מסעות יצחק היהודי והפיל הלבן

בתשעה ביולי של שנת 798 יצאו מארמון המלך קרל הגדול שבעיר אאכן, בירת האימפריה הפרנקית, שני בני אצולה, וסלים של הכתר, לאנטפריד וסיגיסמונד, ועמם היהודי יצחק בן יעקב, למסע שליחות לבגדאד, בירת הממלכה העבאסית, המשתרעת מבבל עד קירואן שבצפון אפריקה. משימתם של השליחים היתה להביא לפני הח'ליפה העבאסי הרון אלרשיד הצעת ברית ידידות עם המלך קרל. הברית מכוונת נגד בית אמיה השולטים בספרד, שהם אויביהם בנפש של העבאסים. עוד מעוניין קרל הגדול לזכות בהכרת הח'ליפה בשלטונו על אזור הספר הספרדי, ובכלל זה על ברצלונה, ובאפוטרופסות על הנוצרים בארץ הקודש, ובייחוד על הצליינים ממלכת הפרנקים העולים אליה לרגל.

קרל הגדול

מראהו האישי של קרל לא ידוע משום פורטרט בימינו, אך ידוע בערך מתיאור טוב של ההיסטוריון הפרנקי איינהרד, שנכתב בספר הביוגרפיה "ויטה קארולי מאגני". הוא מתואר כגבוה, הדור, בעל שער נאה ובעל צוואר עבה.
קרל הגדול (814-768) היה בנם הצעיר ביותר של פפין הגוץ וברטארדה מלאון בשנת 742. לאחר מותו של פפין הגוץ, הממלכה נחלקה בין שני בניו, קרל וקרלומן. קרל קיבל את החלקים החיצוניים של הממלכה, בעוד שקרלומן קיבל את החלקים הפנימיים. לאחר מות קרלומן, קרל ירש את חלקו והרחיב במלחמותיו בלומברדיה, סקסוניה ובספרד. באחת מפלישותיו לספרד הקים את המארקה הספרדית, מחוז ספר מבוצר שלימים נהפך לקטלוניה. בשנת 799 נתבקש על ידי האפיפיור לאו השלישי להתערב בסכסוך שניטש בינו לבין אצולת רומא. אחרי שהכריע לטובת האפיפיור, הכתיר אותו האפיפיור לקיסר ב-25 בדצמבר 800 בעת מיסת חג המולד ברומא. הכתרה זו הייתה היסוד להקמת הקיסרות הגרמנית של ימי הביניים, והאימפריה הרומית הקדושה. קרל הגדול ניהל את הקיסרות על ידי רוזנים שקיבלו קרקעות תמורת שירותם בצבא וניהול האדמות שבבעלותם. יחסים אלו בין הקיסר למקבלי הקרקעות שכונו 'וסאלים מלכותיים' (vassi dominici) נחשבים לבסיס של הפאודליזם.
קרל הגדול עודד התעוררות תרבותית בהקימו בתי ספר ליד המנזרים, הפצת ספר דרשות לחינוך העם והנהגת סדר תפילה אחיד ברחבי האימפריה. הוא גם עודד העתקת ספרים בכתב האירי המשמש יסוד לאותיות האלף בית הלטיניות של ימינו. קרל הגדול התעניין מאוד בלימודים (רטוריקה, דיאלקטיקה ואסטרונומיה). הוא למד לקרוא לטינית בבגרותו אך המשיך לדבר גרמנית בחצרו.בספרו "חיי קרל הגדול" מזכירו איינהרד כתב: "הוא החזיק לוחות צפחה וחרט תחת כריתו כדי שבזמנו הפנוי יוכל להתאמן בכתיבת אותיות לטיניות. אך היות שהתחיל בכך מאוחר מדי בחייו מאמציו לא נשאו פרי."
בחייו נישא קרל הגדול חמש פעמים ונולדו לו שנים-עשר ילדים מנשותיו השונות, מתוכם ארבעה בנים שהגיעו לבגרות. כמו כן היו לו ילדים נוספים מפילגשיו. קרל העניק לבניו מחוזות שלטון שונים, ובנו פפין מלך איטליה נועד לרשת את כסאו אחריו. אך היות ששלושה מתוך ארבעת בניו מתו לפניו, הוריש קרל את הממלכה לבנו היחיד שנותר בחיים, לואי החסיד. לאחר מות קרל הגדול בשנת 814, לא היו יורשיו מסוגלים לשמור על אחדות מדינית, והאימפריה הגדולה קרסה.
קרל הגדול נחשב עד היום למייסד אירופה המודרנית ולאחד המלכים החשובים ובעלי החזון בהיסטוריה של אירופה. אחד ממעשיו יוצאי הדופן הוא הסיפור שלפנינו. קרל הגדול היה המלך האירופי היחיד שיזם מיפגש עם ח'ליפה מוסלמי וניסיון ליצירת ברית מדינית ואפילו קשרים תרבותיים. סיפור המשלחת הוא חצי אגדתי אבל בוודאי יש לו יסוד היסטורי מוצק.

