מסע בסיביר (5)

סביבות אירקוטסק

אגם ביקאל Baykal

הביקאל הוא המשאב החשוב ביותר של דרום-מערב סיביר מכל בחינה, כלכלית, חברתית ותרבותית. האגם אורכו 636 ק"מ ואילו רוחבו נע בין 81 ק"מ במקום הרחב שלו, עד 27 ק"מ בנקודה הצרה  (הדלתא של נהר סלנגה). שטח פני האגם הוא 31,470 קמ"ר והעומק המרבי שלו הוא 1637 מ'. הוא נחשב לגדול שבין אגמי המים המתוקים בעולם. 336 נהרות ונחלים זורמים אליו, על מחצית מכמות המים הנשפכת אליו אחראי נהר הסלנגה, ורק מוצא אחד יש לאגם והוא אפיק נהר האנגרה. רבות נכתב על מקור שמו ביקאל. יש הסוברים שמקור השם בשפה הטורקית Bai Kul, שפירושו האגם העשיר. ויש הסוברים שמקור השם בשפה המונגוליתDalai Baigal  שפירושו  האגם הגדול. שקיפות המים באגם מגיעה לכדי 40 מ'. שקיפות גבוהה זו מעידה על היעדרותם של מינרלים במים שהרכבם דומה להרכב של מים מזוקקים. האגם מהווה 20% מכמות המים המתוקים שיש בעולם ו-90% מכמות המים המתוקים שיש ברוסיה. המערכת האקולוגית מעניקה לאגם 60 ק"מ מעוקבים של מים צלולים בכל שנה. אין אידוי משמעותי של מים מהאגם בשל הטמפרטורה הנמוכה של המים שאינה מאפשרת לעננים לטפס מעל האגם. כך שהאגם אינו ניזון מעצמו אלא מענני גשם שמקורם במקווה מים אחרים.

יש יותר מ-2600 מינים ותת מינים של בעלי חיים בבייקאל, 2000 מיני צמחים הגדלים לחופיו. 58 מיני דגים כשדג המאכל הפופולארי שבהם הוא דג האומול  Omul, 200 מיני עופות והיונק הימי נרפה Nerpa . חוקרים טוענים שיונק זה הגיע לאגם מהאוקיאנוס הארקטי דרך נהר היניסיי ונהר האנגרה. היום, אומדים את מספרם של הנרפות בכמה עשרות אלפים. אפשר לצפות בהם בעונת הקיץ לאורך החוף המרכזי והצפוני של האגם.

במקום שבו יוצאת האנגרה מתוך הביקאל, במרכז הזרם, בולט סלע גדול. אגדה בוריאטית מספרת: לביקאל היו 336 בנים ורק בת אחת, אנגרה, שאותה אהב יותר מכל. אנגרה התאהבה בבחור בשם יניסיי שמקום משכנו היה הרחק מביתם. אבל אבא ביקאל לא הסכים לנישואים אלה כי טען שאיננו רוצה שבתו תתרחק כל כך מהבית. אבא ביקאל כלא את בתו אנגרה כדי שלא תתראה יותר עם יניסיי. באו האחים לבקר את אחותם הכלואה והיא שכנעה אותם לעזור לה לברוח. כשברחה, שמע הביקאל את קול בריחתה וזרק סלע גדול כדי לחסום את דרכה. אבל אנגרה כבר הצליחה לעבור ורק קצה שמלתה הכחולה נתפס בסלע. היא רצה ורצה, ושמלתה נמתחה ונמתחה, כך על פני 1779 ק"מ, עד שהגיעה ליניסיי ונישאה לו, כלומר, נשפכה אליו. ועד היום אפשר לראות את הסלע הזה מבצבץ מתוך המים הכחולים, שמלתה הכחולה של אנגרה. (צילומים). עוד יודעים לספר הבוריאטים מעשה שהיה בגבר בוריאטי שעזב את ביתו והותיר את שתי נשותיו. לימים כשחזר הגבר לביתו, הוא ביקש לבדוק עד כמה הן נותרו נאמנות לו ואז הוא הטיל עליהן משימה להגיע אל הסלע ומי מהן שלא תשוב ממנו, היא הבוגדת.

