קוסובו – מדינה חדשה

היתה פעם מדינה שקראו לה יוגוסלביה. הנשיא והרודן הבלתי מעורער שלה, טיטו, שלט בה ביד חזקה והוביל אותה בבטחה לשלווה וכלכלה משגשגת. היתה הרגשה ש"סיר הלחץ של אירופה", כמו שתואר הבלקן במאה ה-19 – נרגע ולא יתפוצץ עוד. אשלייה זו באה אל קיצה עם התמוטטת ברית המועצות והתפרקותה לגורמים. יוגוסלביה המעטירה, בתהליך איטי אך בטוח, התחילה להתפרק לגורמיה האתניים, הדתיים וההיסטוריים. היום נצטרך ללמוד שם של מדינה חדשה – קוסובו, שם של עיר בירה חדשה – פרישטינה, להכיר דגל חדש (שהם עצמם עוד לא יודעים איך הוא ייראה), ולהוסיף עוד מתחרה לאירוויזיון, שכבר חילקו אותו לשני חלקים, ובקרוב לשלושה, אם הגורמים האתניים השונים בבלקן ימשיכו להקים להם מדינות זעירות. קוסובו צפוייה להיות המדינה הענייה והעלובה ביותר באירופה וכל מה שהיא רוצה – כמו כולם, זה להצטרף לאיחוד האירופי העשיר והמשגשג.

 

בפברואר 1945 התקיימה ועידת יאלטה, בהשתתפות סטלין, רוזוולט, צ'רצ'יל. על פי החלטתה הוקמה יוגוסלביה

בפברואר 1945 התקיימה ועידת יאלטה, בהשתתפות סטלין, רוזוולט, צ'רצ'יל.
על פי החלטתה הוקמה יוגוסלביה

ההתחלה
ביוני 1398 התייצבו הצבאות הסרבים מול הצבא העות'מני. הסרבים היו חלק מקבוצת השבטים הסלאביים שחצו את הדנובה במאה ה-7 והתיישבו בחצי האי הבלקני. הבלקן לא היה ריק. השבטים האיליריים, אבותיהם של האלבנים, ישבו בחצי האי הבלקני כבר למעלה מאלף שנים. הסרבים התנצרו ב-879. האלבנים התנצרו גם הם. ב-969 ניתקו הסרבים את עצמם מהאימפריה הביזנטית הגוססת וייסדו ממלכה עצמאית למשך 200 שנים. הביזנטים שבו והשתלטו עליה במאה ה-11. ב-1217 הפכה שוב סרביה לעצמאית ובמאה ה-14, תחת המלך סטפן דושאן, הפכה לכוח העיקרי בבלקן, משתלטת על חלקים נרחבים מצפון יוון ומאלבניה. תור הזהב הסרבי תם עם מותו של סטפן ב-1355.

