מלחמה ושלום

איפה נטשה ופייר / מילים: יהונתן גפן, לחן: שלום חנוך, ביצוע: השלושרים

חלמתי חלום על דנובה
על השלג, נטשה ופייר
שיר על חלום הם נגנו בה
שהיום הוא נשמע קצת אחר.

לפייר קול עצוב ונטשה
מחייכת חיוך של דמעות
את הצחוק הרוסי לא תשמע שם
אמא רוסיה שותקת מאוד.

הזקנים מזמרים בלי גרמושקה
על ירח עם דגל רוסי
כבר קשה לפטפט ולשיר כאן
על פריחה ולבלוב אגסים.

לפייר קול עצוב ונטשה
מחייכת חיוך של דמעות
את הצחוק הרוסי לא תשמע שם
אמא רוסיה שותקת מאוד…

פייר ונטשה הם שניים מהגיבורים הראשיים בספר החשוב של טולסטוי, מלחמה ושלום. הספר גרם לכך שדמויות אלו נעשו מזוהות עם אמא רוסיה. לאור הגירסה החדשה (הגרועה מאוד) שהוצגה בטלוויזיה לאחרונה, אנחנו חוזרים אל המקור, אל הספר ועלילתו.

מלחמה ושלום

ספר רחב היריעה של הסופר הרוסי לב טולסטוי, אשר נחשב בעיני רבים לאחד מן הרומנים החשובים ביותר בספרות העולמית. עלילת הסיפור מתחילה ביולי 1805, עת ניצב נפוליאון בשיא זוהרו, ומסתיימת באפילוג בשנת 1819, אחרי מלחמת 1812, נפילתו וגלותו של נפוליאון. בין לבין פורש טולסטוי עלילה רחבה ובה עשרות דמויות ראשיות ומשניות, חלקן היסטוריות ואחרות בדיוניות, שחייהם נשזרים זה בזה. חלק ה"שלום" של הסיפור נוגע בעיקר בסיפורם של פייר בזוחוב ומשפחות רוסטוב ובולקונסקי, שלשתיהן נציגים מרצון ומאונס גם בחלק ה"מלחמה" של הסיפור, המתמקד במיוחד בתקופת פלישת נפוליאון לרוסיה.
"מלחמה ושלום" נחשב לרומן האפי החשוב ביותר שנוצר אי-פעם, אך טולסטוי עצמו לא ראה בו כלל רומן. לגישתו, היה הסיפור אפוס היסטורי שמטרתו לאייר את חזון ההתפתחות ההיסטורית הנובעת מרוחם של עמים. סיפור המעשה, היה מבחינתו רק דרך לאייר את תפישותיו. למרות זאת, דווקא הדמויות ההיסטוריות שמשלב טולסטוי בסיפור העלילה כאיור העיקרי לרעיונותיו אינן נחקקות בזיכרון. דמותו של נפוליאון, במיוחד, יוצאת נפסדת מהעוינות הגלויה של טולסטוי כלפי המצביא הצרפתי. הדמות ההיסטורית היחידה המשכנעת במידה ממשית היא זו של הגנרל קוטוזוב, שתום העין והפטליסטי, המייצג את דמות הגנרל והרוסי המושלם בעיניו של טולסטוי.
עיקר כוחו של הרומן טמון בדמויות הבדיוניות שברא טולסטוי. נטשה רוסטובה, פייר בזוחוב והנסיך אנדריי הן הדמויות העיקריות בסיפור. שני האחרונים משקפים במידה כזו או אחרת פנים שונות באישיותו של טולסטוי עצמו. נטשה מייצגת את הילדה, הנערה ואחר כך האישה האידאלית, העוברת מאהבת נעורים לאנדריי, לאהבת אישה לפייר.
סביב הדמויות העיקריות, פורש טולסטוי מסכת רחבה של דמויות שונות, המתערבות, משפיעות ומושפעות מן הגיבורים הראשיים. הרוזן והרוזנת רוסטוב, בניהם פיוטר וניקולאי ולצידם בוריס וסוניה מרכיבים את המעגל בו סובבת נטשה בילדותה ובנעוריה. לעומתם, בבית בולקונסקי סובבים את אנדריי הנסיכה הקטנה, אשתו הראשונה, אחותו מריה, והנסיך הזקן, אביו הנוקשה והרודני. פייר, נע בין הקטבים, משיק לזה ולאחר, מעורב ומושפע מכולם. אחרי כן, משיקים המעגלים: נטשה ואנדריי מתאהבים זה בזה ולבסוף ניקולאי ומריה נישאים זה לזה.
