סרביה: עבר, הווה, עתיד

בְּתוּלַת קוֹסוֹבוֹ

מֻקדָם בְּתולַת קוֹסוֹבוֹ קָמָה,

עִם צֵאת הַשּׁחַר בְּיוֹם אָלֶף

עוֹד לֹאּ זָרְחו קַרְנֵי הַשֶּׁמֶשׁ

שׁולֵיּ גְלִימָה אָחוֹר הִטִילָה

שַׁרְוול עַד הַמַרְפּק הִפְשִׁילָה

כִּכּר חַלָה נָתְנָה עַל שֶׁכֶם

ושְׁנֵי כַּדי פָּז בְּיָדֶיהָ,

בְּכַד אֶחָד צְלולִים הַמַיִם

ובְכַד שׁנִי אָדֹם הַיַיִן.

פָּנְתָה אֲזַי אֶל שְׂדֵה קוסוֹבוֹ

בִּקְּשׁו עֵינֶיהָ אֶת הַנָּסִיך

תוֹעֶה בֵּין חַלְלֵי בְּנֵי חַיִל,

ולְעֵת תִרְאֶה גִבּוֹר פָּצועַ-

פְּצָעָיו תִרְחַץ בְּמֵי הַכַּד,

תַּאֲכִילֶנּו בְּפַת לֶחֶם

וּבְכוֹס שֶׁל יַיִן תְּקַדּשֵׁהו….

שירת קוסובו: מבחר הבלדה הסרבית, תרגום, עריכה ומבואות: אריה סתיו, עמ' 184

נדפס בישראל, תשס"ט  2008 © כל הזכויות שמורות למחבר ולבית ההוצאה לאור אריה ניר הוצאה לאור בע"מ

בתולת קוסובו עטיפת הספר

בתולת קוסובו
עטיפת הספר

אירוע מכונן – קרב קוסובו

בכל קורותיה לא הייתה סרביה יחידה לאומית מאוחדת. בפרק הזמן של המאות המקדימות את התבוסה בקרב קוסובו (1389) והכיבוש העות'מאני, מלך סרביה לא היה אלא לכל היותר ראשון בין שווים, וגם זאת בתנאי שניחן בעוצמה הנדרשת לכפות על נתיניו אחדות לאומית הדרושה לניהול הממלכה. ואכן, ספק אם קיימת דוגמה טובה יותר לפלגנות הפיאודלית של מלחמת הכול בכול מן המקרה הבלקני עם סרביה במרכזו. הכול בחשו בקלחת רותחת זו, ממלכת ביזנטיון – לא אחת בברית עם האויב הטורקי – היוונים, מלכי בולגריה ונסיכיה מדרום, ההונגרים מצפון. אולם המרכיב המרכזי של השנאה ההדדית בא, כרגיל, מבין הסרבים עצמם.

סרביה כיחידה לאומית מונה את קורותיה החל מן המאה השמינית. במחצית השנייה של המאה האחת־עשרה (1077), לאחר שעלה בידה להיחלץ מן השעבוד לאימפריה הביזנטית, קמה ממלכת סרביה הראשונה, ובפרק זמן של 300 שנים בקירוב התייצבה ככוח מרכזי בחצי האי הבלקני, ההולך מחיל אל חיל בכיבושיו וניצב מול הכיבוש העות'מאני. נקודת המפנה המרכזית היתה קרב קוסובו משנת 1389, שבו הביס הסולטאן מוראד את גייסות הסרבים בפיקודו של הצאר לזאר, וסרביה כולה נפלה בידי הפולש המוסלמי. מלכי סרביה הפכו לנתיני הסולטאן הטורקי. האוטונומיה היחסית תחת העול העות'מאני נמשכה 150 שנים לערך, אולם זאת תוך כדי שחיקה אטית של מוסדות השלטון העצמאיים ומידת שעבוד הולכת וגדלה. בשנת  1540 קרסה סופית גם מידה צנועה זו של עצמאות, וסרביה אבדה את עצמאותה לפרק זמן של 340 שנים בקירוב. רק ב-1878 זכתה לקום מחדש, ורק עם קץ מלחמת העולם הראשונה זכתה להתאחד. קרוב לחמש מאות שנות שעבוד מוסלמי נתנו את אותותיהן בצורות שונות שהשאירו את רישומן עד היום.

