ליסבון היא לישבוא – לטייל ולא לשבוע (2)

רובע אלפאמה (Alfama)

נופה של שכונת אלפאמה הוא תמונת הגלויה המפורסמת ביותר של ליסבון,ואלפמה היא הרובע העתיק ביותר בליסבון, רובע צפוף וססגוני, תלול ומתפתל. ראשיתו וראשו במצודה הרומית. הרומאים הקימו את המצודה כדי לשלוט באופן אסטרטגי על נהר הטז'ו וסביבותיו. אחר כך התיישבו ברובע הויזיגותים, שבט גרמאני שקיבל את הנצרות עד המאה השמינית. במאה השמינית נכבש חצי האי האיברי על ידי המוסלמים שפלשו אליו מן המגרב. הם שנתנו לרובע את שמו. מקור השם אלפאמה בשיבוש מערבית: אל חמה – מעינות חמים (ויש אומרים – מזרקה, ויש אומרים – מרחצאות, והכל היינו הך). במאה השמינית התגוררו באלפאמה העשירים שבכובשים הערביים. את מקומם תפסו, החל מ-1147 לאחר הכיבוש הנוצרי-קתולי על ידי המלך אלפונסו השני, שנעזר בצלבנים שהיו בדרכם לארץ הקודש,  אצילי פורטוגל הנוצרים הקתולים. במאה ה-15 התיישבו באלפמה יהודים ממגורשי ספרד, לצידן של משפחות ימאים שיצאו להפלגות ממושכות. העשירים נדדו לאיזורים אחרים ובמקומם באו פשוטי העם, המהווים גם כיום את רוב מניינה של אלפאמה, דייגים, שווקים קטנים, מסעדות מקומיות. בשנים האחרונות הצטרפו אליהם ציירים ושאר אנשי בוהמה, שהאופי הציורי של המקום משך את לבם והרובע עבר ועובר מתיחת פנים.

רובע אלפאמה לא נהרס ברעידת האדמה הקשה של שנת 1755, בעיקר בזכות גובהו, ושמר את מורשתו המזכירה ערים מוסלמיות במזרח הים התיכון, שריד לשלטון הממושך של המורים (המוסלמים של פורטוגל). העוני הפך כאן לסוג של ציוריות מודעת. אם מבקרים בבוקר אפשר לראות סוחרים קטנים מציגים על המדרכות את סחורותיהם, בעיקר דגים טריים וירקות. צריך להתפתל בין הסמטאות הצרות והציוריות, ולהגיע לכיכרות קטנות שבהן כנסיות מקומיות ומעברים צרים עם מדרגות תלולות. בין לבין אפשר להגיע למרפסות שהן נקודות תצפית הנקראות מירדורו (Miradouro)הצופות אל נהר הטז'ו ואל הרבעים האחרים.

אם קשה לשוטט ברגל, ואפילו אם לא קשה, יש דרך חווייתית נוספת לטייל ברובע אלפאמה. עולים על החשמלית מס' 28 מכיכר קומרסיו (Praca do Comercio)  ומתפתלים איתה ברובע. זוהי חשמלית מיתולוגית, קרון עץ צהוב וישן, ונוסעים בה בעיקר תיירים. הנסיעה מרתקת ואפשר כמובן לרדת בכל תחנה ולעלות עליה שוב. כל הדרכים באלפמה מובילות אל המצודה שבראש הרובע. רצוי להתחיל את הסיור בכיכר קומרסיו ולסיימו בטירה. בדרך למעלה אל טירת סאו ז'ורז'ה הדרכים הופכות לרחבות, מטופחות ומכובדות יותר. יש שם מרכזי אמנות, מסעדות וכמה מלונות שמשקיפים על פני העיר כולה. הכול שם נקי, מודרני ומזמין.

אלפאמה ידועה גם בזכות סגנון השירה הייחודי לפורטוגל – הפאדו (Fado). בערבים ובלילות רצוי להציץ בבתי הקפה הקטנים והמסעדות, שבהם מופעי פאדו מקומיים*.