בין לבין, מתאר טולסטוי עוד עשרות דמויות (בספר למעלה משישים דמויות הנחשבות ראשיות במידה כזו או אחרת): דולוחוב, דניסוב, הנסיך וסילי, הלן, ז'ולי, אנה שרר, אנאטול, היפוליט, דאנילו, פטייא רוסטוב, אנדריי רוסטוב, בוריין ועשרות אחרים. כל אחד מהם מיוחד בשפתו, באופן התנהגותו ובאופן בו הוא מתייחס לחיים, אף שטולסטוי נוקט חסכוניות קיצונית בתיאור מראן של הדמויות. רובן מתוארות באפיון אחד או שניים: שפתה העליונה ושיניה הנוצצות של הנסיכה הקטנה, ארשת הפנים הלאה של אנדריי, דוביותו של פייר, עיניה היפות ופניה הכעורות של מריה, דיבורו האיטי וקרחתו הבשומה של הנסיך וסילי, קפלי מצחו של ביליבין, רגלו הנהנתנית של אנאטול, וכן הלאה. עומקן ומורכבותן של הדמויות נחשפים לא מכוח תיאור מפורט של חפצים, פנים ולבוש אלא באמצעות פעולה ודיבור.
העלילה, כתפישתו של טולסטוי, נרקמת כרקמת מציאות חיה הנבנית מתוך הפעולה והתגובה של כל הגיבורים הפועלים. ממש כמו שנפוליאון אינו המחולל האמיתי של השינויים המיוחסים לו, כך במציאות של "מלחמה ושלום" אין העלילה מונעת מכוח פעולתו של גיבור בודד, או מעימות בין גיבור למתנגדו. דמויות משנה כמו אנה מיכאילובנה, הנסיך וסילי או דולוחוב מניעות את סיפור העלילה לא פחות ולעתים אף יותר מנטשה, פייר או אנדריי.
גם ההנעה של הדמויות אינה חד-ממדית. לטולסטוי יכולת מופלאה לחדור גם אל מתחת לעורן של הדמויות המפוקפקות או השליליות, כביכול, ולהעניק לקורא את נקודת המבט שלהם על העולם ולהביט מתוך עיניהם. הנסיך וסילי, בעיניו הוא, אינו עושה דבר רע מתוך כוונה להרע: הוא פועל בהתאם לחינוכו, גידולו, השקפתו על העולם, אורח חייו ותפישתו את מצבו ומצבם של אחרים. מאופיים של בניו, אנאטול, הלנה והיפוליט אנו יכולים להתרמז כי תוצאת הדברים אינה חיובית בדרך כלל, אך זו אינה נקודת מבטו של הנסיך וסילי וטולסטוי אינו שוכח לעולם לצפות בדמויות גם מבפנים ולא רק מבחוץ.
טולסטוי מגיע לשיאו, בחיים שהוא נופח בדמויות הרחוקות ממנו ביותר, כביכול. ניקולאי רוסטוב, אדם שגרתי ובינוני לפי כל קנה מידה, אינו הופך לעולם לקלישאת ה"צעיר" או ה"הוסאר". התלבטויותיו מתוארות מנקודת מבטו, מעיניו, ובאמצעות כלי הביטוי שלו. אפילו דמויות שאינן אהובות ביותר על טולסטוי, כמו הנסיכה הקטנה, שהחיים פשוט קרו והסתיימו לה בלי שתשלוט בהם באמת אפילו לשנייה, או הנסיך הזקן בולקונסקי שאינו מסוגל לחרוג מהלכות זקנתו, אינם מתוארים מבחוץ בלבד. עולמם, נימוקיהם והתייחסותם לדברים באים מפיהם ומעיניהם ממש.
מלחמה ושלום תורגם כבר בשנות העשרים על ידי י. א. טריווש. גרסה חדשה של התרגום נעשתה בידי לאה גולדברג בשנת 1952 ומהדורה חדשה ומתוקנת של תרגום זה, מעשה ידיו של חיים פלג, יצאה בהוצאת ספריית הפועלים בשנת 1976.

