נפלאות הלובר

בימי חיי כבר ביקרתי בלובר מספר פעמים, ותמיד אני חוזרת אל אותם המוצגים, אלה, שאינם פוסקים לעורר בלבי השתאות ופליאה. ברור מאליו שאין אפשרות לראות את מלוא היקפו של המוזיאון. מוזיאון הלובר הוא ביתן של יותר מ-35,000 יצירות אמנות, המוצגות על יותר מ-60,000 קמ"ר. אפשרות אחת היא להקצות בכל ביקור חוזר במוזיאון זמן לראות אגף אחר. אבל משום מה, אני חוזרת ודבקה ביצירות ובמוצגים האהובים עלי והמעוררים בי בכל פעם מחדש התפעלות והערכה מחודשת לרוח האדם.

תולדות

לובר היה שמה של מצודה עתיקה שהוקמה בשולי פריס, על גדות הסיין, בידי המלך פיליפפ אוגוסט בשנת 1190, במקום שהיה, בזמנו, הקצה המערבי של פריז. המטרה היתה להקים מבצר להגנת מערב פריז מול מתקפות הויקינגים. ב-1364 החלו בהפיכת המצודה לארמון מלכותי מפואר. ב-1527 נהרסו רוב חלקי המצודה הישנה לטובת ארמונו של המלך פרנסואה ה-1, אך המקום שמר על שמו. החלקים העתיקים ביותר שעדיין ניצבים על תילם במוזיאון הלובר מתוארכים למאה ה-12.

איש אינו יודע בוודאות מה מקור המילה louvre . לפי השערה אחת, השם לקוח מהמילה  louvraie  כלומר, מקום שיש בו זאבים, משום שהמצודה נבנתה על גבולו של יער שורץ זאבים. לפי השערה אחרת, המקור הוא במלה הצרפתית העתיקה lovier שפירושה צריח בראש מצודה. ויש אומרים שהשם לקוח בפשטות מהמילה l'oeuvre שפירושה "העבודה", בהתייחס למפעל הבנייה של המצודה. כך או כך, השם לובר נשאר והיה למותג. מצודת הלובר הראשונה הוקמה מכאן ואילך היה ארמון מלכי צרפת ונוספו לו במהלך השנים אגפים שונים.

הרעיון להפוך את ארמון הלובר למוזיאון עלה בתקופתו של לואי ה-15. הוא יצא לפועל בעת המהפכה הצרפתית. ב-8 בנובמבר 1793 נפתח מוזיאון לוּבְר באופן רשמי לקהל על ידי המשטר שקם בעקבות המהפכה הצרפתית (1789). משטר זה תבע לפתוח את אוספי האמנות לרשות הכלל.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ב-1939 פונו רוב האוספים של המוזיאון והועברו למספר אתרים ברחבי צרפת, בעיקר טירות. היצירות הכבדות, שלא ניתן היה לשנע, נותרו במבנה וכוסו בשקי חול על מנת להגן עליהן מפגיעה. תחת הכיבוש הנאצי, ולמרות שהיה ריק ברובו, נפתח המוזיאון לציבור כבר בספטמבר 1940.

בזמן כהונתו הראשונה של פרנסוטאה מיטראן התקבלה החלטה להעניק למוזיאון את אגף רישלייה, שבו שכן עד אז משרד  האוצר. הפן הבעייתי שעורר את הוויכוחים הרבים ביותר היה בנייתה של פירמידת זכוכית במרכז "חצר נפוליאון". פירמידת הזכוכית המפורסמת המקיפה את הכניסה למוזיאון עוצבה על ידי האדריכל י.מ. פיי. היא נבנתה בשנת 1989 ועוררה ויכוח ציבורי נוקב בצרפת, בעיקר סביב הסוגיה של עירוב הסגנון המודרני באתר כה חשוב ומרכזי לתרבות ולהיסטוריה של המדינה. הפירמידה משמשת כיום כחלל הכניסה למוזיאון ומאפשרת להאיר את המבואה התת-קרקעית העצומה ממנה נפרשות הכניסות לכל חלקי המוזיאון. הלובר כיום הוא המוזיאון השלישי בגודלו בעולם, אחרי מוזיאון המטרופוליטן בניו יורק, ומוזיאון ההרמיטז' בסנקט פטרבורג שברוסיה.

