הפנים העצובות של קובה

"מטעים של קני סוכר, קפה וטבק, קבלת פנים חמה ואווירה רגועה, בחסות אקלים סובטרופי נעים: כדאי להעז ולהגיע!" כך קורא אתר תיירות לתיירים להגיע לקובה.

בננות בשפע

בננות בשפע

בסרטים ובספרים על קובה תמצאו סיפורי מוסיקה מופלאים, שמחה ואופטימיות, ועד כמה הקובנים הם עליזים למרות קשיי הכלכלה והקיום. כל זה שריר וקיים. אבל במסע אמיתי בתוך קובה ניתקל גם בפנים האחרות שלה, הפנים העצובות והקשות, הפנים המתעלקות והערמומיות, הפנים הסוחטות כספים וחולבות תיירים. כל זה לא מרוע לב, חלילה, אלא כתוצאה מהמציאות הקשה המאלצת את הקובני להילחם כל יום ויום מלמת הישרדות בכל מחיר ובכל התנאים. והמציאות היא שלטון קומוניסטי על כל חולייו וההרס שהוא מפיץ סביבו. בשם הדאגה לאדם והסוציאליזם נשחק הפרט בין גלגלי המהפכה התמידית, על פי משפטו המפורסם של צ'ה: 'עד הניצחון תמיד!' – !Hasta la victoria siempre. והנצחון, כידוע לכולנו, לעולם לא יגיע.

כרזות ענק וסיסמאות מהפכניות פזורות בכל רחבי קובה

כרזות ענק וסיסמאות מהפכניות פזורות בכל רחבי קובה / צילום: אמיר טייג

שער הכניסה לקובה

כבר בשדה התעופה, בכניסה לקובה, נתקלים בפנים המכוערות של הביורוקרטיה הקומוניסטית. כל תייר חשוד כמרגל. התחקירים אורכים דקות ארוכות ומתמשכות, המבטים חשדניים, השאלות מפורטות ומתישות. אין מדינה בעולם שמייסרת כך את הבאים בשעריה (אולי חוץ מישראל ופרנויית הבטחון שלה, אבל לא זה הנושא הפעם). יוצאים סוף סוף החוצה. נהגי המוניות עטים עליך. כל אחד מבטיח עולם ומלואו. כשמגיעים לביצוע הדבר נראה אחרת וגם המחירים כבר לא מה שסוכמו.

נמל התעופה הבינלאומי חוסה מארטי בקובה

נמל התעופה הבינלאומי חוסה מארטי בקובה

המשטרה הקובנית

אין מנוס מהם. התייר השוכר מכונית ונוסע לבדו לטייל להנאתו בקובה העליזה, נתקל בהם בכל רגע ורגע. בעיקר בהוואנה הם יוצאים לצייד זוגות זוגות. עוצרים את התייר בכל פנייה וצומת, מבקשים תעודות. מוציאים מחברת (כן. מחברת כזאת של בית ספר) ומתחילים לרשום מגילות. התייר שאינו דובר ספרדית אינו מבין בכלל מה פשעו, אבל המחברת הולכת ומתמלאת. בסופו של דבר הרמז נזרק בבירור: רוצה לנסוע? שלם! השוטרים גובים ממך מחירים מופרכים כדי לשחרר אותך ואת הכסף משלשלים לכיסם. טוב. יצאנו מהוואנה ואנו נוסעים להנאתנו ברחבי קובה. אבל גם בכבישים הארוכים האלה אין מנוס מהשוטרים העוצרים אותך בכל גשר ובכל צומת. ושוב, מחירי השוחד עצומים והתייר משלם אותם בחירוק שיניים.

תחבורה מתקדמת בקובה צילום: גילי חסקין

תחבורה מתקדמת בקובה
צילום: גילי חסקין

הטרמפיסט המצוי

ציטטה מתוך מדריך טיולים לקובה: "אם תבקשו ממקומי שיפנה אתכם לכיוון היעד שלכם, במקרים רבים הוא ישמח לקפוץ למכונית שלכם, להצטרף לנסיעה ולהביא אתכם ליעדכם, כשבדרך יפתח בשיחה קולחת (בספרדית) על משפחה, על מקצוע, ואף יבקש להחליף כתובות כדי לשמור על קשר…"
מעשה שהיה: היינו בדרכנו (עם הרכב השכור שלנו) לסן חואן אי מרטינס, לנסות ולראות את חוות גידולי הטבק. באחד הצמתים עצרנו ושאלנו מקומי (כמומלץ בספר) איך נוסעים. (כנרא שגם הוא קרא את הספר. מיד הציע לנו להצטרף למכונית והוא כבר יקח אותנו. הוא דיבר כל הדרך (כמו שכתוב בספר), אך לא בספרדית, אלא למרבה הפלא באנגלית. והציע לנו להביא אותנו למפעל לייצור טבק שבו נוכל לראות את כל תהליכי הייצור. ואכן, הביאנו, סידר לנו סיור במקום, הזמין אותנו לצריפו (כן. התברר שהוא עובד במפעל הזה) והזמין אדם שידגים בפנינו איך מכינים סיגר משובח. אחר כך פרש לפנינו מבחר סיגרים וקופסאות סיגרים כדי שנקנה. הסיטואציה היתה כזאת שנאלצנו לקנות, ובמחיר מופרז, הרבה סיגרים שאין לנו כל שימוש בהם. כבר רצינו להסתלק משם, אך הוא הלך אתנו למכונית שלנו, פתח את תא המטען והחל לחטט במטען שלנו למרות כל מחאותינו. מצא כובע יפה ומיד חבש אותו לראשו ואמר שזה מתאים לו. מצא בובה יפה שקנינו לנכדה ומיד לקח אותה ואמר שזה יתאים לבתו… נחלצנו ממנו בקושי ובעור שינינו. כך עשינו סיור במפעל לייצור טבק.

