פריס והיהודים – פרשת דרייפוס

פסל דרייפוס Hommage au Captaine Dreyfus

פרשת דרייפוס היתה פרשה טעונה ביותר, שמשקעיה לא נדמו עד היום, טעונה הן לבני העם היהודי והן לבני העם הצרפתי. העם הצרפתי נתפס בקלונו מצד אחד, אך גם בגדולתו (אמיל זולה) מן הצד האחר. ברובע מונפרנאס, בגינה קטנה, בכיכר פייר לפו (Pierre Lafue, על שם עיתונאי צרפתי. זוהי כיכר קטנה בגודל של אי תנועה, הניצבת בהצטלבות של שני רחובות צרים,   Rue Stanislasו- Rue Notre-Dame des Champs, כשפניה אל שדרות רספיל (Boulevard Raspail, ניצב פסל הנקרא "מחווה לקפיטן דרייפוס". את הפסל עיצב הקריקטוריסט לואי מיטלברג (Louis Mitelberg) המכנה עצמו טים (Tim), ביוזמת משרד התרבות הצרפתי. הוא יצוק ברונזה והוצב בגינה בשנת 1985. על בסיס הפסל חרוטים דבריו של דרייפוס: "כל זמן שאני חי, אלחם למען כבודי". הפסל מתאר את דמותו של דרייפוס בעת האשמתו, הורדתו בדרגה, שבירת חרבו והשפלתו בפומבי במסדר צבאי. דרייפוס ניצב דום, זקוף וגאה, ראשו מורם, מצדיע בידו האחת, כמו שחייל נאמן צריך לעשות, ובידו השנייה מחזיק, מורמת כלפי מעלה, את חרבו השבורה, שזה עתה שברו אותה לעיניו בטקס השפלתו. זהו פסל מאוד יוצא דופן בקוויו ובאיפיוניו, וניכר שנעשה בידי קריקטוריסט.

מוזר ותמוה, מדוע הוצב פסל כל כך משמעותי במקום נידח שאינו קשור. בדיקה פשוטה מעלה שמיטלברג התבקש להכין אנדרטת זיכרון לדרייפוס למען חצר בית הספר הצבאי של פריס ((École Militaire, המקום שבו הודח דרייפוס בטקס משפיל לפני שנשלח למאסר. לו היה ניצב הפסל במקומו המקורי, היה דרייפוס מצדיע לכל הדורות של חניכי בית הספר הצבאי שהשפיל אותו. אבל בית הספר הצבאי לא היה מוכן לאמץ את ההומור המקאברי של מיטלברג הקריקטוריסט. הם לא רצו קריקטורה של חייל הניצבת בחצר ומזכירה לכולם את העלבון ואת ההשפלה, שבסופו של דבר היו של הצבא הצרפתי, לאחר זיכויו של דרייפוס. הם סירבו לקבל את הפסל. לאחר מכן חיפשו מקום מתאים לפסל והוא נדד לכל מיני מקומות בפריס. בסופו של דבר מצאו לו פינה שבה לא יפריע לאיש. כשרואים את הפסל הניצב בכיכר הקטנה והלא-נחשבת מבינים שהיהודי עדיין נודד והזיכרון של פרשת דרייפוס עדיין מעורר מחלוקת בצרפת.

 חצר בית הספר הצבאי École Militaire

כך מתאר זאת ז'אן דניס ברדן:  'מסדר ההוצאה לפועל' נקבע לפי הוראת הממשלה לשבת 5 בינואר [1895] בשעה 8.45, בחצר הגדולה של בית הספר הצבאי, ככר פונטוא. כל גדוד בחיל המצב של פריס שלח שתי פלוגות, האחת מורכבת מחיילים בצבא הסדיר, והאחרת מטירונים. דיפלומטים ועיתונאים הוזמנו לטקס, כמו כן נכחו בו כמה מיוחסים בעלי זכויות. לאלה הוצב מקום בין שתי פלוגות החיילים. לקהל הרחב לא ניתנה רשות כניסה; כמה אלפי סקרנים נתקבצו ליד השערים הסגורים, לאורך הגדרות, או טיפסו על הגגות. הרחובות הסמוכים המו אדם […] (פרשת דרייפוס, עמ' 17).  