קרב קוסובו בתמונה מן הכרוניקה המאויירת של איוואן האיום

קרב קוסובו בתמונה מן הכרוניקה המאויירת של איוואן האיום

לקרב המכריע בקוסובו קדמה שורה של ניצחונות מוסלמיים בבולגריה, שהגיעו אל שיאם בשנת 1388, עם הפיכתה של בולגריה למדינת חסות עות'מאנית. עתה נפתחה הדרך לכיבוש יתרת הבלקן. הקרב נערך ביום ויטוס הקדוש, ה-28 ביוני 1389 על פי הלוח הגרגוריאני, בין צבאות הסרבים ובני בריתם הבלקנים לבין האימפריה העות'מאנית. הנסיך הגדולKnez) ) של סרביה, המכונה בכמה מן הבלדות "צאר", הוא לזאר חרבליינוביץ (Hrebeljanovic) קיבל מן הסולטן העותמאני, מוראד הראשון, אולטימטום ברור לפיו עליו לוותר על כס שליט סרביה או להילחם ולנחול תבוסה, זאת לאור העדיפות הצבאית של גייסות המוסלמים. לזאר בחר במלחמה, וגייס צבא שלא עלה בגודלו על מחצית הצבא העות'מאני. גייסותיו, אשר כללו יחידות מבוסניה ושכירי חרב סקסונים, נעדרו פיקוד אחיד, נפלו ברמת החימוש וההצטיידות מגייסות האויב, וחסרו תגבורת. המפלה הייתה אפוא צפויה מראש. הקרב נערך בשדה קוסובו ,(Polje Kosovo) הוא שדה הקיכלי kos) פירושו קיכלי בסרבית(, מישור רחב ידיים לגדות נהר סיטניצה.

במהלך הקרב יצא מילוש אוביליץ', מן הנועזים שבלוחמי לזאר, במסווה של עריק סרבי, אל אוהלו של הסולטאן מוראד. לאחר שהתקבל על ידי השליט המוסלמי, שלף  אוביליץ' את פגיונו המוסתר והרג את הסולטאן. בנו של הסולטאן נקם את מות אביו. עם התבוסה בקרב קוסובו נחרץ גורלה של סרביה לחמש מאות שנות שעבוד, וסטפן לזארוביץ', בנו של לזאר, היה לווסל של הסולטאן בייזיד, בנו של מוראד.

מילוש אוביליץ' Aleksandar Dobrić (Alexander Dobrich) - Belgrade National Museum

מילוש אוביליץ'
Aleksandar Dobrić (Alexander Dobrich) – Belgrade National Museum

קרב קוסובו הוא האירוע ההיסטורי המכונן עד היום של התרבות הסרבית. בלדות, ספרים, שירים, היסטוריה למידה – אין סרבי שלא יודע בעל פה את שמות כל הלוחמים הגדולים, את פרטי האירועים הטראומטיים שהכניסו את סרביה לחמש מאות שנים של כיבוש עות'מאני מוסלמי.

 

יוגוסלביה

 

יוגוסלביה  (ארץ הסלאבים הדרומיים) היה שמן של שלוש ישויות פוליטיות שהתקיימו ברציפות, אך באופן נפרד, החל משנת 1918 ועד לשנת 2003 בדרום-מזרח אירופה.