לב ניקולייביץ' טולסטוי
סופר רוסי שנודע בזכות שורה של יצירות מופת, שהמוכרות בהן הן "מלחמה ושלום" מ-1869 ו"אנה קרנינה" מ-1877, המהוות את שיאו של הרומן הריאליסטי. הפילוסופיה הפציפיסטית של טולסטוי וקריאתו להתנגדות לא אלימה הותירו רושם עז אף הם ואומצו על ידי מהטמה גאנדי ומרטין לותר קינג כשיטת מאבק.
למרבה התמיהה לא ראה טולסטוי ב"מלחמה ושלום" רומן כלל. לטעמו, היה הסיפור אפוס היסטורי שנועד לאייר את חזון ההתפתחות ההיסטורית על פי הבנתו. אף שגישתו האנטי-היסטוריציסטית של טולסטוי מעניינת כשלעצמה, היה זה עוול גדול לאנושות לו אכן היה הרומן הגדול הזה מסה רעיונית מורחבת בלבד.

פלישת נפוליאון לרוסיה

עילת הפלישה לרוסיה לרוסיה היתה סירובה של זו להצטרף ל"ברית היבשתית" של נפוליאון, שהטילה אמברגו ימי על בריטניה. נפוליאון, שהובס על ידי הבריטים במצרים ובפלסטינה, חשש מהם ובמיוחד מהצי הבריטי. הוא החליט, כמו הגרמנים בשתי מלחמות העולם, לחנוק אותה. כל הארצות הכפופות למרותו של נפוליאון אולצו להטיל אמברגו על האי הסורר, אך רוסיה סירבה: הסחר עם בריטניה היה חיוני לכלכלתה.
בתחילת 1812, הציב נפוליאון כוחות גדולים בפולין, כאיום על רוסיה. הרוסים לא הגיבו. נפוליאון החל לדבר על הקמתה מחדש של פולין – ושוב, אף תגובה רוסית. האמברגו לא הוטל, ובקיץ 1812, הורה נפוליאון לצבאו לחצות את הגבול אל רוסיה. הוא הביא עימו חצי מליון איש; רק מעטים יצליחו לחזור הביתה. צרפתים, גרמנים, פולנים ואוסטרים במספרים חסרי תקדים פלשו לרוסיה. הצאר הרוסי אלכסנדר הראשון העמיד בראש צבאו את הגנרל קוטוזוב, שועל קרבות זקן, ערמומי ושתום עין. למטכ"ל הרוסי לא היו אשליות באשר לאיכותו של הצבא הרוסי, והוא החליט שלא לשחק על פי הכללים. כללי המשחק עד כה קבעו שהצבא האויב מתייצב מול צבא נפוליאון, המיומן יותר ושבראשו עומד מומחה טקטי ממדרגה ראשונה. נפוליאון היה מאגף את צבא האויב, מנחית אש כבדה מן האגף אל המרכז, גורם להתמוטטות – ורודף. זה עבד פעם אחר פעם; הרוסים עצמם ספגו תבוסה כזו ב"קרב שלושת הקיסרים", קרב אוסטרליץ, ב-1805.
הפעם, המטכ"ל הרוסי החליט שלא יעשו מהצבא שלו קציצות. במקום להתייצב לקרב כמו גברים ולמות מות תהילה, הם החליטו להשאר בחיים ולנצח. הצבא הרוסי החל לסגת, תמיד כמעט בטווח ראיה ואף פעם לא בטווח מגע. ותוך כדי נסיגה, הם המציאו את טקטיקת האדמה החרוכה: הם השמידו כל דבר שהצרפתים יכלו להשתמש בו, במיוחד מזון ומספוא.
לאחר חודשיים, קווי האספקה של נפוליאון היו ארוכים עד כדי יאוש. פרשים רוסים – להם היו רבים, לו היו רק מעטים – פעלו באגפיו ועשו שמות בקווי האספקה שלו. האספקה התדלדלה במהירות, וקרב רציני עוד לא היה. נפוליאון חיפש קרב הכרעה, אבל הרוסים, שידעו איך קרב כזה יסתיים, לא נענו.

