פורטו – השער לאוקיינוס האטלנטי

פורטו – השער לאוקיינוס האטלנטי

 

כולם יודעים על יין פורטו ועל היקבים ועל סיור טעימות ביקבים של פורטו ושל העיר האחות ווילה נובה דה גאיה, וכולם כותבים על זה כשמזכירים את פורטו. אז אין צורך לחזור על זה. לא משתייני היין אני, וכל התיאורים של שכרון החושים ויפי הענבים אינם נוגעים בי. אני אהבתי את העיר עצמה, ולא שתיתי אף טיפת יין פורטו.

הרושם החזק ביותר שלי מפורטו הן העליות והירידות. העיר העתיקה של פורטו יורדת במורד תלול אל נהר הדואורו החוצה את העיר. כדי לטייל בה צריך לעלות בעליות תלולות, הגורמות לאדם לנשום ולנשוף בכבדות, אבל זהירות, הנה מגיעות הירידות. כאן צריך  להפעיל את כל המעצורים וגם זה לא עוזר.

אבל למרות כל אלה, פורטו היא עיר מקסימה, אנשיה טובי מזג, נופה ונהרה יפים ויש הרבה מה לראות ולחוות.

שייט על הדואורו

ונתחיל בנהר שלה, הדואורו Douro . כשהשמש זורחת עליו, או כשהא שוקעת מעליו, מזהירים מימיו בברק של זהב, גרסה עממית אומרת שמכאן שמו "המוזהב". גירסה מדעית טוענת למקור קלטי-רומי קדום. נהר הדואורו (מבטאים דו­­­ֹֹרוּּּּּ), הוא אחד מהנהרות הגדולים של חצי האי האיברי ואורכו 897 ק"מ. ראשיתו בספרד וסופו באוקיינוס האטלנטי, כשהוא חוצה את העיר פורטו (היסטורית ההיפך הוא הנכון, העיר הוקמה בשפכו). כשהעיר הלכה וגדלה, וגם הצמיחה בת בצדו השני של הנהר (ווילה נובה דה גאיה) התעורר צורך בגשרים. התחילו באחד ולאט לאט נוספו עוד חמישה. כל אחד מהגשרים נבנה בסגנון שונה. הגשר הראשון והמפורסם ביותר, גשר רכבת, הוקדש למלכה מריה פיה ותוכנן על ידי גוסטב אייפל ב-1877. אייפל עשה עליו את הסטאז', כי עשרים שנה מאוחר יותר בנה את המגדל הנקרא על שמו בפריס. הגשר החשוב הוא גשר דום לואיש Ponte D. Luís I שנבנה ב-1886, שעיקר התחבורה נעה עליו. הגשר עשוי ברזל, וכשנחנך בשנת 1886 זכה בתואר "גשר הברזל הארוך בעולם". אורכו כ-385 מטרים.

גשר דום לואיש הראשון

אחד מהדברים שכל תייר מצוי רושם בפנקסו הוא: לשוט על נהר הדואורו. המקפידים במצוות לוקחים שייט של יום כולל ארוחה ושטים להנאתם לעבר הכפרים בעמק הדואורו כדי לעשות סיור טעימות יין. אבל הצנועים שבהם מסתפקים בשייט בן שעה, מלווה בהסברים מוקלטים, ובעזרתו לומדים כמה דברים חשובים על העיר ועל הנהר. לומדים על שמו של הנהר, לומדים להכיר את הסירות המיוחדות השטות על הנהר ומעבירות מטען, לומדים לאתר את המבנים ההיסטוריים הניצבים על גדותיו.

