כפרים, ערפדים, כנסיות וכלבים משוטטים – בטרנסילבניה
ערפדים…
האסוציאציה הראשונה העולה במוח האנושי הנורמטיבי כשהוא שומע את השם טרנסילבניה היא כמובן דרקולה, הלוא הוא ולאד המשפד, למרות שהוא למעשה חי באזור ולאכיה.
ולאד המשפד (ברומנית: Vlad Ţepeş – ולאד צפש), המכונה גם "דרקולה" (Drăculea) ובפי היסטוריונים רומנים גם בשם ולאד השלישי (1476-1431), היה השליט של ולאכיה שלוש פעמים. ולאד השלישי ידוע בעיקר בשל מאבקו לעצמאות ולאכיה נגד איומיה של האימפריה העות'מאנית וברומניה נחשב לגיבור לאומי. הוא היה אימת הסולטן העות'מאני, והלה שיחד את אחד מקציניו של הרוזן, והוא הרגו והביא את ראשו לאיסטנבול. ראשו הוצג לראווה במשך שנה, ובשלב מסוים נעלם ולא ידוע להיכן. גופתו נקברה ברומניה. נוסף לכך היה ידוע גם בקשיחותו ואכזריותו, שעליה מבוססים סיפורים ואגדות רבים, בראשם אגדת ה"רוזן דרקולה" של הסופר האירי בראם סטוקר. ספר זה יצר את הקשר בין הרוזן דרקולה לבין ערפדים. הדמות נתנה השראה גם לסרטי קולנוע רבים, מרביתם סרטי אימה.
ולאד הוציא להורג אלפי אנשים (לדבריו – עשרות אלפים). צורת ההוצאה להורג החביבה עליו הייתה השחלת שיפוד: תקיעת ישבנו של אדם קשור על מוט מחודד והשארת האדם שם, עד שמשקלו יגרום לחדירת המוט לגופו ולמותו בייסורים – זאת הסיבה לכנויו: "המשפד". ולאד נהג להשתמש בשיטות אכזריות נוספות ברדיפת מתנגדים ופושעים.
הספר דרקולה שהעניק לדמותו של הרוזן חיי נצח, ספר אימה מאת בראם סטוקר, יצא לאור לראשונה ב-1897. עד ימינו הוא ספר מצליח ומהווה קלאסיקה בכל העולם. ספר זה תרם לחיזוק דמותו של הערפד, כפי שאנו מכירים כיום, אף שהיצור המיתי היה קיים באגדות גם לפני כן. דרקולה המתואר בספר הוא ערפד – מפלצת אל מתה הניזונה מדם של בני אדם. הוא חושש מאור השמש, מצלב ומשום. הריגתו נעשית על ידי דקירת לבו ביתד.
את הקישור של ולאד השלישי לערפדות יצר סטוקר מתוך מחקר היסטורי שערך במוזיאון הבריטי; לקשר זה אין עדויות באגדות מקומיות. סטוקר התבסס גם על אגדות עם שהיו קשורות במסדר אבירים רומני מהמאה ה-15 בשם "מסדר הדרקון", וקיבלו את התואר "דרקול" (Dracul). נוסף לכך, יצר חלק מתכונותיו של דרקולה מתכונותיה של אליזבט באטורי, בת אצולה מהמאה ה-16.
ארז'בט (או אליזבט) באטורי (1614-1560), שכונתה "רוזנת הדמים", היתה רוזנת הונגריה שחיה בסוף המאה ה-16 ונחשדה ברצח של כ-600 נערות מתבגרות. היא נחשבת לרוצחת ההמונים המפורסמת ביותר בפולקלור ההונגרי-סלובקי, וכמו כן גם האישה שהעניקה השראה לכמה רוצחים המוניים.
באטורי גרה בטירת צ'אכטיצה. היא נהגה לשכור משרתות צעירות תוך שהבטיחה להן חינוך טוב. על פי החשדות שהועלו היא הייתה מענה אותן ולאחר מכן רוצחת אותן, ועל פי שמועות אחדות גם חותכת את גופן ורוחצת בדמן של בתולות. על פי אותן שמועות, היא האמינה שהרחצה בדם תגרום לה להישאר יפה וצעירה.
