקטרינה השנייה, השליטה האגדתי של רוסיה, מתה בשנת 1796. היא הותירה אחריה את בנה פאוול, ששנא אותה שנאת מוות. הגרסה הרשמית טענה כי אביו היה בעלה של יקתרינה, פיוטר השלישי, אך ישנן סברות כי אביו האמיתי של פאוול היה מאהבה של יקתרינה, סרגיי סלטיקוב. כבר מגיל צעיר התגלו בינו לבין אמו מחלוקות ואף שנאה, שכן הוא לא יכול היה לסלוח לה את רצח אביו ואף חשש שהיא תרצח אותו. מספרים שלאחר מותה שרף את צוואתה, שבה השאירה הוראה שלא הוא אלא בנו אלכסנדר יירש אותה,
וכך נעשה הוא לצאר, פאוול הראשון. בהיותו צאר עשה כל שביכולתו כדי לעשות ההיפך מאמא היקרה, בכל תחום, מדיניות חוץ ופנים, מבנים שבנתה, בעלי תפקידים שמינתה. פשוט השתדל להרוס את כל מה שעשתה. אמא נתנה לו במתנה שני ארמונות גדולים ומפוארים מחוץ לעיר, אבל הוא רצה לבנות לעצמו ארמון חדש משלו. התלבט הצאר היכן לבנות את ארמונו. ום אחד בא אליו חייל פשוט ממשמר הצאר ואמר לו שכבר שלושה ימים נגלה אליו בחלומו המלאך מיכאל (שהיה במקרה גם פטרון שושלת רומנוב וגם פטרונו האישי של פאוול) ומצביע על ארמון קטן ליד נהר הנייבה ואומר שפאוול צריך לבנות במקום זה את ארמונו. במקרה היה זה הארמון שבו ילדה יקטרינה את פאוול. כששמע פאוול את דברי החייל אמר בשמחה: "במקום זה נולדתי ובמקום זה גם אמות". אמר ולא ידע מה אמר. מיד ציווה לבנות במקום ארמון גדול ומפואר. הוא זימן את האדריכל המפורסם ברנה האיטלקי, ורצה שהארמון יהיה מוכן מיד. לצורך זה גייסו לעבודה למעלה מ-6000 פועלים ועבדו יום ולילה לאור זרקורים בקצב מטורף. כשרצה האדריכל לצבוע את הארמון הגמור נתן לו פאוול כפפה של פילגשו שהיתה בצבע נדיר מאוד והורה לו לצבוע את הארמון בצבע זה. הארמון נבנה במתכונת של מבצר, דבר ללא תקדים בפטרבורג. פאוול תמיד חשש שיתנקשו בחייו. לכן ביצר את הארמון, בנה סביבו חפיר עם תעלת מים וגשרים מתרוממים, והציב סביבו שמירה מסיבית. הוא כל כך רצה לעבור לגור בארמון עד שלא היתה לו סבלנות לחכות עד שהצבע בפנים יתייבש. מספרים שהם עברו לגור בארמון והפעילו תנורים יום ולילה כדי ליבש את הצבע, ואדי הצבע מילאו את כל חלל הארמון.
ב-23 במרץ 1801הזמין פאוול את ראש העיר פטרבורג, פאלן, לארוחת ערב, ושאל אותו בחשש אם ידוע לו על קשר נגדו. פאלן, שהיה למעשה ראש הקושרים, ענה לו: כן. יש קשר נגדך. אבל אל תדאג, אני יודע את שמות כל הקושרים.. ופאוול נרגע. אבל מאוחר יותר, כשהלך לישון, ראה את דמותו במראה משתקפת אליו מעוותת, כשהראש אינו נמצא במקומו הנכון, ונמלא חלחלה. חבורת הקושרים הגיעה לחדר השינה שלו. הוא היה נמוך קומה וכששמע את צעדיהם התחבא מאחורי הקמין. אבל הם גררו אותו משם. מספרים שהם לא תכננו להרוג אותו אלא לאלצו לוותר על כסאו לטובת בנו אלכסנדר, אבל פאוול סירב לוותר. ואז היכה אותו אחד הקושרים בראשו בקופסת טבק גדולה והדורה שניצבה שם, ולאחר מכן חנקו אותו בצעיף והפליאו בו את מכותיהם. כשהודיעו רשמית על מותו היתה סיבת המוות שטף דם במוח.
כשנכנס פאוול לגור בארמון ציווה לעטר את הבית בכתובת גדולה באותיות בולטות: "הרבה שנים ובריאות טובה לשוכני הבית הזה". הכתובת מתנוססת עד היום על הארמון, שנודע בשמו מבצר מיכאיילובסקי. יודעי ח"ן ספרו את אותיות הכתובת ומצאו שיש בה ארבעים אותיות (ברוסית, כמובן). מיום הכנסו לבית ועד הרצחו עברו בדיוק 40 יום. כשתטיילו בפטרבורג גשו לראות את ארמון מיכאיילובסקי, שמאכסן בתוכו היום כמה מוזיאונים ומשרדי ציבור, הסתכלו נא על הכתובת וספרו את האותיות. ואז תבינו את פשר האימרה: הכתובת על הקיר. אגב, בנו, אלכסנדר הראשון, ירש אותו.

