מסע בקירגיזסטן א

 

קירגיזיה היא הקטנה בין הרפובליקות החדשות של מרכז אסיה וחלק מנתיבי דרך המשי) עברו בתחומה לאורך 2000 השנים האחרונות. משמעות שמה הרשמי – קירגיזסטן – ארץ הקירגיזים.
קירגיזיה במקורה היא מדינה קולוניאלית שהוקמה על ידי לנין וסטאלין על מנת לבתר את מה שהיה ח'אנת בוכרה עד לסופה של מלחמת האזרחים הרוסית ב- 1922. כך גם נראים הגבולות הישרים על המפה שאינם מתחשבים בקבוצות האוכלוסייה השונות.
הקבוצות האתניות המרכיבות את המדינה הן : קירגיזים – 50%, אוזבקים – כ- 20%, טג'יקים -10% , רוסים – 10% ועוד כמה אחוזים בודדים של תורכמנים וגם יהודים המאפיין את כל הקבוצות הללו, (חוץ מהרוסים, כמובן) הוא שכולם שבטים תורכים ולכן שפתם היא שפה תורכים והקירבה ביניהם רבה.
חלק מאלו הנקראים קירגיזים אינם קירגיזים למעשה וזאת מכיוון שבמפקד שנערך עם סופה של מלחמת האזרחים, מי שלא הצהיר שהוא קירגיזי, הוגלה למקום בו ישבה הקבוצה האתנית שלו. רבים מתושבי אוש למשל, שהם טג'יקים במוצאם, הצהירו עם תום מלחמת האזרחים שהם קירגיזים כדי שלא יועתקו ממקומם.

תחת שלטונה של ברית המועצות הגיעו רוסים רבים שאיישו את כל תפקידי המינהל והשליטה. אוכלוסייה רוסית היגרה למרכז אסיה בשל סיבות מסחריות. ההגירה הרוסית הגדולה היתה במלחמת העולם השנייה כשהרוסים העמיסו את מפעלי התעשייה הגדולים מאזור מוסקבה על רכבות והעבירו אותם למרכז אסיה. הרוסים, שהיו "אדוני הארץ" לא טרחו ללמוד את השפה הקירגיזית ואת מנהגי הקירגיזים ונשארו מובלעת תרבותית. מאז 1991, השנה שבה הפכה קירגיזיה לרפובליקה עצמאית שבירתה בישקק (לשעבר פרונזה), גברה הנימה הלאומית. היום המינהל והפקידות הגבוהה הם דוברי קירגיזית בלבד וזה התנאי להעסקתם. הרוסים הולכים ונדחקים מתפקידים בכירים וגם מקירגיזיה בכלל. רוסים ילידי קירגיזיה, מודים שיש כאן בעייה. זוהי מולדתם ואין הם רוצים לגור במקום אחר, אך אינם לומדים את שפתה ואת מנהגיה. השיטה הקולוניאליסטית תובעת את מחירה הכבד כפי שהדבר בא לידי ביטוי בכל הארצות האימפריאליסטיות והקולוניאליסטיות לשעבר.

סמלה של קירגיזסטן בנוי משמש ולה 40 קרניים, אות ל-40 השבטים הקירגיזיים שהתאגדו לאומה אחת. בראש הסמל מצויירים ההרים המושלגים, מתחתם אגם. העיט הזהוב, העוף המסמל את קירגיזסטן בזכות תכונותיו הידועות: כוח, אומץ זריזות ונאמנות. מסביב מעטרים את הסמל שני הגידולים החקלאיים העיקריים של קירגיזסטן: חיטה וכותנה, וסביב כל אלה כתוב באותיות הקיריליות: הרפובליקה הקירגיזית.
דגלה של קירגיזסטן המתנוסס בכל פינה מביע את האחדות של הקירגיזים. על רקע השמש האדומה שממנה יוצאות 40 קרניים רואים את סמל היורטה: הפתח העליון של היורטה בעל הקורות המצטלבות, הוא הטוּנדוּק, מסמל את הגג האחד המכסה על כל הקירגיזים ומאחד אותם. סמל הבית, המחסה הבטוח והחם.