*שירת פאדו – שיר הנשים המחכות

שירת הפאדו (גורל) המפורסמת של פורטוגל היא סגנון מוזיקאלי ייחודי שמשלב מקצבים שהגיעו מברזיל יחד עם מלודיות ותכנים מקומיים מפורטוגל. זוהי שירתן הנוגה של הנשים המלוות את אהוביהן לים, שירתם של הדייגים והספנים שיצאו למסעות ארוכים והם מבטאים את ה"סיודאד": הצער הנשי, הגעגועים, הדאגה והכאב שמתחילים בשירה חנוקה ומאופקת, ומתפרצים לתוך השיר בכאב.

הלהקה המסורתית מורכבת מגיטרה, גיטרה פורטוגלית בעלת 12 מיתרים, בס וזמרת מובילה. זמרת הפאדו הראשונה להתפרסם בעולם הייתה אמליה רודריגז, ,Amalia Rodrigues מלכת הפאדו, שמתה בשנת 1999.כיום הזמרות הבולטות הן מאריזה (Mariza – Fado em Mim/Fado Curvo) שלוקחת את הפאדו לסגנון מערבי ומתקדם יותר ומולה קטיה גריירו (Katia Guerreiro – Fado Maior) שמשמרת את הסגנון המסורתי וביניהן כריסיטינה ברנקו המנסה לשלב בין חדש לישן.

* בית הפאדו והגיטרה הפורטוגלית (Casa Do Fado E Da Guitarra Portugesa)
תצוגה שעוקבת אחר התפתחות הפאדו, כולל שחזור של מועדון פאדו.
כתובת Largo Do Chafariz De Dentro; שעות פתיחה מידי יום 09:00-17:00

 

מבצר סאו ג'ורג'ה  (Castello De Sao Jorge)

המבנה העתיק ביותר בעיר. הוא ניצב על גבעה שגובהה 110 מטר ועובדה זו הביאה לכך שכאן החלה ההתיישבות עוד לפני הספירה. הגבעה מילאה תפקיד אצל כל הכובשים מהרומאים (מאה ראשונה) דרך הויזיגותים (המאה החמישית), הערבים המורים (המאה התשיעית) ועד הנוצרים שכבשו את המקום במחצית המאה ה-12. בין המאות ה-12 וה-16 שימשה המצודה למגורי המלך. המעבר של חצר המלוכה לעיר התחתית והירידה בחשיבות האסטרטגית של המקום כרסמו במעמדה, המקום הפך לבית סוהר ובשנת 1755 נהרס ברעידת האדמה. חלק נכבד מן הטירה נהרס אך חומותיה ו-18 ממגדליה נשתמרו, ועליהם סובבים ומטפסים התיירים הזוכים לנקודות תצפית לכל כיוון. בשנת 1910 הוא הוכרז כנכס לאומי ובשנים 1938-1944נעשו בו שיפוצים רבים. המתחם הגדול מהווה כיום את אחד האתרים האטרקטיביים ביותר בעיר. יש בו גנים, חומות, נקודות תצפית עם הסברים על העיר, והשוטטות בו נעימה. נכנסים לתוך חצר פנימית ובה תותחים ונקודות תצפית על העיר שלמטה. מצד ימין שרידיו של ארמון שכיום מתקיימת בו תצוגה (מולטימדיה) עלההיסטוריה של העיר, בית קפה ומסעדה. משם מגיעים למבצר ששרדה ממנו החומה החיצונית על מגדליה הרבים.אחד מהם נקרא מגדל יוליסס ובו מופעל פריסקופ. באמצעות הפריסקופ מוקרנות תמונות של העיר (360 מעלות) ובמקביל מושמעים הסברים בשלוש שפות (פורטוגלית, אנגלית וצרפתית).

 

הקתדרלה של ליסבון (Largo Do Se)

ליסבון הייתה מושבה של פטריארכיית ליסבון מאז המאה הרביעית. בתקופה שלטון המוסלמים עמד במקום מסגד. לאחר הכיבוש הקתולי הוכתר צלבן אנגלי כבישוף של העיר, והקתדרלה נבנתה במקום בו עמד המסגד של ליסבון.

המבנה הראשון של הקתדרלה נבנה במאה ה- 12בסגנון רומנסקי, והתגאה בבעלותו על שרידיו של וינסנט הקדוש מסרגוסה, הקדוש הפטרון של ליסבון. בסוף המאה ה-13 המלך דיניש מפורטוגל הוסיף לקתדרלה קלויסטר גותי, ויורשו אפונסו הרביעי הסב את הקפלה הראשית לפנתאון מלכותי בסגנון גותי כדי שישמש אותו ואת משפחתו.