רכבת סובבת ביקאל

במהלך הנחת קו הרכבת הטרנס-סיבירית נתקלו העובדים במכשול הגדול ביותר: אגם ביקאל.

לאחר לבטים הם מצאו את דרכם להניח את הקוו, אבל לא לפני שבנו קטע קוו אחר שלימים נזנח. קטע הקוו הזה, שאורכו 84 ק"מ, מנוצל היום למטרות תיירות וטיולים. במהלך העבודה על קטע המסילה הזה, מהלך שנמשך שנתיים, בין 1904-1902, חצבו העובדים 39 מנהרות באורך כולל של 8000 מטרים, כדי לאפשר לרכבת לעבור. את חומרי הבנייה והאספקה העבירו מחופה האחד של האנגרה אל צידה השני, במקום שבו הוקם בסיס קליטה, נמל ביקאל, באמצעות שוברות קרח בחורף. הקטע הזה נקרא מסילת קרוגוביקאלסקאיה. עלות בניית קטע זה של המסילה, היה שקול כמו בניית המסילה כולה ממוסקבה לוולדיווסטוק . בשל כך מכנים הרוסים את הקטע הזה של המסילה בשם "אבזם הזהב של הרכבת הטרנס-סיבירית".

חברת הרכבות וחסרות טיולים ותיור מציעות סיור של יום שלם (12 שעות) באמצעות הרכבת הזאת. נאספים באירקוטסק, נוסעים באוטובוס כשעה עד גדת הביקאל, עולים על מעבורת, מפליגים לנמל ביקאל ושם עולים על הרכבת ומתחילים את המסע. הנוסעים באים מצויידים בצידה ליום שלם. מים רותחים מספקים ברכבת. בכל קרון מכשיר ד.ו.ד. שבעזרתו מקרינים סרטים על הביקאל. יש מדריכה שמסבירה בכל תחנת עצירה. בדרך מספר תחנות במקומות מעניינים, בניינים עתיקים, מנהרות מיוחדות. בכל תחנה אורבים לנו מוכרים ופורשים מיד את מרכולתם, מזכרות מהביקאל, ובמיוחד דגי אומול, שאותם קונים הנוסעים בכמויות. תחנת ארוכה עושים על יד צוק פולוביני Polovinnny, המזדקר מהמים. שם נמצא גם כפר פלבינקה Polovinka. זהו כפר רוסי טיפוסי, שתושביו גרים בבקתות עץ, השירותים בחוץ. כל בקתה מוקפת גדר ובגינתה צומחים ירקות ופרחים. כמעט בכל חצר אפשר לראות מתקן לייבוש דגי אומול או לעישונם.

בכפר גם מסעדה קטנה. כשרכבת עוצרת, המנות במסעדה נגמרות חיש קל. בתחנה אחרת יש גלריה יפה ומוקפדת, שבה אצורות תמונותיו של הצייר הרוסי הידוע ניקולאי רריך Nicholas Roerich (1947-1874), שהיה גם פילוסוף, איש מדע, סופר, נוסע ודמות ציבורית ידועה ברוסיה. הוא הרבה לצייר את הביקאל בדרכו להרי ההימאלייה, שגם אותם הרבה לצייר. ציוריו אלה מוצגים בגלריה הזאת, שמחזיקה בתוכה יצירותיהם של שני אמנים נוספים. מנקודה מסויימת עוזבת הרכבת את הביקאל ומתחברת למסילה המחזירה אותה לאירקוטסק. התחנה האחרונה במסע היא סלוּדיאנקה. שם יורדים מהרכבת, עולים על האוטובוס וחוזרים לנקודת ההתחלה באירקוטסק.