איור מן המאה ה-15 של חייל יאניצ'רי עות'מאני במדיו

איור מן המאה ה-15 של חייל יאניצ'רי עות'מאני במדיו

הרגע המכונן – קרב קוסובו ההיסטורי

לאחר סדרה ארוכה של מלחמות באזור, עת ידעה קוסובו כיבושים זרים, הצליחו הסרבים באופן סופי לשלוט בכל קוסובו בשנת 1208. בשנים שלאחר מכן הפכה קוסובו למרכז הפוליטי והדתי הסרבי. ה-28 ביוני הוא יום בעל משמעויות סמליות רבות בקרב הסרבים- המדובר ביום חג דתי בשם וידובדאן לזכר קדוש אורתודוכסי בשם ויטוס הנחוג גם על ידי הבולגרים. ביום זה ב-1389 התחולל הקרב על קוסובו – אירוע היסטורי מכונן בעיני הסרבים ובעל משמעויות לאומיות ודתיות רבות משקל. בקרב על קוסובו התקבץ צבא חמוש היטב בן כ- 140,000 חיילים מהאימפריה העות'מאנית, שפלשו לקוסובו ונתקלו בצבא מגן בן 70,000 סרבים, 8 קילומטרים דרומית מערבית לעיר פרישטינה. הסרבים ידעו שהם הולכים אל מותם. בעיניהם, אז והיום, היה הקרב המחסום האחרון בפני האיסלאם הכובש את אירופה. עשרות אלפי סרבים נהרגו בקרב ביחד עם מלכם. שני הצבאות ספגו אבדות כבדים, אולם הסרבים, שאיבדו את רוב ההנהגה הצבאית שלהם בקרב, נאלצו לבסוף להיכנע לדרישות העות'מאנים ולהצטרף לאימפריה. עד היום הזה נזכר הקרב על קוסובו כאירוע גבורה בהיסטוריה הסרבית ואין ספור שירים וסיפורים נכתבו לכבודו.
בלילה שלאחר הקרב, חדר פרטיזן סרבי אל אוהלו של הסולטאן מוראט ה-1 והרג אותו בדקירות פגיון. קברו של הסולטאן, הגאזי מסטאן, משקיף על מישור קוסובו בו נאספו הצבאות הלוחמים. מצד אחד המציבה אותה הקימו הסרבים ושעליה נשבע מילושוביץ' ב-1989 שלא ייטוש את סרביה העתיקה לעולם, ומצד שני קברו של הסולטאן המת שהאלבנים, שהתאסלמו ב-400 שנות השלטון העות'מני, עולים אליו לרגל לבקש פרי בטן. מים קדושים נובעים ממעיין בצל עץ ענף וסרטי משאלות קשורים לענפיו. מילושוביץ' נשבע על מקום הקרב בקוסובו כדי להתרומם על גלי הלאומנות – מפלטם של כל כך הרבה תאבי שילטון בכל הזמנים.
ואיפה היו האלבנים בכל אותו זמן? שם. הסרבים מאשימים את האלבנים שעל מנת לקבל זכויות יתר, התאסלמו והפכו למשרתיהם ועושי דברם של הטורקים. שנאות קדומות. מוחמד עלי שהקים שושלת מלוכה ששלטה עד פארוק במצרים היה אלבני במוצאו והגיע עם הצבאות הטורקים המובחרים אל גדות הנילוס.

 מוראט הראשון מוראט הראשון סולטאן האימפריה העות'מאנית    28 ביוני 1389 (נהרג בקרב קוסובו)


מוראט הראשון
מוראט הראשון סולטאן האימפריה העות'מאנית
28 ביוני 1389 (נהרג בקרב קוסובו)

השלטון העות'מאני
מרגע שקוסובו הפכה למחוז באימפריה העות'מאנית, עבר החבל תהליך כואב של אסלאמיזציה כפויה- רבבות של טורקים ואלבנים היגרו לחבל, כנסיות נשרפו ואחרות הפכו למסגדים וחלק מהסרבים אולצו להתאסלם. על פי נתונים דמוגרפים, המשיכה קוסובו להיות בעלת רוב סרבי מוצק עד שנת 1876, עת היוו הסרבים 64% מתושבי החבל. לאחר גירושם של כ-300,000 סרבים מהחבל (ויש המעריכים שיותר) בין השנים 1876 ועד לפרוץ המלחמות בעשור השני של המאה ה-20, נאמד חלקם של הסרבים בכ-40% מכלל האוכלוסייה.

