סלמנקה – עיר הזהב

סלמנקה  (Salamanca) יושבת במערב ספרד, בחבל קסטיליה ולאון ,קרובה מאוד לגבול  עם פורטוגל. העיר יושבת על נהר הטורמס (Tormes) ונקראת גם בשם "עיר הזהב".

ביקרתי בסלמנקה לפני שמים רבות, ביקור חטוף מאוד. גם כך אני זוכרת שהתרשמתי מאוד מיופיה המיוחד במינו, ומהאוניברסיטה העתיקה, שרק הצצתי בשעריה במבט חטוף. זיכרון אחד נחרת בי היטב: העיר היתה מלאה חסידות. כמעט על כל גג, ארובה או מגדל היה קן. החסידות עמדו על קניהן והקישו במקוריהן וכל העיר מלאה מנקישותיהן (הערבים קוראים לחסידה לק-לק, על שם נקישותיה). כשחזרתי עתה לסלמנקה, לאחר שנים מרובות, החלטתי לבדוק אם זכרוני אינו מטעני.

החסידות נעלמו ואינן. לא ראיתי חסידה אחת. מכל הקנים שראיתי אי אז נותר רק קן אחד. קולות הנקישה לא נשמעו יותר בחוצות סלמנקה. אבל כל היתר היה היופי שזכרתי והרבה יותר מזה. רובע האוניברסיטה על בנייניו המעוטרים, נהר הטורמס ועליו נטוי גשר רומי מרהיב, שלו 27 קשתות, ומתוכן 15 מקוריות. מנזרים וכנסיות מעוטרים בכל פינה, יופי עלי אדמות.

אבל המקום המרהיב ביותר, עוצר פעימת לב כשרואים אותו לראשונה, הוא ללא ספק הכיכר המרכזית, פלצה מיור. בכל עיר ספרדית יש פלצה מיור – הכיכר הראשית. זהו הלב הפועם של העיר. אבל פלצה מיור של סלמנקה היא ללא ספק היפה מכולן. המתחרה העיקרית שלה היא פלצה מיור של מדריד. אבל בסלמנקה יש אווירה מיוחדת. כמו כל כיכר מרכזית בספרד, גם כאן היא מוקפת מארבע צדדיה בשדרת עמודים מעוטרים. סביבה ניצבים המבנים העירוניים החשובים: בחלקה הצפוני נמצא בית העיריה המרהיב המתהדר במגדל שעון ופעמונים. הפעמונים משמיעים את צלצולם בכל שעה עגולה על פי השעה. אחרי רבע שעה, צלצול אחד. בחצי – שני צלצולים וברבע האחרון – שלושה צלצולים ושוב את השעה הבאה.

למרגלות בית העיריה, בכניסה הצפונית לכיכר, חקוקות ברצפה טבלאות נחושת המעידות על כך שסלמנקה נבחרה להיות בירת התרבות האירופית ביחד עם העיר ברוז' שבבלגיה בשנת 2002. בשלושת הצדדים האחרים נמצא חנויות, בתי קפה ומסעדות. הכיכר מעוטרת במדליונים בין כל שני עמודים נמצאים מדליונים של אישים חשובים בתולדות ספרד, מלכים, אמנים ואנשי רוח. בין היתר נמצא שם את איזבלה ופרננדו המלכים הקתולים ואת סרוונטס.

 

הכיכר הומה אדם לאורך כל היום, אבל שעות השיא שלה הן בערב. בקיץ הערב יורד לאט ומאוחר. השמש שוקעת, השמים מתחילים לכהות ולהשחיר. לאט לאט ובהדרגה מתחילים הפנסים להאיר. קודם כל פנסי התאורה הראשיים, עם גבור החשכה מצטרפים אליהם אורות בית העירייה הדולקים במלואם, וברגע שמשתררת אפלה מוחלטת נדלקת בבת אחת כל הכיכר ומוצפת באור. כל ההמון הנמצא בכיכר ומחכה לרגע הזה פורץ בתשואות. רגע קסום.

כשנכנסתי לראשונה באחת הכניסות וראיתי את הכיכר ביופיה ובעוצמתה. נעצרה נשימתי. בכל ימי שהותי בסלמנקה לא החמצתי ביקור יומי בכיכר. אם בשעות הבוקר, צהריים, ובעיקר בערב. אין תענוג גדול מלשבת על אחד מספסלי האבן בלב הכיכר (הם תמיד תפוסים וצריך לארוב למי שיקום כדי למהר ולהתיישב במקומו) וללקק גלידה הנמכרת בכמה מהדוכנים המקיפים את הכיכר, ולהתבונן באנשי סלמנקה העוברים ושבים, צוחקים ומתרועעים.

מרכז הכיכר משמש מקום למיצגים שונים ומתחלפים. השנה, במלאת 800 שנים לאוניברסיטה של סלמנקה, בחרו פסל אחד מתוך תערוכה של אמן ממיורקה, Miguel Barcelo,  התערוכה נקראה "תיבת נוח" והיו בה 80 עבודות. מתוכן נבחר פיל גדול העומד על חדקו בתור פרודיה לפסלי כיכרות.

הכיכר הוקמה על ידי המלך הספרדי פיליפה החמישי בשנת 1720.

קרוב מאוד לכיכר הראשית ניצב בית מיוחד במינו המכונה בית הצדפות Casa de las Conchas . הבית נבנה בין השנים 1493 ל-1517, על ידי אביר ממסדר סנטיאגו דה קומפוסטלה ופרופסור באוניברסיטה של סלמנקה. בבניין המרהיב העטור צדפות מאבן, שוכנת ספרייה פתוחה לקהל הרחב. הצדפה היא סמלו של הקדוש סנטיאגו, ואכן סלמנקה ניצבת בוויה דה לה פלטה – אחת מהדרכים בהן צליינים עולים לרגל לעיר סנטיאגו דה קומפוסטלה. זוהי דרך פחות מוכרת מהקמינו דה סנטיאגו המפורסם, אך היא יפה ומיוחדת לא פחות.

ייחודו של הבית בחזית הבניין הבנוייה בסגנון מעורב. החזית מקושטת ביותר מ-300 צדפות, סמל המסדר של סנטיאגו, ושל העולים לרגל העושים את הדרך לסנטיאגו. נוסף לצדפות נמצא גם את המגן של המלכים הקתולים וארבעה חלונות, כל אחד מעוצב אחרת.

העיר משופעת בכנסיות ובמנזרים, כל אחד מהם שווה ביקור. ורק החסידות נעלמו ואינן.

ולסיום חידה, מי מכיר מי יודע?: בשוטטי ברחובות סלמנקה ראיתי לפתע בית ישן ונטוש שעל חזיתו ומרפסת צרה מעוטרת במגיני דויד. שאלת את כל בעלי החנויות שהיו באזור מהו הבית הזה והאם היה זה בית כנסת. קיבלתי רק תשובות מעורפלות אבל אחד מהם אמר בתוקף: לא בית כנסת, לא! אשמח לשמוע כל מידע על הבית הזה.

 

קרדיט: ערכים בויקיפדיה