מסע בסיביר (6)

תחנה חמישית: אולן אודה Ulan Ude

ארץ הבּוּּריאטים

הפדרציה הרוסית, כשמה כן היא – מדינה פדרלית, וחלק גדול משטחה שייך לרפובליקות אוטונומיות. לכל אחת מהרפובליקות יש דגל והימנון, נשיא וראש ממשלה, והן כפופות לשלטון הפדרלי במוסקבה בענייני חוץ, ביטחון ודברים חשובים אחרים, אולם יש להן אוטונומיה נרחבת. רבות מהרפובליקות הללו שייכות לקבוצות מיעוט. ברפובליקה של בוריאטיה, העצומה בגודלה, יש רוב רוסי (כשישים אחוזים), אולם יתר התושבים שייכים למיעוט הבוריאטי, עם שדומה בחזותו, בלשונו ובתרבותו למונגולים. רוב הבוריאטים (אלו שלא התנצרו וקיבלו על עצמם את הדת הרוסית-אורתודוקסית) מאמינים בבודהיזם-טיבטי, ורואים בדלאי-למה את מנהיגם הרוחני. אולם הדת המקורית של בוריאטיה היא שמאניזם, אמונה באלים מקומיים ורוחות טבע. במאה ה-19 קיבלו הבוריאטיים הדרומיים, תושבי הערבות, את הבודהיזם המונגולי-טיבטי, בעוד שוכני היערות שמצפון נותרו נאמנים לאמונה השמאניסטית. גם היום, האמונה השמאניסטית משגשגת: בעריה של בוריאטיה שמאנים מספקים שירותים לכל דורש, וגם רוסים רבים מתייעצים בשמאנים, סלעים ואתרי פולחן שמאניים נמצאים באזורי הכפר, וכמובן – דת הטבע הזאת השפיעה מאד גם על הבודהיזם הבוריאטי.

הרפובליקה הבוריאטית נמצאת בדרום מזרח סיביר מדרום ומזרח של ימת ביקאל. המרחק ממוסקבה הוא כ-5,532 קילומטר. הרפובליקה גובלת בצפון ובמערב במחוז אירקוטסק, בדרום-מערב ברפובליקת טובה, בדרום במונגוליה ובמזרח במחוז צ'יטה. אוכלוסיית אוכלוסייתה מונה כ-973,100 תושבים (2010). הקבוצות האתניות הגדולות ביותר ברפובליקה הן בוריאטים (27.8%) ורוסים (67.8%). השפות הרשמיות בבוריאטיה הן בוריאטית ורוסית. בירתה של בוריאטיה היא אולן-אודה. השבטים הקדומים שחיו בטייגה של האזור היו אבנקים שפרנסתם הייתה על צייד איילים, דייג, בקר וגידול סוסים. תרבות זו נעלמה עם פלישת השבטים הבוריאטים שחדרו ממונגוליה.

בשנת 1206 התחיל יליד האזור ג'ינגיס ח'אן במלחמה עם השבטים השכנים ועד מהרה הקים אימפריה שהשתרעה מגבולה המזרחי של סין עד פולין והונגריה באירופה, ובדרום עד אירן. תושבי האזור נטלו חלק פעיל בכיבושי ג'ינג'יס ח'אן והובילו ליצירת העמים המונגוליים של אסיה המרכזית ואירופה, כדוגמת הקלמיקים. לאחר מותו של ג'ינג'יס ח'אן התפרקה הקיסרות שלו לח'אנות קטנות, שהחשובה בהן באזור סיביר הייתה אורדת הזהב.