ליסטויאנקה Listvyanka

הכפר קרוי כך על שם העץ ליסטויניצה Listvinitsa הצומח סביבו ביער עבות. בתוך היער יש נקודת רכבל הלוקח את נוסעיו לנקודת תצפית יפה הצופה על הביקאל, על שפכו לאנגרה ועל נמל ביקאל. גם שם נוהגים המקומיים לקשור סרטים צבעוניים למזל.

בכניסה לכפר יש חניון המיועד לתיירים ומבקרים ובו דוכנים המציעים דגי אומול מעושנים. הדגים היו תלויים כבמלאכת מחשבת על קולבים ונראו כמשתלשלים מהתקרה. כפיסי עץ שננעצו לתוך רוחבם, היו הקולבים. את האומול מכינים בכמה דרכים: אומול בעישון חם, אותוצריך לאכול על המקום. אם משאירים אותו כמה שעות, הוא כבר פחות טעים וגם יכול להתקלקל, וזה טעים במידה שאין לתארה; אומול בעישון קר. אותו אפשר לשמור לכמה ימים. אבל מי יכול להתאפק, זה כל כך טעים; אומול מיובש. אותו פורשים, מנקים, תוקעים בו כפיסים שישאירו אותו פתוח, ונותנים לו להתייבש כמה ימים. אותו אפשר לשמור לאורך זמן; אומול מלוח. פותחים, מנקים וממליחים בכמות הגונה של מלח. הוא יכול להשתמר זמן רב, אבל הוא מאוד מלוח; המקומיים אוכלים את האומול גם חי, ללא גינוני טקס. פשוט מוציאים את הדג מהמים ואוכלים אותו כמות שהוא. את דגי האומול דגים תושבי הכפר. בחצר של כל בית יש מתקני ייבוש ועישון דגי אומול. כל המשפחה עסוקה בתעשייה הזאת. כשהדגים מוכנים הם יוצאים למכור אותם.

בחניון הזה יש גם מסעדה מקומית קטנה המציעה לאורחיה מאכלים אסיאתיים אופייניים כגון כיסנים בצק ממולאים בבשר, בכרוב, בגבינה. לכל מאפה יש שם אחר ואפשר לראות שם היטב את השפעות המטבח של המזרח הרחוק. מרק אופייני הוא הסולנקה Solanka: מרכיביו הם נקניק, מלפפון חמוץ, תפוחי אדמה, זיתים שחורים וירוקים – כל אלה חתוכים לקוביות קטנות ומבושלים במים עד ליצירת מרק תערובת מוזר אך טעים.

 מוזיאון ומכון לחקר הביקאל

בדרך לליסטויאנקה נמצא המוזיאון והמכון לחקר הביקאל. במוזיאון מוצגים מימצאים, תעודות, צילומים, אבל החלק החשוב שבו הוא האקווריום הנמצא בקומת הקרקע. שם אפשר לראות את כל בעלי החיים הנמצאים בביקאל. מקום של כבוד תופס דג האומול, שהוא דג אנדמי לביקאל. את הדג הזה מכנים גם בשם 'דג המלכים', כי הוא כל כך טעים עד שהמלכים היו אוכלים אותו. התחנה האחרונה באקוואריום היא מיכל זכוכית ענק שבו מוחזקות שתי נרפות. נרפה Nerpa היא היונק היחיד החי באגם, וזה שמו העממי של כלב הים הביקאלי (Phoca sibirica). זהו יונק אנדמי לביקאל ולים הכספי והיום יש ממנו כ-60 אלף פריטים והוא אסור בצייד.

