מסע בסיביר (7)

סביבות אולן אודה

הדַצאן של איטיגילוב

במרחק 30 ק"מ מערכית מאולן אודה נמצא הדצאן (מתחם בודהיסטי) של חומבּוֹ לאמה אֵיטיגילוֹב.הדצאן נקרא איבולגינסקי דצאן, על שם הכפר הסמוך לו, איבולגה. המקדש משמש כמרכז הבודהיזם הסיבירי, ובתוכו אוניברסיטה גדולה לנזירים ומרכז הקהילה הבודהיסטית של רוסיה. בין בנייני המקדש, הבנויים בסגנון מונגולו-טיבטי ססגוני (עם השפעות סיניות ניכרות), מתהלכות פרות, וציפורים מנקרות מגרגרים שהמאמינים והנזירים משליכים מכוסות פח. לב המקדש, והבניין היפה ביותר בו, הוא קברו של חוֹמְבּוֹ לאמה, מנהיגו המנוח של הבודהיזם הרוסי,  שנחשב למקום קדוש במיוחד, והמאמינים טוענים שהגופה אינה נרקבת ושערו של הלאמה אף גדל מדי יום. לפי האגדה הנזיר בן 75 השנים נכנס לתנוחת הלוטוס, מדט וחדל לנשום בשנת 1927. הנזירים הניחו אותו באותה התנוחה בתיבת אורן, מילאו אותה במלח וטמנו בבית קברות. 75 שנים לאחר שנקבר, קברו נפתח לפי בקשתו על ידי נזירים שגילו כי גופת מורם לא נרקבה. השרידים נלקחו למקדש וטקסים נערכים סביבם.

תופעת "גוף הקשת בענן" מוכרת בבודהיזם הטיבטי. לפי האמונה, אדם שרמת התפתחותו הרוחנית גבוהה, והצליח להבין ולחוות את עקרון הריקות, האמת המוחלטת, יכול לשהות כמה ימים במצב שמוגדר כמוות על פי הרפואה, אך מבלי שגופו ירקב. תלמידיו של חומבו לאמה מאמינים שהוא הצליח, בעזרת מדיטציה, לטהר את עצמו עד לרמה כזו שבה גופו הפך עמיד בפני ריקבון. המחלקה לזיהוי במשרד הבריאות הרוסי שבדקו את הגופה אמרו שגופת הנזיר אינה שונה מגופה של אדם שמת לפני 12 שעות. אחת החוקרות אמרה שהלאמה לא מת במובן הרגיל של המילה, אלא נכנס למצב של אנביוזיס – מצב שבו רמת חילוף החומרים מופחתת למינימום. להערכתה הלאמה נקבר חי ונשאר חי בקברו. מצבה של הגופה השתנה לאחר שהוצאה מהקבר ממש לנגד עיני החוקרים. לפי האמונה הבודהיסטית מגע באדם שנמצא במצב של גוף הקשת בענן יכול "להפריע" למדיטציה ולהתחיל את תהליך ההירקבות של הגופה. למרות זאת, במקדש שבו מונחת הגופה המאמינים נוגעים במורה המת-החי. מומחים אומרים שלא נמצאו חומרי שימור על הגופה. עוד נאמר, שכאשר עורו של חומבו לאמה נצבט בטעות, ניגר ממנו חומר דמוי ג'ל אדום, מה שפעם היה דם.
הלאמה היה ראש הבודהיסטים במזרח סיביר מ-1911 עד 1917. הוא הפך לפילוסוף ורופא נודע וכמעט מעולם לא עזב את סיביר. במהלך מלחמת העולם הראשונה הוא הקים בתי חולים, זכה בפרסים מטעם המדינה והיה אגדה בחייו. אחת האגדות מספרת שצעד על פני המים, כמו ישו. הבודהיסטים מתייחסים אליו כאל אדם חי המצוי במצב גוף-נפש מיוחד ומאמינים שהוא בודהיסטווה.

המתחם ענק וכולל דוּגַאנים (מקדשים בודהיסטיים) רבים ומגורי נזירים. הדוגאנים כולם בנויים באותה מתכונת, צבעוניים מאוד, מעוטרים מאוד. את המקדש שבו יושב האמבו לאמה פותחים בימים קבועים ובשעות קבועות, ואז אפשר לראות אותו, לבקש ממנו, להתפלל אליו.

בכל מקום ניצבים גלגלי תפילה, נקודות תפילה. את המתחם כולו מקיפה גדר ששביל פנימי צמוד אליה. הנכנס בשערי הדַצאן צריך קודם כל להקיף בעזרת השביל הזה את כל המתחם ורק אחר כך להיכנס פנימה. פוקדים את המקדשים השונים, מדליקים נרות, מקריבים מנחות, מסובבים את גלגלי התפילה. נזירים רבים ממשרתים בדצאן, מהם פרחי נזירים, נערים וילדים. בלב הדצאן ניצבת חממת זכוכית ובה שתול ענף שהובא מהודו, ענף מהעץ שבודהא ישב תחתיו. הענף נקלט והוא צומח בחממה.