במאה ה-16 החלו הרוסים, שהשתחררו מעול אורדת הזהב, במסע כיבושים משלהם, ולאחר שהכניעו את ח'אנות קזאן ב-1552 ואת ח'אנות סיביר, הגיעו ב-1582 למזרח סיביר ולאזור יימת ביקאל והתחילו בקולוניזציה של האזור והעמים היושבים בו. המבצעים היו חיילים קוזאקים שתפקדו בימי הצארים על תקן של "משמר הגבול". אחד המנהיגים הידועים ביותר של הקוזאקים היה ירמק (Yermak 1585-1532). בהתאם לפקודת איוואן הרביעי, הוא וחבריו החלו בפלישה לשטחי ח'אנות סיביר בספטמבר 1581. הכוח כלל כ-540 קוזאקים וכ-300 אנשים נוספים של משפחת סטרוגנוב. לאחר מספר קרבות ח'אן קוצ'ום נמלט ו-ירמק כבש את בירתו. ב-ב-6 באוגוסט 1585. ירמק עם חלק מאנשיו נפלו למארב וכולם נהרגו. לאור האבידות הקשות, הרוסים עזבו את סיביר, אך לאחר מספר שנים חזרו והשלימו את כיבוש ח'אנות סיביר. למרות ש-ירמק נהרג במהלך המערכה ובסופו של דבר כל הכוחות עזבו את סיביר, הוא גרם להתפרקות של ח'אנות סיביר ונחשב ל"כובש סיביר". על פי חלק מההיסטוריונים, הוא היה מנהיג דגול ומצביא מוצלח. הצייר הרוסי הידוע סוריקוב הנציח את כיבוש סיביר על ידי ירמק בציור מפורסם.

כיבוש סיביר על ידי ירמק – ציורו של סוריקוב (1848-1916)

הקוזאקים, על פי הוראת הצאר, גבו מהשבטים הבוריאטים מס על פרוות, כלומר, חלק גדול מהפרוות נלקח על ידי הקוזאקים שהעבירו אותן הלאה לרוסיה, וזו סחרה בהם עם המערב. המסחר בפרוות היה מעמודי התווך של הכלכלה הרוסית. הבוריאטים ידועים עד היום בתור אנשים שלווים, ולא גילו התנגדות שלטון הצאר. יש הטוענים כי חלק גדול מהשלווה הזאת אפשר לייחס להכרות שעשו להם הקוזאקים עם 'מי האש', הוודקה הרוסית.

הדת המקומית הייתה בודהיסטית וכבר ב-1741 הוכרה דת זו על ידי הקיסרית יקטרינה השנייה כדת המרכזית של המיעוטים שחיו במזרח סיביר. בודהיסטים רבים קבלו עליהם את עול הנצרות בכפייה, אבל המשיכו לקיים את עיקרי דתם. ב-1930, בראשיתו של הדיכוי הסטליניסטי, הוצאה הדת הבודהיסטית אל מחוץ לחוק.

הבוריאטים משתדלים מאוד לשמר את שפתם, את מנהגיהם ואת מסורתם. בבתי הספר ברפובליקה לומדים ברוסית ובבוריאטית. שפת הדיבור ברחוב מעורבת. חלק מהבוריאטים התנצרו והחלק האחר מתפלג בין שתי תרבויות: שמאנים ובודהיסטים. אין מתחים ואין קונפליקטים בין הקבוצות השונות וכל אחד חי את חייו על פי התרבות שאותה הוא מעדיף ושלתוכה גדל.

 

אולן אודה Ulan Ude

בירת הרפובליקה הבוריאטית יושבת על נהר האודה שגם העניק לה את שמה. מקור השם בשפה הבוריאטית ופירושו "אודה האדום". יש אומרים שפירוש השם הוא "השער האדום" המשקף את האידיאולוגיה הקומוניסטית של ברית המועצות. בשנת 1666 הגיעו למקום הקוזאקים של הצאר הרוסי, הקימו מבצרים ושמרו על הגבולות והניחו את היסוד לאולן אודה.

מבט כללי על אולן אודה

מבט כללי על אולן אודה

כשהגיעה מסילת הברזל של הרכבת הטרנס-סיבירית לאולן אודה ב-1900, זינקה אוכלוסיית העיר שמנתה 3500 נפש ל- 126,000 נפש במהלך 35 שנה. היא יושבת על הק"מ ה-5640 של המסילה. בשל מיקומה על נתיב המסחר בין רוסיה לסין ומונגוליה, היא שגשגה כל השנים והיא נחשבת היום למרכז המסחרי תעשייתי המשגשג ביותר בסיביר. החודשים ינואר-מרס נחשבים לקרים ביותר בשנה, בהם צונחת הטמפרטורה לכדי מינוס 27 מעלות. יוני-אוגוסט ידועים כעונה נעימה, אף שהטמפרטורות בקיץ יכולות להגיע גם לכדי 35 מעלות.