בטקס המפורסם שהתרחש בסביבה יפת התואר הזאת לא צעקו 'מוות לבוגד' אלא 'מוות ליהודים'. ויש שרצו להוכיח את בקיאותם בכתבי הקודש בחיפוש אחר השורשים של ה'בגידה היהודית' וצעקו לדרייפוס התמים: "מוג לב! יהודה איש קריות! יהודי מזוהם" (עמ' 20).

זאת ועוד, ביתו של הרצל וגם ביתו של דרייפוס שכן בסביבה הזאת, בשדרות טרוקדרו ((Trocadéro, ולכן הקצין היהודי המושפל זיהה בנקל את דירתו: "בעברו בגשר אלמה, ראה דרייפוס בעד אשנב העגלה 'את חדרי הדירה שבה חלפו עליו שנים כה מתוקות' […]" (עמ' 21). ברור הוא כי הצרחות של ההמון הגיעו לאוזניו של הרצל. הן הדבר התחולל כה קרוב למעונו, כפי שמתאר עמוס איילון: "[בדצמבר 1894] כבר הגיעו כמעט יום-יום צריחות האספסוף הפריסאי 'בוז ליהודים' אל חלונות חדרו של הרצל ברחוב קאמבון" (עמ' 148). אגב, ככל הנראה דיווחיו של הרצל על קריאות 'מוות ליהודים' שונו בעיתונו הווינאי ל'מות לבוגד'.

 

הפסל במוזיאון לאמנות ולהיסטוריה יהודית

המוזיאון לאמנות והיסטוריה יהודית בפריז הנמצא ברובע היהודי, בלב איזור המארה, ברי די טמפל (rue du temple) מספר 1, הוא מוזיאון צעיר ביותר. הוא פתח את שעריו בדצמבר 1998, כשמטרתו היא לשמר ולהציג את חיי היום יום של היהודים בפריז.
המוזיאון שוכן בבית עתיק והיסטורי מן המאה ה-17 שנבנה עבור אישיות רמת דרג בחצר המלוכה. בסוף המאה ה-19 נפתח בבניין מרכז לאמנים, אומנים ובעלי מלאכה יהודים שהקימו בו בתי מלאכה וסדנאות שונות.

לקראת הפיכתו למוזיאון, עבר הבניין שיפוץ נרחב, והוחזר לו מקצת מפאר העבר.
המוזיאון, מספר את הסיפור של יהדות צרפת עד לשנת 1930. [די תמוה שהמוזיאון הגביל את עצמו רק לתקופה שעד לפני השואה]. יש בו תצוגה נרחבת של תמונות מחיי הקהילה, ואוסף עשיר של חפצים יומיומיים וכלים אותנטיים ששימשו את היהודים. בין המוצגים ניתן למצוא דגמים של בתי כנסת בינלאומיים מפורסמים, כתרים, בגדים מסורתיים ואוסף מרשים של פריטים המתייחסים לפרשת דרייפוס שהתחוללה בצרפת בתחילת המאה.
במוזיאון מוצגים בין היתר ציורים של הצייר הרומנטי הנודע דלקרואה, שאהב מאד את הצבעים האקזוטיים של טריטוריות זרות ורחוקות. כך למשל הוא צייר מספר ציורים של יהודים באלג'יריה, לבושים בתלבושות צפון אפריקאיות טיפוסיות.
ספריית המוזיאון משמשת כמקור ידע עשיר ביותר למלומדים ואנשי אקדמיה המחפשים חומר על חיי היהודים בצרפת .

בחצר המוזיאון עומד פיסלו של לואי מיטלברג המכונה טים, "מחווה לקפיטן דרייפוס – אם ברצונך שאחיה החזר לי את כבודי". זהו העתק של הפסל שנמצא בכיכר פייר לפו Pierre Lafue. פרשת דרייפוס השפיעה על חוזה מדינת היהודים ונקשרה בלידת מושג "האינטלקטואל", כפי שהוא מוכר לנו. היו אלה ברנר לזאר ואמיל זולה שעזבו את מגדל השן וראו לעצמם חובה להתערב ולהביע דעה למען הנכון והצודק וכנגד העוולה והאיוולת.

