מסע הצלב של הילדים

הוא הילך בין שדות המוות / גויות אדם שתולות בכל צד / שמיים אדומים זעקו ממעלה
הנחיתו ממטרים על שדה הקרב / שטפו את דמם של אלו / אשר נשמתם ריחפה מעל

תינוקות ערומים שכבו כה טהורים / צחוקם דמה / עיניהם כבו / זהו מסע הצלב של הילדים / אך זאת הם לא ידעו

מנהיגם היה הוא / לאותם לוחמים צעירים / מזבח הקימו, סגדו לו כאלוהים / נותר בודד בן בני האנוש / כגיבור ישוב הוא אל כפרו / אך הם אינם יודעים / הוא אינו בין החיים עוד / הוא נפל במסע הצלב של הילדים

מוריס קצובשבילי

השראה

מסע הצלב של הילידים, אמת או בדייה, או אולי פרשנות לא נכונה למסע הצלב מ-1212. הסיפור הוא שהתפרצות של התלהבות המונית הובילה להתאגדות של ילדים בצרפת ובגרמניה, אותה פירש האפיפיור אינוצנטיוס השלישי כתוכחת מוסר משמיים לבוגרים שאינם ראויים לצאת למסע צלב. אף אחד מהילדים, על פי הסיפור, לא הגיע לארץ הקודש, וכולם נמכרו לעבדים או מתו מרעב במהלך המסע. סיפור מדהים זה שימש מקור השראה לסופרים ומשוררים רבים, אז והיום, ואולי הוא עצמו אינו אלא תוצר של השראה מסיפור אחר – כנראה לא נדע זאת לעולם. אבל סופרים ומשוררים בני זמננו נתלים בו כדי להביא פרשנות אקטואלית למאורעות בני זמננו.

החלילן מהמלין

המלין (בגרמנית: Hameln) הינה עיר בגרמניה, במדינת סקסוניה התחתונה. המלין הינה עיר הבירה של מחוז המלין-פירמונט. נהר הוזר חוצה את העיר המלין. נכון לשנת 2005 מתגוררים בעיר המלין כ-58,872 תושבים. העיר המלין ידועה מחוץ לגרמניה בעיקר בזכות היותה זירת ההתרחשות לסיפור העממי "החלילן מהמלין".
זוהי אגדת עם שהובאה לכתב על ידי האחים גרים. האגדה מספרת על אסון שלכאורה פקד את העיירה המלין שבגרמניה ב-26 ביוני 1284. באותה שנה הגיע אדם להמלין שטען שהוא לוכד עכברושים. אנשי המלין הבטיחו לשלם לו בתמורה לכך שיחסל את העכברושים. האיש לקח חליל, משך את העכברושים על ידי המוסיקה שלו וגרם להם לעקוב אחריו לנהר ווֶסֶר, שם כולם טבעו. למרות הצלחתו של האיש, אנשי העיירה לא קיימו את הבטחתם ולא שילמו לו.
האיש עזב את העיירה, אבל חזר מספר שבועות מאוחר יותר. בזמן שהתושבים היו בכנסייה, הוא שוב ניגן מנגינה, אבל הפעם משך את ילדי המלין. 130 ילדים וילדות עקבו אחריו מחוץ להמלין, הובלו למערה שבהר ונעלמו לעולם. בהתאם לגרסאות השונות, לכל היותר שני ילדים ניצלו.
האזכור הראשון של הסיפור היה כנראה על חלון זכוכית בכנסייה בהמלין בסביבות 1300. החלון תואר בכמה מקומות בין המאה ה-14 למאה ה-17 אבל הוא נהרס. החלון נחשב מבוסס על זכרון של טרגדיה היסטורית בתולדות העיר. אבל למרות המחקר הנרחב, אין עדויות חד משמעויות לגבי אותו ארוע היסטורי. העכברושים נחשבים בדרך כלל כתוספת מאוחרת לסיפור. ישנן מספר תאוריות לגבי מהות הארוע:

1. הילדים נפלו קורבן לתאונה שגרמה לטביעתם בנהר ווסר.
2. הילדים נדבקו במגפה והובלו על ידי אנשי העיר למות מחוץ לעיר כדי להגן על העיר. המגפה היתה אולי צורה מוקדמת של המוות השחור. החלילן לפי תאוריה זו הוא סמל למוות השחור.
3. הילדים עזבו את העיר כחלק מהעלייה לרגל או מסע צלב של ילדים. לפי תאוריה זו החלילן הוא המנהיג של הילדים.
4. הילדים עזבו את הוריהם מרצונם כדי לייסד כפר משלהם. מספר כפרים באזור שנוסדו באותה תקופה נחשבו תוצאה של מאמציהם של התושבים. שוב, לפי תאוריה זו החלילן הוא המנהיג של הילדים.