מקורותיהם של אוספי הלובר השונים מגוונים. המוזיאון מבוסס בראש ובראשונה על האוסף המלכותי, בעיקר באוספי הציור (שהכילו בערך 2,500 יצירות בעת מותו של לואי ה-16). האוסף העיקרי נבנה על ידי פרנסואה הראשון (שאסף בעיקר ציורים איטלקיים) ועל ידי לואי ה-14 שהזמין יצירות רבות וקנה אחרות. לאוספים נוספו גם ציורים, וגם מספר גדול של פסלים שנתפסו בזמן המהפכה.

לאוספי המוזיאון התווספו, כמו כן, מגוון יצירות ופריטים שנתפסו באירופה במהלך מלחמות נפוליאון, ומספר רב של אובייקטים שנלקחו מחפירות ארכאולוגיות שנעשו במצרים ובמזרח התיכון, חלקם נלקחו מהאתר ללא כל אישור תוך גרימת נזק לממצאים. במהלך השנים נוספו ירושות, תרומות ורכישות רבות לאוספי המוזיאון. מלבד אמנות, בלובר תצוגות רבות מסוגים אחרים, הכוללים ארכאולוגיה, היסטוריה, פיסול ואדריכלות.

סיור אישי

מבין יצירות האמנות שאני בוחרת להתבונן בהן ארוכות שוב ושוב אזכיר כאן את היצירות הבאות:

רפסודת המדוזה, מאת תיאודור ז'ריקו, שצוירה בשנת 1819.

זו אחת מיצירות המופת החשובות ביותר שמוצגות במוזיאון הלובר בפריז. גודלה חמישה מטרים על שבעה מטרים וקשה שלא לעצור מול עוצמתה. בסצינה המתוארת על הבד פרש האמן הצעיר תיאודור ז'ריקו את מניפת הרגשות האנושית כולה. בתחתית הציור ובצדו השמאלי שולטים הצללים, הייסורים, העצב והמוות. בצד הימני, המואר, מושך את העין צעיר כהה עור המנופף ביריעות בד אדום לעבר ספינה שרק אם מתאמצים מבחינים בקיומה, הרחק באופק. במרכז, עיניו הטרוטות של גבר המצביע לכיוון הספינה ומעודד את חבריו למסע.

בשנת 1816 יצאה הספינה הצרפתית "מדוזה" אל עבר חופי סנגל, בשליחות לואי ה-18, שביקש לשקם את ההיאחזות הצרפתית באזור. כשהייתה מול חופיה המערביים של אפריקה, עלתה הספינה על שרטון. הקברניט החליט לנטוש את הספינה, אך מכיוון שהיו רק שש סירות הצלה, בנו אנשיו רפסודה בשביל שאר הנוסעים. לאחר שראו כי גרירת הרפסודה אינה אפשרית, חתכו אנשי הצוות בסירות ההצלה את חבלי הגרירה והפקירו את הרפסודה לגורלה. חלוקת הנוסעים בין הסירות והרפסודה התבצעה. באופן לא מפתיע, אך מטריד בכל זאת, בני המעמדות הגבוהים והקצונה הבכירה זכו למקום בטוח בסירות. השאר, מלחים זוטרים, חיילים פשוטים והנוסעים בני המעמדות הנמוכים יותר, נשלחו אל הרפסודה שבנייתה הושלמה בינתיים. היה זה משטח עץ באורך 20 מטרים וברוחב שבעה מטרים. הוא היה יציב מאוד, אך לא היה יכול לשאת את המשא שהועידו לו. 152 הגברים ננטשו בלב ים.

הצייר ז'ריקו נחשב לחלוץ הזרם הרומנטי, ו"רפסודת המדוזה" היא אחת מן היצירות המרכזיות שבישרו אותו. הציור ממחיש אירוע שתואר על ידי אחד הניצולים – הרגע בו הניצולים ראו ספינה באופק, אולם זו לא הבחינה בהם ונעלמה. הציור מנסה להציג את אותו רגע בו תקוות הניצולים הפכה לייאוש. הספינה (בשם ארגוס) שבה שעתיים מאוחר יותר והצילה את הניצולים.הציור בעל הממדים הגדולים היווה הצהרה פוליטית המביעה ביקורת פוליטית סמויה באמצעות הצגת ביקורת גלויה על רב החובל של הספינה, שהיה חסר ניסיון ונבחר לתפקידו בשל קשריו הפוליטיים, ובעקיפין על שולחיו – המלך והממשלה הצרפתית. זהו ציור היסטורי, וחדשנותו בהצגת אירוע מההיסטוריה הקרובה. עד לציור זה נהגו לצייר סיפורים מיתולוגיים או היסטוריים רחוקים מהעין. מאז ועד היום יצירת המופת נחשבת לאחת הפנינים של התרבות הצרפתית.