הקתדרלה סבלה ממספר רעידות אדמה במשך המאות, אך רעידת האדמה הקשה ביותר הייתה הרעידה של 1755 שבה נהרסה כליל הקפלה הראשית שהוסבה לפנתאון. הקלויסטרים וקפלות נוספות נחרבו גם הן בעקבות רעידת האדמה והשריפה שאחריה. הקתדרלה נבנתה מחדש באופן חלקי בתחילת המאה ה-20 והוענק לה המראה הנוכחי שלה כיום. בשנים האחרונות החצר המרכזית של הקלויסטר כבר נחפרה והיא מראה סימנים של התקופות הרומיות, הערביות וימי הביניים.

החזית הראשית של הקתדרלה מזכירה בצורתה מבצר, עם שני מגדלים המתנשאים מעל הכניסה וצריחים המתנשאים מעל הקירות. המראה המאיים של הקתדרלה, הניכר גם בקתדרלות פורטוגזיות אחרות מאותה תקופה, הוא שריד מתקופת הרקונקויסטה, כאשר הקתדרלה יכלה לשמש בסיס להתקפה על האויב בעת המצור על ליסבון.

מאחורי החיצוניות הלא מחמיאה אפשר למצוא אוצרות ממש, כמו למשל אגן הטבילה שבו הוטבל סן אנטוניו מפדואה ב-1195 או הקפלה הגותית של ברתולומיאו ג'הנס מהמאה ה-14. פריטים אחרים בעלי חשיבות הם פסל אבוס בו שוכב ישו התינוק, פרי עבודתו של הפסל הפורטוגלי מהמאה ה-18 Machado de Castro והסרקופג  מהמאה ה-14 של Fernandes Pacheco. יש בה חדר אוצר עם תשמישי קדושה, שער רומנסקי, קפלה מרכזית, מזבח מרכזי בסגנון הבארוק וחצר פנימית. בחצר הפנימית התגלו בין היתר שרידיםמוסלמיים שעליהם הוקמה הכנסיה ומיכל לאחסון מים. בצד הקתדרלה נמצא מנזר שנבנה במאה ה-14 על ידי המלך דיניש, מבנה בסגנון רומנסקי עם עמודים מעוטרי פרחים, עיטורי פרזול ומצבות אבן עם כתובות עתיקות.

 

כנסיית סאן ויסנטה (Igreja Y Monasterio Da Sao Vicente De Fora)

 הכנסייה הוקמה בשנת 1147 לציון סילוק המורים מליסבון. בתקופה זו הייתה זו כנסייה מחוץ לחומות העיר ומכאן בא שמה ( פורה = מחוץ) . בסוף המאה ה-16 החליט המלך פיליפ מספרד, ששלט בפורטוגל, על בנייתה מחדש של הכנסייה בסגנון הרנסנס. מלאכת הבנייה נמשכה עד 1629. ואז שימשה יותר בתור ארמון הארכיבישופים של ליסבון מאשר בתור כנסייה. ברעידת האדמה הגדולה של שנת 1755 קרסה כיפת הכנסייה ונפלה פנימה.

בית ברגאנצה שלט עד שנת 1910, עם התמוטטות המונרכיה בפורטוגל, מנואל השני והמלכה האם אמליה ברחו לאנגליה. גופותיהם הוחזרו לכאן לקבורה לאחר מותם. מנואל השני מת בשנת 1932 ואמליה, אם המלך בשנת 1951. בכנסייה זו קבור גם בעלה של אמליה המלך קארלוס הראשון ובנה הנסיך פיליפה, שניהם נרצחו בכיכר המסחר בשנת 1908. עובדה זו של מצבור קברים של אישים לבית ברגאנצה הופכת את הכנסייה הזאת לבעלת אופי של פנתיאון לבית ברגאנצה.

בכנסייה מוצב פסלו של ישו, יצירת אמנות שהובאה מגואה, פרובינציה פורטוגזית לשעבר, מהמאה ה-18. אבל הסיבה העיקרית לביקור בכנסייה זו היא היותה אחת הכנסיות היותר מעוטרות באריחי אז'ולז'וס, כמיליון אריחים מעטרים את הקירות, כשחלק מהם מתארים את משלי לה פונטיין.