יוגוסלביה
בשנת 1912, כתוצאה מהמלחמות בבלקן, נחלקה קוסובו בין שתי ממלכות- ממלכת סרביה וממלכת מונטנגרו (לימים היו סרביה ומונטנגרו לאיחוד קונפדרטיבי. הן הפכו לשתי מדינות נפרדות לאחר משאל עם שנערך השנה) ואלבנים רבים ברחו מפחד מנקמה סרבית בהם.בתום מלחמת העולם הראשונה, שפרצה לאחר שלאומן סרבי בשם גברילו פרינציפ חיסל את יורש העצר האוסטרי בסראייבו בירת בוסניה ב-28 ביוני 1914, שבה קוסובו כולה לשליטת ממלכת סרביה. לאחר מלחמת העולם השנייה קמה יוגוסלביה וקוסובו נותרה כחבל ארץ בתוך הרפובליקה הסרבית.
ב-1929 קבלה יוגוסלביה עצמאות. יוגוסלביה הוא שמה של ממלכת הסלבים הדרומית שאיגדה בתוכה קרואטים, בוסנים, סלובנים וסרבים. האלבנים, שהשתתפו במאבק נגד האימפריה העות'מנית בראשית המאה, סופחו לסרביה ב-1913 ולא זכו בעצמאות. יתרה מכך, חצי מליון אלבנים עזבו את קוסובו עם הטורקים והתיישבו בטורקיה. גם האוטונומיה שהבטיח להם טיטו במלחמת העולם השנייה כשנלחמו בגרמנים ובאיטלקים, מומשה רק ב-1974 ונלקחה מהם על ידי מילושוביץ' ב-1989. טיטו, המנהיג הנערץ, המשיך בטרנספר, מעביר ב-1954 195 אלף אלבנים מקוסובו לטורקיה לאחר שהרעיון של איחוד אלבניה עם קוסובו כרפובליקה שביעית של יוגוסלביה לא עבד. האם שנאות היסטריות ודתיות מתות? המתים הם הקשים באויבים. תבוסות יש בהם יותר דלק נפיץ מאשר בניצחונות. כוחו של הגהנום של קוסובו. מצדה. קברי האבות בחברון.
הסרבים נסוגו צפונה לאחר תבוסתם בקוסובו. האלבנים נשארו ומילאו את החלל. קוסובו, על כמעט 11 אלף הקילומטרים הרבועים שלה ושני מליון תושביה (עד הטרנספר של 1999), היתה המחוז הצפוף בבלקן.

נוף בקוסובו צילום: גילי חסקין

נוף בקוסובו
צילום: גילי חסקין

התפוררות יוגוסלביה
עם מותו של הנשיא טיטו ב- ?1980 החל תהליך התפוררותה של יוגוסלביה.
תהליך זה, ניזון משני גורמים עיקריים:
א) הגורם הכלכלי: משבר כלכלי חמור, סיחרור אינפלציוני, פערים ברמת ההתפתחות של אזורים שונים, כגון הקיטוב בין רמת החיים בסלובניה לבין זו של מקדוניה או מונטנגרו, העמידו בסימן שאלה את תיפקודה של המדינה כיחידה כלכלית האמורה לפעול במסגרת המבנה הפדראלי.
ב) הגורם הלאומי- דתי: בצד הלאומי גברו בהדרגה כוחות שהדגישו את הייחוד הלאומי והדתי של הלאומים השונים שהרכיבו את יוגוסלביה על פני גורמים אשר הדגישו את המשותף. סכסוכים ומתיחויות לאומיות על רקע טריטוריאלי, דתי והבדלים ברמת ההתפתחות הכלכלית, שדוכאו בתקופתו של טיטו, פרצו ואיימו על שלמות הפדרציה מראשית שנות ה- ?80. הלאומים השונים המרכיבים את יוגוסלביה מתחלקים כדלקמן: סרבים: 42.1%; קרואטים: 23.1%; סלובנים: ;8.6%מקדונים:5.6%; אלבנים: ?;2.9%מונטנגרים: ?.2.2%
רוב המתיחויות היו בין הסרבים והקרואטים. הלאומנות הסרבית נקטה עמדה תקיפה , מתוך חשש לאיום על סרביה מצד מרכיבות הפדרציה. מן הצד האחר, הדגישו הלאומנים הקרואטים, שהפדרציה היוגוסלבית משמשת כיסוי לשאיפתה של סרביה להשיג הגמוניה ושליטה מוחלטת על חשבון העמים האחרים.