 

כפר בוריאטי שמאני אוסט ארדה Ust Arda

במרחק 48 ק"מ צפון-מערב לאירקוטסק מתחיל האזור של הבוריאטים, בוריאטיה. בעבר בשטחים אלה, המשתרעים עד המזרח הרחוק שבטים מונגוליים שונים. עד היום חיים צאצאיהם באזורים האלה. השבט הגדול והבולט הם הבוריאטים. כשמגיעים לנקודה מסויימת יש ציוני גבול, מעין טוטמים, שמודיעים לך שנכנסת לארץ הבוריאטים. בדרך לכפר הבוריאטי נמצא סרגה Serge. זהו מקום פולחן בוריאטי-שמאני המיועד לעוברי אורח לצורך תפילה וריצוי האלים. האל הראשי המונגולי הוא טנגרה Tengre. אלים קטנים יותר הם האז'ינים והאונגונים. עם כולם רצוי להתיידד ואת כולם צריך לרצות. הסרגה הוקם לצורך זה על אם הדרך. המכלול מוקף גדר עץ שבתוכה עמודים מחוטבים בצורות שונות, כגון ראשי סוסים, כתובות בשפה הבוריאטית (באותיות קיריליות), ומקום פולחן מרכזי, שעליו מבצעים את הטקס.

מתברר שהאלים הללו אוהבים וודקה, חלב, אש ומטבעות. אלה המצרכים שאדם העומד לרצות אותם צריך להצטייד בהם. מזים קצת וודקה מסביב, לארבע רוחות השמיים, מזים קצת חלב לתוספת באותו אופן, מדליקים גפרור, מפזרים קצת מטבעות קטנים (של קופיקה אחת, שבשוק אין בהם כל שימוש). רצוי לקשור בד כחול (הכחול הוא הצבע המועדף על האלים, צבע השמיים) ולהניח מנחה קטנה וסמלית כגון ביסקוויט, סוכריה וכדומה. בזה מסתכם הטקס. האלים מרוצים ואפשר להמשיך בדרך.

הכפר אוסט ארדה Ust Orda, הוא כפר בוריאטי גדול, למעשה עיירה. פירוש השם: סוף הנהר. הנהר שעליו יושבת העיירה נקרא אודה. בכניסה לכפר פסל גדול של ראש שבט בוריאטי רכוב על סוסו, ושם הכפר כתוב על בסיסו.

בכפר מתגוררת שמאנית בוריאטית. סיפורה מיוחד במינו.

סיפורה של השמאנית דיֶדה וַסיה 

שמאניזם אינה בדיוק דת, אלא מסורת. המילה שמאן באה משפת שבטי טונגוס, היושבים בצפון-מזרח סיביר. היא מציינת אדם בעל כוחות ריפוי וניבוי. תפקיד השמאן הוא לתווך בין האנשים הפשוטים לבין הרוחות, האלים, הנשמות ולהביא בעזרת כוחות התיווך שלו מזור ומרפא לאדם, לקהילה, לשדה או לנהר.

השמאנית דידה וסיה היא בוריאטית טיפוסית, בעלת תווי פנים מונגוליים ברורים. בת 50, אלמנה ולה שתי בנות בוגרות נשואות החיות באולן אודה. אביה היה שמאן, ונולדו לו 25 ילדים. רובם מתו בילדותם. היא הבת ה-22 מתוכם. כל אלה שנשארו בחיים היו בנות, ולא היה לוַסילי, האב, למי להוריש את מורשתו ותפקידו. כשהאם הרתה בפעם ה-22, אמר האב: זהו בן, זהו וסילי. נהג ללטף את בטנה של האם וללחוש: זהו וסילי. הבוריאטים מבטאים: בַּשילי. "זהו בַּשילי". אבל נולדה בת. אמר האב: "זאת תהיה בַּשילה", והכשיר אותה להיות שמאנית. אבל האלים הבוריאטים אינם אוהבים נשים. לא נהוג שאישה תהיה שמאנית. היחס הקשה לאישה נובע מהיותה זבה דם. בימי המחזור נהגו הנשים הבוריאטיות לעזוב את הבית ולשבת ביורטה מיוחדת רק להן. הדם קדוש לבוריאטים. אסור להם לשפוך דם, אסור להרוג. גם בשעת הצייד, לפני שהם צדים בעל חיים, הם מבקשים סליחה מהאלים. לכן השמאנית קוראת לעצמה דיֶדה וַסיה, כלומר דוד וסיה (קיצור לוסילי), למרות ששמה הרשמי, הכתוב בתעודות הוא תמרה וסילייבנה.