אוכלוסיית העיר מונה כחצי מיליון תושבים (2010). בעיר מתגוררים תושבים ממוצא רוסי, בוריאטי, אוקראיני, טטרי, מונגולי וגם יהודים. הרוב היחסי הוא בוריאטי. זה ניכר היטב ברחוב. לרוב האנשים תווי פנים מונגוליים. האווירה באולן אודה נינוחה וסובלנית. כולם חיים עם כולם. באולן אודה יש גם יותר נישואי תערובת בין רוסים לבוריאטים. נראה שהסובלנות מקיפה כאן את כל התחומים. זוהי העיר ששמרה יותר מכל הערים האחרות ברוסיה את סמלי התקופה הסובייטית, ואפשר לראות אותם בכל פינה. לצידם כנסיות פרבוסלביות כמו קתדרלת  אודיגיטריה  Odigitrievsky, אֵם האלוהים, השוכנת במרכז העיר, בסופו של רחוב לנין, שבנייתה החלה בשנת 1741 והסתיימה ב-1785. בתקופה הסובייטית שימש בתור הספרייה של אולן אודה. לאחרונה שיקמו אותה ושיפצו אותה והיא הומה מתפללים. (צילומים) העיר עצמה ירוקה, זרועת עצים ופרחים. והתרבות המקומית היא שילוב מרתק בין זכרונות קומוניסטיים, והציביליזציות של רוסיה, מונגוליה ואפילו סין ויפן. לפחות רוב המכוניות מיובאות מיפן, והן בעלות הגה ימני, כנהוג ביפן.

IMG_4184

לב העיר: מדרחוב לנין, כיכר האופרה, כיכר הסובייט

הרחוב הראשי של העיר, רחוב לנין (כצפוי), מוביל למדרחוב חביב, מודרני ומעוצב, מנומר בעצים, פרחים, ספסלים, מזרקות ודוכנים של אומני רחוב, כמו גם חנויות מהודרות. המקומיים קוראים לו ארבאט, כמעין חיקוי של רחוב האמנים האגדי במוסקבה. המדרחוב הוא לבה החברתי ההומה של העיר, שהמשכו בכיכר האופרה ובכיכר הסובייט. בקצהו המוביל אל כיכר האופרה ניצב שער כבוד שנבנה לכבוד ביקור הצאר ניקולאי השני בעיר בשנת 1891.

השער לכבוד ניקולאי השני

השער לכבוד ניקולאי השני

 

מעבר לשער, בהמשך הרחוב נמצאת כיכר האופרה, שבמרכזה בית האופרה המפואר. על חזיתו סמלים סובייטיים בולטים כגון פטיש ומגל וכוכב אדום. מולו מזרקה, לצידו פסל של שני רקדני בלט, הכיכר הומה אדם בכל שעות הים, בעיקר כמובן בסוף השבוע ובערבים. זהו המקום היחיד ברוסיה ששמעתי בו מוסיקה קלאסית מושמעת ברמקולים. בכל המקומות האחרים ברוסיה מקשיבים אך ורק למוסיקת פופ רוסית עכשווית.

בית האופרה וכיכר האופרה

בית האופרה וכיכר האופרה

 

בדיוק מולה, מעבר לכביש משתרעת הכיכר המרכזית של אולן אודה, כיכר הסובייט.  במרכז הכיכר הזאת ניצב לו ראשו של לנין הידוע כפסל הראש הגדול ביותר שפוסל אי פעם בעולם. קצת מוזר לראות את הראש הענק הזה של לנין, במרכזה של עיר בוריאטית. אפשר לראות בראש זה שני היבטים: ההיבט האחד הוא הסובלני, המעריך. הבוריאטים הסובלניים מעריכים את מה שנתן להם המשטר הקומוניסטי ואינם ממהרים לנתץ אלילים, כפי שעושים במקומות אחרים. אבל יש גם אפשרות אחרת, קצת יותר קשה לעיכול: הראש מוצג בלי כתפיים וטורסו, כנהוג, אלא אך ורק ראש, והוא נראה כאילו נערף מהגוף. האמנם ערפו הבוריאטים את ראש אויבם והוקיעו אותו בלב הכיכר לאות ניצחון ולעג?