לאחר התמוטטות מפריה האוסטרו-הונגרית בתום מלחמת העולם הראשונה, התאחדו העמים הסלאביים הדרומיים באזור הבלקן (פרט לבולגרים) על מנת ליצור מדינה משלהם. החל משנת 1945 מלחמת העולם השנייה, הוקמה הפדרציה של שש רפובליקות: סרביה, קרואטיה, סלובניה, בוסניה-הרצגובינה, מונטנגרו ומקדוניה. בתוך סרביה היו שתי ישויות נפרדות שהפכו לאזורים אוטונומיים: קוסובו ווויבודיה.

יוגוסלביה החזיקה מעמד בעיקר בזכות נשיאה, יוסף ברוז טיטו ועד מותו בשנת 1980. טיטו הנהיג את מדינתו כדיקטטורה בהתאם לעקרונות הקומוניזם אך שמר על עצמאות מברית המועצות ובשלב מסוים הנהיג כמה אפיונים מקלים על השיטה הקומוניסטית, כמו למשל בתחום חופש תנועת בני האדם, הסחורות והמידע. טיטו דגל בחופש תרבותי ולתושבי יוגוסלביה הייתה הזכות המלאה להיות בקשרים עם המערב בתקופתו. לאחר מותו החלה התרופפות במדינה הפדרטיבית ובשנת 1992 פרשו מהפדרציה ארבע רפובליקות: סלובניה, קרואטיה, מקדוניה ובוסניה-הרצגובינה.

עד שנת 2003 עדיין נמשך האיחוד בין שתי הרפובליקות הנותרות תחת השם סרביה ומונטנגרו. לאחר משאל עם שנערך בשתי הרפובליקות, הכריזה מונטנגרו באופן רשמי על עצמאותה בשנת 2006, וכמה חודשים לאחר מכן הכריזה גם סרביה על עצמאותה. בכך תם סופית עידן הפדרציה והיום יש שש מדינות עצמאיות.

ברית המועצות, בול דואר, יוסיפ ברוז טיטו

ברית המועצות, בול דואר, יוסיפ ברוז טיטו

מלחמת קוסובו

 

כן – שוב אירוע מכונן, ושוב בקוסובו. שורשיה של מלחמת קוסובו נעוצים למעשה בסוף המאה ה-19,כאשר ועדה בינלאומית קבעה את גבולתיה של אלבניה העצמאית. בניגוד להיגיון הדמוגרפי, שהכתיב את צירופה של קוסובו לאלבניה, קבעה הוועדה כי קוסובו, בעלת האוכלוסייה האלבנית-מוסלמית, תהיה חלק מסרביה הנוצרית-אורתודוכסית.

השלב הראשון התרחש בין השנים 1999-1996. זה היה עימות בין כוחות הביטחון של סרביה ומונטנגרו (עדיין יוגוסלביה) ובין צבא השחרור של אלבניה (KLA) ארגון גרילה אלבני אתני ששאף  להתנתק מן הרפובליקה הסוציאליסטית הפדרלית של יוגוסלביה שהתפרקה.

במהלך ניסיונה של סרביה לשמר את שליטתה בבוסניה על-ידי טיהור אתני של בוסניה מבוסניאקים (מוסלמים מבוסניה) עד כדי הפיכתה למיושבת על-ידי רוב סרבי. כ-100,000 בוסנים מוסלמים נרצחו, בין 150,000 ההרוגים במלחמת בוסניה, שהתרחשה בשנים 1995-1992.