הרון אלרשיד

ימי שלטונו של הרון אלרשיד (809-786) נחשבים כשנות השיא של האימפריה העבאסית, שהגיעה בהן לפיסגת חשיבותה, עושרה, כוחה וזהרה. הגבולות יוצבו ושקטו, האוצר התמלא ועושר אגדי הציף את בגדאד, בה הסתופפו משוררים, זמרים, אנשי מדע ומחקר וחכמי דת. הדים מתקופה מפוארת זו אנו מוצאים בסיפורי "אלף לילה ולילה", קובץ סיפורים הודי-פרסי אשר עליו נוספו שכבות מאוחרות מימי הרון אלרשיד בבגדאד ומימי הסולטאנים הממלוכים במצרים במאה ה-16. הספר נפוץ בעולם כולו ותורגם לשפות רבות, גם לעברית, ותרם תרומה נכבדה להילת האגדתיות שנרקמה סביב הרון אלרשיד. הרון אלרשיד, השליט המזרחי הגדול, היה גם איש מעשה. לפי מקורות מערביים קשר קשרים עם קרל הגדול, השליט המערבי הפרנקי החזק, על יסוד אינטרסים זהים שהיו להם: יריבותם המשותפת לביזנטיון ולשליטי בית אמיה שבספרד. הרון המשיך גם במסעות הפשיטה שהחל בהם בטרם נעשה ח'ליפה, נגד הביזנטים שלחצו על גבולה המערבי של האימפריה העבאסית. הרון היכה את הקיסר הביזנטי ניקפורוס הראשון כמה פעמים, כבש ערים ביזנטיות ואילצו לשלם מס שנתי. שליטי רומא, צרפת והאנגלים רעדו מאימתו ומחרבו. הוא אילץ אותם לשלם מסים בלי לשאול למה. בד בבד הם התחנפו אליו. מספרים שהרון שלח מתנה למלך אנגליה שעון מיכני, הראשון מסוגו בעולם. כשהשרים האנגלים ראו את השעון, הם חשבו שזהו כישוף וכמעט רסקו אותו אלמלא מנע מהם המלך ריצ'רד הראשון "לב הארי" מלעשות זאת. עד עצם היום הזה השעון נמצא במוזיאון הלובר. האימפריה העבאסית הצטיינה גם בסדרי האדמיניסטרציה המסועפת, באירגונו של הצבא הגדול, בפיתוח החקלאות, המסחר והמלאכות, בגיבושו של שלטון דתי חזק ובדיכוי כיתות סוטות. אכן, הרון היה עריץ מזרחי טיפוסי, אשר חי חיי הוללות ופאר, אך גם טיפח ספרות ואמנות בחצרו וניסה לאחד עם ההוללות גם נאמנות דתית כנה. עם מותו החל תהליך של התפוררות באימפריה העבאסית, והיא לא שבה לעולם להיות מה שהיתה בתקופתו.