יקטרינה הגדולה, בערך 1770

יקטרינה והגברים שלה
בכיכר אוסטרובסקי שבשדרות נייבסקי בפטרבורג, במקום מרכזי בלב העיר, מתנוסס פסלה של יקטרינה השנייה, הצארינה המפורסמת ממוצא גרמני, שרצחה את בעלה, ושלטה ברוסיה ביד ברזל במאה ה-18. היתה משכילה, פיקחית ומאהבת ידועה. פסלה מתנוסס ברמה, ולמרגלותיה מסביב, כל הגברים שלה, שהיו כולם אנשי החצר ויועציה. גובהה של יקטרינה בפסל הוא פי שלוש משל דמויות הגברים שלרגליה, שגם הם לא ממש קטנים.
יקטרינה היתה בתו של קצין צבא גרמני שנישאה לפיוטר השלישי, נכדו של פיוטר הראשון, הגדול, לבית רומנוב. פיוטר היה אדם מוגבל בנפשו ובגופו והשניים לא הולידו ילדים וגם לא הסתדרו ביניהם. השמועות אומרות ששניהם הרבו להם מאהבים. מכל מקום, לאחר 12 שנות נישואים, ביולי 1762, בזמן שפיוטר שהה בביקור במקום הולדתו הולשטיין השתלטה יקטרינה, בעזרת בני האצולה שתמכו בה, (ביניהם היה מאהבה, גרגורי אורלוב) על כס המלוכה. פיוטר אולץ לוותר על כתרו וב-17 ביולי 1762 נרצח על ידי אחיו הצעיר של גרגורי אורלוב, אלכסיי אורלוב. בתקופת ברית המועצות ההיסטוריונים סברו כי יקטרינה היא זאת שציוותה על רצח פיוטר, אולם כעת דעתם של ההיסטוריונים בנושא זה אינה חד-משמעית. יקטרינה השתלטה על המלוכה ושלטה ברוסיה ביד ברזל והיתה אחד השליטים החשובים ביותר של רוסיה. היא ידעה להקיף עצמה בעוזרים מוכשרים ובעלי כריזמה, רובם גברים, שגם היו יפים, וידעה גם לנהל אותם ולהפיק מהם את המיטב.
הפסל מנציח את גדולתה של יקטרינה, אבל גם את העובדה שהשכילה לנהל חבורת גברים מוכשרים, תשעה במספר, היושבים למרגלותיה, שביניהם יש גם אישה אחת. האישה היא דשקובה, שהיתה האישה הראשונה שהיתה יושבת ראש של ועד אנשי המדע, עמדה מאוד בכירה. מעניין שאחותה של דשקובה היתה מאהבת של פיוטר השלישי, בעלה של יקטרינה, ואילו דשקובה עצמה היתה מאוד מקורבת ליקטרינה, עד כדי כך שכינו אותה "יקטרינה הקטנה" בפרפרזה על כינוייה של יקטרינה "הגדולה". אמנם בשלב מסויים נבעה קרע ביניהן, כשיקטרינה הקטנה חשבה שגם היא גדולה, ויקטרינה הצארינה פיטרה אותה.
אלכסיי אורלוב, שהיה אחד מעושי דברה המובהקים של יקטרינה, קיבל הוראה לבצע שליחות מיוחדת במינה. באיטליה ישבה גברת אחת, הנסיכה טרקנובה, שטענה שהיא בתה של יליזבטה, הצארינה הקודמת, אמו של פיוטר השלישי. כלומר היא טענה שהיא אחותו של פיוטר והיא זכאית לשלוט ברוסיה ולא יקטרינה. אלכסיי נסע לנפולי בהוראת יקטרינה, חיזר אחרי הנסיכה המתחזה, הביא אותה לאנייתו, נשא אותה לאשה בטקס מפוברק על האנייה והביא אותה ללא ידיעתה לרוסיה. יקטרינה ציוותה לכלוא אותה בכלא המפורסם במצודת פיוטר ופאוול. ואז נודע שהיא בהריון מאלכסיי. היא מתה בכלא וגם התינוק מת. יש ציור מפורסם מאוד שכל אדם ברוסיה מכיר: הציור מתאר את הנסיכה בהריון הכלואה בתאה, כשהיא טובעת בשטפון שהציף את הכלא. הכלא שנמצא בחומת המבצר עומד קרוב לגדות הנייבה, ושטפונות הנייבה הציפו אותו לעתים קרובות. הציור הוא דמיוני אבל מקובל כאמת בגלל היותו מפורסם כל כך.
כל הגברים המקיפים את יקטרינה היו מצביאים ובעלי תפקידים בכירים, וכמה מהם אף היו מאהביה, למשל גרגורי אורלוב, שהיה אמנם קצין זוטר, אבל כנראה מאהב גדול. וכן פוטיומקין המצביא שכבש את קרים וסידר ליקטרינה גישה לים השחור. כך גם רומנינצוב, המצביא שנלחם נגד תורכיה. אם תתבוננו היטב בפסל, תראו שכל גבר היושב למרגלותיה של יקטרינה מחזיק את שתי ידיו בתנוחה מוזרה משהו, כאילו מודד… העם מלחשים שכל גבר מראה בפסל את גודל ה"כלי" שלו. אבל כך הוא העם, מחשבותיו אינן טהורות.