מוזיאון האז'ולז'וס  (Museu Nacional Do Ajulejo)

אריחי הקרמיקה המאוירים – האזולז'וש (AZULEJOS) מכונים כך על שם הצבע הכחול המאפיין אותם (אזול – פירושו כחול בפורטוגזית, ויש אומרים שהמקור הוא דווקא בערבית – אבן חלקה נקראת בערבית אזולאי).  את תרבות האריחים אימצו הפורטוגלים מהמוּרים (תושבי פורטוגל המוסלמים), שהם עצמם הביאו אותם מן העולם הערבי. המאות ה-15 וה-16, עידן התגליות בניצוחו של אנריקו הספן, היו תקופת עושר ושגשוג בה משלחות רבות יצאו מנמל בלם שבליסבון אל העולם החדש: לדרום אמריקה, לאפריקה, לסין. פורטוגל הפכה אימפריה, והממלכה הקטנה התעשרה. לכן אריחים רבים מושפעים לא רק מהסגנון הגיאומטרי המוסלמי אלא גם מהצבעוניות הכחולה של הקרמיקה הסינית, ומדמויות של חיות ופרחים שהגיעו מאמריקה ואסיה.

כיום, האריחים היפים ביותר אינם דווקא אלו שהשתמרו היטב על קירות הארמון המלכותי בסינטרה, עיירה קטנה ליד ליסבון. היופי העז והמרשים ביותר הוא דווקא ברחובות העיר המתפוררים, בתחנות הרכבת והמטרו, על המדרכה ובבתי הקפה. האריחים המצוירים הפכו לאמנות יומיומית, הנגישה לכולם. כל בנין כמעט בפורטוגל מקושט באריחי קרמיקה מצוירים, לעיתים בדוגמא גיאומטרית, לעיתים בדמויות אנושיות כחלחלות.רצף האיורים המאוירים על גבי אריחים בודדים, יוצרים סיפור – שנושאו נלקח בדרך כלל מתוך ההיסטוריה הענפה של פורטוגל.

האריחים החשופים לאוויר וללחות נראים משומשים, מהוהים, ובזה יופיים. בחלק מהבניינים נוצר פסיפס מעניין של דוגמאות שהתווספו לחזית הבנין לאורך השנים. גם כיום אמנים מודרנים פורטוגזים מתמחים בציור אריחים, ויוצרים מסורות חדשות, המחפות את קירות ובתי עירם. היופי שבעודף בצבעים, עודף הדוגמאות, וההרמוניה בה הם מתמזגים, מציע אפשרות אחרת למודרניות: עיצוב המבוסס על עושר ומגוון ולא על אחדות וניקיון.את האריחים המאוירים הנפלאים האלה, אפשר למצוא ברחבי פורטוגל וגם במוזיאון מיוחד שהוקדש לכך, מוזיאון האזולז'וס.

המוזיאון שוכן במנזר מאדרה דה דאוש (Madre de Deus) שנוסד בשנת 1509 והוא כולל גם מספר חצרות מרוצפות באריחים.המבנה המשמש כיום כאכסניה למוזיאון, מעניין כשלעצמו, והאריחיםשמוצגים בו מהווים תצוגה עשירה ומגוונת. מוצגים בו ציורים ותמונות, אריחיםממקומות שונים באירופה לצד עבודות מהמאה העשרים. במקום מוסברת יפה התפתחות האמנות הייחודית מהגעתה לפורטוגל במאה ה-15 ועד ימינו, ומוצגים הסגנונות שהושפעו מתקופות ומאמנויות שונות, כמו הסגנונות המוסלמיים (סגנון המודחאר*) וההולנדיים או סגנונות הרנסנס והבארוק. אל תחמיצו את האכסדרה הגדולה שבה מוצגת תמונת העיר לפני רעידת האדמה, על שלל ארמונותיה וכנסיותיה.
* ביטוי מעניין במיוחד למפגש בין נוצרים, מודחארים ויהודים ישנו בסגנון המודחארי הנפוץ באדריכלות ובפיסול האדריכלי בכל רחבי ספרד הנוצרית מהמאה ה-12 ואילך. לאחר הכיבוש הנוצרי נשארו מוסלמים רבים בספרד. אלו שנשארו נאמנים לאסלאם נקראו "מודחארים", ואלו שבחרו להתנצר נקראו "מוריסקוס". הם הורשו להישאר בספרד אך היו תחת השגחה מתמדת. הם נרדפו על ידי פיליפה השני, התמרדו בשנת 1568 ולבסוף הושמדו ברובם בידי האינקוויזיציה. המודחארים התמחו בבנייה בלבנים, בעבודות סטוקו (טיח) ובעבודות עץ, והשכילו לשלב את הסגנון המורי עם סגנונות נוספים שהיו מקובלים בסוף ימי הביניים.בשעה שהקתדרלות בערים הגדולות נבנו ועוטרו בסגנון רומנסקי וגותי, המקובל באירופה הנוצרית, הטביעו בעלי מקצוע מודחארים את חותמם בכנסיות קטנות בערים גדולות, ובסוגי בנייה שונים בערים קטנות באזורים כפריים ובבנייה חילונית. הבנאים המורחארים החזיקו במסורת הבנייה ובסגנון האסלאמי של העבר והעשירו אותו תוך כדי זיקה הדוקה אל הסגנונות שהיו מקובלים בזמנם באנדלוס ובצפון אפריקה. בשנת 1609 גורשו המוריסקוס הנותרים, ואגב כך חוסלה בהדרגה תרבות המורים בספרד, שתרומתה המשמעותית לתרבות המערב-אירופאית אינה ניתנת לשיעור.