 

קברו של דרייפוס Dreyfus a Montparnasse

חופש, שיוויון ואחווה – אלו שלוש מילות הקסם שהעם הצרפתי חרט על ליבו, ומסמלות יותר מכל את השחרור מדעות קדומות. אך פרשת דרייפוס מאירה באור שונה את התייחסות הצרפתים לעקרונותיהם. בבית-קברות "מונפרנס" בדרום העיר קבור אלפרד דרייפוס, יהודי מתבולל ממשפחת סוחרים אמידה, שהואשם בעלילת שווא של בגידה במולדתו, בעת ששירת כקצין בצבא הצרפתי. לאורך תקופת ההאשמות, ובזיכרונות שפרסם לאחר זיכויו בפרשה התגלה דרייפוס כקצין הגון, ובעל כבוד עצמי רב. במשפט הראשון הוצג מסמך הכתוב בכתב-יד, בטענה שדרייפוס מוכר סודות צבאיים לגרמניה. הסופר הצרפתי אמיל זולה, המפורסם כלוחם בבעיות חברתיות פרסם בעתונות מכתב גלוי לשלטונות, תחת הכותרת "אני מאשים!" (!J'accuse), והאשים אותם "בפשע של בגידה באנושות". המכתב עורר הדים בעתונות העולמית והביא לקיום משפט חוזר ולזיכוי דרייפוס. במשפט החוזר הוכיחו כי אין זה כתב ידו של דרייפוס במסמך ה"בורדרו".
הרצל נכח במשפט כנציג העיתון היהודי "נויה פראייה פרסה", והאנטישמיות שנחשף אליה מצד העם שחרט על דגלו את עקרונות המהפכה הביאה אותו למסקנה שצריך לבדוק אפשרויות לעזוב את הגלות. החשיפה הציבורית של האנטישמיות בפרשת דרייפוס שימשה תהליך בונה בעם היהודי לחיפוש מקום נכון להיות בו. פעילותו הנמרצת של הרצל הביאה, לאחר שלוש שנים, לכינוס הקונגרס היהודי הראשון בבזל, וכאן תרומתו החשובה של אלפרד דרייפוס לעם היהודי.

 

אלפרד דרייפוס

היה מפקד מחלקת תותחנים בצבא צרפת. נולד 9 באוקטובר 1859 בעיר מילהויזן במדינת אלזס שנספחה לצרפת. משפחתו היתה מן המיוחסות בקהילות יהודי אלזס. בן תשע עשרה גויס לצבא כתותחן, והצטיין בכישרונותיו.  בשנת 1892 סיים את לימודיו באקדמיה הצבאית, ועבר לשרת במטכ"ל הצרפתי, בהמלצת הגנרל מיריביל שהכיר את כשרונותיו. תפקידו משך אליו את שנאת ראשי הלשכה בגלל מוצאו היהודי, אולם כל עוד שהגנרל מיריביל היה בצבא, הסתירו את שנאתם. אחרי מות מיריביל מלא את מקומו הגנרל בואדפר, ואז החלה השנאה לדרייפוס להראות בגלוי.

תחילתה של הפרשה

בשנת 1894 חשף המודיעין של הצבא הצרפתי איגרת (Bordereau) שנשלחה אל השגרירות הגרמנית בפריס ובה פירוט של מסמכים צבאיים חסויים צרפתיים. שונאי דרייפוס העלילו עליו שבגד בארצו, וביום 15 לאוקטובר 1894 נאסר דרייפוס בחשאי. בתחילה לא ידע איש את ההאשמה ובמה נאשם. לאט לאט נתגלתה ההאשמה על ידי העיתונים האנטישמיים, שגללו את האשמה על כל היהודים. העיתון שפרסם זאת לראשונה היה "המילה החופשית", (La Libre Parole), עיתונו של העיתונאי האנטישמי אדואר דרימון. דרימון כתב שעל שופטי הצבא לחייב את דרייפוס במשפט, ועוררם שלא לפחד מהיהודים העשירים. אם יצא דרייפוס זכאי, אות הוא כי פעולת היהודים והשפעתם השחיתו גם את שרי הצבא לעוות משפט ולשאת פנים בדין.
העיתון Gazette de France  כתב: "דרייפוס הוא כוח שלטון הסתר, ציר שלוח מאת גדולי היהודים אשר גמרו והחליטו למסור את צרפת בידי אויבינו."