כוחו של גנרל חורף

כוחו של גנרל חורף

קרב בורודינו
אחד הצירים המרכזיים בספר, וגם בהתרחשות ההיסטורית היה קרב בורודינו שהתרחש ב-7 בספטמבר 1812. זה היה קרב שנמשך יום אחד, הגדול ביותר והעקוב מדם במלחמות הנפולאוניות, שבו לחמו מעל ל-250,000 חיילים וגרם ל-70,000 אבידות לפחות. הגרנד ארמה בהנהגתו של נפולאון בונפרטה תקף את הצבא הרוסי תחת מיכאיל קוטוזוב ליד העיירה בורודינו, מערבית לעיר מוזאיסק, 130 ק"מ ממערב למוסקבה, ותפס את העמדות העיקריות בשדה הקרב, אך נכשל בהשמדת הצבא הרוסי.הקרב עצמו נגמר ללא הכרעה ברורה, אך ההפסד האסטרטגי והאבידות הגדולות גרמו לנסיגת הרוסים ביום המחרת. קרב בורודינו היה נקודת מפתח במערכה, מכיוון שהיה המהלך ההתקפי האחרון של נפולאון ברוסיה.
בשלב זה אילץ הצאר את קוטוזוב להלחם, מטעמים של יוקרה וכבוד. המטכ"ל התנגד בתוקף, אבל הצאר היה השליט האבסולוטי – אחד מתאריו היה "אוטוקראט", שליט מכוח עצמו – והוא זה שקבע. בשביעי בספטמבר, בסמוך לכפר בורודינו, 70 קילומטרים ממוסקבה, עצר הצבא הרוסי אתת נסיגתו ואסר מלחמה על הצרפתים.
התוצאה היתה טובה מהצפוי. זו עדיין היתה תבוסה, אבל האיכרים שנלחמו על אדמתם הסבו אבידות כבדות לצבא הצרפתי. הנסיגה החלה שוב – אבל, פרדוקסלית, הרוסים ראו בעצם העובדה שהצבא לא הושמד נצחון; המוראל עלה.
לכבוד מאה שנה לקרב בורודינו, בשנת 1912, הוכרזו 100 אלף קמ"ר כמוזיאון שדה הקרב. במקום הוצבו אנדרטאות והוקם מוזיאון המציג פריטים ומשחזר את הקרב בפנורמה של 360 מעלות. שחזור הקרב מרשים ומיוחד וניכר שהושקעה מחשבה ויצירתיות. המבנה עגול, וניתן לנוע במעגל ולחוש באוירת הקרב. בעזרת תאורה דרמתית, מוסיקת רקע וקולות מלחמה, ציור של החיילים הרוסיים והחיילים הצרפתים בפיקודו של נפוליאון, חומרים טבעיים כמו קש, מבני עץ מטים לנפול וכלי מלחמה שולבו בין הפריטים והציור, ויצרו אשליית חלל ועומק. בשנת 2002 שופץ המוזיאון לכבוד 190 שנה לקרב.