רחוב היהודים ז'ודיאריה  (Rua da Judiaria)

ברובע אלפמה גרה האוכלוסייה היהודית של ליסבון עד לגירושה מפורטוגל.
הידיעות הראשונות על ישיבת יהודים בפורטוגל הן מהמאה ה-12 וכבר אז היה רובע יהודי בליסבון. במאה ה-14 הואשמו היהודים הואשמו בהבאת המגפה השחורה אך השלטונות הצליחו למנוע מההמונים לפגוע ביהודים עד לשנת 1449, שבה נערכו פרעות קשים ביהודי ליסבון שהיוו את הקהילה הכי גדולה של יהודי פורטוגל.
ב-1492, כשיהודי ספרד גורשו, חיו בפורטוגל כ-30,000 יהודים, בתוך אוכלוסייה של כמיליון תושבים. מגורשי ספרד שהיגרו לפורטוגל שינו את משקל היהודים באוכלוסייה בצורה משמעותית: ההערכה היא שהקהילה היהודית גדלה בכ-70,000 איש, עד לכ-10% מהאוכלוסייה הפורטוגזית. מתוך המהגרים, שהוגדרו בכלתי חוקיים וכעבדי המלך, הותר רק ל-600 בתי אב להישאר בפורטוגל למשך שנה באופן חוקי, תמורת כופר גדול לשלטון. ילדיהם של אותם יהודים עבדי-המלך נלקחו מהם, בהוראתו של מלך פורטוגל ז'ואאו השני, ונשלחו לאי סאו טומה שלחופי אפריקה, שהיה חלק מהאימפריה הפורטוגלית, על מנת שיעבדו במטעי הסוכר שבו. בשנת 1469 נשא המלך מנואל הראשון את איזבל, בתם של פרננדו ואיזבלה מלכי ספרד, ובמסגרת הנישואים כפתה המלכה הצעירה על המלך לגרש את היהודים מפורטוגל. באותה תקופה החלה פורטוגל לעלות כמעצמה עולמית, ומנואל היה מעוניין ביכולותיהם, בקשריהם ובכספם של היהודים שבממלכתו. בלחצם של מלכי ספרד ושל שרים בממלכתו הוציא לבסוף מנואל צו גירוש בדצמבר 1496, אך באמצעות שורה של פעולות הפך בשנת 1497 את הקערה על פיה: הטבלתם במרמה, יחד עם חטיפת ילדים נוספים ושורה של הבטחות כלכליות, גרמה לרבים מהיהודים להישאר בפורטוגל, אם כי לא כיהודים. המרתם הגורפת של יהודי פורטוגל לנצרות, בשונה מתהליך הארוך שעברו יהודי ספרד, הביאה לכך שרובם לא אימצו את הנצרות באמת ובתמים אלא המשיכו לשמור על יהדותם, בצורה כזו או אחרת בסתר. בשנת 1498 קבע המלך שיהדותם של יהודים שממירים את דתם לנצרות לא תיבדק או תיחשד למשך עשרים השנים הבאות, וב-1499 הוא אסר על יציאת יהודים מפורטוגל.