שר המלחמה מרסיי השמיע עוד טרם עמד דרייפוס למשפט כי יש לו ראיות מוחלטות ש"דרייפוס מכר לממשלה נוכרית מסמכים צבאיים שהיו בידו כמפקח על כתבי-סתר במטכ"ל".

המשפט

כתוצאה מכל פעולות התעמולה והתקשורת הללו, אלפרד דרייפוס, שהיה היהודי היחיד ששירת במטה הכללי, נחשד בשליחת האיגרת והועמד לדין בבית דין צבאי, אף על פי שלא היו ראיות ממשיות נגדו. שופטי הצבא ישבו למשפט ביום 19 בדצמבר 1894. ארבעה ימים ארך המשפט. כדי להשיג הכרעה במשפט, שנערך בדלתיים סגורות, הציגה התביעה ראיות מזויפות אשר לא הותר להגנה לעיין בהן. לחפותו, טען דרייפוס כי הוא אזרח נאמן לצרפת ודחה את אשמת הריגול.

דרייפוס יצא חייב, והשופטים גזרו עליו פיטורין מהצבא בביזיון ומאסר עולם באי-השדים שמול חופי גיאנה הצרפתית. דרגותיו הצבאיות נשללו ממנו בטקס צבאי פומבי משפיל, ב-5 בינואר 1895, לעיני המון עם אשר לוו את הטקס בהתפרצויות אנטישמיות. שללו מדרייפוס את דרגתו הצבאית, קרעו את אותות הכבוד מעל מלבושו ואת חרבו שברו לרסיסים. דרייפוס קבל את העונש בקומה זקופה כאיש חיל, וקרא: "אנכי חף מפשע, וצדקתי תוודע במשך הזמן". ביום 15 במרץ נשלח לאי השדים תחת שמירה כבדה. המון עם לווהו בחרפות וגדופים. וכמעט כולם האמינו כי הוא ריגל, למרות שההאשמה ופרטי המשפט היו כמוסים בידי פקידי הממשלה. אבל דעת הקהל לא שקטה לגמרי, ומידי פעם התעורר ספק בלב אחדים על דבר האשמה. החשד התעורר במיוחד אחרי שנתגלה כתב יד של המכתב בעתון L'Eclair והמומחים אמרו שאינו של דרייפוס.

 

המאבק הציבורי מתעורר

לאחר הרשעתו וכליאתו היו שניסו להוכיח את חפותו של דרייפוס. תחילה פעל למענו אחיו מתייה דרייפוס אשר פרסם ידיעת כזב בעיתונות בדבר בריחתו של דרייפוס מאי השדים במטרה להחזיר את הפרשה לסדר היום הציבורי. הפרסום גרם להחמרת תנאי כליאתו של דרייפוס, אך הגביר את העניין הציבורי וזכה לתמיכתם של בעלי השפעה ציבורית, ביניהם הסופר היהודי ברנאר לזר (Lazare), הסופר הצרפתי אנטול פראנס והסוציאליסט הצרפתי ז'אן ז'ורס.