ביולי 1995 השתלטו הכוחות הסרבים על העיר סרברניצה ללא התנגדות. אזרחים רבים נמלטו מהעיר לכיוון העיר הסמוכה פוטוקרי. כ-20,000-25,000 פליטים בוסניים הגיעו לפוטוקרי ב-11 ביולי. המחסור הגדול באמצעי מחייה הפך את תנאי החיים בעיר למחפירים. ב-12 ביולי נכנסו חיילים סרבים לתוך ההמון הנמצא בפוטוקרי והוציאו להורג אנשים ללא משפט. עד הצהריים נערמו עשרות גופות ברחובות. הסיפורים על מעשי האונס והרצח התפשטו במהרה, והפחד בקרב האזרחים גבר. בבוקר ה- 12 ביולי ביצעו הסרבים הפרדה בין הגברים לנשים והילדים. הנשים והילדים נשלחו באוטובוסים לצפון שנמצא בשליטה בוסנית, ואילו הגברים נלקחו לבניין שכונה "הבית הלבן" והוחזקו שם. מאוחר יותר הוצאו  הגברים להורג ביריות. למעלה מ-60 משאיות עמוסות בגברים בוסנים נלקחו מסרברניצה לאתרי הוצאות להורג, שם הם נקשרו, עיניהם כוסו והם נורו עם רובים אוטומטיים. דחפורים תעשייתיים דחפו את הגופות לתוך קברי אחים. כ-8,000 גברים הוצאו להורג. ערב פרוץ המלחמה מנתה אוכלוסיית בוסניה-הרצגובינה 4.4 מיליון תושבים, מהם כ-44%) בוסנים-מוסלמים, כ-100,000 מתוכם נרצחו על ידי הסרבים בשנים 1995-1992.

יולי 2011 - מוסלמית מחפשת את ארונותיהם של יקיריה אחרי חשיפת קבר אחים נוסף בבוסניה צילום רויטרס

יולי 2011 – מוסלמית מחפשת את ארונותיהם של יקיריה אחרי חשיפת קבר אחים נוסף בבוסניה
צילום רויטרס

בשנת 1999 פרצה מלחמת קוסובו, בה ניסו הסרבים שוב לבצע טיהור אתני של המוסלמים, אולם הפעם ניצבה מולם מערכה בין לאומית ומנעה מהם מלבצע רצח עם. כוחות נאט"ו הציבו אולטימטום לסרביה – מונטנגרו (שקראו לעצמם עדיין יוגוסלביה) להוציא את כוחותיהם מקוסובו. סמוך למועד פקיעת האולטימטום, החלו הסרבים בגירושם הכפוי של אלבנים מהחבל ובהרס נרחב באזוריו. עם פקיעת האולטימטום פתחו כוחות נאט"ו בהתקפה אווירית על מטרות צבאיות ואזרחיות ברחבי סרביה, בעוד יוגוסלביה מאיצה את גירושם של האלבנים, ש-700 אלף מהם הפכו לפליטים, ורבבות סרבים תושבי קוסובו נאלצים אף הם לעזוב את בתיהם מפחד ההפצצות ותגובת הנגד של האלבנים., כעבור כעשרה שבועות של הפצצות, נעתר מילושביץ' לדרישה להוציא את כוחות יוגוסלביה מן החבל, והוא נמסר לניהולו של כוח צבאי של נאט"ו, תושבי קוסובו חזרו לבתיהם, ונבנו בהדרגה מוסדות שלטון עצמי, שבהם השתתפו בעיקר נציגי הרוב האלבני. בעקבות המלחמה אולצו מאות אלפי סרבים ובני מיעוטים אחרים לעזוב את בתיהם והפכו להיות פליטים. מספר העוזבים מיוני עד אוגוסט 1999 הוערך ב-164 אלף. חלקם עקרו לסרביה גופא, ואחרים עברו למובלעות בתוך קוסובו עצמה, שם הגנו עליהם כוחות האו"ם. התושבים הלא-אלבנים שביקשו לשוב לבתיהם נתקלו באלימות ובאפליה, ורק מעטים הצליחו בכך. בשנת 2014 קבע תובע מטעם האיחוד האירופי כי בכירים באירגון KLA  ביצעו פשעי מלחמה חמורים לאחר השתלטותם על קוסובו, ובכלל זה טיהור אתני של סרבים וצוענים.

