העיר הוורודה – טולוז

נוף העיר טולוז

נוף העיר טולוז

טולוז Toulouse מכונה בפי הצרפתים "העיר הוורודה" (Ville Rose). היא זכתה לכינוי עקב סגנון הבנייה הייחודי בה המאופיין בחיפוי אבן וורודה בבתים ובבניינים היפים המקשטים את מרכז העיר ולב ליבה של טולוז.סיור קצר באזור מבהיר מיד מדוע זכתה העיר לכינוי העיר הורודה. חומר הבניין השכיח ביותר בעיר הן הלבנים הטולוזיות השטוחות, שצבען הורדרד תרם ללא ספק לבניית האווירה הייחודית של העיר. לכן ממש כמו העיר ההודית ג'אייפור, טולוז זכתה לכינוי: "העיר הוורודה". נוסיף לצבע גם ריח: טולוז מפורסמת גם בזכות פרחי הסיגליות שלה – Violettes de Toulouse, והניחוח המופק מהן להפקת בשמים וסבונים.
העיר טולוז, היא בירתו של מחוז הוט-גרון – Haute-Garonne, אשר בחבל מידי-פירנאים  Midi-Pyrénées  בדרום-מערב צרפת. העיר יושבת על גדות נהר הגרון בחצי הדרך בין האוקיינוס האטלנטי לבין הים התיכון. בעיר נפגשת תעלת מידי עם תעלת גרון – חיבור היוצר את תעלת שני הימים, המאפשרת שיט בין האוקיינוס האטלנטי לים התיכון דרך צרפת. נהר הגרון חוצה את העיר לשניים כשמרבית האתרים החשובים מצויים מזרחה לאפיק הנהר וצפונה למעגל התנועה הענק. המטרופולין של טולוז מאגד תחתיו מספר ערים בנות מעל למיליון תושבים יחדיו דבר העושה אותו למטרופולין השני בגודלו בצרפת (אחרי המטרופולין של ניס). עד המאה ה-18 הייתה טולוז אחד המטרופולינים הגדולים באירופה. היא נהנתה משגשוג ותנופת בנייה אדירה והתנהלו בה חיים בורגניים מהשופעים שבערי אירופה, התרבות בה שגשגה ואורח החיים של בני המעמד הבינוני בה היו מהנוחים שבערי אירופה, אך לאחר המאה ה-18 החלה טולוז לרדת מגדולתה ולאבד מיוקרתה.

בשנת 1838 כאשר ביקר כאן הסופר הנודע סטנדל, הוא התרשם שהעיר נידחת ופרובינציאלית ורשם ביומנו: "הרחובות מרוצפים באבנים קטנות, שחורות ואפורות…טולוז מכוערת ובה בתים של שלוש או ארבע קומות, שלעולם החזית שלהם לא תהיה בקו אחיד…". לימים, לאחר שהות ממושכת יותר בעיר גילה סטנדל את יופייה של העיר העתיקה, והרושם הראשוני תוקן.

טולוז היא ממש לא על סדר היום של התייר הממוצע המבקר בצרפת בפרט או באירופה בכלל, כי היא נחשבת לעיר אפורה ומשעממת. מי שמנסה לשנות מעט מהסטיגמה הזאת, היא אמנית הגראפיטי מיס ואן, שאיוריה מעטרים קירות רבים בעיר, ובעקבותיה הלכו צעירים רבים שהביאו לפריחה בסצינה, וליופי מיוחד ואורבני לטולוז.

