קובה בלי קסטרו

הבלתי יאומן קרה. כולנו חשבנו שזה יקרה רק כשפידל ימות. אבל שוב, הוא הצליח להפתיע את כולנו: פידל פרש והעביר את השלטון לאחיו. אחרון הרודנים הקומוניסטים, המסמל תקופה היסטורית שחלפה לבלי שוב, ונשאר על כנו כמו דינוזאור מזדקן, ממאן ללכת, מסרב לעזוב, אינו מכיר בשינויים החולפים על פניו ועל פני ארצו בעולם כולו, והנה סוף סוף זה קרה – הוא הולך. אמנם אין לדעת מה תביא הפרישה הזאת בעקבותיה. נשאר רק להתבונן ולקוות לטוב. לקוות שקובה תצליח לצאת מהמשבר הכלכלי-חברתי העמוק שבו היא שרוייה ותהפוך להיות קובה העליזה, השלווה, חסרת הדאגות, שתיירים יכולים באמת ליהנות בה, ולא לעצום עין אחת כדי לא לראות דברים קשים. וגם לקוות שקובה לא תחזור להיות מה שהיתה לפני עידן קסטרו: בית הזונות הגדול של פלורידה והקריביים.

 פידל קסטרו נשיא קובה ה- 15


פידל קסטרו
נשיא קובה ה- 15

סופה של תקופה
נשיא קובה פידל קסטרו הודיע כי הוא מתפטר מתפקידו ומעביר באופן רשמי את סמכויותיו כנשיא לאחיו ראול קסטרו. במרץ הקרוב יערכו בקובה בחירות לנשיאות – ובפעם הראשונה מאז שנת 59' פידל קסטרו לא יתמודד במרוץ. בתחילת חודש אוגוסט 2006 הודיע קסטרו על העברת סמכויות השלטון לאחיו, ראול, לאחר שעבר ניתוח במעיו. מאז כמעט ולא הופיע המנהיג בן ה-81 בפומבי ומצבו הבריאותי אינו ידוע, מלבד שמועות המופצות מפעם לפעם במדינה. בהודעה לעיתונות שפורסמה בעיתוני המדינה צוטט "למרות הכבוד הגדול לבני עמי, איני אקח על עצמי את המועמדות לנשיאות בבחירות הקרובות". בחודש ינואר הצהיר קסטרו כי אינו מעוניין לשלוט בקובה לנצח, וכי ברצונו לפנות את מקומו לדור הצעיר. במכתב ששיגר לרשתות הטלוויזיה במדינה, אמר כי מטרתו היא להנחיל את ערכיו ואת ניסיונו לדור ההמשך. נשיא ברזיל, לואיס אינסיו דה סילבה, נפגש עם קסטרו לפני מספר שבועות. לאחר תום הפגישה אמר "אני סבור שבקרוב פידל יחדש את פעילותו הפוליטית בקובה". לדבריו, קסטרו ישוב למלא את "תפקידו ההיסטורי בקובה ובעולם הגלובלי".
המהפכן הזה, אחת הדמויות המרתקות והססגוניות במאה ה-20, עומד עכשיו לרדת מהבמה. לפני כשבועיים, ב-31 ביולי בשעות הערב, קטעה הטלוויזיה הקובנית את שידוריה. קריין חמור סבר הקריא הודעה מטעם פידל לבני עמו, שבה הודיע להם על העברת כל סמכויותיו לאחיו ראול בגלל דימום קשה בבטנו. מאז ועד כתיבת שורות אלה, ביום שלישי אחר הצהריים, פידל לא הופיע וקולו לא נשמע. ההערכה הרווחת היא כי מצבו קשה ביותר, וכי גם אם ישרוד ויחזור להופיע בציבור בעוד כמה שבועות, הרי שלא יוכל עוד למלא את כל תפקידיו. המשמעות היא שעידן קסטרו תם, ושחילופי השלטון בקובה נמצאים בעיצומם.
אחד הפרשנים הבכירים לענייני אמריקה הלטינית, אנדרס אופנהיימר, כתב השבוע בטורו בעיתון "מיאמי הראלד" כי נכון לעכשיו, יש שלוש אפשרויות לגבי מצבו של קסטרו. אחת, וזו הסבירה פחות מכולן, היא שקסטרו ערך מעין ניסוי וביים את כל האירוע, כדי לבדוק מי נאמן לו ומי לא במנגנוני השלטון. אפשרות שנייה היא שקסטרו כבר מת ושהרשויות מנסות למשוך זמן, כדי להעביר את השלטון בצורה החלקה ביותר. האפשרות השלישית היא שקסטרו אכן חולה מאוד, ייתכן בסרטן, ושאינו יכול להופיע או לדבר. אופנהיימר סבור כי שתי האפשרויות האחרונות הן הסבירות יותר, אך משמעותן ממילא היא אחת: קסטרו ירד מהבמה.