ראש לנין - הערצה או לעג?

ראש לנין – הערצה או לעג?

בימי ביקורי באולן אודה חגגה העיר יום הולדת: 345 שנים להיווסדה 2011-1666. לכבוד יום ההולדת תלו בעיר פוסטרים ענקיים המראים רוסי ובוריאטי רוקדים ביחד עם הכיתוב 'אנחנו אוהבים את עירנו בשלום ובאחווה'. בכל מקום נתלו דגלים, סרטים צבעוניים ובלונים. לכבוד יום ההולדת נערך מצעד ססגוני ברחובות העיר. במצעד צעדו בעיקר בני נוער ונציגי איגודים מקצועיים, כולם לבושים בתלבושות בוריאטיות מסורתיות וססגוניות. משאיות פתוחות הובילו מיצגים בנושאים שונים, קבוצות נוער ביצעו ריקודי הליכה והקהל הגיב בתשואות חן. כיכר האופרה וכיכר הסובייט היו מלאות המון חוגג וקולות השמחה נמשכו עד השעות הקטנות של הלילה, מלוות במופע זיקוקים מרהיב.

ההערכות למצעד

ההערכות למצעד

 

המצעד החגיגי

המצעד החגיגי

 

החוגגים בכיכר האופרה

החוגגים בכיכר האופרה

המוזיאון האתנוגרפי הפתוח

הכניסה דרך שער בוריאטי ססגוני. המוזיאון משתרע על שטח ענק ומשתלב בתוך יער צפוף של אורנים. מפה מאירת עיניים הניצבת ליד השער, מפנה אותך אל האגפים השונים של המוזיאון. תצוגה מרהיבה של התרבות החומרית של השבטים הבוריאטים שנדדו בחבל זה עם המקנה. תצוגה נאיבית משהו של אוהלים, מגורים במבנים שהיו עשויים מקליפות עצים ומענפים, כלים שהיו עשויים מעורות של בעלי חיים שניצודו, כלים מעץ, כלי ציד, נשק, מלאכות מסורתיות, פולחן, שיחזור של אוהל השמאן עטוי בשלל פרוות ומקושט בפסלונים. המעבר למגורים ביורטה הבנויה משלד עץ מתפרק המכוסה בלבד שנעשה מפרוות של בעלי חיים. ומהיורטה לתצוגה מדהימה של בתי עץ המאפיינת את אדריכלות בתי העץ שהתפתחה באזור החל מהמאה ה-16 ועד היום.

שער הכניסה למוזיאון הפתוח

שער הכניסה למוזיאון הפתוח

לקינוח, נבנתה כאן גם חוות חיות המאכלסת את בעלי החיים הביתיים במשקו של האיכר המקומי ואת בעלי החיים ששרדו בטבע הקרוב. יש כאן דובים חומים, איילים, גמלים כפולי דבשת, יאקים למיניהם, פנתרים, שועלים, קרקאלים ומלך המלכים – הטיגריס הסיבירי.

גמל כפול דבשת

גמל כפול דבשת

הבוריאטים בוחרים לחגוג את חתונותיהם המסורתיות במתחם היער שבתוך המוזיאון. טקס חתונה בוריאטי משלב בתוכו את המסורת עם האלמנטים המודרניים. הכלה והחתן לבושים כמו כל חתן וכלה תל-אביביים, אבל כל היתר שונה. המוזמנים (רק משפחה וחברים קרובים כ-30 איש) יוצרים מעגל. הכלה והחתן במרכז מדליקים את האש בעשבי התבלינים במחבת ויוצרים את העשן הטקסי. הם אוחזים בידית המחבת ועוברים בין כל המוזמנים העומדים במעגל.