צילום: מלכה ברקאי

צילום: מלכה ברקאי

המתעלק המצוי

ציטטה מתוך מדריך טיולים לקובה: "מעל לכל קובה היא האנשים… נכונותם לעזור. וכן, קובה היא גם ה"חינטרו", אותם מקומיים שיתעקשו למכור לכם סיגר, ארוחה או חדר להשכרה, והעלולים להפוך למטרד באתרי התיירות המרכזיים.."
יפה. אבל עד כמה?

מעשים שהיו:

טיילנו לנו בסנטיאגו דה קובה. מחנים מידי פעם את המכונית ויצאים לשיטוט קטן ברגל. באחת החניות הגיע אלינו בחור צעיר רכוב על אופניים והציע לנו להדריך אותנו בעיר. אמרנו לו באדיבות שאין צורך, והמשכנו בטיולנו. הבחור המשיך לנסוע אחרינו, כשמידי כמה רגעים מתקרב וחוזר על הצעתו. לאחר כמה פעמים כאלה עברנו לאגרסיביות מתונה והאצנו בו לעזוב אותנו לנפשנו. כשעלינו על המכונית ונסענו, המשיך לעקוב אחרינו עם האופניים. צץ מידי פעם בסימטה צדדית. התחלנו להתחמק מפניו אך הוא לא הרפה ותפס אותנו כל הזמן. בסופו של דבר עצרנו ליד כנסייה קטנה. וירדנו לכנסייה. החלטנו להישאר בכנסייה זמן ממושך כדי שיתיאש ויילך. נהנינו מחווית הביקור בכנסייה, והארכנו בה ככל האפשר. כשיצאנו לאחר שעה בערך הבחור המתין לנו בסבלנות על אופניו…

אנחנו חונים ליד כיכר בעיר בסיינפואגוס, או בברקואה או בכל מקום אחר. מיד עם החנייה עטים עלינו לפחות חמישה גברים, דוחפים את ראשם לתוך המכונית, מציעים לנו (כל אחד מהם לחוד)באגרסיביות רבה שהם ישמרו לנו על המכונית כשאנחנו נטייל. אנחנו מסרבים בתוקף, נועלים את הדלתות ויצאים לטיול. כשאנחנו חוזרים הם עטים עלינו בדרישה לתשלום: שמרנו לכם על המכונית..

צילום: מלכה ברקאי

צילום: מלכה ברקאי

ישבתי בכיכר העיר. הרגשתי לא טוב. היו לי כאבי בטן. קצת נאנחתי לעצמי והחזקתי את בטני. מיד התיישב לידי בחור צעיר והציע לי להביא לי תרופה, לקחת אותי לרופא, לקחת אותי לבית מרקחת, להביא לי מים, לספר לו את הצרות שלי. הוא יכול לעזור בכל דבר…

טיילנו ברחובות הוואנה. ניגשו אלינו בחורה ובחור והתחילו לדבר אתנו. עד מהרה הציעו לנו לקחת אותנו לפסטיבל סלסה שמתקיים היום בשעה הקרובה בכיכר זו וזו. התפתינו והתחלנו ללכת איתם. הולכים הולכים. הגענו למסעדה גדולה. "כאן נוהג לאכול רקדן הסלסה המפורסם ביותר בקובה" אמרו לנו. " בואו נאכל קודם..". התעקשנו שאנחנו לא רוצים לאכול ורוצים לראות את פסטיבל הסלסה. תוך שניות נעלם הזוג מעינינו. לא פסטיבל ולא סלסה, רק הציפייה לארוחת חינם..

תמונות מחיי היום-יום

הכבישים. הסובייטים סללו לקובה אוטוסטראדות עצומות ורחבות ידיים. אבל מאז התפרקות בריה"מ אין מי שיממן יותר את אחזקת הכבישים. האוטוסטראדות מתפוררות בתהליך מהיר למדי. הן נראות יותר כמו מסננות עם הרבה בורות, מהמורות, יותר חורים מאשר כביש. כשנוסעים בכביש כזה (ואין אחרים) בלילה, כשאין שום תאורה, המכוניות המעטות אינן מדליקות אורות, ואין מה לדבר על אופניים, עגלות, פרות וסתם עוברי אורח, זוהי בערך ההגדרה של המילה "סיוט ממושך".