מוסקבה בוערת

נפוליאון מצא עצמו במצב קשה ובלתי רגיל. לסגת לא היה יכול – הרוסים היו מזנבים בו, ועוד יותר מכך פחד מן ההשפלה, שהיתה צפויה להצית התקוממויות בכל רחבי הקיסרות הצרפתית. נותרה רק אפשרות אחת: לכבוש את מוסקווה. שתי סיבות היו לכך: הראשונה היתה המזון שבעיר. השניה – המכה לתדמיתו של הצאר. לאחר כיבוש הבירה, האמין נפוליאון, הצאר ייכנע.
הכוחות הצרפתיים התקדמו במהירות, כשהם אינם נתקלים בכוחות אויב. הסימנים היחידים לאויב היו מאגרי המזון המושמדים לאורך הדרך. המטכ"ל הרוסי כבר ראה את הנצחון, אבל חישובו של נפוליאון לא היה חסר בסיס: הצאר לא היה מוכן לוותר על מוסקווה.
ב-14 לספטמבר, 1812, נכנסו כוחותיו של נפוליאון למוסקבה. הם רצו מזון, ומצאו אדמה חרוכה. רובם לא חזרו הביתה. כוחותיו של הקיסר הצרפתי נכנסו לבירה ריקה ושוממת, שלא נותר בה אף פקיד המוסמך להכנע. גרוע מכך, בעיר לא היה מזון. עם לילה, החלה השריפה. הקיסר הצרפתי היה המום. קצין הסיור מסר לו שהממגורות המפורסמות של העיר היו ריקות. צבא ענקי היה תקוע באמצע שום מקום, והמזון אזל. זו היתה תחילת הסוף.
הרוסים נסוגו אל מעבר למוסקבה. נפוליאון רדף, בקצב איטי. ב-14 לספטמבר, 1812, נכנסו חייליו של נפוליאון לעיר, ואחריהם הוא עצמו. העיר היתה נטושה. גם מזון לא היה: הרוסים השמידו אותו. התגובה הראשונית של נפוליאון היתה פאניקה. הוא היה תקוע באמצע רוסיה, בלי מזון, בלי אספקה וכעת הוא גם היה נטול יכולת לסגת. התקווה האחרונה שנשארה היא כניעת הצאר, לאור נפילת עיר הבירה שלו. אבל לרוסים היו שתי בירות: מוסקווה וסנט פטרסבורג. כנראה שהם הסתפקו באחת.
קצת אחרי חצות, החלה שריפה במוסקבה. הסטוריונים מסכימים כיום כי פטריוטים רוסים שרפו את העיר. לא ברור מי התחיל את השריפה ולא ברור מי נתן את ההוראה; מושל העיר הכחיש שהוא היה אחראי לשריפה. ואולי לא היה צורך בפקודה: אולי אזרחים פרטיים הציתו את העיר על דעת עצמם. כך או כך, העיר התלקחה במהירות. קצין משטרה צבאית רוסי אפילו הצית את הקרמלין. נפוליאון, שאץ לקרמלין, מצא את עצמו בלב עיר בוערת ורק בקושי ניצל ממוות משאיפת עשן. כשני שליש מהמבנים במוסקבה עלו באש במשך שלושה ימים, לפני שדעכה השריפה. הקלף המנצח שהחזיק נפוליאון נמוג בעשן. כאן עשה נפוליאון את הטעות האחרונה: הוא נשאר במוסקבה חודש נוסף, בנסיון לשכנע את הצאר להכנע. אלא שהצאר אלכסנדר לא היה מוכן לשאת ולתת עם הקיסר הצרפתי.
לאחר חודש, נפוליאון עצמו יצא ממוסקבה במהירות: בצרפת החלו להשמע שמועות על כך שהוא מת, וגנרל צרפתי כבר החל בהפיכה. הוא השאיר מאחוריו את הצבא – הוא כבר עשה את זה פעם אחת, במצרים – וההשפעה על המוראל של הצבא, שגם ככה גירד את הקנטים מלמטה, היתה ברורה ומיידית: הצבא פשוט התפרק.
מאות אלפי חיילים זרים פתחו במנוסה בלתי מסודרת בערבות רוסיה. העיתוי היה מדהים: החורף הרוסי בדיוק החל. החיילים נסו מערבה, אל פולין, והפעם הרוסים יצאו למתקפה. היה להם, כזכור, יתרון עצום בפרשים – ופרשים יעילים מאד נגד יחידות שכבר התפרקו.
כעבור חודשיים, הצבא הצרפתי הצליח להתארגן, פחות או יותר, ולבנות גשרים זמניים על נהר סטודיאנקה, דרכם החל הצבא לחצות. לאחר יומיים, הצליחו הרוסים להשתלט על הגשרים, והצרפתים שרפו אותם. לא נותרו ברוסיה כוחות צבא עוין מסודרים.
אבל מאחור נשארו עשרות אלפי חיילים צרפתים. הצבא של נפוליאון השאיר מאחוריו 400 אלף איש – 80 אחוזים מהכוח שיצא. הקור והרעב הרגו את רוב אלו שהקוזאקים לא הצליחו לתפוס. אבל גם שנים רבות לאחר מכן, נדדו בדרכי רוסיה צרפתים מקבצי נדבות. הם היו נצמדים לעוברי אורח ומתחננים למזון, והם תרמו לרוסית את המילה "שראמיזניק" – קבצן – על שם התחינה שלהם, שהחלה במילים "שר אמי" – ידידי.
נפוליאון סיכם את המלחמה ברוסיה בהתרסה: "מה הוא מותם של מליון אנשים לאדם כמוני?" רוסיה סיימה את הקריירה של נפוליאון, אבל את חייהם של ארבע מאות אלף מחייליו.

עמוד הנצחון על נפוליאון בכיכר הארמון בפטרבורג

עמוד הנצחון על נפוליאון בכיכר הארמון בפטרבורג

מלחמה ושלום בקולנוע ובמוסיקה
הספר רחב היריעה גירה את דמיונם של במאים ואנשי קולנוע.