חתונה בוריאטית - החתן והכלה סובבים בין המוזמנים

חתונה בוריאטית – החתן והכלה סובבים בין המוזמנים

נקודת הבראשית

ההתחלה היתה האוסטרוג של הקוזאקים בשנת 1666.לפני הפלישה הקוזאקית לא היו ערים באזור. הבוריאטים היו שבטי נודדים. על גבעה רמה בפאתי אולן אודה מצויינת נקודת ההתחלה.

המתחם כולל כמה אלמנטים: סלע גדול שעליו כתובה השנה 1666. מצבה נושאת צלב ועליה חרותים כמה משפטים המספרים את ראשית העיר.

נקודת הראשית

נקודת הראשית

בקתת עץ קטנה והעיקר: תצפית מרהיבה על העיר נהר אודה.

תצפית מנקודת הראשית: העיר והגשר

תצפית מנקודת הראשית: העיר והגשר

קרוב מאוד למתחם, צופה אל העיר, ניצב פסלו של גֶסֶר, גיבור בוריאטי מיתולוגי, רכוב על סוסו ויוצא להילחם בדרקונים בגאווה.

גמר הגיבור

גמר הגיבור

על יד המתחם הזה שוכנת כבוד אחת הפקולטות של אוניברסיטת אולן אודה.

אמא בוריאטיה

בכניסה הדרומית אל אולן אודה ניצבת ומקבלת את פני הבאים אמא בוריאטיה בכבודה ובעצמה. זהו פסל ענק שהוצב בכניסה לעיר בשנים האחרונות. בהתחלה הציבו אותו בכיכר הסובייט, אבל אחר כך נמלכו והעבירו אותו לכאן. אמא בוריאטיה היא אישה המניפה את שתי ידיה, על יד אחת היא נושאת את החַדַק , הוא הצעיף הכחול שעונדים על צוואר האורחים הבאים. הכחול הוא צבע מונגולי מקודש, צבע השמיים. בטיבט למשל עונדים על צוואר האורחים צעיף לבן, שהוא הצבע המקודש על הטיבטים והסינים. בידה השנייה היא נושאת פּיאַלה, קערית השתייה. לאורחים הבאים מגישים קערית חלב לשתייה. במחוות ראלה היא מברכת את האורחים: ברוכים הבאים. אמא בוריאטיה ניצבת מעל נהר הסלנגה Selenga, בנקודה שבה נשפך אליו נהר האודה. הסלנגה ממשיך ונשפך בסופו לביקאל. מעל נקודת ההתחברות של שני הנהרות יש גשר גדול מקושט בגדלים צבעוניים. מעברה השני של הסלנגה נמצא מתחם הדצ'ות (מעונות קיץ מחוץ לעיר) הגדול של אולן אודה.

אמא בוריאטיה

אמא בוריאטיה

הקהילה היהודית

מרכז הקהילה היהודית נמצא בבית משרדים רגיל, שבו מרוכזות כל הפונקציות היהודיות: הסוכנות היהודית, הג'וינט, אירגונים חרדיים. במרכז זה מושיטים עזרה לקשישים הנזקקים כגון בגדים, מזון, תרופות. מספר המטופלים שלהם הוא 200 בקירוב. שם מתקיימת כיתת לימוד לילדים. מורות יהודיות מקומיות מלמדות עברית ומסורת. 25 ילדים לומדים שם כעת. גם ראש הקהילה יושב במכלול הזה. חלק גדול מבאי המקום הם יהודים שעלו לישראל וחזרו לאולן אודה, בעיקר בגלל הקשיים הכלכליים והבטחוניים. המקום קטן אבל מטופח, וניכרת בו יד חמה ואוהבת. יהודים באולן אודה אינם ששים להזדהות בתור שכאלה. באולן אודה יש גם מוסלמים, בעיקר מצ'צניה, ואלה ידועים כשונאי יהודים וישראלים.

 

השאר תגובה