טולוז היושבת על הגרון

טולוז היושבת על הגרון

עסקי אוויר

כיום טולוז, בירת החבל, היא עיר חשובה ומודרנית, מרכז לתעשיות התעופה והחלל. היא ביתה של יצרנית המטוסים איירבוס ומפעלה הראשי. רבע מעובדי החברה הם תושבי העיר. המפעל בטולוז הוא החוליה האחרונה בשרשרת שנמתחת לכל אורכה ורוחבה של אירופה. לחברה מרכז מבקרים שבו אפשר לראות את שרשרת היצור האירופית: בכל אחד מאולמות הייצור ניצב לוח שעליו מצויר המטוס המורכב באותו אולם, וכל אחד מחלקי המטוס בשרטוט צבוע בצבע אחר, על פי ארץ מוצאו. הכנף מגיעה מגרמניה, הזנב מספרד, המנוע מאנגליה, החלונות מן הקצה השני של צרפת. וכל אלה מתרכזים בטולוז, כאן נעשים ההרכבה הסופית של המטוסים, הצביעה, החיווט האלקטרוני ומבחני הטיסה.
סמוך לכניסה למרכז המבקרים של האירוספטיאל ניצב מטוס הקונקורד, אחד המוצרים המפורסמים ביותר והיותר שנויים במחלוקת של שיתוף פעולה הבריטי-צרפתי. גם עתה, שנים לאחר שהוחלט להפסיק לייצרו, נראה עדיין הקונקורד כחלק מתפאורה של סרט בדיוני. "בניו" של הקונקורד, המטוסים העל-קוליים של העתיד, הם הנושא הפופולרי ביותר בסרטי הווידאו שמקרין מרכז המבקרים ובניירת המהודרת והמודפסת היטב שמחלקים שם למתעניינים.

אולם הייצור של איירבוס בטולוז

אולם הייצור של איירבוס בטולוז

העתיד העל-קולי לגבי המטוס הזה שהוא יידרש לשאת כמות נוסעים כפולה מן הקונקורד, יצרוך הרבה פחות דלק לנוסע, ויגרום הרבה פחות רעש (למעלה משלושים ערים ברחבי העולם אסרו את נחיתתו של הקונקורד בתחומן בשל היותו מפגע רועש מדי לאוזני התושבים). עוצמתם של ארגוני איכות הסביבה והמודעות האירופית הגבוהה לנושא אינה מאפשרת להם להתעלם מכך. אנשי איירבוס גאים מאוד בכך שמטוסי האיירבוס שהם מייצרים עתה מקימים פחות רעש מן המתחרים האמריקאים, ופולטים פחות גזים רעילים על הערים שבהן הם ממריאים ונוחתים.

עסקי האוויר פורחים גם במפעלים אחרים בטולוז. סמוך לעיר שוכן מרכז התחזוקה הגדול ביותר של אייר פרנס, ובסביבה יש עסקי היי טק רבים, בתי תוכנה ותעשיות אלקטרוניקה. כל אלה הופכים את טולוז למרכז חשוב של התעשייה המתקדמת, ובעיקר של תעשיית המטוסים הצרפתית. משלימות את כל אלה האוניברסיטאות של טולוז, המתמחות בעיקר בתחומי ההנדסה, הטכנולוגיה והמנהל. בעיר שחיים בה קצת פחות מ-400,000 תושבים לומדים כ-80,000 סטודנטים, והיחס הזה מורגש היטב. האוניברסיטה של טולוז נוסדה כבר במאה ה-13 והיא מתנאה ומתגאה במורשת העתיקה ובצביונה המודרני העכשווי. היא האוניברסיטה  השנייה בגודלה בצרפת לאחר הסורבון שבפריס.

האוניברסיטה של טולוז

האוניברסיטה של טולוז

אוקסן וניקולט Aucassin et Nicolette

"אוקסן בחור נחמד/ חיש מאוכפו ירד/ וראה במו עיניו/ את הקרב שלפניו. הם הביאו פטריות,/ והרבה גבינות טריות/ ורמו על האויב/ תפוחים קלויים היטב./ ואשר ירבה לירות בגבינות ובפירות/ ינצח במלחמה."
שורות אלה, הלקוחות מן הרומנס "אוקסן וניקולט" (בתרגומה של לאה גולדברג) נכתבו בדרום צרפת, לא הרחק מטולוז במאה ה-13. כמאה שנה קודם לכן נכתב באיזור זה האפוס הלאומי הגדול "שירת רולנד", ושתי יצירות אלה הציבו את הספרות הצרפתית של אותה תקופה כיצירה המעניינת ביותר של ימי הביניים המאוחרים באירופה.