הרובע הגובל בנהר, הוא העיר העתיקה מכונה הריביירה Ribeira. כמה מן האתרים החשובים בעיר נמצאים בעליכם לבוא אליה מוכנים בעיקר מבחינה גופנית: רד, עלה, עלה ורד. אבל לטייל באזור הזה ולחוות אותו אפשר וצריך רק ברגל. בקיץ השמש מלהטת והחום מעיק, אבל רוח קרירה נושבת מידי פעם מן הדואורו. לאורך הטיילת הגובלת בנהר שפע בתי קפה, בימה להופעת רחוב, תחנות יציאה להפלגה בנהר וחנויות מזכרות. כך גם בסימטאות הצרות והמתפתלות במבוך של הריביירה. הבתים צבועים בצבעי צהוב, כתום וזהב. בשעות היום אפשר ללכת לאיבוד בין השווקים, המאפיות, חנויות של בעלי מלאכה וחנויות מזכרות. בלילה בעיקר בתי הקפה והמסעדות. ברובע הזה נערכו חפירות ונתגלו שרידים מהתקופה הרומית ומימי הביניים. פורטו תמיד היתה מרכז למסחר בזכות מיקומה הגיאוגרפי והנהר שלה. החל מהקמתו במאה ה-12 שימש הרובע כמקום התכנסות חברתי וכלכלי לסוחרים וליצרנים מפורטוגל ומחוצה לה. בזכות כל אלה ובזכות כמה אתרים חשובים שנמצאים בה הוכרה הריביירה כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו.

כשמשוטטים בריביירה אסור לשכוח לבקר כמה אתרים חשובים:

הקתדרלה של פורטו Sé do Porto

השם המוזר הזה, שבו מכנים כמעט את כל הקתדרלות בעולם הפורטוגזי, פירושו: ראה!

זהו אחד המבנים היפים והמעניינים בריביירה. דומה שיופיה העיקרי הוא דווקא מבחוץ. מגיעים אליה והולכים ישר למרפסת גדולה הנמצאת מצדה הצפוני. הנוף שנשקף משם שווה כמעט הכל. הקתדרלה יושבת מעל הנהר, ומהמרפסת הזאת יורדות מדרגות, המון מדרגות. הן מתפצלות לכמה כיוונים. מהם כיוונים המובילים למבוי סתום על ידי בתים וסימטאות אבל יש דרך המורידה ישר לנהר. הבניין עצמו בנוי גרניט ונראה כמו מבצר. בעתות מלחמה היה לאנשי פורטו המקום להסתתר בו. מחוץ לקתדרלה ניצב עמוד קלון  שלפניו העמידו את היהודים המומרים שבחרו לשמור בסתר על יהדותם. בתוך הקתדרלה פנימה בולטים כמה אלמנטים כגון עמודי האמונה, ויטראז'ים שנשתמרו היטב, מאז הקמתה במאה ה-12. האכסדרה הבארוקית, מצופה כולה באז'ולז'וש (אריחי קרמיקה מצויירים, בעיקר בכחול, כמו כמעט כל הבתים והמבנים בפורטו ובפורטוגל כולה). בולט גם חלון רוזטה יפה בחזית המערבית.

כנסיית סאו פרנציסקו Igreja de São Francisco

אם מדברים על יופיה של כנסייה, דומה שכנסיית סאו פרנציסקו עולה על כולן, בדומה לכנסייה באותו שם בסלבדור דה באהיה שבברזיל (הפורטוגזית, כידוע), גם היא מצופה זהב כולה, וזה עיקר הרושם. כשיודעים משהו על הקדוש שעל שמו נקראות שתי הכנסיות הזהובות הללו, מתעורר הרהור של תהייה: פרנציסקוס איש אסיסי שבאיטליה, שחי במאה ה-12, הטיף בחייו לצניעות ולענווה. הוא נהג להתהלך לבוש שק ויחף, ויותר מזה, יצא נגד הממסד הכנסייתי המושחת והחמדני.

המסדר הפרנציסקני בפורטו קם בשנת 1223, אבל רק כמאה שנים לאחר מכן הקימו את הכנסייה בסגנון הגותי. מבחינה חיצונית הכנסייה דומה לקתדרלה של פורטו, דמויית מבצר ומשקיפה אל הנהר. אך כאן מסתיים כל הדמיון. כשנכנסים (הכניסה בתשלום) מקבלים "מכת זהב". כל הכנסייה, על כל חלקיה, תבליטיה ואפילו נברשותיה – הכל מצופה זהב. מעריכים את משקל הזהב שהשתמשו בו בכ-400 ק"ג.

