פכים קטנים מעיר גדולה (מדריד)

בכל עיר גדולה יש פינות קטנות ולא ידועות, שרק יודעי ח"ן מכירים או יודעים את הסיפורים עליהן. הפעם – מדריד. כמה סיפורים קטנים על עיר גדולה.

הדובה הגדולה

סמלה של מדריד ידוע לכל – דב אוכל מעץ התות El Oso y el Madroño

אבל מתברר שזה לא בדיוק דב וזה לא עץ תות…

ובכן, הדב אינו אלא דובה. ועץ התות אינו אלא עץ הנקרא בספרדית מדרוניו ושמו הלטיני ארבוטוס Arbutus. מה למדריד ולדובים? כמספר התהיות מספר הגירסאות וההסברים. יש האומרים שמדריד נקראה בתקופה הרומית בשם אורסה, שפירושו בלטינית דוב, בגלל הדובים הרבים שהיו מהלכים בסביבתה, ויש הטוענים שדוב הוא גם כוח ועוצמה אבל גם אהבה וחום, בעיקר אם הוא דובה…

לעץ המדרוניו יש פרי מתוק שיש בו אלמנט משכר. הדובים להוטים אחרי המתיקות הזאת וגם מאבדים קצת את העשתונות – דבר שקורה לכל מבקר במדריד…

יש הרואים בסמל זה משמעויות רבות: הדוב מסמל את העוצמה של הממלכה, האדמה מסמלת את יציבותה, העץ מסמל את הכנסייה הנותנת פרי מתוק לרוב – את טעם החיים, והסמל המשולש נתן ביטוי מובהק ושלם למדריד: הממלכה, הכנסייה והאדמה.

פסל הדובה והעץ ניצב בכיכר שער השמש Puerta del Sol, הכיכר המרכזית של מדריד, והוא משמש נקודת מפגש ידועה (ניפגש בדוב…). הפסל ברונזה יצוקה שמשקלו 20 טון נעשה על ידי אנטוניו נווארו סנטה פה Antonio Navarro Santafé בשנת 1963.

נקודת האפס

קילומטר אפס (או אבן דרך אפס) הוא נקודת ייחוס למדידת מרחק בין ערים. מרחקים הנמדדים אל ומאת עיר מסוימת מחושבים על פי נקודה זו, שנמצאת בדרך כלל במרכז העיר או באתר היסטורי חשוב. בדרכים המובילים אל עיר מסוימת, השלטים ואבני הדרך מציינים את המרחק אל אותה נקודת ייחוס. קילומטר אפס נהוג גם להגדיר עבור דרכים שאינן מובילות אל עיר מסוימת, כדי לציין נקודת ייחוס, שממנה נמדד המרחק הרשום על גבי אבני הדרך. במדינות מסוימות מוגדר אף קילומטר אפס (או אבן דרך אפס) כנקודת ייחוס למדינה כולה, ובדרך כלל הכוונה לקילומטר אפס של עיר הבירה. נקודת האפס של ספרד נמצאת בכיכר שער השמש.

כיכר שער השמש היא לבה של העיר, לא רק במובן ההיסטורי או התרבותי, אלא גם במובן הגאוגרפי-מעשי. הכיכר משמשת כנקודת התייחסות ממנה נמדדים המרחקים לכל שאר המקומות בספרד, ולוח הטבוע על אבני הריצוף של הכיכר מסמן את מיקומה המדויק של הנקודה, המכונה Kilómetro cero (קילומטר אפס) של מדריד ושל ספרד כולה. הלוח נמצא על גבי אבני הריצוף מול בניין בית הדואר (Casa del Reloj) בפוארטה דל סול (Puerta del Sol) – כיכר שער השמש, שהיא הכיכר המרכזית של העיר, ובעבר הייתה אחד השערים בחומה שהקיפה את מדריד במאה החמש עשרה. מכיכר זו יוצאים רחובות ושדרות לכל הכיוונים. בכל אחד מהרחובות האלה, מיספור הבתים מתחיל מהצד הקרוב יותר אל כיכר פוארטה דל סול. כך גם ביתר הרחובות במדריד.