קבר טיטו

קבר טיטו

סיר הלחץ פורץ שנית
ב-28 ביוני 1989, במהלך נאום לכבוד 600 שנה לקרב על קוסובו, איחד סביבו מילושוביץ' את הסרבים בקוסובו, בדרך להפוך למנהיגה של סרביה כמה חודשים לאחר מכן. פירוקה של יוגוסלביה לאחר מלחמות קשות לאורך שנות ה-90, הביא להגירה של סרבים שחיו בסלובניה, קרואטיה, מקדוניה ובוסניה בחזרה לסרביה, וחלקם גם לקוסובו.
החיכוך האתני בין הסרבים לאלבנים החריף לקראת 1995 והגיע להתנגשות אלימה ב-1998, שהביא למותם של אלפי סרבים ואלבנים – יש המעריכים את כמות ההרוגים הסרבים ב-3,000 וכמות ההרוגים האלבנים ב-12,000. במהלך הקרבות ברחו אלבנים רבים, חלקם אף גורשו בידי הסרבים במה שתואר כטיהור אתני. בשלב זה התערבו האמריקנים בכדי להפסיק את הקרבות והפציצו את סרביה באמצעות פגיעה בתשתיות ובמתקנים צבאיים ובכך הסבו לסרבים אבדות כבדות.
בשנת 1999 הפכה קוסובו לשטח מנדט של האו"ם תחת השלטה הצבאית של נאט"ו. כתוצאה מההפצצות האמריקניות ברחו מקוסובו רבבות סרבים וכיום חיים בקוסובו 2.1 מיליון בני אדם, רק 5% הם סרבים לעומת כ-90% אלבנים. ב-28 ביוני 2001 הוסגר סלובודן מילוסביץ' לידי בית המשפט הבינלאומי בהאג, שם גם מצא את מותו בנסיבות מסתוריות חמש שנים לאחר מכן.

חקלאות בבלקן

חקלאות בבלקן

מלחמת האזרחים
הסרבים נקטו במדיניות של לאומנות בוטה שהונהגה בידי יורשי המפלגה הקומוניסטית בראשותו של סלובודאן מילושוביץ, ואילו בקרואטיה ובסלובניה הגיעו לשלטון כוחות אנטי-קומוניסטיים; בעלי נטייה לאומנית בולטת בקרואטיה ובעלי נטייה דמוקרטית- ליברלית בסלובניה, אשר דרשו הינתקות מוחלטת מיוגוסלביה והכרזה על עצמאות. בהדרגה התגבש משטר רב- מפלגתי אשר סימל את שקיעת המשטר הקודם ושיקף את המגמות הבדלניות והלאומניות. ביוני ?1991 הכריזו סלובניה וקרואטיה על עצמאות, ובמארס ?1992 הכריזה בוסניה-הרצגובינה על עצמאותה. הכרזות עצמאות אלו הביאו למלחמות אזרחים עקובות מדם.
מלחמת האזרחים פרצה במלוא עוצמתה בקיץ ?1991 והתנהלה בכמה שלבים. גם בזירה הקרואטית וגם בחזית הבוסנית , הקרבות התנהלו בעיקר בין הסרבים לבין מתנגדיהם. ממשלת יוגוסלביה (כך הגדירו עצמן סרביה ומונטנגו מבחינה חוקית) הושיטה סיוע לכוחות הסרביים. עם התפוררות הצבא הפדראלי, נשארו בידי סרביה כוחות ניכרים ונשק מודרני והם אפשרו לממשלתו של מילושוביץ להשיג עליונות סרבית. במסעות אכזריים של "טיהור אתני" דחקו הסרבים בבוסניה את הקרואטים במגמה ליצור רציפות טריטוריאלית בין השטחים שבשליטה סרבית. במהלך ?1992 הסתמנה תמונה של מלחמת אזרחים המתקדמת ומקיפה כמה מוקדי מתיחות ביוגוסלביה לשעבר, מלחמה זאת ערערה את יציבות הבלקן, ואיימה לסחוף אף מדינות שכנות כמו: יוון, ובולגריה. היות והמאבק בין המוסלמים והנוצרים האורתודוכסים נשא אופי דתי, נוצר חשש נוסף של מעורבות של העולם המוסלמי בנעשה בבוסניה.