אבל אולי החלק היותר מעניין בכנסייה הוא מה שמתחתיה. מתחת לכנסייה, במרתף, או אולי עדיף לקרוא לזה קטקומבות, נמצא מוזיאון קצת מקברי. מוצגים בו פריטים מהמנזר שפעל כאן בעבר, אבל חשוב יותר: נמצאים קברי נזירים ואוסף גדול של גולגלות ועצמות נזירים שמתו במהלך השנים. כאן כולם שוכבים ביחד ומחכים ליום הדין או ליום תחיים המתים.

ארמון הבורסה Palácio da Bolsa

לא רחוק מהכנסייה נמצא הבניין המפואר ביותר בפורטו, הוא המשכן שנבנה על ידי לשכת המסחר של פורטו במטרה למשוך משקיעים לעיר. פעם היה זה מרכז הבורסה. היום הוא מעין מוזיאון. חדריו של המבנה בין שתי הקומות מעוצבים ומקושטים בהוד והדר, במיוחד החדר המעוצב בסגנון מורי. המורים הם המוסלמים שישבו בחצי האי האיברי בין המאה השמינית למאה ה-12.

כנסיית קלריגוש  Igreja dos Clérigos

פירוש שמה של הכנסייה: כנסיית הכמורה. הכנסייה נמצאת על גבול הריביירה והיא ידועה העיקר בזכות מגדל הפעמונים שלה, שהוא אחד מסמלי העיר. מי שיזם את הקמתה הכנסייה היו אחוות הכמורה, שהזמינו אדריכל וצייר איטלקי לעצב בשבילם כנסייה ייחודית. הבנייה ארכה כ-15 שנה והסתיימה בשנת 1750. האדריכל עצמו קבור בקריפטה של הכנסייה.

הכנסייה מעוצבת בסגנון הבארוק האיטלקי וגם מגדל הפעמונים שלה מושפע ממגדלי הפעמונים האיטלקיים.

מגדל הפעמונים, שהוא מקור המשיכה העיקרי של האתר, נבנה לאחר שהכנסייה כבר הושלמה. בנייתו הסתיימה בשנת 1763. גובהו 75.6 מטרים. 225 מדרגות מובילות לקומתו האחרונה. אם אתם מגיעים בקיץ, בעונת התיירות, תצטרכו להתאזר בסבלנות: התור ארוך ומתפתל, לעתים עד שלוש שעות המתנה בתור.

רובע באישה Baixa

מעל לריביירה נמצא באישה שהוא המרכז המסחרי ולב העיר. לבו של הרובע הוא שדרה המשתרעת לאורכו אוונידה דוש אליאדוש Avenida Dos Aliados  . חלקה הדרומי של השדרה מתחבר לכיכר החירות Praça da Liberdade שהוקמה בתחילת המאה ה-18 . במרכז הכיכר ניצב פסלו של המלך פדרו הרביעי רכוב על סוס. פדרו הרביעי היה הקיסר הראשון של ברזיל בין השנים 1831-1822. הוא נחשב על ידי הברזילאים ל"אבי האומה" ותחת שלטונו שגשגה ברזיל והיתה לאימפריה. למעשה היה מלך פורטוגל, אבל כשברזיל הכריזה על עצמאותה בחר לעבור אליה ולהיות הקיסר הראשון שלה. בקצה השדרה בית העירייה, מפואר מאוד בחיצוניותו וגם מתהדר במגדל פעמונים. כשרציתי להיכנס ולראות את העירייה מבפנים, נדהמתי לראות שהוא ריק מאדם והכל פתוח לרווחה. אולי גם זאת שיטה לנהל עיר. השדרות הומות אדם. לאורכן חנויות, בתי קפה, בתי מלון ובתי עסקים – כולם שוכנים בבתים הקיימים שם מאז הוקמו בשלהי המאה ה-19.

