העץ הבוכה

סרי לנקה משופעת בג'ונגלים טרופיים, במטעי תה ובמטעי גומי. בשבילי באופן אישי היתה זו חווייה מיוחד במינה לראות מטעי גומי ולראות את הפקת הגומי מהעץ. כשהייתי נערה קראתי את ספרה של ויקי באום "העץ הבוכה". ויקי באום (הדוויג באום. 1888-1960. סופרת יהודיה-אוסטרית. מ-1931 היתה בארה"ב) כתבה כחמשים ספרים שכמה מהם גם הוסרטו (כגון 'גרנד הוטל'-1929), אבל "העץ הבוכה" היה אחד מספריה החזקים ביותר. הוא עסק בתולדות הגומי, הפקתו וייצורו באמצעות סיפוריהם האישיים (הבדויים) של אנשים שחייהם היו כרוכים בהפקת הגומי ובייצורו. הספר השפיע עלי מאוד, ולכן לראות את הפקת הגומי מהעצים בסרי לנקה היתה בשבילי חווייה חזקה ביותר.

תולדות הגומי – התחלה

לפני מאות שנים מצאו ילידי האמזונס עץ מוזר שמתחת לקליפתו טפטף מיץ חלבי. העץ הזה כונה על ידי האינדיאנים קהוצ'י, שמשמעותו "העץ הבוכה". אך בני אירופה שיבשו את השם וקראו לו קאוצ'וק. וכך נקרא העץ הזה גם היום, אולם שמו המדעי הוא הואה ברזילינזיס. מיץ חלבי זה נקרא לטקס, וכאשר עושים חריץ בקליפת העץ נוטף ממנו נוזל זה אשר משמש ליצור גומי. הלטקס נאסף בספלים קטנים ולאחר מכן מועבר לכלי גדול. כדי שהחומר הזה יתקרש ויהיה מוצק נהגו ילידי ברזיל לטבול מקל בנוזל ולהחזיקו מעל להבה עד שהוא התקשה. אחר כך הם טבלו את המקל בלטקס פעם שניה והמשיכו לקלות אותו. הם המשיכו כך עד שבקצה המקל התקבל כדור גומי גדול. עצי הקאוצ'וק לא נהרסים ונותנים את מיצם כל יומיים, בלי הפסקה במשך עשרות שנים. למרות שמולדת עצי הקאוצ'וק היא באגן האמזונס באמריקה הדרומית, המטעים הגדולים ביותר של עצים אלה נמצאים באסיה הדרום מזרחית. זה קרה תודות להנרי ויקהם, שבשנת 1876 ביקר באגן האמזונס והביא לאנגליה 100,000 זרעים של עצים אלה. מנטיעות שהועברו לבריטניה התפתחו המטעים העצומים בציילון (היא סרי לנקה של היום), מלאיה והודו. בעקבות הבריטים גם במדינות נוספות נטעו מטעים גדולים.

תולדות הגומי – התפתחות

כיום, הגומי נעשה בדרך כימית. מערבבים את הלטקס עם מים ולתערובת זו מוסיפים מעט חומצת-חמץ. כתוצאה מתהליך זה מופרדים החומרים הקשים מהחומרים הנוזלים מהלטכס, ונוצרות שכבות עבות של גומי. לאחר מכן הגומי מועבר למכונות גלילים בהם הגומי נסחט כדי להוציא את שארית הנוזלים. גומי טבעי זה עדיין לא טוב לשימוש כי בחום הוא נמס ונעשה דביק, ולעומת זאת בקור הוא נעשה קשה מדי ופריך. אך כאשר קולים את הגומי עם תוספת גופרית, הגומי נהיה חזק ולא מושפע משינויי חום וקור. תהליך זה של שיפור איכות הגומי בעזרת גופרית התגלה על ידי ממציא אמריקאי בשם צ'רלס גודייר בשנת 1839. תהליך זה נקרא גיפור. ניצול הגומי בברזיל הביא כמעט להכחדתו המלאה והיו אלה האנגלים שהעבירו את זרעי העץ לדרום מזרח אסיה. כיום 90% מהגומי הטבעי מופק במטעים הנמצאים באיים ובחצי איים של דרום-מזרח אסיה: תאילנד, אינדונזיה, מלזיה (אלו מכונות "שלוש הגדולות"). יצרניות גומי טבעי נוסף הן: הודו, סין, הפיליפינים, ויאטנם וסרי לנקה. ומאז מלחמת העולם ה-2 גם ארצות מערב אפריקה: ניגריה, ליבריה, חוף השנהב וקמרון. בעברית גומי נקרא גם צמג והוא החומר הגמיש ביותר בעולם. הוא מבודד חשמלי, כלומר יש לו התנגדות רבה לחשמל, והוא בלתי חדיר למים. לגומי שימושים רבים כגון כלי הלבשה והנעלה אטימים, צמיגים, צינורות, צעצועים, מכשירים רפואיים ועוד. בשנים האחרונות גדל הביקוש לגומי טבעי על ההיצע. את הפער בין ביקוש להיצע ממלא הגומי הסינתטי. גומי סינתטי הוא חומר דמוי גומי, המיוצר מפחם, נפט, גז טבעי ואציטלן. עמיד בשינויי חום יותר מגומי טבעי וחזק ממנו. רוב הגומי המשמש היום את עולם הרכב הוא גומי סינתטי. עם "המצאת" הגומי הסינתטי הוא יוצר אצל צרכניות הגומי הגדולות (ארה"ב, יפן, צרפת, גרמניה, בריטניה ואיטליה) – דבר שצמצם את תלותן במקורות הגומי הטבעי. היום גם גומי סינתטי (כמעט כמו כל דבר אחר… ) מיוצר ונרכש בעיקר במזרח.