היא מתפרנסת משמאנות. אנשים באים אליה לקבל עצה, הכוונה, תרופה. היא מקיימת טקסי התקשרות עם האלים ומעבירה את המידע לאנשים. טקסים כאלה יכולים להתארך לשעה ארוכה. אסור לה לקבל כסף עבור מלאכתה. האלים אינם אוהבים זאת. לכן בתום הטקס, משאירים לה כסף בסתר, בלי שידיה נוגעות בו בשעת מעשה, כל אחד מחליט בעצמו כמה כסף ישאיר לה, אין תעריף קבוע. רבים שוחרים לפתחה.

השמאנים הבוריאטים משתייכים לקבוצות שונות. יש מהם ציידים, יש חקלאים. היא משתייכת לקבוצת הנפחים. זה אומר שהיא מבצעת בעצמה את הדברים הנחוצים לה. יש לה שטח אדמה גדול על יד ביתה. עליו הקימה במו ידיה יורטה גדולה המשמשת אותה לטקסיה. על יד היורטה היא מקימה נפחיית, וגם לומדת את עבודת חרושת הברזל. מידי פעם יש כנסים של שמאנים נפחים ושם הם לומדים וגם מציגים את עבודותיהם. היא רק מתמדת בינתיים, לכן עבודותיה עדיין ראשוניות. נוסף לכך למדה אנתרופולוגיה אנויברסיטה באולן אודה, וכעת היא מסיימת את עבודת המחקר שלה, הדוקטוראט, העוסק בתפקידו של השמאן, וביחוד חוקר את מקומן של הנשים הבוריאטיות בשמאנות.

בביתה הקצתה דיֶדה וַסיה חדר מיוחד לתצוגת אביזרי השמאן ולהסבר על מהות השמאנות ותפקידיו של השמאן. היא אומרת: "לשמאן שלושה תפקידים: לראות, לרפא, להעניק מנסיונו". לצורך זה על השמאן ליצור קשר עם האלים והרוחות. השמאן נעזר באביזרים שונים כדי ליצור את הקשר הזה. בחדר התצוגה צבור אוסף ססגוני, וגם קצת הזוי של כל מיני אמצעי תקשור עם האלים. לדידה של השמאנית כל הדתות שוות בעיני האלים. לכן היא מחזיקה בחדר גם אביזרים המזוהים עם כל הדתות כגון איקונין נוצריים, חמסה ישראלית המייצגת את היהדות, קוראן, וגם כל מיני גלגלי תפילה בודהיסטיים.

את הטקסים היא מבצעת ביורטה שלה.

 

קודם כל היא מלבישה את הלקוח בבגד בוריאטי ועונדת לראשו כובע או נזר מתאים. הטקס עצמו מתחיל בטיהור האוויר. את הטיהור מבצעים בעזרת עשבים בוערים, המונחים במחבת ומעלים עשן. את העשבים היא מבעירה, ואחר כך הולכת עם המחבת לכל פינות היורטה ומטהרת אותה. היורטה עצמה עמוסה בהרבה אביזרים צבעוניים וססגוניים. אחר כך יש להגיש מנחות לאלים, והיא מזה וודקה וחלב לארבע פינות היורטה (העגולה). ואז מתחיל הטקס עצמו.

היא קוראת אל האלים, שרה אליהם, מתפללת אליהם, הכל בבוריאטית. עיניה עצומות ונראה שהיא באקסטזה.  אבל מידי פעם היא מפסיקה ומדברת עם הלקוח ברוסית, שואלת שאלות, משוחחת, חוזרת לאלים בבוריאטית, ואז חוזרת ללקוח ברוסית, מספרת לו מה היא ראתה, יועצת לו, מעודדת אותו, פותרת לו את בעיותיו. הלקוח המרוצה משאיר כמה שטרות לפי רצונו, פושט את בגדי הטקס והולך לדרכו.