פליטים מקוסובו בדרכם למונטנגרו; חורף 1999 בסביבות העיר פק (צילום: איי פי)

פליטים מקוסובו בדרכם למונטנגרו; חורף 1999 בסביבות העיר פק (צילום: איי פי)

 

הזירה בקוסובו
בקוסובו, חבל ארץ בדרום סרביה, יש כשני מיליון תושבים. רוב האוכלוסייה האלבנית דורשת להתאחד עם אלבניה העצמאית. כבר ב-?1990 הכריז החבל על הינתקותו מסרביה, וטען לריבונות. בבחירות ?1992 זכו הבדלנים ברוב מוחץ. במקביל, התעוררה הלאומנות הסרבית – וממשלת יוגוסלביה נטלה מהחבל את מעמדו האוטונומי, והחלה במה שמוגדר כ" מסע טיהור אתני" נגד התושבים האלבנים. הסרבים רואים בחבל קוסובו את ערש לאומיותם, מאז שהפסידו בקרב עם העותמנים ב-?1389 ואיבדו את עצמאותם לתקופה של כמעט ?500 שנה. משום כך הם מתקשים כל כך לוותר על החבל, על אף ש- ?90% (מתושביו) הם אלבנים. בנוסף לכך הסרבים רואים באלבנים של קוסובו נטע זר בשל מוצאם האתני השונה ודתם המוסלמית וזאת למרות שאבותיהם של האלבנים חיו באיזור מאז המאה ה-?6 עוד לפני שהגיעו לשם הסלאבים. האלבנים של קוסובו, ובראשם "צבא השיחרור האלבני" (האוצ'קה) מנהלים בשנים האחרונות מלחמת גרילה בסרבים, למען אוטונומיה שתוביל בהדרגה לעצמאות, אבל לא בהכרח לאיחוד עם אלבניה השכנה והענייה יותר. סרביה מוכנה לתת לאלבנים אוטונומיה מוגבלת בקוסובו, אבל מנסה למנוע בכל כוחה תהליך שיוביל להפרדת החבל מסרביה. "קוסובו היא ירושלים שלנו"- זו הסיסמה המונפת לעיתים קרובות בהפגנות התמיכה של הסרבים בעמדה העיקשת של מנהיגם, סלובדאן מילושוביץ, שנבחר לנשיא ב-?1989. בקרבות בקוסובו בשנתיים האחרונות נהרגו ונרצחו אלפים, ומאות אלפי פליטים נטשו את כפריהם.
בספטמבר 1998 תקפו הסרבים את מרכז קוסובו, ורצחו עשרות אלבנים באכזריות. בעקבות אירועים אלו קראה מועצת האו"ם להפסקת אש ולשיחות פיוס. מילושוביץ מצדו הבטיח להחזיר את הצבא הסרבי הביתה, לאפשר לפליטים לשוב למקומם ולהציב משקיפים בינלאומיים בשטח. אולם למרות הבטחותיו, נמשך הטבח בקוסובו.
בינואר 1999 לאחר שהתברר כי 45 אלבנים נרצחו באיזור ראצ'אק  (25 קילומטר דרומית לבירת החבל, פריסטיניה). גברו הלחצים העולמיים להקמת ועדת חקירה לפשעי מלחמה.