הדנובה בבלגרד

הדנובה בבלגרד

סרביה היום

הדברים נכתבים כפי שהם משתקפים בעיניו של אורח לרגע, תייר. סרביה היא המדינה הבלקנית היפה והמוחמצת ביותר באירופה – היא עברה תהפוכות, משטרים וכובשים שונים. רק לאחר שהכריזה על עצמאותה בשנת 2006, הצליחה סרביה לעצב את אישיותה ואת דרכה הרוחנית והפוליטית. ולמרות זאת, רק לאחרונה התחילה לראות המדינה המדהימה הזו את ניצני התיירות.  לסרביה אין מוצא לים. מאז חלוקת יוגוסלביה ובהמשך – הפרידה של סרביה ממונטנגרו (בשנת 2006) הפכה סרביה למדינה יבשתית ללא יציאה לים. עם זאת, יש בה עשרות אגמים, נחלים ונהרות שוצפים. לעמוד בבלגרד במצודה העתיקה, קלימגדן (Kalemegdan), בנקודת התצפית ולהתבונן בנקודת המפגש של נהר הדנובה הענק, עם יובלו, נהר הסווה (Sava), זוהי חוויה שישראלי אינו מורגל בה. אגדה מקומית מתעקשת לטעון שאם מבקשים משאלה כשמביטים במפגש הנהרות – היא תתגשם. אבל, הרי טענה כזאת שמעתי על כל נקודה גיאוגרפית על פני כדור הארץ…

הכניסה למצודת קלמגדאן צילום יח"צ

הכניסה למצודת קלימגדאן
צילום יח"צ

בלגרד (העיר הלבנה), בירתה של סרביה, היא הלב הפועם של המדינה והעיר התוססת ביותר בה ובאירופה כולה. עיר ללא הפסקה, מכנים אותה הסרבים (ואנחנו חשבנו שהעיר ללא הפסקה היא דווקא שלנו..). בעיר ישנם פארקים יפים, מוזיאונים, כנסיות רבות וחיי לילה תוססים. אפשר לראות את הקשר ההדוק של הסרבים לנצרות אורתודוכסית כמעט בכל פינה. כנסיות גדולות בעלות ראשים מחודדים נטועות כמעט בכל מקום, כשבראשם עומדת הכנסייה המובילה והמפורסמת (Sveti Sava) , קתדרלה עצומת ממדים בסגנון ביזנטי.

בלגרד, עיר הבירה של סרביה (ובעבר גם של יוגוסלביה), ידעה מלחמות רבות משחר ההיסטוריה, כיוון שמיקומה הגיאוגרפי הפך אותך לבעלת חשיבות אסטרטגית גדולה. למעלה מעשור מאז הסתיימה המלחמה האחרונה באזור – מלחמת קוסובו – והעיר, כך נדמה, מתחילה לבנות את עצמה לאט לאט. אזרחי העיר השוכנת על גדות הדנובה והסאבה, נחשפים ברוגע להבלי העולם הקפיטליסטי, אך למבקר בה, או ליתר דיוק, למתארח בבתים הפרטיים, בקרב משפחות, יכולה להיות תחושה של מסע במנהרת הזמן לשנות החמישים-שישים. כולם מעשנים, כל היום, בכל מקום, גם בחדרי משפחה קטנים וגם במקומות ציבוריים. על מזון בריאות, מאכלים אורגניים, טבעונות, צמחונות – עדיין לא שמעו כאן. אוכלים שמן, הרבה בצק, הרבה גבינה ובעיקר הרבה בשר, וזה טעים. בלגרד יפה בבנייניה, אבל המרשימים בבנייניה הם דווקא ההרוסים… ברחוב מילושה (Miloŝa)) אשר במרכז העיר בלגרד ניצבים בנייני ממשל שהופצצו על ידי נאט"ו בשנת 1999 בתגובה למעשי הסרבים בקוסובו, שרידים מפויחים שהושארו בחורבנם במתכוון. במלחמת קוסובו שילמו הסרבים של סרביה על מעללי אחיהם הסרבו-בוסנים במלחמת בוסניה ארבע שנים קודם לכן, וגם טיעוניהם המשכנעים ביותר נפלו על אוזניים ערלות. הקהילה הבין-לאומית, ובתוכה מדינות שראוי היה שיבקרו פשעיהן שלהן תחילה, סימנה את סרביה כצד הפושע.  בלגרד היא עיר מוכה וחבולה שעדיין נושמת אהבה. הסרבים הם אנשים אוהבים ואדיבים. על פי האגדה המקומית, נראה כי המדינה ספגה את המהלומה של אלוהים כדי שהסרבים יחיו חיים טובים.

