מסע בקירגיזסטן ב

בתי הקברות

מוזר להתחיל פרק דווקא בבתי הקברות, אבל זהו אחד האלמנטים המדהימים והמרשימים שראינו בקירגיזסטן. בראשית המסע, באזור עמק הנארין והעיר טוקטוגול, התחלנו לשים לב לתופעה שלא הכרנו קודם לכן: בתי קברות מיוחדים במינם. במקום המצבות המוכרות ראינו מעין כלובים או סוכות ברזל, שבראש רבים מהם התנוסס סהר. כלובים, גדרות ואפילו מעין בתים או מגדלים. כך ליד כל כפר, ושטחים נרחבים יותר ליד עיירות או ערים. שדות קבורה שנראים כמו מחנות אוהלים או כפרי מתים בין הכפרים של החיים. בפתח העיר נרין כבר ראינו מטרופולין ענק של בתי מתים, וכל בית קבר מפואר יותר ממשנהו.

ככל שהתקדמנו לתוך הארץ הלכו בתי הקברות והשתכללו: כבר לא כלובים אלא מבנים של ממש, דמויי מסגד, דמויי מקדש, בנייני קבר מפוארים לכל מת. בניין קבר כזה נקרא מַזַר טוּ. בכל אזור בנויים המבנים מחומרי המקום. למשל באזור שבו אבן החול הייתה לבנה, אפשר לראות שבתי הקבורה בנויים מהבוץ הלבן של האזור, כמוהו כבתים הבנויים של החיים בכפרים: בוץ לבן מעורב בקש. אזורים שלמים מכוסים במגדי הקבורה האלה, לעתים גדולים מאוד, לעתים מתנוסס בראשם סהר או פסל של עיט זהוב. קשה לתאר עד כמה מבני הקבר האלה מרשימים וממלאים אזורים שלמים. נראה על פניו שכל משפחה מבקשת להתעלות על שכנתה בגודל מבנה הקבר או בתפארתו. באזורים נרחבים מוסיף נופך דרמטי לתמונה צמה מבמכסה אזורים נרחבים, משהו הדומה לזלזלת מְנוּצָה המצוייה בארץ והצמחים הללו מכסים שטחים נרחבים בנוצותיהם הלבנות. חיזיון דרמטי ומפתיע.

ה"זקֵנוֹת"

אני קוראת להן זקנות למרות שכל אלה שפגשתי היו בדיעבד צעירות ממני. פגשתי במסעי הרבה נשים קירגיזיות, בכל מיני הזדמנויות, באתרים, בשווקים, ברחוב, בבית מלאכה. בכל פעם הופתעתי מחדש מהחום, מהפתיחות, מהלבביות ומהסקרנות שאיפיינה את כולן בלי יוצאת מן הכלל. נשים אלה, מבוגרות, לבושות מסורתי, מטפחות לראשיהן, שמלות ארוכות, שיני זהב בפיהן, שופעות אהבה, חיבה ולבביות. כשעליתי להר סולימן (סיפורו יגיע) פגשתי במהלך העלייה קבוצה של חמש נשים מבוגרות קירגיזיות, שגם הן עלו לרגל לקבר הקדוש שנמצא על ראש ההר. נעצרתי לדין ושיחה החלה מתפתחת. הן, צוחקות בשיני הזהב שלהן שאלוני מהיכן אני. כשעניתי: מישראל, אחזה בהן התרגשות ואחת מהן, שנראתה המבוגרת מכולן, באה אלי, חיבקה אותי אל לבה, העניקה לי שתי נשיקות, האחת בכל לחי ותבעה לדעת בת כמה אני. כשעניתי (ברוסית רצוצה) וסיפרתי להן את גילי, פרצה קריאת התפעלות מפי כולן. התברר שהן כולן היו צעירות ממני בעשר או חמש עשרה שנים. הן התפעלו מגילי המופלג שבו אני עדיין מטפסת כיעל צעירה על הר סולימן, דרשו להצטלם אתי ואיחלו לעצמן שהלוואי וגם הן, כשתגענה לגילי, תוכלנה עדיין לטפס על הר סולימן.

תגובה דומה פגשתי פעמים רבות במהלך הטיול. נשים שנראו לי מבוגרות ממני הקיפו אותי בשאלות, בתמיהות, בהתפעלות, ושמחתן התבטאה תמיד בחיבוקים, בנשיקות ובאיחולים לי להמשיך כך, ובאיחולים להן להיות כמוני. הגדילו לעשות קבוצת נשים המייצרות לבד מצמר כבשים, שבאנו לראותן עושות במלאכה. הן הכבירו עלינו אותות אהבה ושמחה לרוב, העניקו לנו מתנות מפרי עבודתן וגם שרו לנו כמה שירים שהן נוהגות לשיר בזמן המלאכה. אהבתי את הנשים הבוגרות והלבביות האלה שפגשתי בדרכי ולמדתי מהן אהבת אדם ושמחת חיים.