מגפיים אדומים

כשנולד אלכסנדר, בנו של הצאר ניקולאי הראשון, אמרה מגדת עתידות לאמו שאלכסנדר ימות במגפיים אדומים. איש לא הבין למה היא מתכוונת. כנראה גם לא היא עצמה. כשניקולאי הראשון מת בשנת 1855, הוכתר בנו בתור אלכסנדר השני, הצאר של רוסיה.
פגישה שנייה עם מגדת עתידות היתה לצאר אלכסנדר השני כשביקר בפריס. היא בישרה לו שאם ישרוד שש התנקשויות בחייו, יישאר בחיים. חמש פעמים ניסו להתנקש בחיי אלכסנדר, שעורר עליו את חמת כל הצדדים במדינה. שלוש פעמים ראשונות היה זה בידי אנשים פרטיים, ללא אירגון מאחוריהם, שמסיבות שונות חשבו שעל אלכסנדר למות. אלכסנדר שרד את ההתנקשויות הללו. למרות הרפורמות שהנהיג, שעוררו את חמת האצולה, נחשב הצאר כמתון מדי בעיני הליברלים והרדיקאלים ועורר התנגדות עזה בקרב חוגי האינטליגנציה, שדוכאה על ידו. בסוף שנות השישים של המאה ה-19 קמה תנועה מהפכנית בשם "נרודניה ווליה"(רצון העם). השלטון עצר ושפט מאות סטודנטים והדבר הביא לתגובה של טרור. נעשו עוד שני נסיונות התנקשות בחייו שנכשלו. ב-13 במרץ 1881 יצא אלכסנדר לראות מפגן ברכיבה על סוסים שנעשה על ידי המשמר שלו. שומרי ראשו הזהירוהו לבל ילך, אבל הוא התעקש. המתנקשים ארבו לו ביודעם באיזה מסלול ילך. היו שם שלושה חברים מנרודניה ווליה שארבו לו. שני גברים, כל אחד עם פצצה מוכנה בידו, ואישה אחת. האישה פיירובסקיה, נתנה את הסימן במטפחת לבנה. הראשון השליך את הפצצה ופגע בילד ששיחק סמוך למקום. שומרי ראשו של הצאר האיצו בו להסתלק משם, אבל הוא ניגש לראות מה שלום הילד, ואז זרק השני, סטודנט בשם איגנצי גרינויצקי, חבר בתנועת "רצון העם", את הפצצה השנייה. שתי רגליו של אלכסנדר נקטעו והוא נשטף בדם. האם היו אלה המגפיים האדומים שבישרה לו מגדת העתידות עם לידתו? מכל מקום, זאת היתה ההתנקשות הששית בחייו והוא לא שרד אותה, אלא מת מפצעיו.
בין הקושרים היתה גם יהודייה אחת שבביתה הכינו את הפצצות. העיתונות האנטישמית בקייב ובאודסה רמזה שהיהודים הם אלו שרצחו את הצאר, הופצו כרוזים רבים ותועמלנים הטיפו לממשלה להכות את היהודים על שרצחו את "הצאר הגואל". בעקבות אירועים אלה פרצו "סופות בנגב", הפוגרומים ביהודי דרום-מערב האימפריה הצארית הרוסית. היהודיה נתפסה ונגזר דינה להוצאה להורג. אבל היה היתה בהריון, ולכן דחו את ההוצאה להורג עד לאחר הלידה. אבל היא הערימה עליהם, ומתה בלידה, וגם התינוק עמה.
במקום שבו נשפך דמו של אלכסנדר, בנו כנסייה גדולה, והיא אולי הכנסייה היפה ביותר בפטרבורג. היא נקראת "כנסיית הדמים", או "כנסיית אלכסנדר". היא אחד מהאתרים החשובים ביותר של פטרבורג ואחד מהאתרים הראשונים שרואה כל תייר. כשתכנסו לכנסייה תוכלו לראות את כתם הדם, דמו של אלכסנדר שמת ב"מגפיים אדומים".