לאחר מות בעלה, היא וארבעה משתפי פעולה הואשמו בעינוי וברצח של מאות נשים, עם מקור אחד המייחס להם מעל 650 קורבנות, אם כי המספר בו הם הורשעו היה 80. אליזבט עצמה הועמדה לדין ולא הורשעה. עם זאת בשנת 1610 היא נכלאה בטירת צ'אכטיצה באחד החדרים עד מותה כעבור ארבע שנים. שותפיה לפשע הוצאו להורג.
הספר דרקולה עובד לסרטים והצגות רבים. עיבודי קולנוע רבים של הרומן של סטוקר ושל יצירות מקוריות אחרות הנובעות ממנו, שילבו את ההיסטוריה של ולאד המשפד ואת עברו הבדיוני של הרוזן דרקולה, והציגו אותם כאותו האדם.
הונגריה של היום יודעת לעשות שימוש תיירי מצויין בדמות הנצחית של ולאד המשפד, הוא דרקולה, הוא הערפד הנורא הוא הדמות מעוררת האימה.
הכפר בראן Bran
נמצא בחבל טרנסילבניה בין הרי בוצ'ג (Bucegi). הכפר מפורסם בזכות הבתים הציוריים שבו, אבל ידוע בעיקר בזכות טירת בראן, שהספרות והאגדה הפכה לטירתו של דרקולה. התיירים נוהרים לכאן בהמוניהם, ואנשי הכפר מתקיימים כלכלית בעיקר בזכות התיירות המפרנסת את דוכני המזכרות ואת שירותי האירוח. הכפר מהווה נקודת ים ציאה מצוינת לטיולים באזור בראשוב (Brasov), פויאנה בראשוב (Poiana Brasov), סינאיה (Sinaia) וסיגישוארה (Sigisoara).
טירת בראן (טירתו של דרקולה) –Castul Bran
מצודת בראן נוסדה בשנת 1378 בידי סוחרים גרמנים מבראשוב, במטרה להסדיר את המסחר בין טרנסילבניה לבין וולאכיה. היא נמצאת בחלק המזרחי של טרנסילבניה, סמוך לעיר בראשוב (Brasov). במצודה 57 חדרים, שבם מוצגים רהיטים, כלים, תמונות וכלי נשק. בשנות ה-20 היא שימשה כבית הקיץ של המלכה מריה אהובת העם הרומני, שקיבלה אותה במתנה מהעם הרומני בשנת 1920, כהוקרה והערכה על ניצחון מלחמת העולם הראשונה, בה לקחה חלק ושימשה כאחות בשדה הקרב. מריה העניקה את המקום לבתה הלנה, והלנה הורישה אותה לבנה אנטון. הקשר הישראלי למצודה הוא אשתו של אנטון, נלי, גרושתו של חבר הכנסת לשעבר גד יעקובי. נכון לעכשיו, אנטון ונלי הם היורשים של המצודה.
למרות שאין אפילו עדות מוצקה אחת לכך שהרוזן אכן התגורר כאן, זוהי הטירה המזוהה איתו יותר מכל, ומשרד התיירות הרומני דאג לפרסום בכיוון, כדי למשוך למקום תיירים. אפשר לערוך כאן סיורים מאורגנים, ולהתחקות אחרי הסיפורים והאגדות, למרות שצריך לזכור, כאמור, כי כל ה"הוכחות" הן כנראה ממקור מאוחר יותר. בכניסה למבצר קיים מוזיאון הכפר, ובו תצוגת בתים, ושחזור כפרים מתקופות שונות ברומניה. רחובות הכפר מלאים והומי אדם, בעיקר תיירים, המשוטטים בין הדוכנים הרבים שבעליהם מתפרנסים מדרקולה: מוכרים כל מיני אביזרים, מזכרות, חולצות וכל מה שהדעת מעלה. הטירה מעניינת בפני עצמה אך למעשה אינה שונה מכל טירה אחרת בת תקופתה. השיטוט בחדרים, מקומה לקומה בדרגות הלולייניות, אל גג המבצר והתצפית – יש בהם עניין מעבר לדמותו של דרקולה שכאמור אין לה כל קשר מוכח לטירה הזאת. סביב הטירה גינון מושקע וכל המקום יפה, והעיקר – מושך תיירים בהמונים.