רוב האוכלוסייה מוסלמית סונית (כ- 85%) אם כי הדת נינוחה ומתונה מאוד. יש מיעוט של מוסלמים שיעים (בעיקר טג'יקים) ונוצרים פרבוסלבים – הרוסים. האסלאם במדינות מרכז אסיה תמיד היה מתון ולא תפס מקום מרכזי בהתנהלות היומיומית. המסגדים המעטים שהיו בה הם מבנים צנועים ללא מינרט ואינם בולטים על פני השטח. אבל הדברים הולכים ומשתנים. מדינות מוסלמיות חזקות, בעיקר תורכיה, מעוניינות לתקוע יתד באזור. לצורך זה הם מזרימים כספים רבים במטרה להקים מסגדים חדשים ובתי ספר להוראת האסלאם. קירגיזסטן היא מדינה ענייה והיא מקבלת בברכה כל השקעה כספית. הדבר ניכר היטב בחוצות קירגיזסטן: מסגדים חדשים נבנים לעשרות. אם קודם לכן לכל קבוצת כפרים היה מסגד אחד משותף וצנוע, היום כל כפר מתנאה במסגד חדש ונוצץ עם מינרט.

הרים..הרים.. הרים..

בכל אשר תישא את עיניך סביב, הרים… גבוהים ונמוכים, צחיחים ומיוערים, והצבעים.. הרים אדומים, הרים שחורים, הרים ירוקים, ומעל לכולם מתנוססות הפסגות המלבינות משלג-עד בראש ההרים הגבוהים.. ואין קץ ליופי. כבר למדנו לדעת שהרכס במזרח הוא רכסי טיאן שן – ההרים השמיימיים. הרכס מדרום הוא רכס פמיר – גג העולם. וביניהם רכסים צנועים יותר, אולי גם נמוכים יותר, אבל היופי פרוש על כולם. מתבונן מהיר יוכל לראות תבנית פחות או יותר קבועה במבנה ההרים: הפסגות חשופות ולעתים קרובות מכוסות בעננים נמוכים, אחריהן שכבה משובצת סלעים שמי הגשמים הנאגרים ביניהם מאפשרים לעצים מחטניים לשגשג. כך נוצרת חגורה ירוקה של עצי מחט. השכבה התחתונה עירומה וצחיחה ורק פלומת עשב צהבהב-ירקרק מכסה אותה. מי הגשמים שאינם נשמרים בין הסלעים ניגרים בפלגים דקים, לעתים יוצרים מפלים קטנים או גדולים, וזורמים לבסוף למטה אל העמק. שם הם רצים בעליצות ומלווים את הכביש, תמיד לצידי הכביש.

כל הפלגים ופלגי הפלגים מתנקזים בסופו של דבר לנחלים. והנחלים כידוע זורמים אל הנהרות. הנהר הגדול של קירגיזיה שזורם מהרים השמימיים ונשפך בסופו של דבר לנהר הגדול יותר סיר דריה שבבקעת פרגנה – הוא הנארין, שמחלק באופן גס את קירגיזיה בין מזרח ומערב הנארין זורם בעמק יפה שנקרא עמק הנארין. אם מדברים על הרים, מדברים על סלעים, מדברים על מינרלים, מדברים על נחלים ונהרות – מדברים על אבנים. הסלעים והאבנים מההרים הצבעוניים השונים מתגלגלים אל הנחילים והנהרות  הנותנים להם את טיפול השחיקה ופולטים אותם אל חופיהם. התוצאה היא אבנים צבעוניות, מגוונות, בגדלים שונים, שאי אפשר להשאירם במקומם, אלא הלב חומד אותם והידיים אוספות אותם ועוד ועוד, ואי אפשר להשאיר אותן, והמזוודות כבר מתמלאות באבנים מכל הסוגים ומכל הגוונים. ומי שאוהב אבנים ואוהב אותן בגינתו ובביתו ובכל פינה אפשרית מבין את התאווה הזאת שאינה נותנת לאבן אחת להישאר על מקומה, ורק רוצה עוד ועוד ועוד… כמובן שיש גבול גם לתאווה הזאת, ורוב אבני קירגיזסטן נשארות בסופו של דבר במקומן הטבעי, ורק כמה מהן מגיעות לביתי ולגינתי לאות ולמזכרת.