החירות מובילה את העם, מאת אז'ן דלקרואה, צוירה בשת 1830

"החירות מובילה את העם" הוא אחד הציורים המפורסמים של האמן הצרפתי אָז'ן דֵלָקרואָה.(1863-1798)  ציור גדול ממדים זה מתאר אירוע רב חשיבות בהיסטוריה של צרפת: מהפכת יולי 1830, שבה אזרחי צרפת מרדו נגד המלך שרל העשירי. המורדים התנגדו למדיניותו של שרל העשירי, שחיזקה את מעמדם של המלך ושל הכנסייה. בעקבות המהפכה התמנה לואי פיליפ למלך צרפת. בשונה מקודמו, לואי פיליפ היה כפוף לחוקה, ותחת שלטונו הוענקו יותר זכויות פוליטיות לאזרחי המדינה.

במרכז הציור מופיעה דמותה של מריאן, שהיא האלגוריה לחירות, האוחזת בטריקולור המהפכני, מסמלי המהפכה הצרפתית (1789) ועד היום דגל צרפת. מָרִיאָן  Marianne היא דמות אלגורית שמקורה בבמהפכה הצרפתית ומסמלת את החירות והתבונה. השם "מריאן" מסמל את האומה הצרפתית. מריאן קיבלה את שמה רק במחצית המאה ה-19, אך הדימוי בין המהפכה לבין דמות נשית החובשת לראשה מצנפת פריגית אדומה החל כבר למחרת נפילת הבסטיליה ב-ב-14 ביולי 1789. השימוש בדמויות אלגוריות על מנת לייצג רעיונות מופשטים, כמו צדק, שוויון או ניצחון, היה מקובל במאה ה-18 כחלק מהמורשת הקלאסית. המהפכנים, שראו עצמם כמחדשי המשטרים הרפובליקאים של העולם העתיק, אימצו לעצמם גם את השימוש בדמויות אלו לציון ערכים מופשטים. מבין כל הדמויות, הפופולרית ביותר הייתה דמות החירות.

דמות החירות הופיעה בשתי גרסאות: האחת – אישה צעירה, בעלת הבעה נלהבת, הנמצאת בתנועה ולבושה בשמלה חשופת חזה, שהייתה סמל עממי, דינמי וקיצוני; והשנייה – אישה מבוגרת, בעלת חזות מתונה, הלבושה בשמלה ארוכה המכסה את כל גופה, שייצגה את העמדות המהפכניות המתונות יותר של האצולה הליברלית ושל מעמד הביניים. בשתי הגרסאות הדמות חובשת מצנפת פריגית. לאחר ביטול המלוכה, החליט הקונבנט, בעקבות הצעת האב גרגואר, כי דמות החירות תיכלל בחותם הרשמי של הרפובליקה, ותחליף לפיכך את דמות המלך כסמל השלטון.

בציור של דלקרואה הגירסה היא של האישה הצעירה והנלהבת, המסמלת את המאבק לחירות. סביבה . סביבה נמצאים האזרחים המורדים מתוארים כדמויות ממשיות:  ילד עם אקדחים, פרחחי רחוב, פועל עם סינר, פועל פצוע עם חולצה כחולה, גבר בורגני עם רובה. מאחור אפשר להבחין בקנים של רובים, והם מלמדים על גודלו של הקהל. במישור הקדמי אזרחים שנפלו במאבקם למען החירות. הציור משלב את החיים והמוות, המנצחים צועדים על גופותיהם של המתים. נוכחים בורגנים ובני מעמד הפועלים, דבר שמחדד את העובדה שמעמד הפועלים השתתף במהפכה אך לא זכה בנתח מהרפובליקה החדשה. מבחינה צורנית קיים ריבוי של תנועות והתרחשויות, ותמרות עשן אופפות את התמונה.