המשלחת

המשלחת יצאה מאאכן דרך נתיב הריינוס, חצתה את האלפים והגיעה לגנואה שבצפון איטליה. מגנואה הפליגו בים התיכון לאלכסנדריה. ההפלגה נמשכה 41 יום. ממצרים יצאו שלושת השליחים לארץ ישראל, רכבו על סוסים לאורך קו החוף, דרך לוד, דרך טבריה והגיעו לדמשק. את המדבר הסורי הם חצו ברכיבה על גמלים. בדרך של סכנות ותלאות הגיעו אל נהר הפרת, פנו דרומה, ומקץ 115 יום לצאתם מאאכן הגיעו לבגדאד.
המשלחת שהתה בבגדאד שתי שנים וכמה חדשים. השליחים התקבלו על ידי הרון אלרשיד ושוכנו בארמונו של הוזיר הגדול, ג'עפר. הם שטחו בפני הח'ליפה את פניותיו של קרל הגדול אך לא קיבלו תשובה. הח'ליפה השהה את תשובתו. יצחק התקבל בבגדאד גם על ידי ראש הגלות של היהודים, ועל ידי הקהילה היהודית הגדולה. במשך השנים שבהן שהו בבגדאד ביקרו השליחים גם בירושלים. יצחק לקח חלק ב"ירחי הכלה" בישיבת פומבדיתא – כינוס למדני שהיה נהוג בישיבות בבל. שם הכיר את לאה, ונשא אותה לאשה. הח'ליפה השהה את תשובתו כל הזמן הזה. בינתיים חלה לאנטפריד, ראש המשלחת, ולמרות הטיפול המסור של רופא החצר מת ונקבר בבגדאד.
משנודע לח'ליפה כי קרל הוכתר לקיסר האימפריה הרומית הקדושה בשנת 800, החליט סוף סוף לכרות חוזה ברית אתו, ושלח את שני השליחים שנותרו בחזרה לאאכן. החוזה נמסר ליצחק ולסיגיסמונד בטקס חגיגי, וכן נמסרו בידם מתנות יקרות ערך בשביל הקיסר. בשיאו של הטקס הובא לאולם אבו אלעבאס, הפיל הלבן. הוטל על יצחק להביא את הפיל בריא ושלם מבגדאד לאאכן. שומר אורוות הפילים לימד את יצחק על רגל אחת כיצד מטפלים בפיל, הדריך אותו בענייני מחלות, אמצעי ריפוי, מזונות ורכיבה, והסביר לו איך לרחוץ את אבו. הרחיצה היומיומית והטיפול בכפות הרגליים היו תנאי בל יעבור להבאת הפיל חי לאאכן, גם החדק דורש טיפול. אין דבר רגיש יותר מחדקו של פיל, המשמש לו לנשימה, לשתייה, לרחצה, לנישוק וללחימה.
ב-15 בפברואר של שנת 801 יצאה החבורה: יצחק, סיגיסמונד, עשרה מלווים חמושים, הפייל והאחראי על מזון הפיל. יצחק נאלץ להשאיר את אשתו הטרייה מאחור. נסיעת החזרה לאאכן נמשכה כמעט שנה וחצי. המסלול נבחר על פי צרכיו של הפיל, בעיקר מים לרחצה. הם הלכו לאורך הפרת, אחר כך באזור פלגי המים הנשפכים לתוך נהר העאצי, ולבסוף לאורך חוף הים. באחד הימים תקפו את אבו הפיל געגועים אל בגדאד, והוא דהר לתוך הפרת ונמלט כלא היה. רק למחרת הופיע, צולע ופצוע. עשבי מרפא וטיפול מסור של יצחק והפייל הצילו את חייו.
סיגיסמונד לא זכה לשוב לאאכן. בדמשק תקפה אותו קדחת והוא נפטר. הקבוצה המצומצמת המשיכה בדרכה דרך ארץ ישראל לאלכסנדריה. שם הצטרפו לשיירה ששירכה את דרכה לעבר קירואן, העיר הראשית של המגרב (טוניסיה של היום). לקיסר קרל הגדול נודע שהמשלחת שוהה בקירואן והוא שלח אליהם את נוטריון החצר כדי ללוותם הביתה. יצחק הפיל והנוטריון הפליגו מקירואן לגנואה, ושם נאלצו לחכות עד עבור החורף כדי לחצות את האלפים. רק בחודש אפריל יכלו לצאת לדרך והגיע עם אבו הפיל לחצר הקיסר ב-20 ביולי של שנת 802.