טקס בודהיסטי בכפר בוריאטי

בכפר איבולגה הסמוך לדצאן נחנך סוּבוּרגאן חדש. סובורגאן הוא מבנה דמוי יורטה, מעין תל לבן, המסמל את גופו של בודהא, ובקצהו מתנוסס סמל הנראה כמו ראש קטן. כל המבנה מסמל את בודהא: איש שמן שיושב ועושה מדיטציה, עם ראש קטן. בתוכו מוטמנים כתבי קודש בודהיסטיים ושאר חפצי קודש. כשבאים לסובורגאן וסוגדים לו, זה מדמה סגידה לבודהא. הסובורגאן כולל גם מקדש קטן העומד לצידו.

כשחונכים סובורגאן חדש מקיימים טקסים וחגיגות. הטקס והחגיגה נמשכים יום שלם. כל אנשי הכפר וגם מהכפרים הסמוכים באים לבושים בגדי חג בוריאטיים מסורתיים, מקימים יורטות חגיגיות, שחלקן משמש בתור דוכנים למזון שמכינים במקום. נשים באות ומכינות פּוֹזֶה (בּוּאוֹזה), אותם כיסני בצק ממולאים בבשר ומבושלים במים רותחים. תמורת סכום פעוט אפשר לסעוד את הלב בארוחה דשנה וטעימה של פוזה. הקהל ישב סביב הרחבה המרכזית שבחזיתה במה. הנכבדים נואמים, בבוריאטית כמובן, המקהלה שרה, בבוריאטית כמובן,

 

הילדים רוקדים. הרקדניות רוקדות. תחרויות היאבקות בסגנון בוריאטי, ילדים ומבוגרים, תחרויות ירייה בקשתות וחצים, הפרחת כדורים פורחים. הכל בחסות עמודי טוטם הניצבים בצד. ילד מנצח בהיאבקות, השופט מרים את ידו לאות ניצחון ואחר כך שולח אותו בריצה אל עבר עמוד התפילה. הילד מקיף את העמוד שלוש פעמים ושולח ידו לאיש היושב לצד העמוד ומעניק לו סוכריות. בינתיים יש הסועדים את לבם, יש הניגשים לסובורגאן לתפילה – וכך זה נמשך יום שלם.

תרבות הדאצ'ות

גם בבוריאטיה, כמו בכל רוסיה, נהוגה ומושרשת תרבות הדאצ'ות. זוהי מסורת עתיקה ברוסיה, שאמנם עברה כמה גלגולים ושינויים, אבל היא עדיין חזקה באופן כמעט בלתי מוסבר. דאצ'ה הוא כינוי ברוסית לבית הנמצא בשימוש עונתי או לבית משני הנמצא באזור כפרי ליד מרכזים עירוניים. הדאצ'ה נפוצה מאוד ברוסיה. בתי הדאצ'ה המסורתיים בנויים בדרך כלל מעץ ומתאימים לאורח חיים כפרי. בדרך כלל נמצאת לצדם גם חלקת אדמה המיועדת לגידולים חקלאיים, היכולים לספק את צרכיו של משק הבית. התופעה נפוצה מאוד ברוסיה וכמעט לכל משפחה יש דאצ'ה. הדאצ'ות הראשונות ברוסיה הופיעו בתקופת שלטונו של פיוטר הגדול. בתקופה זו היו אלה בתי קיץ מפוארים ששימשו את האצולה לשהות בימי הקיץ מחוץ לעיר. במהלך תקופת ההשכלה, האריסטוקרטיה הרוסית השתמשה בדאצ'ות למפגשים חברתיים ותרבותיים, שלוו על פי רוב בנשף מסכות ובמופעי פירוטכניקה. בסוף המאה ה-19 הפכה הדאצ'ה למקום בילוי מועדף לחופשת הקיץ בקרב המעמד העליון ומעמד הביניים של החברה הרוסית. תופעה זו שהתאפיינה לרוסיה בלבד קיבלה ביטוי נרחב ביצירות של סופרים ומחזאים רוסים באותה תקופה. בתקופת בברית המועצות, כשהיה מחסור חמור במזון, התחילו גם המעמדות הנמוכים יותר לרכוש להם דאצ'ות בהוצאה מינימלית, צריף קטן חסר כל תשתית ונוחיות. העיקר היה חלקת האדמה שלידו. אנשים נוהגים, עד היום, לנסוע ביום חמישי אחרי העבודה לדאצ'ה, ובסוף השבוע לגדל שם ירקות עונתיים. הירקות האלה, בעיקר תפוחי אדמה, היו מרכיב חיוני בתזונת האנשים, שכמעט לא יכלו לשרוד בלעדיו. את העודפים נהגו ונוהגים עד היום למכור בשוק.  מפעלים גדולים נהגו להעניק לפועלים חלקת אדמה במקום משכורת. חלקת האדמה הזאת הצילה אותם מרעב בשנים הקשות. עד היום רוב תושבי העיר מבלים את כל חופשת הקיץ בדאצ'ות. זר לא יבין איך אנשים רוצים לבלות חופשה בבקתות חסרות כל תשתית. אבל זוהי המסורת. הסיבה הרשמית: אוויר העיר מזוהם ולא בריא. רוצים לנשום אוויר נקי.