הביוב המלכותי

איזבלה השנייה לבית בורבון בשמה המלא מריה לואיסה איסבל דה בורבון אי בורבון-דוס (1830 מדריד – 1904 פריז) הייתה מלכה ששלטה בממלכת ספרד בשנים 1868-1833 כאשה הראשונה והיחידה שכיהנה כראש המדינה בהיסטוריה של ספרד המאוחדת. היא הייתה החל משנת 1837 גם המונרך החוקתי הראשון של ספרד. היא הודחה על ידי המהפכה המהוללת בשנת 1868 והתפטרה רשמית בשנת 1870.

איזבלה השנייה (בניגוד לראשונה) לא השאירה חותם על ההיסטוריה של ספרד או של מדריד, אבל נשארו ממנה במדריד שתי מזכרות מעניינות והאחת היא הביוב של מדריד. איזבלה רצתה להכניס אלמנטים מודרניים למדריד ובין היתר התקנאה בערים אחרות באירופה שהיתה להם מערכת ביוב מתוקנת והורתה להתקין מערכת ביוב כזאת גם במדריד. עד היום מכסי המתכת של פתחי הביוב נושאים את הכתובת: הביוב המלכותי של המלכה איזבלה השנייה.

ארון המתים המזמר

המזכרת השנייה שהשאירה המלכה איזבלה השנייה למדריד הוא בית האופרה. כאמור התקנאה המלכה בערים אחרות באירופה גם בנושא בתי האופרה וחשבה שאם לא יהיה במדריד בית אופרה מלכותי לא תהיה כשאר הערים המודרניות בעולם. המלכה היתה טיפוס מתעניין וליקטה כל מיני ידיעות. אחת הידיעות שהגיעו לאזניה היתה שבארון מתים יש אקוסטיקה טובה. היא נתנה הוראה לארכיטקט לבנות את בית האופרה המלכותי בצורת ארון מתים, וכך הוא ניצב על עומדו עד היום. אבל אף אחד לא קורא לאופרה של שמה. לכיכר שבה נמצא בניין האופרה קוראים פשוט כיכר האופרה, למרות ששמה הרשמי הוא כיכר איזבלה השנייה.

בפני שיבה תקום

במדריד יש מנהג עירוני נאצל, שמן הראוי שכל עיר המכבדת את עצמה תאמץ לה אותו. כל חנות או עסק שקיים יותר ממאה שנים, זוכה לקבל טבלת נחושת המציינת עובדה זאת על מפתן דלתו. כשיוצאים מפלסה מיור (הכיכר הראשית Plaza Mayor) באחת הסימטאות Calle de los Cuchilleros 17, 28005 , מגיעים למסעדה ששמה Sobrino de Botin. זוהי המסעדה הוותיקה ביותר הקיימת בעולם ועדיין פועלת. מסעדה זו נוסדה בשנת 1725. הצייר פרנסיסקו דה גויה עבד בה בתור מלצר בשעה שציפה להתקבלותו בתור חבר לאקדמיה המלכותית לאמנויות יפות. המסעדה הוקמה על ידי צרפתי ז'אן בוטין ואשתו ובראשיתה נקראה בית בוטין. ירש אותה אחיינו שהמשיך את המורשת עד היום. מנת הדגל של המסעדה היא חזרזיר שלם צלוי (Cochnillo Asado). מנה זו וגם המסעדה עצמה נזכרים בדפים האחרונים של ספרו של המינגוויי, וזרח השמש. המינגווי הרבה לבלות במדריד בפלסה מיור, בבארים ובבתי הקפה שלה, וכמעט כל מסעדה בכיכר מתגאה בכך שהמינגוויי נהג לאכול בה. מנה אחרת שהמסעדה מתגאה בה היא מרק שום ספרדי sopa de ajo . אפשר להיכנס למסעדה ולצפות דרך חלון גדול במטבח המותקן לצורך זה בחזרזירים הנצלים בו.