הסופר היהודי ברנאר לזר אסף במשך שנתיים (1896-1894) את החומר הדרוש, ובספטמבר 1896 הדפיס בבריסל חוברת "שגיאות בית דין; אמת בעניין דרייפוס; לטובת בקרת משפטו": דברי לזר לא עשו את הרושם הדרוש כי חשדוהו במשא פנים למען בן עמו היהודי. הוא המשיך שנה נוספת כדי להטות את לב גדולי צרפת לערוך משפט חוזר. סגן נשיא הסנט הצרפתי שייריר-קיסטנר,(Scheurer-Kistner) אחד מראשי הרפובליקה ונאמן רוח, הצטרף גם הוא לדרישה. קיסטנר הודיע כי יש בידו ראיות כי דרייפוס חף מפשע (13 יולי 1897). דבריו עשו רושם רב בצרפת, גם בחוגי הממשל. אליו נלוה גם הסופר הנודע קלימנסו (Climenceau)) ושניהם גרמו לסערה גדולה בכל הארץ, ובקשו את הממשלה לחדש את משפט דרייפוס. המטכ"ל שפחד מגילוי הזיוף שנעשה במשפט הצבאי – עמד נגדם.
אבל גם שר האלף פיקאר (Piquard) שמלא תפקיד בכיר במשרד המלחמה, ונוכח לדעת ממכתבים סודיים כי דרייפוס נקי מעוון, וכי הנסיך וואלזין אסתרהזי (Esterhazy) מחיל הרגלים הוא הבוגד, והוא כתב את הבורדרו נהצטרף למצדדי דרייפוס. הוא סיפק בחשאי את החומר הדרוש להראות את צדקת דרייפוס. פיקאר לא היה אוהב יהודים, אך אהבתו אל האמת גברה ולא נתנה לו מנוח. תחילה פנה אל ראשי הצבא, ובראותו כי אין שומע לו, פנה אל מעריצי דרייפוס וגילה להם כמה סודות, וסיפק להם בחשאי ראיות על אשמת אסתרהזי. פקידי הממשלה וראשי הצבא שחששו כי פיקאר יגלה סתרי "הפרשה", השתדלו לסלקו, והוא נשלח בתפקיד ע"י הממשלה לטוניס ולאלג'יריה ב-16 בנובמבר 1896.
עוד אחד מגדולי הסופרים, אמיל זולא, הצטרף למעריצי דרייפוס והיה לרוח החיה בתנועה הזאת. הוא יצא במאמרים עזים וחריפים לדרוש משפט חוזר על פי הראיות החדשות שנתגלו במשך הזמן לטובת דרייפוס. בינתים האשים בפומבי מתתיהו דרייפוס, אחי האסיר, את אסתרהזי. הוא שלח מכתב לגנרל ביללא (נובמבר 1897) כי מוכן הוא להוכיח לשר כי הבורדרו נכתב בידי אסתרהזי. גם קיסטנר הביא את הדבר לפני בית הנבחרים, והממשלה נאלצה להעמיד לדין את אסתרהזי. משפטו עורר הדים בצרפת, ואוהבי אמת קוו שייערך משפט חוזר לדרייפוס. אבל מרות העדות נגד אסתרהזי הוא יצא נקי (12 ינואר 1898). קמה סערה גדולה בצרפת. נבחרי האומה אוהבי האמת ראו כי אין אמת בבתי המשפט ותקוותם האחרונה לחדש את משפט דרייפוס נכזבה.

הקרע בחברה הצרפתית

הציבור הצרפתי גילה עניין עמוק בפרשה ונחלק לשני מחנות יריבים. מחנה ה"רויזיה" נתמך על ידי אנשי השמאל הפוליטי, סופרים ואנשי רוח, שדרשו עריכת משפט חוזר ועשיית צדק עם דרייפוס. מולם ניצבו המתנגדים לעריכת משפט חוזר, ובכללם קציני צבא, לאומנים ואנטישמים. בנוסף תמכו במחנה המתנגדים פטריוטים, שסברו כי עריכת משפט חוזר תערער את האמון בצבא, שעדיין לא התאושש מתבוסתו במלחמת צרפת-פרוסיה, וערעור זה עלול להכריע את גורל הרפובליקה השלישית. המחנות המפולגים נאבקו זה בזה בלהט. משפחות נחלקו בתוכן וידידים ותיקים הפכו לאויבים מושבעים. נכתבו מאמרים בעיתונות, הפגנות ואספות מחאה נערכו ברחבי צרפת. נערכו עימותים בין הליגה לזכויות האדם שהקימו תומכי דרייפוס, לבין הליגה האנטישמית הצרפתית. התפרצויות אלימות התרחשו במקומות ציבוריים בפריס וגילויי אנטישמיות הובילו להכאת יהודים ולמקרי רצח.