היום תרבות הדאצו'ת חוזרת במקצת לימי הצארים: עשירים בונים להם דאצ'ות וילות מחוץ לעיר ומבלים בהן את חופשותיהם, לא בהכרח עם עבודת אדמה. המעמד הבינוני והנמוך ממשיכים להשתמש בבקתות הדאצ'ה שלהם ולגדל את הירקות. זה מאפיין בעיקר את המבוגרים והזקנים, שאינם יכולים לוותר על המסורת שהורגלו בה. הצעירים מואסים בעבדות הזאת, ועושים זאת רק מתוך הכרח: "בשביל אמא", "בשביל "סבתא". מבחינה כלכלית, כבר אין צורך בגידול הירקות. אין מחסור ואין רעב.

ביקרתי בדאצ'ה קטנה שנאמר לי עליה מראש ש"היא עלובה, ואין מה לראות". הדאצ'ה שייכת למשפחה יהודית מהמעמד הבינוני הנמוך. הנכד, בן ה-25, עובד שם בחוסר חשק בולט. אם זה היה תלוי בו, כבר מזמן היו מוכרים אותה. אבל הסבתא מתעקשת. היא בת 75, ונהגת לבוא לדאצ'ה, מרחק 25 ק"מ מהעיר, בכל יום וכמובן בסופי השבוע. יש להם שטח אדמה די גדול עשוי ערוגות. היא מגדלת שם כרוב, תפוחי אדמה, בצל, פטרוזיליה, קישואים. בחממה קטנה (כמעט לכל דאצ'ה יש גם חממה) היא מגדלת עגבניות ומלפפונים. עצי תפוח מניבים בגינתה. יש להם באר מים (לכל דאצ'ה באר משלה). פעם שאבו את המים בצורה ידנית, היום יש משאבה חשמלית. שטחה של כל דאצ'ה מוקף בגדר, וכך הן שוכנות צפופות זו לזו, דאצ'ה נושקת לדאצ'ה, עשרות קילומטרים.

הבקתה מינמאלית. אין בה כל חפצי מותרות. מיטות, מטבח קטן. מקרר. העיקר הוא המרתף, שבו מאחסנים את תפוחי האדמה לחורף. את עודף התוצרת החקלאית (ויש עודפים רבים) היא מחלקת לחברים (שגם להם יש עודפים כאלה) או מוכרת בשוק. הנכד מואס בדאצ'ה. גם הוריו כבר מזמן לא באים אליה. אבל הסבתא מתעקשת: 'מה אני אעשה כל היום וכל יום אם לא תהיה לי דאצ'ה".

זאת ההזדמנות לעסוק קצת במודעות אקולוגית ותרבותית. ברוסיה כמעט ואין חיה כזאת. אשפה זורקים בכל מקום, כולל שקיות פלסטיק. אין מה לדבר על הפרדה. כולם מעשנים, והרבה. אנשים ממשיכים להתנהג כאילו הם עדיין בתקופת החסר והמצוקה: בעוד הדירות מטופחות מבפנים, חדרי המדרגות מוזנחים, אפלים, לרוב מסריחים. כך גם חצר הבית המשותף. בכפרים ובדאצ'ות – השירותים בחצר. בור חפור בקצה החצר, חסוי על ידי צריף עץ קטן. אין מים זורמים ואין חשמל. אפילו בערים מצב השירותים במקומות הציבוריים לא הרבה יותר טוב. לרוב ללא מושב, רק בכריעה. תמיד מסריח. נייר טואלט כמו נייר זכוכית.

תודעת השירות הציבורי עדיין סובלת מנזקי הקומוניזם והקולקטיביזציה. למעשה אין תודעת שירות. הכל נעשה בקוצר רוח, ללא חיוך, ללא אדיבות. המוכרים לא ממש משתדלים למכור. משרתי הציבור לא ממש מנסים לשרת את הציבור. גם התיירות סובלת מתופעות לא נעימות ולא מתאימות: המוזיאונים חשוכים, קשה לראות מוצגים. אין הסברים באנגלית, גם משרתי הציבור, אפילו בבתי המלון, אינם דוברים אנגלית. נכון שהמצב הולך ומשתפר בערים הגדולות כגון מוסקבה וסנקט פטרבורג, אבל בערים הקטנות והרחוקות, בסיביר, המצב עדיין רחוק מרחק שנות אור מהמקובל בארצות המערב.