היורטות

לאורך מאות שנים היורטה שימשה כבית העתיק של השבטים הקירגיזיים הנודדים, וכיום היא מסמלת את מסורת הנוודים העתיקה, האחדות והרעות של העם הקירגיזי. הטונדוק — אותו חלק אשר מחזיק את גג היורטה — מופיע על הדגל הלאומי והסימבוליקה שלו מפורשת בכך שכל העם הקירגיזי נמצא תחת גג היורטה.

היורטה היא אוהל הבנוי ממוטות עץ הקשורים בחבלים ועטופים בשמיכות העשויות מצמר כבשים ומעורות של בעלי חיים, לרוב יש כיסוי חיצוני המעוטר באיורים מסורתיים על מנת לייפות את היורטה. היורטה היא מבנה פונקציונאלי; במקרה הצורך או בעת סכנה, למשל, עם התקרבות שבט פולש, ניתן להרכיב ולקפל יורטה בפחות משעה.

נהוג לשבת על הרצפה ולכן ביורטה פרוסים שטיחים עבים המבודדים מן הקור, ברוב היורטות יש צד שהוא מטבח וחדר אוכל ובו נמצא שולחן נמוך אשר אוכלים סביבו, וצד שהוא סלון וחדר שינה ובו נמצאים רוב בני המשפחה. באחד מצידי היורטה ניצב תנור המוסק בפחמים, לחמם את היורטה בלילות החורף הקרים. לא תמיד נמצאים עצים בהישג יד ואמצעי החימום העיקרי המצוי בידם הוא גללי הבקר. את הגללים הם אוספים, מייבשים וצוברים בערימות גדולות ובהם מסיקים את התנורים.

כיום בקירגיזסטן ניתן לראות משפחות רבות אשר מציבות מספר יורטות ליד ביתן בעיקר לאירוח תיירים. ברחבי קירגיזסטן, בעיקר ליד אגמים, בשולי הפסגות הגבוהות, ליד אתרים היסטוריים, מפוזרים מחנות של יורטות המשמשות מקומות לינה לתיירים.

בעיר קרקול (קרה קול – מים שחורים) הזמנו להיכנס לבית מלאכה ומפעל לייצור יורטות. המפעל הוא משפחתי. הנשים במשפחה מכינות את חלקים העשויים מלבד כבשים, את השירדק – השטיח העשוי מלבד של צמר כבשים. הגברים מכינים את כל חלקי העץ של היורטה. ישבנו עם הנשים בתוך הבית הגדול המשמש למלאכתן. בחדר גדול מאוד ישבו בעלת הבית, דַמירָה, אישה בת חמישים בערך, זריזה, נמרצת ועליזה, שהציגה בפנינו את אמה – אישה כבת 70, שישב ברגליים משוכלות על הרצפה ותפרה פיסות לבד האחת לשנייה. כן היו שם כמה נשים צעירות הבאות ללמוד את המלאכה. המקום מזמז מרכז ללמידת ייצור הלבד. למדנו שלוקחים צמר כבשים לבן, צובעים אותו בצבעים שונים. כל הצבעים מבוססים אך ורק על מוצרים מן הטבע כגון פרחים ומינרלים שונים. פורשים מחצלת נצרים על הרצפה, משטחים עליה את הצמר בשכבה דקה, יוצקים על הצמר מים רותחים ומגלגלים את מחצלת הנצרים (דומה לתהליך הכנת הסושי). כעבור 45 דקות הלבד מוכן, עבר, מוצג ומוכן לעיצוב. מכאן ואילך הנשים גוזרות , מניחות, תופרות ויוצרות את השירדקים, את השטיחים הגדולים המשמשים לכל מעטה היורטה, לשטיחים הפרושים על האדמה, לכריות ולחפצי נוי שונים. הכל עשוי מהלבד הלבן והצבעוני. הלבד משמש גם לייצור פריט הלבוש המפורסם ביותר של הקירגיזים, הוא הקלפאק – הכובע הקירגיזי המסורתי. זהו כיסוי ראש ארוך העשוי מצמר כבשים דחוס, ועליו עיטורים מסורתיים אשר מסמלים את הייחוס השבטי. את כל המלאכות הללו עושות הנשים היושבות בשיכול רגליים על השטיח הפרוש על הרצפה. תוך כדי מלאכה הן שרות שירים מסורתיים. הן ישבו ושרו לנו את שיריהם ואחר כך הגישו לנו מתנות ממעשי ידיהן.

בחצר עסוקים הגברים. בנה של דמירה מנסר, מקציע, צובע, מגלף ומתאים את כל חלקי העץ של היורטה, שאחר כך מרכיבים אותם ועוטים סביבם את השירדקים.