כיכר הצלב הירוק

האינקוויזיציה הספרדית נוסדה בשנת 1478, והתקיימה עד שנת 1834 בהפסקות. תקופת השיא שלה היתה כנראה במאה ה-16. העונש החמור ביותר האפשרי היה שריפה על המוקד, והוא ניתן בדרך-כלל לאנשים שסירבו להתחרט על חטאם, לאנשים שהורשעו בעברות חמורות בעבר או לאנשים שהסיתו אחרים לחטוא. מובן, שמקרב המורשעים היה רק אחוז קטן שנידון לעונש זה, אפילו בתקופה של הרדיפות נגד המומרים היהודים. גם בקרב הנידונים לשריפה היו דרגות שונות של חומרה וצורות שונות של ענישה. במקרים החמורים פחות, נחנקו הנאשמים למוות לפני שנשרפו גופותיהם, ובמקרים החמורים יותר הם נשרפו חיים. על פי מספרים הידועים היום, מיעטו מאוד להשתמש בענישה זו. את השריפה נהגו לבצע בכיכר פתוחה מחוץ לעיר, אבל נגישה לקהל צופים. את הכיכר סימנו בצלב ירוק. אפשר עד היום לעבור כיכר ולראות את הצלב הירוק המצוייר בה. זוהי כיכר הצלב הירוק .Plaza de la Cruz Verde

סוס עומד על שתיים

ארמון המלוכה הרשמי של ספרד Palacio Real De Madrid נמצא במדריד. זהו המבנה הגדול ביותר במדריד ואף ארמון המלוכה הגדול ביותר באירופה המערבית. פליפה הרביעי היה מלך ספרד בין השנים 1621 ל-1665. הוא יזם את בניית הארמון על המקום שבו ניצב בעבר מבצר אלקזר, מקום מגוריו של האמיר המורי המוסלמי.

כשהושלם המבנה השקיף פליפה בעד החלון וראה לפניו כיכר ריקה. הוא החליט להעמיד בה את פסלו קרוב על סוס, כמנהג הימים ההם. אלא שהוא חשק בסוס המניף את שתי רגליו הקדמיות. לא היה עדיין בעולם פסל כזה של סוס ורוכבו הניצב על שתי רגליו האחוריות בלבד. עובדה זו דרבנה את המלך להשיג את הבלתי אפשרי. הוא פנה לפסלים מפורסמים וכולם סירבו לבקשתו כי ידעו שאת הנדרש אין להשיג. בסופו של דבר היה פסל איטלקי אחד שנענה לאתגר. שמו היה פייטרו טסקה Pietro Tacca. יש אומרים שהסקיצות לפסל נעשו על ידי ולסקז. יש אומרים שהפסל מבוסס על ציור אבוד של רובנס. הפסל התלבט זמן ממושך איך להשיג את שיווי המשקל הדרוש לפסל סוס העומד על שתי רגליו האחוריות בלבד. בסופו של דבר פנה להתייעץ עם גלילאו גליליי וקיבל שתי עצות מועילות: האחת: חלקו האחורי של הסוס יהיה מלא וכבד וחלקו הקדמי חלול וקל; השנייה: חלקו האחורי של הסוס יהיה גדול יותר מבחינת פרופורציות מאשר חלקו הקדמי. טסקה סיים את הפסל בשנת 1640 ופסל הברונזה הוגש בתור מתנה למלך פליפה הרביעי על ידי פרדיננד דה מדיצ'י. זה היה פסלו האחרון של האמן שמת בסופה של אותה שנה.

תודה להדר, המדריכה במדריד