לפי העדויות, במשך תקופה ארוכה היה בהמלין חוק שאסר על שירה ומוסיקה ברחוב מסוים בהמלין, כאות כבוד לקורבנות. יוהן וולפגנג פון גתה כתב ב-1803 שיר המבוסס על האגדה. הוא שילב ביצירתו "פאוסט" אזכורים לסיפור. האחים גרים הביאו את הסיפור לכתב באוסף אגדות גרמניות ב-1816. לפי הגירסה שלהם שני ילדים, עיוור ופיסח, נשארו מאחור כי לא יכלו לעקוב אחרי חבריהם. רוברט בראונינג התבסס כנראה על הגירסה של האחים גרים כשכתב את גירסתו-שירו ב-1849. ייתכן שסיפור מסע הצלב של הילדים הושפע מסיפור זה, או להיפך.

סיפורי מסע הצלב של הילדים

סיפור מסע הצלב של הנערים משנת 1212 מלמד הרבה על האווירה ההיסטרית ששררה באירופה של המאות ה-11 וה-12. היה צורך מתמיד בחיילים חדשים אשר יחליפו את אלה אשר שרתו כבר 40 יום וסיימו את מלאכתם בקשר למסע הצלב האלביגנסי (השמדת הקתארים בדרום צרפת). היו מטיפים ללא חרף לצאת למסע צלב. הכנסיות לא היו חדלות לאפשר הטפה כזאת. אך לא רק זאת. באותו הזמן עסקו בכיבוש מחדש מידי המוסלמים שהיה מתבצע בספרד. היה צורך באנשים אשר ילחמו במוסלמים, הנמצאים לאו דווקא בארץ הקודש. המלחמה הזאת הייתה יכולה להיות מוכתרת בניצחון וראייה לכך הניצחון של הנוצרים ב-Las Navas de Tolosa במאה ה-11. המחשבה של גירוש המוסלמים מארץ הקודש לא חדלה להעסיק את האנשים. מובן מאליו שהיא השפיעה על החברה כולה באופן פסיכולוגי. רועה צאן צרפתי בן 12, סטפאן דה קלואה, מ-Cloyes sur la Loire, הנמצאת בקרבת Vendome, טען שישו הופיע לפניו בדמות צליין זקן אשר הדריך אותו לביצוע מסע צלב. ישו נתן לו מכתב עבור המלך פיליף אוגוסטוס. מסופר שהמלך מצא לנחוץ להתייעץ עם אנשים מלומדים אשר באוניברסיטה, בקשר לצעדים שעליו לנקוט בקשר לתופעה. המחשבה היתה שצעירים תמימים יצליחו במקום שנכשלו אחרים. הנער החל להטיף בסן-דני, ובדרשותיו טען כי ישו ביקר אותו ואמר לו להוביל את מסע הצלב הבא. באמצעות סידרה של ניסים ואותות הוא השיג חסידים רבים, ייתכן כי למעלה מ-20,000 ילדים הצטרפו אליו. זה הפך להיסטריה המונית שאולי אפשר להשוות אותה להיסטריה היום סביב כוכבי זמר, רק הרבה הרבה יותר חזקה. המבוגרים נדהמו מעוצמת האמונה האדוקה של הילדים בשליחותם האלוהית ולא ניסו לעצור אותם כשאלה יצאו בדרכם לשחרר את ארץ הקודש. מנהיגיהם אפילו נפגשו עם מלך צרפת בכבודו ובעצמו שניסה לשכנעם לא לצאת לדרך אבל נכשל. איש לא העלה על דעתו שאולי יש פשוט לעצור אותם ולהחזיר אותם לבתיהם. אלפים אחרים מתו ברעב ובצמא בדרך הקשה באירופה עצמה. המנהיג הוביל את חסידיו דרומה לעבר מרסיי, והדבר שהפריד בינם לארץ הקודש היה הים. נאמר כי הוא האמין כי הים יקרע עם בואו, כך שהוא וחסידיו יוכלו לצעוד לעבר ירושלים, מה שלא קרה. הצעירים נכנסו למשא ומתן עם סוחרים אשר הבטיחו להביא אותם מעבר לים. ספרי ההיסטוריה מזכירים אפילו שמות סוחרים שהיו מעורבים במקרה זה. שני סוחרים נתנו לילדים לעבור על שבע סירות עד כמה ילדים שיוכלו לעלות. הילדים נלקחו לטוניס ונמכרו לעבדות. במקום שיגיעו לארץ הקודש הצעירים הגיעו לשוקי העבדים אשר באפריקה הצפונית. התקווה התפוררה. במקום שחרור ארץ הקודש בידי ה'צלבנים בדרך', אלה סיימו חייהם בעבדות ובזנות.
התופעה המדהימה לא הייתה היחידה מסוג זה. מקורות אחרים טוענים שהסיפור הוא על איחוד של שתי תנועות קטנות יותר של ילדים מצרפת וגרמניה, בתחילת המאה ה-13. בקרבת Cologne ילד גרמני בשם Nicholas הטיף לאותו הדבר. סביב הנער נקבצו נערים אחרים, ויש אומרים כ-20 אלף. הם נעו לעבר ערי איטליה, ולקראת סוף חודש אוגוסט הגיעו לגנואה, אבל רק 7,000 מהם. אחרים נשרו בדרך (רובם מתו מרעב, חטיפות, רציחות וכדומה). גנואה הייתה אז אחד משלושת מרכזי המסחר הגדולים באיטליה: ונציה, פיזה וגנואה. הילדים התהלכו בסך ברחובות והתושבים התפלאו על גילם הרך. התושבים האיטלקים לא אהבו את ה Tedescos האלה, מאחר והם לא אהבו גרמנים בדרך כלל. הנערים לא השיגו תמיכה ועל כן המשיכו לרומא שם ציפו שיעזרו על ידי האפיפיור. האפיפיור ריחם עליהם ושחרר אותה משבועתם לצלב. הם חזרו למולדת ואחדים שבו למקום ממנו החלו את המסע. תקוותיהם להגיע לארץ הקודש לא התגשמו וגם המעטים מאוד שאולי הגיעו לשם כנראה נלקחו לעבדות או זנות.