 

"אני מאשים" (!J'accuse)

אז התקומם הסופר הנערץ אמיל זולא, וכתב מכתב גלוי בעתון L' Aurore של ז'ורז' קלמנסו הרפובליקני לנשיא הרפובליקה פליקס פור (13 ינואר 1898). מכתבו ידוע בכותרתו: "אני מאשים! (!J'accuse) , שבו כתב בין היתר: "אני מאשים

את שר הצבא פטי די קלאם ואת הגנרל מרסיי כי עיוורו את עיני השופטים למען עוות משפט;  את ביללא שר המלחמה אני מאשים שהעלים מעיני בית המשפט את התעודות המוכיחות את צדקת דרייפוס; את בואדפר ונאנס בעון השתתפותם בשערוריה זאת; את בית המשפט הראשון שפסק דין על פי תעודות שלא היו לעיני הנאשם וסניגורו; ואת בית המשפט השני אני מאשים שניקה מעונש את הפושע אסתרהזי שנמצא עונו; אני דורש כי יעמידוני לדין בפומבי בפני חבר מושבעים".

המכתב הזה עשה רב בצרפת, והדבר הגיע לישיבת בית הנבחרים. ראש הממשלה מעלין הבטיח כי זולא ועורך העיתון שפרסם את המכתב יועמדו לדין. בו ביום נאסר פיקאר בפקודת שר המלחמה על שגילה סודות הצבא שלא כדת.
משפט זולא (7 פברואר 1898) נמשך 47 יום. השופטים החליטו שלא לתת לנאשם לגעת בשאלת דרייפוס. זולא נדון לשנת מאסר אחת במבצר, ולקנס של שלשת אלפים פראנק. לפני שנפתח הערעור במשפטו, נמלט זולא לאנגליה בעצת פרקליטו שייצג גם את דרייפוס עצמו. הרשעתו, שזולא ציפה לה, הפכה את "פרשת דרייפוס" לפרשה כלל לאומית, שהטילה צילה על החיים בצרפת בשנים האחרונות של המאה ה-19 ועוררה הדים בעולם.

 

משבר בממשלת צרפת

התקדמות חשובה למען השגת משפט חוזר התרחשה לאחר שמנהיג הסוציאליסטים בצרפת, ז'אן ז'ורס, פרסם טור בעיתון "לה פטיט רפיבליק" בשם "ההוכחות" וחשף את הזיופים, הסחיטות והקנוניות שליוו את הפרשה. סדרת "ההוכחות" השפיעה על שר המלחמה, גודפרואה קווניאק, למנות קצין שלא היה מעורב בפרשה על מנת לבדוק את המסמכים ששימשו להרשעתו של דרייפוס. הקצין גילה כי אחד המסמכים, שהיה הראיה המכרעת לאשמתו לכאורה של דרייפוס במשפטו המקורי, למעשה זוייף על ידי קולונל אנרי והודבק מחלקי מסמכים שונים. קווניאק הורה לעצור את האשם בזיוף, קולונל אנרי, ולאחר מכן הגיש את התפטרותו לממשלה. באותו לילה, 31 באוגוסט 1898, התאבד קולונל אנרי בתער שהושאר בתאו במכוון. הפרשה הובילה למשבר בממשלה, כאשר מחליפיו של קווניאק התפטרו במהרה בזה אחר זה. בשיאו של המשבר מת נשיא צרפת פליקס פור ובמקומו נבחר אמיל לובה מסיעת הרפובליקנים. לאחר שהכריז בית הדין המיוחד על עריכת משפט חוזר לדרייפוס, הותקף לובה והוכה בראשו על ידי לאומן ממחנה הימין בעת שצפה במרוץ הסוסים השנתי. הסערה שהתחוללה עקב כך הפילה את הממשלה של מעלין,