פידל במרכז בימי המהפכה העליזים (צילום, הקרן למען הדמוקרטיה, מיאמי)

פידל במרכז בימי המהפכה העליזים (צילום, הקרן למען הדמוקרטיה, מיאמי)

מנהיג חברתי

כיצד הצליח קסטרו להישאר בשלטון זמן רב כל כך? הסבר אחד לכך הוא הישגי המהפכה – ובראש ובראשונה מערכות החינוך והבריאות, וההצטיינות המרשימה בענפי ספורט שונים, הרבה מעבר לגודלה היחסי של קובה. הסבר אחר הוא סוג השלטון שיצר, שאם הודה בכך או לא, היה למעשה שלטון יחיד ללא אופוזיציה משמעותית, ויש שיגידו דיקטטורה בסגנון סובייטי של ממש. אך סייעו לו גם לא מעט מזל וכישורים פוליטיים חדים, שהנחו אותו לשחק משחק מורכב ועדין בימי המלחמה הקרה. בסופו של דבר, המוטו שלו היה "הכל למען המהפכה". לאחד מחבריו של קסטרו יש דעה מגובשת מאוד על כך. הסופר והעיתונאי הברזילאי, פרננדו מוראיס, פירסם ב-1977 ספר על קובה, "האי", שנמכר באמריקה הלטינית במיליוני עותקים. בשלושים השנים האחרונות פגש את קסטרו פעמים רבות. השבוע הוא סיפר מביתו בסאו פאולו כי "כדי להבין כיצד הצליח פידל לשרוד בשלטון כל כך הרבה שנים, מספיק לצטט משלט רחוב שנתלה בהוואנה בזמן ביקורו של האפיפיור יוחנן פאולוס השני בקובה ב-1999: 'הלילה יישנו ברחוב 200 מיליון ילדים ברחבי העולם. אף אחד מהם לא יהיה קובני'. "מנהיג שמשיג הישג כזה במדינה שעד לפני חצי מאה היתה בית הזונות של פלורידה, יכול להמשיך לשרוד בשלטון בתמיכת העם אפילו 100 שנה. קובה ופידל ייכנסו להיסטוריה בדלת הראשית, לא רק בגלל ההישגים החברתיים. במאה ה-22 אנשים עוד ישמעו על האיש הזה, כמו גם על האומה שלו, שעמדו מול המתקפות של המעצמה הצבאית החזקה בהיסטוריה של האנושות, ארצות הברית".

נוף בקובה - ויניאלס

נוף בקובה – ויניאלס

יחסי ארה"ב-קובה לאחר קסטרו
יש שלוש דרכים מרכזיות, אשר יכולות לתאר את המדיניות האמריקנית כלפי קובה לאחר תום עידן קסטרו. הראשונה נשענת על העובדה שמדיניות החוץ האמריקנית היא פרסונלית לעיתים קרובות, כלומר: המדיניות נקבעת על פי המנהיג עצמו. על פי ההגיון הזה, עם מותו של המנהיג "הסורר" היחס צפוי להשתנות. אפשרות שנייה נשענת על קיומו של הלובי הקובני, בדומה ללובי הישראלי, הפועל בקונגרס האמריקני ויפעל לחימום היחסים עם קובה. אבל כנראה מפריזים בערכו של הלובי הקובני. לא קיימת כל ראייה באשר ליכולת ההשפעה שלו: נשיאים אמריקניים לא היססו לצאת כנגדו בעבר ואישרו שוב ושוב לחדש את האמברגו נגד קובה. האפשרות השלישית, והיא כנראה האפשרית והסבירה ביותר, נשענת על האיום הקובני על ארצות הברית. על פי היגיון זה לא בטוח שהיחס האמריקני כלפי קובה ישתנה אחרי מות קסטרו, ממש כשם שהאמברגו החריף והקיצוני על קובה לא השתנה אחרי תום המלחמה הקרה. הדאגות באשר לאיום שקובה מטילה על ארצות הברית היו לאורך השנים, ועודן, אמיתיות. אך לא מדובר באיום צבאי. האיום האמיתי מצידה של קובה, והדאגה האמיתית מבחינתה של ארצות הברית ? הוא האיום הקובני על התודעה האמריקנית, בתפיסה העצמית האמריקנית. לאחר הכישלון האמריקני בניסיון הפלישה במפרץ החזירים, אמר פידל קסטרו: "אחרי מפרץ החזירים, כל אזרחי אמריקה הפכו מעט יותר חופשיים". את הנקודה הזו הבהיר בבירור אחד מבכירי הממשל האמריקני בשנת 1959, כשאמר: "קובה היא לא מדינה קומוניסטית. למרות זאת, היא איום, מכיוון שהיא מסרבת להישמע לתכתיבינו ובכך היא מהווה איום על ארצות הברית". אם נעדכן את התפיסה הזו למונחי התקופה הנוכחית, ואליה נצרף גם חבירה למנהיגים כמו הוגו צ'אווז ונגישות רבה למקורות נפט, נבין מדוע גם כיום רואה ארצות הברית בקובה איום.