מרסיי

מרסיי (Marseille) היא העיר השנייה בגודלה בצרפת, אחרי עיר הבירה פריז. היא נמצאת בדרום-מזרח צרפת, על חוף הים התיכון. נמל מרסיי הוא הנמל המסחרי הגדול ביותר בצרפת ובים התיכון. העיר הוקמה על ידי היוונים בשנת 600 לפנה"ס לערך, כעיר נמל מסחרית, בשם מסליה (Massalia). מסליה הייתה לנמל היווני הראשון במערב אירופה, ואוכלוסייתה צמחה ועלתה במהירות על 1000 תושבים. מסליה הייתה להתיישבות הראשונה אשר זכתה למעמד עיר בצרפת. מגלה הארצות היווני פיתאס, בן המאה הרביעית לפנה"ס, הוא יליד מסליה, ולמסע הימי שלו לצפון אירופה הוא יצא מעיר זו. מסליה נכבשה על ידי הקלטים, ומאוחר יותר על ידי הרומאים. הרומאים שינו את שמה למסיליה (Massilia). מרסיי הפכה לחלק מממלכת צרפת בשנות ה-1480, אך במהרה רכשה מוניטין בהתמרדותה כנגד הממשל. התושבים אימצו בהתלהבות רבה את המהפכה הצרפתית, ובשנת 1792 שלחה העיר 500 מתנדבים כדי להגן על פריז. ההמנון הלאומי של צרפת, "המרסייז", נקרא על שם כוחות אלו. בין האתרים הבולטים בעיר נמנים הנמל העתיק, כנסיית "נוטרדאם גארדה" (נוסדה במאה ה-13) והכלא העתיק "שאטו דיף" (נבנה במאה ה-16 ומוזכר בספר הרוזן ממונטה קריסטו מאת אלכסנדר דיומא).