בתים מתפוררים ברחובות ערי קובה

בתים מתפוררים ברחובות ערי קובה / צילום: אמיר טייג

התחבורה. אין דבר כזה תחבורה ציבורית. פעם ביום רואים איזה אוטובוס גרוטאה מקרטע. חולפים על פני מסילות ברזל שסללו הסובייטים, והן מעלות עשבים מחוסר שימוש. אנשים נוסעים בכל שדבר שזז, החל מאופניים, עגלות רתומות לסוסים, שוורים, חמורים, על הסוסים עצמם, משאיות ישנות שעל משאיתן נדחסים עשרות אנשים בצפיפות בלתי אפשרית, או פשוט הולכים ברגל. הכבישים מלאים באנשים הולכים ברגל, לכל אורך קובה, מזרח ומערב.

פרטיות ואינטימיות. אין דבר כזה בקובה. הכל עירום, חשוף, מתנהל ברחוב. דלתות הבתים פתוחות כל היום אל הרחוב. חדר המגורים חשוף לעין כל. אנשים יושבים בעירום כמעט מלא מול הטלוויזיה, אבל למעשה ברחוב. רוב הגברים והנשים מסתובבים בעירום כמעט מלא והכל ברחוב. הלבוש פשוט מינימלי. אם גבר טורח ללבוש גופייה, הוא מרים אותה כלפי מעלה ומשאיר את בטנו חשופה. חם בקובה. כל אחד תוחב את ראשו לתוך המכונית שלך באופן חופשי ללא התנצלות או שאלה. זה מובן מאליו. בקובה רשות הפרט אינה קיימת. הכל רשות הכלל.

רחוב בהוואנה

רחוב בהוואנה

מזון. נכון שהארץ הפורייה שופעת מטעים של גידולים טרופיים וסובטרופיים. אבל בחיי הים-יום אין כל כך מה לאכול. ולא מדובר על התושבים. גם התיירים רוצים לאכול. אין מה. אין מסעדות של ממש או בתי קפה. יש דוכנים נדירים שמוכרים בהם מעין כריכים מלחם אוורירי עם חתיכת נקניק, ללא כל תוספת. היום היה, מחר אותו דוכן כבר סגור או ריק. רק כשתשנו במלון או לחלופין ב"קסה פרטיקולר" (מהדורת הצימר של קובה), תקבלו ארוחה, ואפילו שופעת. נכנסנו לכמה חנויות לממכר מזון (מכולת) ולשווקי ירקות. המראות שראינו הזכירו לנו את ימי הצנע בארץ, אבל במהדורה הרבה יותר קשה. אנשים באים עם תלושים ועם בקבוק מהבית כדי לקבל את מנת השמן המוקצבת להם, מעט סוכר בכלי שהביאו עמם מהבית וגם קצת קמח ושעועית. קשה להאמין שלצימוקי הגזרים והבטטות הם קוראים ירקות. מה שכן, בדוכנים בציד הכביש שפע של פירות טרופיים: בננות, גויאבות, מנגו.. אבל לך תחיה מזה.

"שפע" מזון בשווקים

"שפע" מזון בשווקים / צילום: גילי חסקין

הקומוניזם. מתבטא בצורה ייצוגית בעיר בשורות הכרזות המתנוססות לאורך כל כבישי קובה, ובהן תמונות של כל מיני מהפכנים, בעיקר כמובן של פידל ושל צ'ה, מלוות באימרות שפר שלהם כגון: "חירות או מוות". חבל שהם שכחו להוסיף את המזון.. הילדים ההולכים לבית הספר (וחינוך לכל הוא אחד ההישגים היחידים של המהפכה) לבושים במדים אחידים בכל קובה, הולכים בשורות, יושבים בשורות, נושמים בשורות. אין ספק שהם חמודים מאוד.

ילדי בית הספר במדים אחידים

ילדי בית הספר במדים אחידים / צילום: אמיר טייג

קובה היפה

אל תטעו. קובה היא ארץ יפייפיה ותענוג לטייל בה. יש מקומות שנראים כמו גן עדן טרופי, אם לא מסתכלים יותר מידי על הבקתות הדלות של האוכלוסייה (לרוב שחורה) הפזורות לאורך הדרך. פגשנו אנשים מקסימים, בעיקר מארחים בקסה פרטיקולר שאירחו אותנו ברוחב לב ובנדיבות. שוחחנו עם אנשים נעימים, התידדנו ושמחנו. אבל… לרוב נשארנו רעבים ומתוסכלים מכל הסיפורים הקשים הקטנים שחלק זעיר מהם הבאנו למעלה. ובסופו של דבר גבר התסכול ונצחו ההתעלקויות, ויצאנו את קובה בתחושה קשה של אי נעימות, כשעם יציאה משדה התעופה בדקו אותנו שוב בשבע עיניים, שמא הוצאנו אי אלה סודות בטחוניים עמנו.

 

השאר תגובה