אוקסן וניקולט, ציור מהמאה ה-19

אוקסן וניקולט, ציור מהמאה ה-19, Mtriann Stokes

על "אוֹקאסֶן וניקוֹלֶט" כותבת לאה גולדברג במבוא לתרגומה, כי "הוא הסיפור הראשון בספרות האירופית שנכתב בפרוזה – אם כי הוא שזור שירים מחורזים – שכל כוונתו היא לא ללמד מוסר השכל ולא להורות חכמה ודעת אלא לספר סיפור על בני אדם, על אהבתם, הרפתקאותיהם ויחסיהם, ויש בו כל הסממנים של סיפור אמנותי כפי  שאנו תופסים היום את המילה הזאת".

הסוגה הספרותי של החיבור מיוחדת במינה, סוגה שנקראת chante-fable ('סיפור-שיר' כתרגומה של לאה גולדברג), כלומר סיפור שחציו פרוזה וחציו שירה. או לחלופין chanson de geste (שירת אבירים). הסיפור נכתב בצרפתית על ידי מחבר לא ידוע ומעריכים כי זמן הכתיבה הוא בסביבות השנים 1220-1210.

זהו סיפור אהבתם האסורה של אוקסן וניקולט. אוקסן הוא נסיך צרפתי וניקולט היא שפחה מורית (ישמעאלית על פי תרגומה של לאה גולדברג, מוסלמית, כך מכונים בתקופה זו כל בני המזרח) שנחטפה ונמכרה לאחד מגבירי העיר בהיותה ילדה. אביו של אוקסן, הרוזן מבוקֵייר, מתנגד לזיווג ומניע בכך עלילה רבת אירועים המסתיימת בסוף האידילי שבו השניים מתחתנים. סיפור אהבתם המשעשע של בן הרוזן מפרובנס והשבויה היפה. לאחר מכשולים אינספור, קטעי שירה ופרוזה, פרידות, צער וסבל, הם זוכים להתאחד באושר גדול. החיבור ניחן בשלוש תכונות שהעניקו לו אורך חיים: ראשוניות בתחומו (כצירוף של סיפור אבירים והרפתקאות בשירה ובפרוזה), היעדר כל רצון לחנך את הקוראים או המאזינים לערכי מוסר נעלים במיוחד, ופופולריות גדולה מיד לאחר שפורסם ובדורות הרבים שחלפו מאז.

עטיפת הספר בצרפתית

עטיפת הספר בצרפתית

הסיפור הוא יצירה מורכבת מבחינה ספרותית – שכן הוא מערב שירה ופרוזה, רצינות והומור ומכיל אלמנטים הלקוחים מסוגות ספרותיות שונות של התקופה. לוקח את קטעי המלחמה והקרבות וכן את המשקל בקטעי השירה (בהם יש שבע הברות בכל שורה). ומהספרות החצרונית את סיפור האהבה רצוף החתחתים. הסיפור מכיל אלמנטים סטיריים ופארודיים כאשר הוא הופך על ראשם כמה מכללי הסוגות הללו, כמו הופעתה של האישה בתור טרובדור בחיפוש אחר אהובה, המלך הנוטה ללדת והמלכה היוצאת למלחמה. חוקרים רבים גורסים כי ממורכבותו הספרותית של הסיפור יש להסיק כי הוא מכוון לקהל בעל תחכום ספרותי לא מבוטל. סביר להניח כי הסיפור, שאינו שמרני מבחינה תרבותית (האהבה בין נסיך פרנקי למוסלמית) או מבחינה דתית (נאומו של אוקסן בגנות גן העדן) הוצג בחצרות מלכים ואצילים להנאת יושבי ויושבות הארמון שהיו יותר מתירנים מכפי שאולי מקובל לחשוב. קשה למצוא בו את חומרתה של הכנסייה, וייתכן שדווקא הפורקן הזה הוא שחיבב אותו על הצרפתים.