חבל קוסובו, ערש הנצרות הסרבית-אורתודוקסית, נחשב לנשמת אפה של האומה הסרבית. הסרבים עדיין אומרים כי קוסובו עבורם היא כמו ירושלים עבורנו. מדינות המערב יצאו מגדרן כדי לבסס את שליטת האלבנים בקוסובו, תוך הצרת צעדי השלטון המרכזי בבלגרד, והפרת הריבונות הסרבית החוקית בקוסובו, ותוך שהן גורמות בעקיפין לגירושם של כ-200,000 סרבים-קוסוברים מחבל מולדתם. סרביה יצאה בשן ועין ממלחמת קוסובו, וכדי להוסיף שמן למדורה החריבו אלבנים-קוסוברים ב-17 במרס 2004 כ-30 כנסיות ומנזרים סרביים-אורתודוקסיים על אדמת קוסובו. כמה מן הכנסיות היו קיימות מאז המאה ה-12, ובחורבנן אבדו לנצח ציורי קיר עתיקים ותשמישי קדושה נוצריים רבים. בתגובה לנעשה בקוסובו השחיתו הסרבים כמה מסגדים, והרטוריקה הלאומנית הפכה לרטוריקה דתית לכל דבר ועניין. כך למשל המסגד היחיד ששרד בבלגרד, מסגד באיראקלי (Bayrakli) אשר הוקם במאה ה-17 וניזוק במהומות 2004, נמצא תחת שמירה קבועה של המשטרה הסרבית מחשש לפגיעה במבנה ובמתפללים.

הקתדרלה של בלגרד

הקתדרלה של בלגרד

לא ייפלא שהעם הסרבי חש עצמו נבגד בעקבות מלחמות שנות ה-90 של המאה הקודמת, ושהשתרשה בקרבו האמונה – המוכרת לנו היטב כישראלים – ש"העולם כולו נגדנו". אומות המערב, ובראשן ארצות הברית שפעלה נגד סרביה באמצעות נאט"ו, מצטיירות בנרטיב הסרבי כנחושות לפגוע בדומיננטיות הלגיטימית של סרביה במרחב הגאוגרפי של מדינות יוגוסלביה לשעבר.  הממשל בסרביה נמצא בעמדה בעייתית, כאשר מצד אחד תחושת בגידת המערב עדיין צורבת בו, ומצד שני עליו להתעלם מכך כדי להתבסס כלכלית ולנסות ולהתקבל לאיחוד האירופי. הלאומנות בקרב הציבור הסרבי אינה עוד נחלתם של יחידים. נראה כי האפולוגטיקה שנכפתה על הסרבים בעקבות מלחמת בוסניה תמשיך להתפוגג, וכי הלאומנות החדשה תלך ותגבר.