אבל המגיע לרומניה ומטייל בחבל טרנסילבניה מתברר מהר מאוד שטרנסילבניה היא לא רק דרקולה, או נכון יותר, היא הרבה יותר מטירת בראן-דרקולה.
טרנסילבניה – Transilvania (Ardeal)
אזור בחלקו הצפון מערבי של רומניה, הכולל את המחוזות מרמורש (Maramures), באנאט (Banat), קרישאנה (Crisana) וארדיל (Ardeal). הערים הגדולות במחוז הן אורדיה, בראשוב, טארגו מורש, טימישוארה, סיביו וקלוז' נפוקה.
זהו אזור הררי ומתנשא, שופע יערות, נחלים ואגמים. האוכלוסייה חקלאית ברובה. בדרך אפשר לראות כפרים רבים, שדות תירס, שורות שעועית, מטעי תפוחים, ערמות שחת, סוסים ועגלות וכלבים משוטטים. הכפרים מצטיינים בצביון מיוחד, כמעט כל כפר, או כל אזור שבו כמה כפרים, מתנאה באלמנט קישוטי המיוחד לו. הכבישים לרוב סבירים, השילוט טוב ויעיל, האנשים אדיבים ומאירי פנים, נוהגים בזהירות ולא צופרים. תחנות דלק ומסעדות דרכים לרוב. השירותים נקיים, והשירות נעים.
הכפרים הם האטרקציה העיקרית בטיול שוטטות נינוח בטרנסילבניה. פשוט תענוג לנוע מכפר לכפר ולראות בכל כפר את האלמנט המייחד אותו, ואין כפר שלא אימץ לו משהו אופייני ומיוחד לו. האזור שבו יש לעשות את טיול הכפרים המיוחד הזה הוא מרמורש Maramures. זהו אזור בצפון טרנסילבניה המצטיין בכפרים רבים בעלי צביון מיוחד. כל כפר מפגין בבתיו ובמנהגיו משהו אופייני לו, או למספר כפרים סמוכים זה לזה. נסיעה באזור בין הכפרים כמוה כנסיעה בתוך מוזיאון אותנטי, חי ופעיל, מעורר התפעלות.
כפרים עם שערי עץ
דסשט (Desesti) וגיולשט (Giulesti) הם שני כפרים המצטיינים בשערי עץ מגולפים בשערי חצרות הבתים. לכל בית יש חצר, לכל חצר יש שער עץ, כל שער עץ מצטיין בגילופים מקוריים שלו, מעשי ידי האומנים המקומיים. יש שערים ישנים ומטים לנפול, אבל גם שערים חדשים, שזה עתה נעשו ומבריקים עדיין מהלכה המשוחה עליהם.
כשנוסעים לאורך הרחוב הראשי בכפר עוברים כמו במוזיאון אותנטי, שער אחר שער, כל אחד שונה ממשנהו. בחצרות הבתים אפשר לראות עצים המגדלים כלי מטבח. את ענפי העצים מעטרים כלי מטבח צבעוניים כגון סירים, קנקנים ומחבתות. אגדה מקומית אומרת שפעם היו הבתים צפופים כל כך, שלא היה מקום בתוכם לייבש את כלי המטבח, והם הוצאו לייבוש בחוץ. היום זה נראה כאלמנט קישוטי מסורתי בלבד.
כדאי לבקר בכפרים אלה ביום ראשון, יום הכנסייה והמנוחה. התושבים לובשים את בגדיהם המסורתיים החגיגיים לביקור בכנסיה: הנשים לובשות כולן, מילדה ועד ישישה, חצאיות קצרות יחסית (מעל הברך), צבעוניות ונפוחות (בעזרת תחתונית מעוטרת תחרה המבצבצת מתחתיה), מטפחות ראש מבד תואם חצאית, וחולצות לבנות עם בולרו שחור. האלמנות לבושות אותו דבר, אבל הכל שחור. הגברים לבושים חולצות לבנות ובולרו שחור, ועל ראשם מגבעת אופיינית. התושבים הולכים לאורך הכביש הראשי מהכנסייה ואליה, משוחחים אחד עם השני בניחותא. ליד כל בית עומד ספסל. לעת ערב יושבים כולם על הספסלים ומתבוננים במכוניות החולפות על הכביש החוצה את הכפר.