אחד מסמלי האי: מתקן לייבוש טבק

אחד מסמלי האי: מתקן לייבוש טבק

קובה בלי קסטרו: הסכרים ייפרצו?
הודעתו של שליט קובה, פידל קסטרו, כי לא יציג שוב את מועמדותו לנשיאות לקראת האסיפה הלאומית בשבוע הבא, נועדה להרגיל את בני עמו לכך שהוא לא יהיה שם תמיד – אך בינתיים ימשיך לפעול ברקע. הודעת הפרישה נועדה להבטיח את המשכיות דרכו המהפכנית של המנהיג המייסד – ומסירה חלקה של השלטון ליורשיו. הודעת הפרישה משקפת תהליך נסיגה הדרגתי מהשלטון. קסטרו יישאר ככל הנראה חבר פרלמנט, תפקיד אליו כבר נבחר בחודש שעבר וכפי שהוא מסיים את המכתב שפרסם היום – 'אני נשאר עמכם'. המשמעות היא שהוא יישאר ברקע, כדמות שמביעה דעה, אישיות שמתייעצים איתה, מעין אב רוחני. יש כאן ניסיון למנוע את טלטול הספינה, מעין דה-דרמטיזציה, קסטרו מתכונן ומכין את כולם לרגע שבו ימות, באופן שימשיך את הפרויקט המהפכני והמשטר הקומוניסטי שלו. הוא לא יחזיק את המדינה כשהוא גוסס. פורמלית, הוא לא התפטר מהנשיאות, אלא הודיע שלא יעמיד את מועמדותו בשבוע הבא. אולם המשמעות היא אכן הסתלקותו מהתפקיד הרשמי של מנהיג המדינה. בפועל זה קרה כבר לפני יותר משנה – אחיו ראול ממלא את התפקיד מאז השעה עצמו פידל מסיבות בריאותיות.
החשש כעת בהוואנה הוא מהתסריט האפוקליפטי – מנקודת מבטה – של השתלטות בעלי ההון הזרים על קובה; מפתיחת הסכרים הפוליטיים והכלכליים, אשר תביא לחיסול השלטון הקומוניסטי והפרויקט המהפכני, לאחר שקובה התאוששה באופן יחסי מהמשבר החמור, אליו נקלעה עם קריסת ברית המועצות בשנות התשעים. הם רואים עצמם מאוימים – ובצדק – מוושינגטון והלובי הקובני שם, ולכן כל שינוי יהיה תמיד מדוד ומאוד הדרגתי.

עוני ושמחה

עוני ושמחה

עדיין לא ברור מי ייבחר כמנהיג במקום פידל קסטרו.הניחוש הראשון והסביר ביותר הוא ראול קסטרו, שכבר קיבל לידיו את השלטון ומנהל כבר בפועל את ענייני המדינה. עם זאת, ראול הוא לא האופציה היחידה – עלולים לצוץ מועמדים אחרים. יש שלושה או ארבעה מועמדים אפשריים, ואם יצוצו, יהיה צורך לבחון את משמעות הדבר. ואולם בחירה בראול, השייך למעטים שנשארו מדור המייסדים של המהפכה הקובנית, תשלח מסר של המשכיות, לצד כוונה להמשיך ברפורמות. ראול אמנם נעדר כריזמה, אך זה לא הסיפור כרגע במציאות הפוליטית הקובנית. יש לו שני יתרונות: הוא נהנה מהכריזמה הקולקטיבית של דור המייסדים ותמיכת המנגנונים, והוא משדר יציבות. היציבות חשובה מאוד מבחינה כלכלית לקובה. כל מועמד אחר יצטרך לסמן את עצמו בצורה כזאת או אחרת כמביא מסר של התחדשות – להתחייב למצע, לפרוגרמה, לעשייה קונקרטית שתצליח להלהיב ולהבטיח את שלטונו. ראול כבר החל בביצוע רפורמות מסוימות, בהכנסת אלמנטים מבוקרים של כלכלת שוק לתחומים שבהם המדינה זקוקה להכנסה דולרית. זה התחיל עוד בימי פידל, וראול מחויב לכיוון הזה. לאחרונה חלה גם עלייה במפלס הביקורת הפנימית – ישנה אווירה ביקורתית יותר מבעבר. קשה לדבר על מאבק ירושה, זה לא דבר שנראה באופק. נוכחותו של פידל מרתיעה מפני הפגנת אמביציות אישיות. בינתיים המנהיג הישיש ימשיך לכתוב כמעט מדי יום את הטור שלו בעיתונות הקובנית, ויסמן את עצמו כסמכות מוסרית שגם אם אין לו כוח רשמי – אף אחד לא יסתכן במילה רעה מכיוונו.

צ'ה גווארה המיתולוגי על קיר בניין משרד הפנים בהוואנה

צ'ה גווארה המיתולוגי על קיר בניין משרד הפנים בהוואנה

 

השאר תגובה