כנסיית הדמים

הסוסים הכפולים
אחד הגשרים היפים ביותר בפטרבורג המשופעת בגשרים, הוא גשר אניצ'קוב, החוצה את נחל הפונטנקה (Fontanka) בשדרות נייבסקי, ממש בלבן של השדרות, בלב העיר. את הגשר מעטרים ארבעה סוסים, שניים מכל צד. הצאר ניקולאי הראשון ימ"ש (ימח שמו וזכרו, כך קראו לו היהודים שסבלו מנחת זרועו , 1796 – 1855), רצה לעטר את הגשר החשוב והמרכזי הזה. ניקולאי חיבב מאוד את הפסל קלודט, רוסי ממוצא איטלקי, שהיה קצין ממשפחה ענייה, ולאחר שעזב את הצבא לימד באקדמיה ועסק בפיסול. הוא הצטיין בעיקר בפיסול בעלי חיים ומתוכם אהב ביותר לפסל סוסים. ניקולאי הזמין אצל קלודט שני סוסים, וחשב לעשות מהם שני העתקים ולקשט בהם את ארבעת צידי הגשר. קלודט הכין את הסוסים, והם היו יפים מאוד. באותו זמן הגיעה אל ניקולאי משלחת מגרמניה, שהביאה לו במתנה שני עמודים מפוארים. ניקולאי לא חשב הרבה והעניק לגרמניה בתמורה את שני הסוסים של קלודט. עד היום מעטרים שני סוסים אלה מקום מרכזי בברלין. ניקולאי תבע מקלודט לעשות שוב בדיוק אותם סוסים. קלודט עמד בהזמנה ויצר עוד שני סוסים מפוארים. את שני הסוסים האלה העניק ניקולאי במתנה למלך נפולי בתור מחווה על מדיניות שנקט לטובת רוסיה, ואפשר לראות אותם עומדים בנפולי עד היום הזה. כשהזמין ניקולאי בפעם השלישי אותם סוסים, סירב קלודט לחזור בפעם השלישית על אותם פסלים ויצר פסלי סוסים חדשים, בתנוחה אחרת. את הפסלים האלה אפשר לראות עד היום… על גשר אניצ'קוב בפטרבורג.

הסוסים על גזר אניצ'קוב

גשר אניצ'קוב

תם ולא נשלם, ברוך אל בורא עולם. עוד רבים הסיפורים אשר עמנו, ורבים הסיפורים הקטנים והסודות הקטנים אשר מסתתרים בכל עיר ואפילו בכל יישוב קטן. כל מה שצריך הוא עין מתבוננת, אוזן מאזינה, וסקרנות עד אין קץ לנפלאות העולם.