חומרתה של הכנסייה – הכנסייה היעקובינית Les Jacobins

בתי הלבנים הוורודות, בתי הקפה, המבצרים וה"טרובדורים", שמנגנים בגיטרה לא רחוק מן הנהר, מזכירים את אוקסן וניקולט, אך ה"מזכרת" מן המאה ה-13 הניצבת בלב העיר ליד כיכר הקפיטול, שונה מאוד מאווירת הרומנס. כנסיית היעקובינים, שהיא כנסייה דומיניקנית, שהוקמה בדיוק באותה מאה, היא מבנה חמור מאוד. זהו מבנה מלבני עצום המזכיר במראהו מבצר, אבל בתוכה מחולק חלל הכנסייה על ידי שורת עמודים מרכזים בקצה מתפצלים לצלעות קמורות. הכנסייה כוללת גם חדר אוכל ומגדל כנסייה האופייני לבנייה האזורית. האבן הראשונה שממנה נבנתה הכנסייה הדומיניקנית בטולוז בשנת 1230, הובאה מהכנסייה הדומיניקנית בפריס. הכנסייה בפריס נמצאת ברחוב סנט ז'ק St. Jacques  ומכאן השם הכנסייה היעקובינית.

מגדל הכנסייה

מגדל הכנסייה

הכנסייה בנויה בסגנון גותי וככל שהיא מרשימה בחיצוניותה ומקרינה עוצמה, כך היא ספוגת שלווה בחצרותיה ובמעברים המקורים שבתוכה. אך השלווה היא רק מדומה וגם היא נועדה להקרין עוצמה. הקירות חשופים כמעט לחלוטין, התקרה גבוהה מאוד ומחולקת למעין קשתות וכיפות לא סימטריות המזכירות סורגים, ושורת עמודים גבוהים, עגולים, מחלקת את האולם לשניים. מקימיו של המבנה המרשים הזה רצו להוכיח לקתרים הפורשים את העוצמה והקשיחות שהם מסוגלים לה – והצליחו. זמן קצר לאחר שהושלמה בניית הכנסייה נעלמו הקתרים ולא שבו עד עצם היום הזה.

מסדר המטיפים הידוע יותר כמסדר הדומיניקני, הוא מסדר דתי קתולי. המסדר נוסד על ידי דומיניקוס הקדוש בתחילת המאה ה-13, והוא אחד מהמסדרים המנדיקנטים (הקבצנים) הגדולים, שגרמו למהפכה בחיים הדתיים באירופה באמצע ימי הביניים.

הקתרים, הקרוים גם אלביגנזים, היו כת דתית בעלת מאפיינים גנוסטיים, (אמונה בדואליזם תפיסתי ודתי, המדגיש את עקרון חלוקת העולם לשני יסודות מנוגדים: הטוב והרע, והשאיפה לגאולה רוחנית שתתרחש באמצעות ידיעה מיסטית, ולא בשל מעשים טובים).שפעלה באזורים שונים באירופה במאות ה-11 עד ה-13. הכנסייה הקתולית, ובעיקר מסדר הדומיניקנים ראתה בכת הקתרית כת מינות, וכדי להתמודד עם התפשטותה בחבל לנגדוק, בדרום-מערב צרפת, הכריז בשנת 1209 הכריז האפיפיור אינוקנטיוס השלישי על מסע הצלב האלביגנזי, במטרה להשמיד את הכת וגם הצליח במטרתו זאת.