הציור "החירות מובילה את העם" מבטא רעיונות מרכזיים של הנאורות: רעיון החירות ורעיון מקור כוחו של השלטון בעם. דלקרואה הציג את הנחישות של האזרחים, את עצמתם ואת נכונותם להקריב את חייהם למען הרעיון שבשמו הם נאבקים. הוא הציג גם את הרעיון שבשמו הם מורדים – רעיון החירות וזכויות האזרח. דלקרואה זיהה את עצמו עם הקבוצה הנאבקת למען החירות – הוא תיאר את עצמו כאחד המורדים: הגבר החובש כובע שחור משמאלה של דמות החירות הוא דלקרואה.

דלקרואה אינו מחבק את המהפכה באופן תמים, ובוחר להציג את הצד החיובי והשלילי שלה. הוא מציג את התבנית ההרואית של המהפכה המתבטאת במנצחים, בד בבד עם הצגת הצד המפסיד, מעמד הפועלים, ותיאור של הכיעור שבמהפכה דרך המוות והאספסוף.

הכתרת נפוליאון לקיסר וז'וזפין לקיסרית מאת ז'ק לואי דויד, צוירה בשנים 1807-1805

בשנת 1801הגיע נפוליאון להסדר עם הכנסייה הקתולית וההאפיפיור פיוס השביעי, שעמד בראשה. כחלק מהסדר זה הוכרה הקתוליות כדת המדינה, אולם מינוי אנשי הכמורה הושאר בידי נפוליאון. ב-2 בדצמבר 1804הכתיר נפוליאון את עצמו כקיסר צרפת בברכת האפיפיור, כאשר במהלך הטקס הקפיד נפוליאון להניח את הכתר על ראשו בעצמו, כדי שלא ליצור מראית-עין של כפיפות לאפיפיור. ז'וזפין הוכתרה אז כאשת הקיסר.

לקראת סוף 1791 פגש הצייר דויד בנפוליאון בונפרטה, ובין 1799 ל-1815 הוא שימש כצייר האישי של הקיסר ותיאר את מהלך חייו ביצירות מופת דוגמת "נפוליאון חוצה את האלפים" ו"הכתרתם של נפוליאון וז'וזפין", התלויה כיום במוזיאון הלובר. לאחר מפלתו של נפוליאון בקרב ווטרלו ב-1815, הוגלה דויד לעיר בריסל אשר בבלגיה, שם חזר לעסוק במוטיבים מהמיתולוגיות היוונית והרומית בציוריו.

מבין הפסלים שאני אוהבת אזכיר את שני הפסלים המפורסמים ביותר של המוזיאון, ונוס ממילו, שהתגלתה מחדש בשנת 1820 ונרכשה באותה השנה על ידי שגריר צרפת בטורקיה, וניקה, שהתגלה שבורה בשנת 1863באי סמורתקי על ידי ארכאולוג צרפתי.

כך אי אפשר להתעלם מפסלו של מיכלאנג'לו בואונרוטי, "העבד הגוסס", אחד מסדרת "העבדים" שלו שפיסל בין 1516-1513. שאר פסלי הסדרה מוצגים בפירנצה.

אבל מה שהכי מרטיט את לבי הם שני הממצאים העתיקים המאמתים וממחישים את הכתוב בתנ"ך שלנו.

מצבת חַמוּרַבּי

חמורבי או חמורפי Khammu-rapi היה המלך השישי בשושלת הראשונה (שמנתה 11 מלכים) שמלכה בבבל העתיקה (האמורית). הוא מלך בשנים 1686-1728 לפני הספירה ומיוחסים לו חוקים חברתיים וסוציאליים חשובים שנחקקו בתקופתו. קיים דמיון רב בין החוקים הללו לבין חוקים של עמים אחרים שחיו במרחב השמי באותה תקופה, כולל החוקים בתורת ישראל.

חוקי חמורבי נחקקו באבן דיוריט הקיימת עד ימינו כמצבה (אסטילה) ומוכרת בשם "מצבת חמורבי". על מצבת חמורבי כתובים, בין השאר, 282 החוקים שחוקק חמורבי. ממלכת חמורבי נכבשה בידי העילמים, שבירתה היתה העיר שושן. מלך עילם העביר את מצבת חמורבי מבבל (בבילוניה) לבירתו שושן (סוסא), שם שכנה במשך למעלה משלושת אלפים וחמש מאות שנה. המצבה התגלתה בידי ארכיאולוגים צרפתיים בחורף שבין 1902-1901, ונלקחה על ידם לצרפת. היום היא נמצאת במוזיאון הלובר בפאריס.