כפרים מעוטרים
סיוסנשט (Ciocanesti) ומסטסניש (Mestecanis) בחרו את אלמנט הקישוט על בתיהם. כל הבתים בכפרים אלה מעוטרים בקישוטים דקורטיביים על כתלי בתיהם הפונים אל הכביש הראשי. כל המגוון, מוסיף, ומפתיע – הרי זה משובח. כפרים אלה מגדלים בעיקר תירס ושעועית למחייתם הפרטית, עצי תפוח עמוסי פרי בכל ולכל משפחה כמה פרות היוצאות למרעה משותף בבוקר וחוזרות בערב כל פרה לביתה, לרוב בכוחות עצמן.
בית הקברות העליז Cimitirul Vesel
בכפר ספינצה (Sapanta) שבמחוז מרמורש על גבול רומניה ואוקראינה, מצוי בית קברות יחיד במינו, שאין כדוגמתו בכל העולם. בשנת 1935 התבקש הנגר המקומי של העיירה, יוהן סטאן פטראש, לבנות מצבה לאחד מתושבי העיירה שנפטר. הוא הגה רעיון המבוסס על התפיסה שהמוות הוא חלק ממחזור החיים, וצריך להתייחס אליו ברוח טובה ובהומור, ובנה מצבה מעץ ובה ציור צבעוני המאפיין את הנפטר ודברי הספד משעשעים בחרוזים עליו. הדבר התקבל בהתלהבות על ידי תושבי העיירה המשועשעים, ורבים הלכו בעקבותיו וביקשו לעצמם מצבות דומות.
מאז הוקמו במקום כ-800 מצבות. חלק מהציורים מתארים את אורח חייו של הנפטר ואחרים את סיבת המוות. הציורים בסגנון נאיבי וצבעוני, מלווים בדברי הספד חרוזים ומשעשעים. מאז שנות ה-70 של המאה הקודמת התפרסם המקום בכל העולם, והפך לאטרקציה תיירותית חשובה ברומניה. פטראש נפטר ב-1977 ונקבר במקום, ובנו דימיטרי ממשיך את דרכו עד היום.
ביקור בבית הקברות הוא חוויה אמיתית, כשכל המצבות עשויות עץ, מצויירות בציורים צבעוניים ועליזים, וכולן בעלות מתכונת אחידה. בחלקו האחורי של בית הקברות נמצא בית המלאכה של האומן ואפשר לראות אותו בעבודתו.
כנסיות בכפרים
במחוז מרמורש אשר בצפון רומניה, ביישובים הפזורים על שתי גדות הטיסה, נבנו במהלך השנים כנסיות רבות עשויות מעץ. שמונה כנסיות עץ עתיקות נכללו על ידי אונסק"ו ברשימת אתרי המורשת העולמית. המאפיין את כל הכנסיות הללו, נוסף לעצם היותן בנויות מעץ, הוא המבנה האופייני. כל הכנסיות הללו מתנשאות לגובה. הגובה מושג על ידי גג גבוה ומחודד, המשווה לכנסיות מראה של מכשפה עוטה את מצנפת המכשפות המחודדת והגבוהה.