תגובה בינלאומית
בפברואר 1999 נפתחה בפאריז הוועדה הבינלאומית לפתרון משבר קוסובו בארמון "ראמבוייה". במרץ 1999 למרות השיחות, הטבח נמשך. עשרות נהרגו בביטרוביצ'ה ופודיוג'בו. בעקבות אירועים אלו הצהירו האלבנים שיחתמו על חוזה שלום בכל מקום ובכל תנאי. הסרבים התנגדו. ב-24 במרץ 1999, בעקבות התנגדותם של הסרבים לחתום על חוזה שלום, פתחה נאט"ו במתקפה אווירית. פקודת ההתקפה נגד הכוחות הסרבים באה מנשיא ארה"ב דרך מזכ"ל נאט"ו.
"נתפלל לשלום טייסנו שיסכנו נפשם", אמר הנשיא קלינטון במה שהובן כהכנת דעת הקהל לאבדות. הממשל האמריקני לא יכל להתעלם ממה שראה כהתגרות של מילושוביץ', שליט סרביה, המעז לטבוח אוכלוסייה ולנהל טיהור אתני. מטוסי נאט"ו יצאו ל-?249 גיחות בשמי יוגוסלביה, אך לא כל הגיחות לוו בהפצצות בשל מזג אוויר גרוע. בעקבות ההפגזות קיים חשש באירופה, כי הקרבות יתפשטו לאזורים נוספים בבלקן. מידת ההצלחה של התקיפה עדיין אינה ברורה לחלוטין, כיוון שמפקדי נאט"ו שומרים על חשאיות בכל הקשור להתפתחות המבצע. נשיא ארה"ב, ביל קלינטון, אמר כי הוא נחוש ללכת עד הסוף כדי לאלץ את נשיא יוגוסלביה להסכים לעשות שלום עם תושבי קוסובו: "החיילים הסרבים המשיכו לתקוף בני אדם חסרי ישע, נשים וילדים. זוהי סיבה נוספת להמשכת המתקפה. ביקשנו מתושבי קוסובו להסכים לשלום וכך הם עשו. הבטחנו שנעמוד לצידם אם יבחרו בדרך הנכונה וזה מה שהם עשו, איננו יכולים לנטוש אותם". ראש ממשלת בריטניה, טוני בלייר אמר כי: "עבור האנשים חסרי הישע בקוסובו, אנו הסיכוי היחיד".

נוף בקוסובו צילום: גילי חסקין

נוף בקוסובו
צילום: גילי חסקין

עתיד קוסובו
משאל העם על עתיד מונטנגרו ב-21 במאי השנה, שבסיומו הביעו 55% מתושבי מונטנגרו רצון להיפרד מסרביה, הותיר את הרפובליקה הסרבית, עד לפני פחות מ-20 שנה הלב של יוגוסלביה הגדולה, כמדינה קטנה יחסית – 88,000 קמ"ר גודלה ובעלת אוכלוסייה בת 9.4 מיליון בני אדם. הניתוק ממונטנגרו גם יצר מצב בו סרביה היא מדינה ללא מוצא אל הים, ובכך מוצאים הסרבים סיבה נוספת לחוש במצור. מונטנגרו צורפה אגב לאו"ם ב-28 ביוני השנה. זכר ההפצצות האמריקניות וההיסטוריה העקובה מדם ביחסי הסרבים עם המוסלמים האלבנים טבועים עמוק בהוויה הסרבית. הסרבים, המכנים לעיתים את קוסובו "ירושלים" בשל החיבור ההיסטורי העמוק שלהם לחבל ארץ זה, מתבוננים בכאב במאמצי הקהילה הבינלאומית להפוך את קוסובו למדינה עצמאית, שעל פי ההערכה הרווחת, תרצה להתאחד עם אלבניה וליצור את "אלבניה הגדולה" – כאב ראש גדול לסרבים וכן לתושבי המדינה הצעירה מונטנגרו.
הסרבים היו מעוניינים בתחילה להתרחק מזיכרונות המלחמות בשנות ה-90 ומהאשמות על כי ביצעה פשעי מלחמה רבים לאורך העשור הקודם. אולם מותו של מילושוביץ' במרץ השנה והתנתקותה של מונטנגרו מסרביה, שבו ועוררו רגשות לאומיים מודחקים בקרב הסרבים.
בנאום שנשא נשיא סרביה הנוכחי, בוריס טאדיץ', ב-13 באוגוסט 2006, תיאר טאדיץ' את תחושותיהם של שרידי הסרבים החיים בקוסובו- "הם חיים בפחד מתמיד לחייהם ולחיי משפחותיהם". מאז עברה השליטה על החבל לידי האו"ם סבלו הסרבים משורה ארוכה של התנכלויות מצד לאומנים אלבניים. הנאום עצמו נערך לציון שלוש שנים לרצח שתי נערות ולפציעתם של ארבע אחרות בעת ששחו בנהר הזורם סמוך לכפרן בקוסובו.
בקרב הסרבים קיימת תחושה כי האלבנים, בחסות הקהילה הבינלאומית, פועלים בכדי לטהר את קוסובו מכל נוכחות סרבית. הם חוששים כי באם תצא קוסובו לעצמאות מדינית, יופקרו תושביו הסרבים של חבל המריבה לחסדיהם של ארגונים מיליטנטיים אלבנים שהוכיחו בעבר כי לא יחוסו על אף סרבי. לפני כמה שבועות דווח על עלייה במתיחות בצפון החבל, שם מרוכזת האוכלוסייה הסרבית והמצב תואר כ"נפיץ".
תחושת הסרבים היא אכן מבוססת, אם לשפוט על פי הצהרותיהם של פוליטיקאים ומנהיגי טרור אלבניים החולמים לגרש את שארית הסרבים מקוסובו והכתובת היא על הקיר, למרות התעלמות מצד האמריקנים והאירופים.