ברובע נמצא גם בית קפה מפורסם Majestic café, המושך אליו אנשי רוח ואמנות, עיתונאים ופוליטיקאים, שחקנים והרבה תיירים. הוא נפתח בשנת 1921 ועוצב בסגנון האר-נובו. הוא נחשב לאחד מעשרת בתי הקפה היפים ביותר בעולם בזכות גילופי האבן שלו, כסאות העץ המגולפים שלו, שולחנות השיש, פסלי המלאכים והמראות שבו. אומרים שהספר הראשון בסדרת הארי פוטר נכתב בבית הקפה הזה שבו נהגה לשבת ג'יי קיי רולינג. והיא רק אחת מרשימת מפורסמים שישבו ונהנו בו. אבל נסו להשיג בו מקום בעונת התיירות…

עוד אתר תיירותי נחשב היא חנות הספרים Livraria Lello. מוזר להבין איך הפכה חנות ספרים להיות אתר תיירותי נחשק עמוס במבקרים. במהלך שלושה ימים רצופים ניסיתי להיכנס לחנות הזאת ולראות את הפלא. ביומיים הראשונים ויתרתי כשראיתי את התור הארוך המשתרע לאורך כמה רחובות. ביום השלישי ידעתי שאין ברירה ועמדתי בתור. שעתיים רצופות עמדתי בתור כדי להיכנס לחנות ספרים. נוסף לכל צריך לשלם כרטיס כניסה. מוזר מאוד. חנות הספרים של האחים אנטוניו וז'וזה ללו נבנתה בשנת 1906 ועוצבה בסגנון מעורב ניאו-גותי ואר-דקו. אין ספק שלאחים היה חזון מרחיק ראות. חזית החנות מפוארת והמתבונן בה היטב יגלה בה מעל לחלון הויטראז' שתי דמויות המסמלות את תחומי העניין של החנות: אמנות, מדעים ואנתרופולוגיה. פנימה של החנות נראית לקוחה מהאגדות או לפחות מסרטי הפנטזיה, ז'אנר שבימי האחים עדיין לא היה קיים. תקרה גבוהה מעוטרת בחריטות עץ, חלונות מצוירים מזכוכית צבעונית (ויטראז'ים) והדובדבן שבקצפת: גרם מדרגות לולייני, אדום ומפואר, שמהווה את ליבה של החנות ומוביל לקומה השנייה. בחלון הויטראז' הגדול כתוב בלטינית המוטו של האחים ללו: Decus in Labore, כבוד בעבודה. השמועות אומרות שהסופרת ג'יי קיי רולינג, כשגמרה לאכול ולשתות בקפה מג'סטיק, ביקרה בחנות וכל כך התפעלה מגרם המדרגות, עד ששאבה ממנו את ההשראה לספריית הוגוורטס. אבל רגע, מה שכחנו? כן. זוהי חנות ספרים אחרי הכל, והיא מציעה מבחר גדול של ספרים, רובם בפורטוגזית, כמובן, אך יש בה גם מבחר גדול של ספרים באנגלית. מכיוון שהשקעתי כל כך הרבה זמן כדי להיכנס לחנות הזאת, ראיתי את עצמי מחוייבת לקנות בה, ויצאתי ממנה עם שני ספרים באנגלית.

מול כיכר החירות נמצאת תחנת הרכבת הישנה סאו בנטו ,São Bento שנבנתה על חורבותיו של מנזר בנדיקטי בראשית המאה ה-19. קירותיה מעוטרים באריחי קרמיקה יפהפיים המתארים מאורעות משמעותיים מההיסטוריה הפורטוגזית. באות אזור נמצא גם השוק של פורטו, שוק בוליון Bolhao Mercado de.