ליורטה פתח במרכז תקרתה. הפתח הזה נסגר בחורף ונפתח בקיץ, לפתח הזה קוראים טונדוק והוא סמלה הלאומי של קירגיזסטן המתנוסס על דגלה. את היורטה עצמה בונות הנשים, אבל את הפתח, את הטונדוק, מניחים רק הגברים. ליורטה פתח כניסה נמוך ובלילה אוטמים אותו בעזרת יריעת שירדק מקופלת מעל הפתח שאותה גוללים כלפי מטה וכך אוטמים את היורטה בפני הקור. היורטה היא הבית הלאומי של הקירגיזים והיא המשפחה, הלב, המגן, החסות והאחדות.

האגדות

כמו לכל תרבות, יש גם לקירגיזים אגדות שונות, חלקן קשורות למקומות גיאוגרפיים, חלקן קשורים לאישים היסטוריים וחלקן לתופעות טבע.

התרבות הקירגיזית היא תרבות מיוחדת של נוודים הרריים. מאפיינים אותה מוזיקה ייחודית ואגדותיהם של מספרי סיפורים היוצרות את המנאס. מנאס -הגיבור הקירגיזי המיתולוגי שעליו, על בנו ועל נכדו נכתב אחד האפוסים הארוכים בעולם (הקירגיזים טוענים כי זה האפוס הארוך מכולם -חצי מיליון שורות).

האפוס של מנאס הוא אוסף מיתולוגי של שירים, אגדות וסיפורי עם אשר עברו מדור לדור וקובצו באוסף אחד המתארות את חיו והרפתקאותיו של הגיבור המיתולוגי מנאס ולוחמיו האמיצים המשולבים יד ביד עם ההיסטוריה של העם הקירגיזי.

מנאס היה ח'אן (שליט/אדון), לוחם ומפקד מוכשר אשר נולד וחי במחוז טאלַס. המיתולוגיה סביב מנאס החלה כנראה במאה ה-10 לספירה אולם יש הטוענים שהיא החלה רק במאה ה-12 או אפילו במאה ה-15. על פי המסורת הוא נחשב למייסד ולאבי האומה הקירגיזית אשר איחד את השבטים הקירגיזיים במאבקם לעצמאותם מול השבטים הקלמיקים ששלטו באזור.

כיום על דגל קירגיזסטן ניתן לראות 40 קרני שמש המסמלות את 40 השבטים אשר איחד מנאס לאומה אחת. האפוס של מנאס מתחלק לשלושה חלקים – שלושה דורות: מנאס, הוא אבי המשפחה והגיבור הלאומי, בנו קַניקֵי ונכדו סֵיטֶק. מחוז טאלס, שבו נולדה וחיה המשפחה, נחשב לאחד המחוזות החשובים והנחשבים של קירגיזסטן. בכניסה למחוז טאלס מתנוסס שער מפואר עם הכתובת :טאלס אובלוס – מחוז טאלס. על הגבעה לידו ניצב פסלו של מנאס רכוב על סוסו. למעבר טאלס חשיבות גדולה. ב-751 נפגשו פה הצבאות הסיניים של הטאנג והצבאות הערביים נושאי דגל האסלאם – הסינים רצו בשליטה במרכז אסיה והערבים רצו לחדור לסין. הקרב נמשך כמעט כל היום. הערבים הגיעו על דרכי המשי מכיוון אוש, והסינים מדרך המשי שעלתה מכיוון קשגר. מעבר טאלס היה הדלת לשני הכיוונים. לקראת סוף היום ערקו שני שבטים תורכיים שהיו בצד הסיני והכריעו את הכף לטובת הערבים. כך נפתחה הדרך לאסלאם למערב סין ולאסלום השבטים התורכיים. השבטים התורכיים לא נשארו חייבים ובהמשך של כאלף שנים הצליחו להגיע עד לווינה במערב, לכבוש את הערבים שהביאו את האסלאם ולהפוך את מרכז אסיה לנחלה תורכית.

הסיפורים על מנאס הם ערש התרבות הקירגיזית ועד היום ניתן למצוא מספרי סיפורים מקצועיים הנקראים מנאסצ'י אשר נודדים ממקום למקום ומספרים את סיפורי הרפתקאותיו של מנאס. יש בתולדות קירגיסטן מנאסצ'י מפורסמים שעל פי המסורת היתה להם התגלות והם יכולים לספר את סיפורי מנאס. ציורי פניהם של המפורסמים שבהם מתנוססים ברחבי קירגיזסטן על שלטי חוצות המהללים אותם, ברחובות ערים או בצמתים חשובים. למשל על מורד אחד ההרים המקיפים את שפת איסיק קול מתנוסס פסל ענק של מנאסצ'י מאוד מפורסם, סַיַגבַּאי קֶרַלֶיֶיב.

את שאר האגדות שליקטנו נביא כל אחת קשורה למקומה הגיאוגרפי או לתופעת הטבע שאותו היא מסבירה.

 

(המשך יבוא)

 

 צילומים: נועה גורפיין