הטמעתם של יהודי פורטוגל בחברה הנוצרית לא התקבלה בצורה חלקה באוכלוסייה המקומית. משקלם של החברים החדשים באוכלוסייה היה גדול מאוד, ורבים מהם תפסו עמדות כח ושלטון. דרשנים ומטיפים סבבו ברחבי הממלכה ודיברו כנגד הקונברסוס, היהודים שהמירו את דתם, ותלו בהם את צרותיה השונות של פורטוגל. בשנת 1506 היכתה מגפה בליסבון, המלך נמלט אל מחוץ לעיר וההמון הזועם טבח בקהילת הנוצרים החדשים שבעיר. בעקבות הטבח ביטל מנואל את איסור היציאה מפורטוגל. האינקוויזיציה הפורטוגלית הוקמה בשנת 1536, והחלה להעלות אשמים על המוקד משנת 1540.

באופן פורמלי לא נותרו יהודים בפורטוגל, אולם רבים מהיהודים שם שמרו בסתר על זהותם היהודית. רבים מהאנוסים בפורטוגל היגרו למרוקו סלוניקי, אמסטרדם, ברזיל והאימפריה העות'מאנית, וחזרו לדת היהדות. עקב מספרם הקטן יותר הם היו ידועים פחות מיהודי ספרד. האוטו דה פה (מעשה האמונה – הענשת כופרים בכיכר העיר) האחרון נעשה בפורטוגל בשנת 1791 והאינקוויזיציה נסגרה סופית בשנת 1821.
רובע אלפמה שימר הרבה מאוד אלמנטים יהודיים. קודם כל הרחוב הראשי שלו נקרא רחוב היהודים, ז'ודיאריה. יש בו סממנים יהודיים בולטים ואת התייר הישראלי הם אפילו מרגשים.

עוד ברובע אלפאמה

* בית הנקודות (Casa Dos Bicos): בית שנבנה בשנת 1523 ושחזיתו מזכירה כרית סיכות. הבית נבנה בהוראתו של בנו של אפונסו דה אלבקרק, שהיה המשנה למלך הודו. הארכיטקטים Santa Rita Fernandes ו Manuel Vicente עיצבו את החזית בהתאם למגמות בארכיטקטורה האירופית (הדוגמאות ששימשו כהשראה היו מאיטליה) של תחילת המאה ה-16. הבית ניזוק ברעידת האדמה בשנת 1755, אך שרד ושוחזר בשנת 1981 בהתאם לעיצוב המקורי. כיום הבית מתפקד כמשרד ולכן אינו פתוח לקהל, אך ניתן לצלמו מבחוץ.

* כיכר סנטה לוצ'יה (Santa Lucia): בכיכר יש מרפסת תצפית על חומת העיר הערבית ועל קירות כנסיית סנטה לוצ'יה, התצפית היא ממרפסת שמדרום לכנסיה. בחלק שמדרום לכנסיה יש בריכה ולידה קיר עם אריחי אזולז'וס.

* שער השמש (Largo Das Portas Do Sol). אחד משבעת השערים לרובע הערבי,ניצב מצפון לכנסיית סנטה לוצ'יה. אחד המקומות בעיר שמספק תצפית מרהיבה. בכיכר יש ריכוז של בתי קפה שמאפשר שילוב בין מראות יפים וכוס קפה קטן (Bica).

* הפנתיאון הלאומי  (Panteao Nacional): מאז 1966, הפנתיאון הלאומי נמצא במבנה של כנסיית Santa Engarcia יש כאן מצבות שיש של דמויות מפתח בפוליטיקה ובתרבות המקומית (וסקו דה גמה, אנריקה "הספן", הגנרל אומברטו דלגאדו ואמליה רודריגז). מומלץ לטפס לגג המבנה, יש משם תצפית נהדרת על רובע אלפאמה.

 

כדאי מאוד לטייל בליסבון ולהחזיק ביד (לקרוא אותו קודם) את ספרו של ז'וזה סרמאגו, שנת מותו של ריקארדו ריש, תרגמה מפורטוגזית מרים טבעון, הספריה החדשה, 1996.

הספר עוסק באחד ההטרונימים של המשורר פסואה, ומתאר את ליסבון בחיוניות רבה, רחוב אחר רחוב. פשוט תענוג לקרוא את הספר ואחר כך לטייל בעקבותיו.