דוגמה טובה לכנסייה כזאת:
כנסיית העץ ניקולאה הקדוש מברסנה
כנסיית "ניקולאה הקדוש" (Sf .Nicolae), ביישוב ברסנה (Bârsana), במקום שנקרא ז'בר (Jbâr). זו כנסייה שנבנתה מעץ, בשנת 1711 על ידי הכומר יואן שטפנקה (Ioan Ştefanca), יחד עם בניו ועוד כפריים. בסביבות שנת 1795 הועברה הכנסייה לתוך הכפר, באמצע בית עלמין שבו נקברו קורבנות מגפת דבר קטנה משנת 1742. האגדות מספרות, כי מיקום הכנסייה יושב על חלקה של קבר אחים, של נפגעי מגיפה, להם לא נערך טקס לוויה דתי, מפאת החיפזון והבהלה. אך האגדה לא עוצרת שם – רבים מתושבי ברסנה מאמינים עד היום, כי גופות המתים הזיזו עצמם במורד העמק, על מנת שיוכלו להמשיך את מנוחת הנצח שלהם בצלה של הכנסייה ולא מתחתיה.
כנסיית יוחנן המטביל St. John church
בשנת 1999 הוחלט להקים בפויאנה בראשוב, עיירת סקי ציורית בגובה 1,030 מטרים, המוקפת בהרים בין אתרי התיירות וכרי הדשא, כנסיית עץ ייחודית, הבנויה בדיוק על פי הדגם של כנסיית העץ ברסנה שבמרמורש, בצפון רומניה. הכנסייה עשויה כולה מעץ. אפילו הנברשת הגדולה התלויה באופן מסורתי במרכז הכנסייה עשויה מעץ. הצריח המאורך דמוי מצנפת המכשפה המולבש לראשה צבוע שחור. מבפנים היא קטנה מאד, מיוחדת בפשטותה ובעיצובה, ובולטת על רקע העיירה התיירותית.
כפרים אחדים בטרנסילבניה שברומניה נבנו מסביב לכנסייה מבוצרת. דוגמה יפה לכפר כזה ולכנסייה מבוצרת בתוכו הוא הכפר ססקיז.
ססקיז Saschiz
בדרך שבין סיגישוארה לבראשוב נמצא הכפר ססקיז שראשיתו נעוצה בשנת 1309. הכפר מכונה גם "כפר שבע הכנסיות", על שם הכנסיות שניצבו בו בעבר, שחלק מהן עדיין עומדות על תילן. אחת מהכנסיות הללו ניצבת במרכז הכפר. זוהי כנסיה אוונגלית מבוצרת שהתחילו בהקמתה בשנת 1493, והוקדשה למלך ההונגרי סטפן הקדוש. זוהי הכנסייה הגדולה בסוגה בטרנסילבניה, וביחד עם שש כנסיות מבוצרות אחרות ברומניה, הוענק לה מעמד של אתר מורשת עולמית של אונסק"ו.
על הגבעה מעל הכפר ניצבת מצודה סקסונית משנת 1347 שנבנתה על חורבות מצודה רומית שקדמה לה. אגדה מקומית מספרת על בתולה זקנה שהשתתפה בבניית המצודה, וביקשה להיקבר בתוך חומותיה. אם תבואו למצודה ותקראו "לילה טוב", הבתולה הזקנה תענה לכם בתור הד. המבצר הישן שהגן על הכפר מראש הגבעה הסמוכה ננטש כיוון שהיה בעייתי מבחינת השימוש בו, ובין סוף המאה ה-15 לתחילת המאה ה-16 החליטו התושבים להחליף את הכנסייה הרומנסקית והחומה שלה בכנסייה יותר נגישה בסגנון גותי מאוחר. הכנסייה דומה למבצר גבוה עם מגדל מרובע בולט המשמש לשמירת חפצי הקודש. מגדל הפעמון שהיה בחומה הישנה נחרב במהלך המאה ה-19.
יפה לטייל גם בתוך הכפר עצמו. הבתים מעוטרים כל אחד בצלב שונה. זה המאפיין שבחר לעצמו הכפר הזה.
ומה עניין כלבים משוטטים לכאן?
בטיילי ברומניה התרשמתי ממספרם הרב של כלבים משוטטים ברחובות הכפרים, העיירות והערים. נראה שלקבוצה האזרחית הזאת שמור מקום של כבוד באוכלוסיית רומניה. הם נמצאים בכל מקום, בכל פינה, בעשרות ובמאות. ואיש אינו מתרגש מהעניין. תופעה מוזרה.
נעזרתי חלקית בויקיפדיה ובאתר טריפי