תוצאות מעשיות

החוזה בין שני האישים הגדולים של העולם במאה התשיעית, קרל הגדול קיסר האימפריה הרומית הקדושה, נוצרי, והרון אלרשיד, הח'ליפה של האימפריה העבאסית, מוסלמי, הניב גם תוצאות מעשיות. השניים החליפו ביניהם מתנות ונציגויות דיפלומטיות. על פי ההסכם ביניהם השיג קרל מהרון זכויות עלייה לרגל מקומות הקדושים לנצרות בארץ ישראל, וקיבל גם זיכיון על שטחים בירושלים, בהם הותר לו לבנות בתי אירוח לצליינים. הרון השיג זכויות סחר בנמלי הים התיכון.
יצחק היהודי, היחיד ששרד מהמשלחת המקורית, הצליח במשימה מעל למשוער. וגם הצליח להביא את אבו אלעבאס הפיל הלבן מבגדאד לאאכן. אבו אלעבאס, ענק לבן וטוב מזג, אשר בחדקו בלבד היה מסוגל להתגבר על סוס ורוכבו, אבל גם ללטף באהבה וברוך את פניו של יצחק. בין יצחק ואבו נוצר קשר הדוק מאוד. יצחק הבין במשך המסע שלמעשה הוא מביא את אבו, החביב עליו כל כך, אל הגלות. יצחק היה מודע לדמיון שבין גורלו שלו, היהודי הגולה תמיד, לבין גורלו של אבו. את עתידם של צאצאיו על אדמת ממלכת הקרולינגים לא יכול היה לחזות. ב-12 באוגוסט 810 נלקח אבו, הפיל הלבן הראשון שרגליו דרכו על אדמת ממלכת הפרנקים, להילחם בקרב שערך קרל הגדול נגד הסקסונים. הפרנקים אמנם נצחו, אבל אבו נפל בקרב. יצחק התאבל עליו ימים ארוכים. לדעתו מת הפיל מבדידות ומשברון לב, מאחר שהשאיר את זוגתו הפילה בבגדאד. גם על יצחק עברו חמש שנים ארוכות עד שאשתו לאה, שהיתה בהריון בזמן שעזב את בגדאד, הגיעה אליו עם ילדם.

ולקינוח – מסיפורי העם של בגדאד:

מעשה שהיה בבגדאד המעטירה, ששאל הח'ליפה המהולל הרון אלרשיד את ליצן החצר שלו: "אמור נא לי ידידי היקר, מה פשר הפתגם שאומרים הבריות, כי לעתים, ההתנצלות גרועה מן המעשה עליו באה?" ענה לו ליצן החצר: "אנא, בטובך כי רב, ח'ליפה מהולל, המתן לי מעט עד שאמצא תשובה נאותה". הנהן הח'ליפה אלרשיד ונפנה ללכת. מייד לאחר שהסתובב, חש ביד מלטפת את אחוריו. נפנה לאחוריו מייד, ולתדהמתו, ראה את ידו של ליצן החצר נמשכת במהירות בחזרה. "מה זאת אתה עושה!!" זעם הח'ליפה, "הרוצה אתה כי ראשך יותז מעליך היום?!" "סלח נא לי ח'ליפה רב חסד" ייבב ליצן החצר כשהוא נופל על ברכיו וכורע. "לא שמתי לב לכך שזה אתה, חשבתי שאני מלטף את אשתך!"

לקריאה נוספת: ספרו של פילו מרדכי אברהם, "מסעות יצחק היהודי ואבו אלעבאס הפיל", 1997.