האגמים

בקירגיזסטן מים רבים, והיא משופעת גם באגמים. שניים מהם הם הידועים והיפים.

איסיק קול  (Issyk Kul)

קול בקירגיזית פירושו אגם. איסיק קול – האגם הלוהט. זו הימה האלפינית השנייה בגודלה בעולם (השנייה בגודלה לאחר הטיטיקקה שבגבול פרו בוליביה בדרום אמריקה). היא כל כך גדולה עד שלעתים העומדים על חופה מדמים שהם על גדת האוקיינוס. שטחה כמעט שליש משטח מדינת ישראל (6236 קמ”ר) ואורכה כ-180 קילומטרים. רוחבה במקום הרחב ביותר מצפון לדרום הוא כ-60 ק"מ, עומקה במקום העמוק ביותר הוא כ660 מ'.  היא שוכנת בצפון הרי טיאן שן, במזרח קירגיזסטן, ו-120 נהרות ונחלים זורמים אליה. עד המאה שעברה היא היתה מלאה בדגים אלא שירידה חריפה בכמויות גרמה לשלטונות הנוכחיים לעצור את הדייג ולהפוך את חופי האגם לשמורה ביוספרית שלאורכה אסור להבעיר אש ולפגוע בחי ובצומח. רכס ההרים שמצפון לימה נקרא קונגי אלטאו (הרי השמש) והדרומי דרסקי אלטאו (ההרים שממול לשמש).

אגדת הרוחות של איסיק קול

על אגם איסיק מנשבות שתי רוחות, אחת נושבת מהמזרח ונקראת סן טש. היא מביאה את הקור. השנייה נושבת מהמערב ונקראת הוּ לן, והיא מביאה את החום. היה היו פעם שני גיבורים – סן טשו והו לן. שניהם היו מאוהבים בנערה אחת יפיפיה. הנערה התקשתה להחליט במי תבחר וגרמה לכך שהשניים נלחמו זה בזה. הם נלחמו ביניהם כל כך הרבה שנים עד שנעשו לרוחות, ועד הים הם נלחמים זה בזה. והנערה? היא כבר מזמן נחטפה על ידי אחר (כנהוג בקירגיזסטן עד היום).

סון קול

קול פירושו אגם. סון – מכוסה, בלתי נראה. רוב הזמן ערפילים מכסים את האגם הזה ולכן הוא "בלתי נראה". רבים סבורים שזה המקום היפה ביותר בקירגיזסטן. חלק חשוב מן הקסם של סונקול טמון במסתורין שלו. ההגעה אליו קשה למאוד ולמעשה אפשרית רק בג’יפים. אורכו של האגם 29 קילומטר ורוחבו כ-18. הוא מוקף באפרים ירוקים שבמהלך יוני פורחים בשלל צבעים מרהיבים. כרקע מרהיב בתמונה מתנשאים ההרים הגבוהים, חלקם מעל 5000 מטר, פסגותיהם מושלגות, והם יוצרים את התפאורה המושלמת. הפיסגה הקרובה, הפַּס, בגובה של 3346 מטרים, מכוסה שלג. האגם עצמו נמצא בגובה של 3000 מטרים. 19 נחלים נשפכים אליו ורק אחד יוצא ממנו. לגדות האגם ערבת עשב מכוסה גבשושיות, שאת פשרן לא הצלחתי לגלות. אנחנו בסתיו הזהוב. העצים מקבלים את גווני הזהב, האדום, הכתום, הצהוב. כל הערבה סביב האגם מכוסה פתיתי קרח. בלילה יורד שלג. בבוקר תמונה מרהיבה: האגם כחול, הערבה המושלגת לבנה, ההרים ברקע חומים ופסגותיהם מושלגות, השמיים כחולים, יופי עלי אדמות.

בקירגיזסטן, ארץ מים רבים, השכילו לנווט את מי הנהרות גם לתעשיית החשמל, בהקימם סכרים וביצירת אגמים מלאכותיים. בנהר נארין נמצא למשל את אגם טוקטגול, השוכן על יד העיר הנושאת את שמו. וזה לא האגם המלאכותי היחיד שיצרו בקירגיזסטן לצורך תעשיית החשמל. אגם שני על הנארין נקרא טַש קוֹמוּר – אבן חול.