מוסלמים בקוסובו במהלך תפילה לרגל עיד אל-פיטר, ליד הבירה פריסטינה . צילום: רויטרס

מוסלמים בקוסובו במהלך תפילה לרגל עיד אל-פיטר, ליד הבירה פריסטינה . צילום: רויטרס

יציאה לעצמאות
אם תצא קוסובו לדרך עצמאית, ישובו מראות האלימות המוכרים משנות ה-90 אל מסכי הטלוויזיה. האוכלוסייה הסרבית תהיה הראשונה להיפגע, הצבא הסרבי יתקשה לעמוד מנגד וראש ממשלת סרביה, קוסטוניצה, כבר הודיע כי במידה ותיכפה הכרזת עצמאות על הסרבים הם יכריזו כי קוסובו כולה היא חלק אינטגרלי מסרביה. "לא נוותר על קוסובו גם בעבור צירוף לאיחוד האירופי" אמר. בקוסובו עצמה הרוב האלבני מעוניין בעצמאות ואילו המיעוט הסרבי חושש לחייו כתוצאה מכך ומעדיף אוטונומיה רחבה. חילוקי הדעות הללו יתפרצו במלוא עוזם במידה וקוסובו תהפוך לעצמאית ויתורגמו לאלימות קשה.
תושבי קוסובו האלבנים, המהווים כ-90% מאוכלוסיית החבל, דורשים לפרוש מסרביה ולהקים מדינה עצמאית. הדרישה זוכה לגיבוי מצד ארה"ב ומדינות מפתח באיחוד האירופי. מנגד, סרביה נתמכת על ידי רוסיה, בעלת זכות הווטו במועצת הביטחון של האו"ם, המעוניינת בהמשך המשא ומתן בין הצדדים.
הממשלה הסרבית אימצה תוכנית ובה צעדי ענישה אפשריים למקרה שהאלבנים בחבל קוסובו יכריזו על עצמאות, כפי שאיימו. על-פי הערכות אלו כוללים ניתוק של אספקת החשמל. האיחוד האירופי אישר השבוע רשמית לשגר כוח של 1,800 שוטרים וגורמי אכיפה לקוסובו,שנועד להחליף את כוח האו"ם השומר על הסדר בחבל מאז תום המלחמה ב-1999. דיפלומטים בבריסל העריכו כי שרי החוץ של האיחוד האירופי יחליטו על מועד שליחת הכוחות בפגישתם החודשית.
ולנו לא נשאר אלא להמשיך לעקוב ולקוות בשבילם שלא ייפתח שם שוב מרחץ דמים.

השאר תגובה