חוקי חמורבי קדמו לחוקי התורה במאות שנים והם כוללים תחיקה בכל הנושאים הנוגעים בחיי האדם ובהתנהלות האדם והקהילה. כמו כל מערכת חוקים כך גם חוקי התורה ניזונו מחוקים שקדמו להם בעמים שחיו לצד העם העברי ולפניו במרחב השמי הגדול. קדמו לחוקי התורה חוקי אשנונה (עיר עתיקה, מזרחית לבגדד) מהאלף השני לפני הספירה, המצויים כיום במוזיאון של עיראק, חוקי החיתים מהמאה ה-15 לפני הספירה, החוקים המצריים, חוקי לפית-אשתר מהתקופה האכדית, המצויים גם הם במוזיאון הלובר בפאריס, ועוד. מה בדיוק מתוך כל אותם קבצים נטל המחוקק העברי הקדום וכתב בתורה – זאת אפשר ללמוד ולחקור. דבר אחד ודאי: חוקי התורה לא היו ראשונים באזור, לא כולם היו מקוריים, ולא אלוהים נתנם לבני האדם.

אבל, למרות החוקים הנאים, והזמנתו של חמורבי לציבור לעיין במצבה כל אימת שיחפוץ בכך – המציאות הייתה כנראה אחרת. בפועל, ספק אם חוקי המצבה היו החוק המחייב בבבל. תעודות משפטיות מבבל מאותה תקופה בדיוק – מלמדות שהפסיקות המשפטיות בפועל היו שונות בחלקן, אם במעט ואם ברב, מחוקי המצבה. כלומר יש מצבה וזה יפה, אבל השופטים פוסקים אחרת לחלוטין.

מַצֶּבֶת מֵישַׁע

מצבת זיכרון לכמוש, אלוהי המואבים, שהוצבה מטעם מישע מלך מואב בעיר דיבון, במחצית השנייה של המאה התשיעית לפני הספירה, לציון ניצחונותיו על ממלכת ישראל, בתקופת שלטונם של מלכי שושלת בית עמרי. המצבה התגלתה בשנת 1868 והיא מהווה את אחד הגילויים החשובים ארכאולוגיה של תקופת המקרא בשל היותה העדות החוץ-מקראית הראשונה למתואר בתנ"ך. המצבה נמצאת כיום במוזיאון הלובר שבפריז.

המצבה עשויה אבן בזלת והסיתות על פניה עבודת אמן. גובהה כמטר ורוחבה כ-60 ס"מ. בכתובת נשתמרו 34 שורות מתוך 36 השורות שככל הנראה היו קיימות בה. היא כתובה באלפבית הפיניקי-עברי ולשונה מואבית, שפה קרובה לעברית המקראית. בין מילה למילה מפרידה נקודה, ובין משפט למשפט מפריד קו.

בימי עמרי ואחאב היה מישע כפוף לישראל, ולאחר שמת אחאב נאמר: "וּמֵישַׁע מֶלֶךְ מוֹאָב הָיָה נֹקֵד וְהֵשִׁיב לְמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל מֵאָה אֶלֶף כָּרִים וּמֵאָה אֶלֶף אֵילִים צָמֶר. וַיְהִי כְּמוֹת אַחְאָב וַיִּפְשַׁע מֶלֶךְ מוֹאָב בְּמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל" (מלכים ב, ג, ד) ואכן, בכתובת מספר מישע על התקופה בה מואב הייתה משועבדת לישראל, על השחרור מעול השעבוד, על כיבוש ערים בתחום ממלכת ישראל ועל מפעלי הבניה הכבירים שביצע בארצו.

גילוי המצבה ופענוח הטקסט נחשב לאבן דרך בהתייחסות המדעית למקרא. זוהי העדות החוץ-מקראית הראשונה לתיאור המופיע במקרא. מופיעים במצבת מישע שמות מדויקים מהתקופה, לרבות השם "אריאל-דודה", שיש המייחסים אותו לדוד המלך. גילוי זה שינה את ההנחה שהייתה נפוצה בקרב חוגים מסוימים באותם הימים שהמקרא הוא יצירה חשמונאית מאוחרת, מיתוס יהודי, אשר אינו משקף כל אמת היסטורית. גילוי זה עודד ניסיונות נוספים למציאת הוכחות ארכאולוגיות לתיאורים המקראיים.

 

נעזרתי בערכים מהויקיפדיה

צילומים: תרצה פלח