העדרים

הקירגיזים במקורם הם עם של נוודים. כמו כל הנוודים בעולם גם הם מתקיימים על עדרים.

לסוסים מקום חשוב בתרבות הקירגיזית. המשקה המסורתי של הקירגיזים הוא קוּמיס – חלב סוסה. אחד מהמאכלים הנפוצים ביותר הוא הקוּרוּט – כדורי גבינת סוסים או פרות. הגבינה מוקשית ונמכרת בתור כדורים עגולים או בצורות אחרות. בגלל מורת הגיבו המוקשה הגבינה מחזיקה מעמד תקופה ארוכה ללא קירור. את הכדורים אורזים בשקיות ומוכרים בכל מקום, בעיקר בדוכנים שבצידי הדרכים.

משחר הימים הסוסים שימשו את הנוודים הקירגיזיים כמקור חיים. הקירגיזים, אשר הצטיינו מאז ומעולם בגידול וביות סוסים, צדו איתם, השתמשו בהם כבהמות משא להעברת סחורות, אכלו את בשרם, שתו את החלב שלהם, וסחרו בהם על מנת לקנות תבואה ומזון אשר לא תמיד היו זמינים בהרים. על פי המסורת ברגע שילד קירגיזי יכול ללכת ולרוץ באופן עצמאי זהו הזמן להושיב אותו בפעם הראשונה על סוס.

קירגיזסטן מלאה עדרי סוסים. הסוסים מתרבתים רק למחצה והם נעים בעדרים גדולים. לעתים העדרים מעורבים: סוסים, פרות, כבשים, עזים. בעמק נארין אפשר לראות גם עדרים גדולים של יאקים מגודלי שיער בצבעים מגוונים, לבן, אפור שחור.

העדרים לרוב רועים בשדות ובכרים שבעמקים, אך לעתים הם נמצאים גם במורדות ההרים. עדרים גדולים מובלים על ידי רועה אחד או שניים, רכובים על סוסים ובידם שוט ארוך. הם נעזרים בכלב או שניים. עדרים קטנים רועים לרוב ללא השגחה, ולעת ערב נאספים על ידי רועה אחד או שניים. בכל כפר, אוסף רועה אחד לעת בוקר את כל בני הבקר מכל המשפחות ויוצא איתם באופן מרוכז למרעה.  ובערב מחזירם לביתם.

בקיץ עולים רוב העדרים אל ההרים לרעות שם. כשמתקרב החורף, בעונת הסתיו הזהוב, מתחילים להוריד את העדרים מההרים בחזרה למקומות היישוב בכפרים. זוהי העונה שבה טיילנו. הכבישים חסומים על ידי עדרים גדולים, בעיקר של סוסים, היורדים מן ההרים. לעתים יש לחכות עת ארוכה עד שהכביש מתפנה בחלקו. העולם הקירגיזי מלא עדרים. הנוף הקירגיזי מנוקד כולו בעדרים רועים בשדות – חיזיון יפה לעין ומרחיב את הלב.

אחת מהאגדות המקומיות מספרת מעשה שהיה  בקוֹזוֹם קולּ, גבר שהיה גדול וחזק בצורה יוצאת דופן: גובהו היה יותר משני מטרים וכוח שריריו – אגדה. מספרים עליו שחורף אחד, כשירד שלג כבד, רכב על סוסו לדרכו. מחמת השלג הכבד נפצע הסוס ולא יכול היה לשאת יותר את רוכבו. מה עשה קוזום קול? קם, הניף את סוסו, טען אותו על כתפיו ונשאו על גבו בדרך הארוכה של עשרות קילומטרים עד לביתו… ומי שמכיר את הספר "רומן רוסי" של מאיר שלו, יכול למצוא את "אחיו תאומו" של קוזום קול, הלוא הוא אפרים, שהיה נוהג לשאת את עגל מחמדיו על ידיו, גם בזמן שהלה גדל והיה לשור אדיר ממדים…

(המשך יבוא)

 

 

 

 

 

 

 

 

השאר תגובה