מפיקי הגומי בברזיל – הסרינגרוס

הדרך הטובה ביותר ללמוד על תולדות הפקת הגומי בברזיל, מולדתו המקורית, היא לצפות בסידרת הדרמה הברזילאית המעולה "אמזוניה". הסדרה פורשת בפנינו תקופה של 100 שנים במחוז אקרי שבאזור האמזונס בברזיל. ספינות עמוסות אנשים מגיעות לאזור הנידח עם חלום לעבוד ולהתפרנס בכבוד מהגומי המופק מהעצים בעבודה קשה. אלא שהאנשים הפשוטים שמגיעים לשם מגלים עד מהרה עד כמה הם מנוצלים על ידי אילי הגומי ובעלי ההון, עובדים עבודה פיזית קשה וחשופים לסכנות שונות. במקביל, מתברר שמחוז אקרי לא ממש מהווה חלק אינטגרלי מברזיל. הבוליביאנים מבקשים לספח אותו, וכך מתחילה שורה של מאבקים על עצמאות והגדרה לאומית, לצד מאבקים על פרנסה הוגנת וחלקת אדמה. בסופו של דבר מחוז אקרי מסופח לברזיל, אך נשאר רחוק מלב האומה, ונראה שאף אחד לא מתעניין בו וב"סרינגרוס"- האנשים שחיים בו (ונקראים על שם עץ הגומי סרינגרו). כשמחירי הגומי צללו בעקבות פיתוח הגומי הסינטטי, ואילי הגומי הסתלקו, מצבם של הסרינגרוס רק הורע, כשהם גורשו באכזריות ובאלימות על ידי הבעלים החדשים של האדמות, שרצו לשרוף את היערות ולהקים באזור חוות בקר. וכדי לגרש את תושבי המקום הם לא היססו לשרוף ולהרוס בתים שבהם גרו משפחות מרובות ילדים. הסדרה שמה דגש על שיקו מנדס, פועל גומי פשוט שצומח תוך כדי המאבק ללוחם מעמדי ומנהיג. שיקו מנדס הוצג כדמות מאוד אנושית, איש משפחה אוהב, אבל גם כזה שמקריב מעצמו למען מה שהוא מאמין בו. שפועל בדרכי שלום וברוגע גם מול האנשים האכזריים והאלימים ביותר, ומשדר הרבה חום אנושי וראייה לעתיד. בשלב מסוים הוא הבין שהסרינגרוס לא מעניינים אף אחד בברזיל ומחוצה לה, אבל איכות הסביבה דווקא כן, ואז הוא הבין שהמטרות הללו משתלבות יחדיו וקידם את שתיהן גם יחד. מנדס עשה את הבלתי יאמן, ובעזרת עיתונאים ופעילי איכות סביבה יצר קשר עם אנשי מפתח בחו"ל (כולל בנקים שסירבו לאשר הלוואות למטרות שפוגעות ביערות בברזיל), וקידם החלטה היסטורית לפתוח מעין "שמורת גומי" לסרינגרוס. זה היה מקרה קלאסי של "אין נביא בעירו". מנדס זכה לפרסים ולהכרה בכל העולם, אבל בברזיל לא ממש לקחו אותו ברצינות, וכך נרצח על ידי בעלי ההון שפעילותו העמידה בסכנה את האינטרסים שלהם.

מוזיאון הגומי במנאוס, ברזיל (Museu do Seringal Vila Paraiso)

המוזיאון נמצא במרחק של חצי שעה של שייט בסירת מנוע ממרינה דווי בפונטה נגרה שבמנאוס. המוזיאון מתעד ומציג את תעשיית הגומי של האמזונס, שמרכזה היה באזור מנאוס, ששגשגה במאה ה-19 ודעכה בסוף המאה. המוזיאון כולל את ביתו של איל גומי, על כל תכולתו, כנסייה קטנה שהיתה מרכזם הפולחני של העובדים, ומבנה מוזיאוני של חנות שבה מוצגים כל הכלים ואופני התעשייה השונים. מדריכים מציגים את שלבי התעשייה, כשהם מדגימים בעזרת עצי הקאוצ'וק הצומחים באזור המוזיאון, את אופן "חליבת" העץ. היום תעשיית הגומי בברזיל היא מוצג מוזיאוני בלבד.

עץ קאוצ'וק "נחלב" במוזיאון

עץ קאוצ'וק "נחלב" במוזיאון

מטעי הגומי בסרי לנקה

הגומי הובא לסרי לנקה על ידי הבריטים, כשהביקוש למוצריו גבר ומטעי הגומי בברזיל לא עמדו בקצב. הבריטים הפיצו את הגומי בכל מושבותיהם במזרח וניצלו את העובדים המקומיים הזולים לטובת רווחים לאימפריה הבריטית. גם היום חלק מהמטעים בסרי לנקה עוד שייכים לבעלי הון בריטיים, אבל רובם שייכים לבעלי הון מקומיים, שממשיכים לנצל את העובדים במשכורות רעב ובתנאי עוני. המטעים משתרעים על פני שטחים עצומים ושיטות העבודה נשארו כשהיו: חורצים בקליפת העץ, תולים כלי שיאסוף את השרף הנוזל, אוספים אותו ומעבירים אותו לבית החרושת. כשרואים את האנשים האלה בעבודה מבינים שבמקומות מסויימים בעולם שום דבר לא השתנה. ממשיכים בעבודה המסורתית, הידנית, ממשיכים לשלם מינימום ולהרוויח מקסימום. "מה שהיה הוא שיהיה ואין חדש תחת השמש".

במטעי הקאוצ'וק בסרי לנקה

במטעי הקאוצ'וק בסרי לנקה

השאר תגובה