תומס אקווינס lo Crivelli (בסביבות 1435– 1495

תומס אקווינס
lo Crivelli (בסביבות 1435– 1495

גדול המלומדים הדומיניקנים היה תומאס אקווינס. תומאס אקווינס Thomas Aquinas נולד באיטליה בשנת 1225 ומת שם בשנת 1274. היה  תיאולוג ונזיר דומיניקני ונחשב כבתור הפילוסוף הנוצרי החשוב ביותר בסוף תקופת פילוסופית ימי הביניים. אקווינס היה בין הפילוסופים התאולוגיים המקובלים ביותר בזמנו ונחשב מהגדולים שבמסדר הדומיניקנים. היה מורה באוניברסיטה וחי את חייו בקהילות של נזירים. עבודותיו המפורסמות ביותר הן שני חיבורים גדולים שנכתבו עבור תלמידים: מכלול נגד הגויים (Summa Contra Gentiles) ומכלול התיאולוגיה (Summa Thelogiae).

ייחוד הכתיבה של אקווינס נובע מהצורה שבה הוא מוכיח את טענותיו: בפתח כל דוקטרינה, אקווינס פותח בהצגת שלושה טיעונים חזקים במיוחד נגד מה שהוא עתיד לגרוס. אקווינס מפרק כל אחד מהטיעונים למשפטי משנה ומפריך אותם זה אחר זה. שיטה זו מחמירה ביותר עם הפילוסוף ונותנת להגותו תיקוף חזק ביותר. משמעת מסוג זה מלמדת את הקוראים שלא לקבל דברים כמובנים מאליהם – דבר שהיה משמעותי ביותר בעיני אקווינס.

עבודתו של אקווינס הייתה בעיקר תיאולוגית. מטרתו כפילוסוף הייתה להגיע להבנה טובה ככל האפשר של טבעו האמיתי של העולם ושל המחשבה על ידי טיעוני היגיון בלבד וללא תלות בדת ולבסוף להוכיח שההיגיון מסתדר עם האמונה הנוצרית.

לקראת סוף המאה ה-19 האפיפיור לאו ה-13 הוציא קול קורא להוקירו כקדוש כדי לנסות וליישב את האמונה הקתולית עם הגילויים המדעיים החדשים. אקווינס נחשב כיום לאחד הפילוסופים הקתולים החשובים ביותר אי-פעם אם לא החשוב שבהם.

תומס אקווינס היה מגדולי הלוחמים נגד כפירה ונגד הכפירה הקתרית. למרות שלא היה לו כל קשר עם טולוז, רצתה הכנסייה הדומיניקנית של טולוז לחלוק לו כבוד על מאבקו נגד הכפירה, שחלק כה נכבד ממנה התרחש באזור טולוז. במלאת 700 שנים למותו של אקווינס העבירו את עצמותיו בתור עצמות קדושות, וקברו אותן בכנסייה היעקובינית בטולוז מתחת למזבח, בה הוא טמון עד היום הזה.

לבקר בכנסייה היעקובינית הנמצאת מזרחית לכיכר הקפיטול ברחוב Lakanal בטולוז היא אחת החוויות המופלאות שאסור להחמיץ.

 

קסולה

קסולה

בתיאבון

חיבורם של העבר וההווה הוא אומנותם האמיתית של תושבי האיזור וזה ניכר גם באוכל. הם אוכלים נפלא בטולוז ובסביבתה, אבל זה לא האוכל שמקובל לטעון עליו שהוא בריא, קל, לא מכביד. המומחיות האמיתית של האיזור היא כבד האווז, ופאטה כבד האווז המשווק ברוב חלקיה האחרים של צרפת מגיע מכאן. המאכל המסורתי של האיזור והדגל הקולינרי של המחוז הוא הקאסולה Cassoulet: קדרת חרס כבדה המכילה תבשיל אנטי דיאטתי המורכב מבשר ברווז, נקניקים מעושנים, שומן כבש, שעועית ותפוחי אדמה מבושלים היטב. במסעדות המפוארות, המגישות את הקאסולה כמומחיותו של השף, זה מעדן אמיתי. לצד כבד האווז, הנקניקיות המקומיות ויין הארמניאק – Armagnac, זהו התפריט המסורתי של המטבח הטולוזאי.

קרדיטים

ויקיפדיה

מסע אחר

השאר תגובה