ובמקומו בא בריסין (28 יוני 1898), איש זקן דורש אמת וצדק. הוא החזיר את הנושא לסדר היום, והפך אותו לשאלת העם הצרפתי כולו. ביום 17 בספטמבר 1898 החליטו המיניסטרים לדון בדבר חידוש משפט דרייפוס, וביום 23 בחודש שלחו את מסמכי המשפט לבית המשפט העליון לחוות דעת. בית משפט זה גזר (29 נובמבר 1898) לחקור חקירות נוספות. כמו כן יצאה הוראה לאי השדים להקל על מאסר דרייפוס.

 

סיום הפרשה

בתאריך 8 באוגוסט 1899 נערך משפטו החוזר של דרייפוס בעיר רן. דרייפוס, שמצבו הפיזי והנפשי היה קשה בגלל תנאי מאסרו הקשים, נמצא אשם שנית ברוב של חמישה שופטים כנגד שניים ונידון ל-10 שנות מאסר בלבד בשל "נסיבות מקילות". 10 ימים לאחר מכן, קיבל חנינה מהנשיא אמיל לובה ושוחרר ממאסר. הידיעה על תוצאות המשפט גרמו לגינוייה הפומבי של צרפת על ידי הקהילה הבינלאומית שהאמינה בחפותו של דרייפוס. מאבקו הפרטי של דרייפוס נמשך בעזרתם של מתייה דרייפוס וז'אן ז'ורס. ב-1904 הוגש ערעור על פסק הדין, נערכה חקירה חדשה, וב-1906 זיכה אותו בית המשפט מכל אשמה. שמו טוהר והוא הוחזר לצבא בדרגת רב סרן שהיה מגיע אליה במסלול שירותו הרגיל. ז'ורז' פיקאר זכה להוקרה על מאבקו למען הצדק והועלה לדרגת גנרל.

הצדק הגיע לבסוף רק ב-21 ביולי 1906, כשהמשפחה התכנסה לטקס הזיכוי שבו הוחזר דרייפוס לשירות צבאי, קודם בדרגה וקיבל את צלב ליגיון הכבוד – העיטור הגבוה ביותר שניתן בצרפת על שירות לאומה. “זה היה הקץ לסבלי, שנמשך 12 שנה. סוף לייסורי על עתיד ילדי", כתב על כך דרייפוס עצמו.

במלחמת העולם הראשונה, שהשנה ימלאו מאה שנים לתחילתה, שירת דרייפוס כקצין תותחנים. ב-2 באוגוסט 1914 כתב: "כשאשוב להוביל את חיילי האמיצים, אשכח את הכל. את הסבל, את הייסורים, את העלבונות האכזריים".

הוא מת ב-1935 בביתו בפריס. חמש שנים לאחר מכן פלשו הגרמנים לעיר, ומשפחת דרייפוס נדדה לדרום צרפת. לוסי אשתו, שהיתה בת 73, נאלצה לחפש מסתור בין נזירות. היא חזרה לפאריס רק ב-1944, ומתה שם שנה לאחר מכן. על קברם של אלפרד ולוסי מופיע שמה של נכדתם האהובה, מדלן לוי, שנרצחה באושוויץ.

 

השלכות הפרשה

נחשפה עוינות עמוקה בין הימין (אנשי צבא, אנשי כנסייה, קתולים – שהיו נגד דרייפוס) לשמאל (סוציאליסטים, רפובליקנים, פרוטסטנטים, ליברלים ויהודים -שתמכו בדרייפוס) בצרפת.

נחשפה התחזקות האנטישמיות המודרנית בצרפת וכישלון האמנציפציה, תוך שילוב רחב של הסתה בתקשורת. למרות שצרפת הייתה הראשונה שנתנה אמנציפציה ליהודים, הפרשה הוכיחה כי אין בהכרח תקווה שהאמנציפציה המושגת בחוק תהיה לאמנציפציה של ממש במובנה החברתי. מכאן ועד להרצל ולחזון מדינת היהודים הוליך קוו ישר.

 

נעזרתי בויקיפדיה