יש הרבה מה לראות בבלגרד, ולטעמי, המעניין מכל הוא המאוזוליאום של טיטו. המרשל טיטו (1980-1892), שהיה מפקד צבא הפרטיזנים הגדול ביותר באירופה במלחמת העולם השנייה, היה ממוצא קרואטי-סלובני. הוא לחם בנחישות נגד צבא הכיבוש הנאצי ונגד צבאו של מוסוליני, ועם תום המלחמה התמנה לנשיא הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה. הוא כיהן בתפקיד זה באופן בלעדי עד מותו. טיטו הנהיג את מדינתו כדיקטטורה בהתאם לעקרונות הקומוניזם אך שמר על עצמאות מברית המועצות. הוא היה המנהיג היחיד תחת המטריה של ברית המועצות שהעז לעשות ויתורים בשיטה הקומוניסטית, כמו למשל בתחום חופש תנועת בני האדם, הסחורות והמידע. טיטו דגל בחופש תרבותי ולתושבי יוגוסלביה הייתה הזכות המלאה להיות בקשרים עם המערב בתקופתו. ב-1980 הובא לקבורה במאוזוליאום שנקרא בית הפרחים בעיר בלגרד. הלווייתו הייתה מהגדולות בהיסטוריה ונכחו בה נציגים מ-128 מדינות שונות, לרבות 35 ראשי מדינות. במתחם תערוכת צילומים ובהם מצגים הסרבים בגאווה רבה את כל ראשי המדינות שבאו לחלוק כבוד לטיטו לאחר מותו, תוך הדגשה שהוא היה מקובל על כל אומות העולם ומדינותיו. טיטו זכה לאהבתם ולהערצתם של בני עמו, למרות שיש להם ביקרות לא מעטה על התנהלותו בחייו הפרטיים ובחיי משפחתו.

קבר טיטו

קבר טיטו

 לאכול טוב

הסרבים אומרים שהמטבח שלהם מבוסס על שלושה מרכיבים: בשר, בשר ובשר…) אבל המטבח הסרבי מגוון להפליא, שספג השפעות מהבלקן, מהים התיכון (בעיקר מיוון), מתורכיה וממרכז אירופה (ובעיקר מאוסטריה ומהונגריה). המאכלים הלאומיים הם פלסקביצ'ה (pljeskavica) קציצת בשר ענקית שמזכירה במשהו המבורגר; סרמה (Sarma) , עלי כרוב, גפן או סלק, ממולאים בבשר קצוץ, אורז, בשר ותבלינים; הצ'ופצ'יצ'י (Cevapcici) סוגי בשרים על גריל; מוסקה; גיבניצה (Gibanica) מאכל המורכב משכבות בצק ממולאות בגבינה וקאימאק (Kajmak) ממרח המכיל קרומי חלב; בורק (Burek) הוא הבורקס המקומי, פודבארק (Podvarak) בשר צלוי עם כרוב כבוש, ויש גם קבב, וגולש, וירקות ממולאים, חמוצים שונים, בעיקר כרוב כבוש, (Kiseli Kupus) סלט חצילים ,(Ajvar) וגם נקניקיות כמובן. הצמחונים אוכלים ירקות צלויים, ושעועית אפויה ברוטב ומאפים של בצק במילוי גבינות או ירקות וכיסונים ממולאים בתפוחי אדמה או בכרוב. גם גבינות אוכלים פה בשפע, ונהדרות במיוחד הגבינות הביתיות שמייצרים התושבים בבתיהם. ולקינוח אוכלים לפתן פירות ובקלאווה וקרפים ממולאים בריבות או באגוזים עם רוטב שוקולד העוגות בסגנון הווינאי-ביתי, דברי מתיקה כמו ריבה וג'לי וכמובן עוגות מאגוזים, פרג, שוקולד, פירות ,קצפת ערמונים, מיני שטרודלים – הרבה הרבה מתוק. גם משתייה אינם מונעים עצמם: המשקה החריף הלאומי הוא הסליבוביצה (Slivovica) – ברנדי שזיפים וסוגים שונים של יינות משובחים מתוצרת מקומית וכמובן הרקייה (Rakija) שהוא ברנדי פירות. חגיגה אמיתית של טעמים מכל האזור.

 

קרדיט: ערכים בויקיפדיה

עמית מורלי, טבע הדברים

השאר תגובה