אם יש לכם זמן (לי לא היה וגם לא היה לי כוח). בקרו בעיר התאומה, בץה של פורטו, השוכנת מעבר לנהר הדואורו, ווילה נובה דה גאיה Villa Nova de Gaia, שעיקר המשיכה שלה הם מרתפי היין הרבים.

לא נעזוב את פורטו לפני שנבקר בבית הכנסת שלה. בפורטו יש קהילה יהודית קטנה ובית כנסת גדול, הגדול ביותר בחצי האי האיברי. בשנת 1492 הגיעו לפורטוגל מאות אלפי יהודים מגורשי ספרד. עם גירוש יהודי פורטוגל התרוקן הרובע היהודי מיושביו ומאז כמעט לא ניתן למצוא שרידים לקיום חיים יהודים ברובע. בראשית המאה ה-20, בשנת 1923, נקבצו בפורטו יהודים והקימו בית כנסת ברובע היוקרתי של פורטו, Boavista. היוזמים היו קבוצת סוחרים יהודים שבראשם עמד קפטן ארתור קרלוש דה בארוש-באשטו. בית הכנסת נקרא "מקור חיים" והוא קרוי על שם לורנס כדורי, מיליונר יהודי שתרם את רוב הכסף להקמת בית הכנסת. הקהילה היום מונה 200 חברים שנקבצו לפורטו מארצות שונות, כולל ישראל. בבית הכנסת מרוכזים כל צרכי הקהילה: אולם תפילה, חדרי לימוד, מקווה, חדר ילדים, מסעדה, ספריה, חדר אוכל ל-200 איש, מטבח ופטיו שבו מקימים את הסוכה בסוכות.

בבית הכנסת נמצא מוזיאון המספר את תולדותיו של מי שכונה "דרייפוס הפורטוגלי", מייסד בית הכנסת והקהילה, קפטן ארתור קרלוש דה בארוש-באשטו. סיפורו הוא סיפורם של האנוסים בפורטוגל. כשהיה ילד למד מסבו שמוצאו ממשפחה של אנוסים. הוא למד באקדמיה הצבאית, השתתף בהקמת הרפובליקה הראשונה של פורטוגל, לחם במלחמת העולם הראשונה וזכה לאותות הצטיינות וגבורה. אחרי המלחמה החל לחקור את שורשיו היהודים  ורצה להתגייר. קהילת ליסבון דחתה אותו והוא נסע לטנג'יר שבמרוקו הספרדית, התגייר וקיבל שם עברי אברהם ישראל בן ראש. הוא נשא לאישה את בתו של אחד ממנהיגי הקהילה היהודית בליסבון, ושב לפורטו. בשנת 1923 התחיל לגבש קהילה יהודית בפורטו ותר אחרי צאצאי אנוסים כדי להשיבם ליהדות. כך הגדיל מאוד את הקהילה והקים עיתון וישיבה. בתקופת הרודן סלזר התחזקה הכנסייה מאוד וראתה בעין רעה את פעילותו. מכתב אנונימי שהגיע למפקדת הצבא בפורטו, האשים אותו בניצול מיני של ילדים בישיבה. הצבא העמיד אותו לדין פעמיים, ואחר כך הועבר הדיון לפני בית משפט אזרחי. במשפטים יצא זכאי אבל הצבא מצא פרצה אחרת והוא הורשע בהתנהגות שאינה הולמת קצין בגלל ברית המילה שעשה. הוא סולק מהצבא בבושת פנים ולא התאושש. שקע בדיכאון ונפטר בשנת 1961. העיתון נסגר, הישיבה נסגרה, והקהילה התדלדלה. המעשה עורר מחאה גדולה ונעשו נסיונות לטיהור שמו. בשנת 2004 ביקר הרב הראשי הספרדי שלמה עמאר בפורטו ובעקבות ביקורו הוכר בארוש-באשטו שוב בתור גיבור פורטוגל, אבל רק בשנת 2012 טוהר שמו.

קרדיט: אתרים באיטרנט, ויקיפדיה.

השאר תגובה