מלחמה ושלום הוא סרט קולנוע משנת 1956. סרט זה היה העיבוד הראשון לקולנוע של הרומן מאת לב טולסטוי. סרט זה בויים על ידי קינג וידור והופק על ידי דינו דה לורנטיס וקארלו פונטי. פס הקול נכתב על ידי נינה רוטי. בסרט מככבים אודרי הפבורן, הנרי פונדה, מל פרר, ויטוריו גאסמן, אניטה אקברג, הרברט לום, אוסקר הומולקה, הלמוט דאנטיין, טוליו קארמינאטי, בארי ג'ונס, מילי ויטאל, אנה מריה פררו, וילפריד לוסון, מיי בריט, ג'רמי ברט וג'ון מילס. הסרט זכה בפרס גלובוס הזהב עבור הסרט הזר הטוב ביותר. כמו כן הסרט היה מועמד לפרס אוסקר עבור הבימוי הטוב ביותר (קינג וידור), הצילום הטוב ביותר והתלבושות הטובות ביותר.

  • מלחמה ושלום הוא סרט קולנוע שהופק בברית המועצות בשנת 1968 בהתבסס על הרומן מלחמה ושלום מאת לב טולסטוי. הסרט בוים על ידי סרגיי בונדארצ'וק אשר שיחק בו בתפקיד פייר. הסרט הופק במשך שבע שנים, בעלות של 100 מיליון דולר (כאשר, בשל האינפלציה העלות בפועל הייתה כ-500 מיליון דולרים). עבודות ההכנה עבור צילומי הסרט החלו באולפני מוספילם בשנת 1961 והצילומים החלו בשנת 1963. סצנת קרב בורודינו כללה 120,000 ניצבים, ועל פי ספר השיאים של גינס המדובר בסצנה בה מספר הניצבים הגדול ביותר. הסרט היה אחד הסרטים הראשונים בברית המועצות שצולמו במצלמת 70 מ"מ. הסרט צולם עם 6 ערוצי שמע סטראופונים. הסרט הופץ לאקרנים בברית המועצות בארבעה חלקים בשל אורכו (484 דקות): אנדרי בולקונסקי – יצא לאקרנים ב-1964; נטשה רוסטובה – יצא לאקרנים ב- 1965; 1812 – יצא לאקרנים ב- 1966; פייר בזוחוב – יצא לאקרנים ב- 1966. בעת הפצתו בארצות הברית קוצר הסרט בשעה והוקרן בשני חלקים, כאשר כל חלק הוקרן כשני פרקים וכך נשמר המבנה של ארבעה פרקים (שמות הפרקים היו: נטשה ואנדרי, קרב אוסטרליץ, נטשה ופייר, ושריפת מוסקבה). אורכו של החלק הראשון היה שלוש חצי שעות, ואורך החלק השני היה שלוש שעות. הסרט קיבל פרס אוסקר עבור הסרט הזר הטוב ביותר לשנת 1969; פרס גלובוס הזהב עבור הסרט הזר הטוב ביותר לשנת 1969; פרס מעגל מבקרי הסרטים של ניו יורק לשנת 1968.

מלחמת צרפת-רוסיה, מבוטאת ב"מלחמה" מוסיקלית בין שני המנוניהן (המרסייז ומזמור רוסי מקביל), כשתי תימות בתוך יצירה מוסיקלית תזמורתית, שנקראת "1812", בתזמור הכולל פעמוני כנסיות ותותחים, מאת צ'ייקובסקי. היצירה כולה מוגדרת כ"פתיחה", אבל היא מאותן פתיחות שאין להן המשך. עד היום זוהי אחת היצירות האהובות ביותר על הקהל הרוסי. כשמשמיעים אותה באולם קונצרטים, מביאים לקראת הסוף הגרנדיוזי פלוגת מחצרצים צבאיים, ומשמיעים יריות תותחים וצלצולים של פעמוני כנסייה. הקהל תמיד יוצא מגדרו בסוף היצירה, קם על רגליו, מריע ומנופף בידיו. הרוסים רואים עד היום בנצחונם על נפוליאון את נצחונם ההיסטורי הגדול הראשון. הנצחון ההיסטורי הגודל השני הוא כמובן נצחונם על הגרמנים במלחמת העולם השנייה.

השאר תגובה