גנואה

ג'נובה (Genova), נקראת בעברית גם גנואה, היא עיר ונמל בצפון איטליה, בירתה של ליגוריה. על בני ג'נובה המפורסמים נמנים כריסטופר קולומבוס, האדמירל אנדריאה דוריה, הכנר ניקולו פגניני, והפטריוט האיטלקי ג'וזפה מאציני. הנמל בג'נובה הוא הגדול ביותר באיטליה, והשני בים התיכון לאחר מרסיי, צרפת. נקודת ציון חשובות אחרות בעיר הן ה"פלאצו דוקאלה" (הארמון של הדוג'ה), קתדרלת סט. לורנס ("קתדרלה די סן לורנצו"), הנמל הישן ("פורטו אנטיקו"), שהוסב לקניון בידי האדריכל רנזו פיאנו, וויא גריבלדי הכולל ארמונות נהדרים ובית הקברות המונומנטלי על גבעת סטליאנו.
ג'נובה הייתה עירם של הליגוריים העתיקים. ג'נובה נותרה נאמנה לרומא בזמן ששאר העמים הליגורניים והקלטיים בצפון איטליה המודרנית תמכו בקתרגיים במלחמה הפונית השנייה. בימי הביניים הייתה ג'נובה עיר מדינה בעלת משטר רפובליקני עצמאית ובעלת עוצמה (אחת מה"רפובליקות הימיות", יחד עם ונציה, פיזה, ואמלפי) שהתמקדה בעיקר בים. ג'נובה הייתה מתחרתה העיקרית של ונציה, וכמו ונציה הרפובליקה שלה נשלטה בידי הדוג'ה. ג'נובה לחמה סדרת מלחמות עם ונציה החל מ-1253, ואת האחרונה, מלחמת קיוג'ה (1378-1381), ונציה בקושי שרדה. מצור קיוג'ה היה הפעם הראשונה שהשתמשו בארטילריה באיטליה, ואולי באירופה כולה. צלבנים מג'נובה הביאו הביתה כוס זכוכית ירוקה, שבג'נובה חשבו לתקופה ארוכה כי היא הגביע הקדוש, וכי היא עשויה מספיר. הרפובליקה של ג'נובה התפשטה על פני ליגוריה ופיימונטה המודרניות. בזמנים שונים היו לג'נובה מספר קולוניות במזרח התיכון, בסיציליה ובצפון אפריקה, בים האגאי ובים השחור, משם הובא מגפת המוות השחור לאירופה, מתחנת הסחר הגנואית שבחצי האי קרים. ג'נובה שלטה על האי סרדיניה ונאבקה על קורסיקה עם הקורסיקנים והצרפתים עד ל-1768. למשפחות גנואיות מפורסמות כמו משפחת דוריה הייתה שליטה כמעט מוחלטת בים הטירני. הרפובליקה נעשתה לחלק מהאימפריה הצרפתית עד 1815, אז אישרו נציגים בקונגרס של וינה את איחודה עם פיידמונט (ממלכת סרדיניה).

פרשנויות לסיפור מסע הצלב של הילדים

כמה היסטוריונים משערים כי מסע צלב זה הוא בדיוני. אין הוכחות של ממש לכך שאירוע כזה התרחש. מחקר שנערך בתחילת שנות השמונים טוען שמסע הצלב של הילדים יצא לדרכו כתוצאה מפרשנות מוטעית שהייתה בקרב עניים חסרי אדמה, באשר למהותה של תנועה דתית מסוימת. התופעה של הילדים היא במידה רבה חזרה על מה שקרה לאחר שהאפיפיור אורבן השני הכריז בשנת 1095 בעיר קלרמון שבצרפת על מסעי הצלב. גם אז הייתה התלהבות כללית אשר הניעה המונים לפרוע ביהודים ולצאת לכיוון ארץ הקודש. בתקופה יותר מאוחרת חזר הנושא של שחרור הארץ בידי תמימים וטהורים. הבתולה מאורלאן, ז'אן ד'ארק, הצילה לכאורה את ארצה מידי הכובש האנגלי. הפעם זה לא היה מסע צלב, אבל הרעיון של תמימים המצילים במקום שאחרים המוסמכים, אנשי הכנסייה והחיילים המאומנים אינם מצליחים משום היותם כבר נגועים בחטאים. סיפור הנערים העצוב, גרם לאנשים רבים שכולו היה מעשה שטן. דבר אחד אמנם הוא הבהיר לכולם, שמסע צלב איננו עניין פשוט. זוהי כנראה הדוגמה האולטימטיבית הידועה ביותר של היסטריה של ילדים ושל חברה שלמה.

השפעות תרבותיות

הסופר הפולני יז'י אנדז'יבסקי כתב על הפרשה רומן מרתק בשם "שערי גן עדן " שיצא לאור בהוצאת ספרית פועלים ב-?1971. הסופר הגרמני קורט וונגוט נתן כותרת משנה לספרו "בית מטבחיים חמש", העוסק בחוויותיו בתור שבוי מלחמה בגרמניה בזמן מלחמת העולם השנייה. כותרה המשנה היא "מסע הצלב של הילדים". וונגוט מסביר את הנימוק לכך בתוך עלילת הספר. אשת חברו הטוב שהיה שבוי אף הוא, התעמתה עם וונגוט, מתוך מחשבה שהספר יהיה פרו- מלחמתי. וונגוט מסביר כי ספרו, אף שלא יהיה אנטי מלחמתי במוצהר (משום שבכך אין טעם), יציג את גם את הצדדים הפחות נחמדים של המלחמה ושל החיילים. לפי וונגוט כל המלחמות הן מלחמות של ילדים, משום שרוב המעורבים בהם הם אנשים צעירים שאינם מבינים עדיין את משמעות החיים והמוות.

ערכים וצילומים מויקיפדיה