זוועות האינקוויזיציה – האמנם?

מי לא שמע על זוועות האינקוויזיציה. מי לא קרא על מכשירי העינויים, העלאות על המוקד, אכזריות לא אנושית? מי לא השתמש בביטוי "מה זה פה, אינקוויזיציה?", מי שאל את עצמו מה האמת ההיסטורית המסתתרת מאחורי הדימויים הנוראים, שעד היום משמשים תדמית לזוועות מחד ולבדיחות נוסח מונטי פיתון מאידך?

האינקוויזיציה של ימי הביניים
האינקוויזיציה היא מוסד חקירות שהקימה הכנסייה הקתולית במאה ה-13 ובראשה האפיפיור גרגוריוס ה-9, בניסיון להיאבק בכתות מינות שפרחו באותה תקופה, בעיקר בערים. חוקרי האינקוויזיציה סיירו – לבד או בזוגות – בערים ובכפרים, הסבירו להדיוטות את עיקרי האמונה הקתולית, שמעו וידויים והטילו עונשים על חוטאים שסירבו לחזור בהם מאמונתם גם לאחר שהובהר להם שהיא מנוגדת לעמדת הכנסייה. לכנסייה לא הייתה סמכות להוציא להורג אנשים, ואם אדם השייך לכנסייה הקתולית עמד בסירובו לקבל עליו את דין הכנסייה, העבירה הכנסייה את האיש לידי הזרוע המדינית, קרי נסיכים או מלכים, שברוב המקרים הוציאה אנשים להורג.
בניגוד לתדמית צמאת הדם של האינקוויזיציה, רק חלק קטן מהמשפטים האינקוויזיטוריים הסתיימו בגזר דין מוות. לרוב הסתפקו האינקוויזיטורים בעונש סמלי כמו תפילה, צום או מסע צליינות קצר. עד המאה ה-16, כמעט לא הועלו על המוקד מכשפות בהוראת האינקוויזיציה, ויהודים כלל לא היו בתחום השיפוט שלה – שופטי האינקוויזיציה דנו רק בנוצרים.
הליך החקירה האינקוויזיטורי נפתח בדרשה שנשא האינקוויזיטור בפני ההדיוטות. לעתים הגיעו אינקוויזיטורים למקומות מרוחקים, שבהם הייתה ההשכלה הדתית דלה מאוד, והמפגש עם האינקוויזיטור היה המפגש הראשון של הציבור עם נוצרי משכיל. ואמנם, רבים מהאינקוויזיטורים היו בעלי השכלה אקדמית מהאוניברסיטאות, שהחלו מתבססות באותה תקופה. לאחר שהאינקוויזיטור הסביר את הדוגמה הכנסייתית, העניק ליישוב תקופת חסד, שבה יכול כל אחד להתוודות מרצונו בפני האינקוויזיטור ולזכות למחילה ולייעוץ בענייני אמונה. בתום תקופת החסד, לעומת זאת, זימן האינקוויזיטור בעצמו את נחקריו, ואף הייתה לו סמכות לזמן עדים שידווחו לו על אמונתם של שכניהם.
חקירות האינקוויזיציה תועדו בפרוטוקולים מסודרים, שמהם אפשר ללמוד כי לעתים נדירות השתמשו החוקרים בעינויים. עם זאת, יש לזכור שהמשפט בימי הביניים לא הכיר בעדויות נסיבתיות, והראיה הקבילה היחידה לאשמתו של אדם הייתה הודאתו. השימוש בעינויים היה אפוא חיוני והותר במאה ה-13 על ידי הכנסייה. האינקוויזיציה השתמשה אפוא בעינויים, אך קבעה תקנות נוקשות להגבלת השימוש באלימות בחקירותיה. ראשית, הוגבל משך העינויים בזמן. שנית, הכנסייה אסרה על שפיכת דם במהלך העינויים, ולכן השתמשו בעינויים שאינם גורמים לחתכים (כגון מתכת, ולא חבל שגורם לחתכים). האינקוויזיטורים היו לרוב נזירים מהמסדרים המנדיקטים – מסדרים שתפסו מעמד מרכזי בעולם הנוצרי החל מהמאה ה-13, בזכות פרשנותם הרדיקלית לכתבי הקודש. הנזירים המנדיקטים, להבדיל מהנזירים הבנדיקטים, לא חיו סגורים במנזר מבודד, אלא שוטטו בין הבריות והטיפו את הבשורה הנוצרית, לבושים בבגדים בלואים. אסטרטגיה זו סייעה להם להיאבק בכתות שמתחו ביקורת על הכנסייה הקתולית העשירה, והדגישו את אופיו העני והצנוע של ישו. זוהי האינקוויזיציה שנוהגים היום לכנותה "האינקוויזיציה של ימי הביניים" או "האינקוויזיציה האפיפיורית", כדי להבדילה מן האינקוויזיציה הספרדית, שפעלה כבר מעבר לגבולות ימי הביניים.

האינקוויזיציה הספרדית
האינקוויזיציה הספרדית היא מוסד ספרדי שנוסד בידי המלכים הקתוליים בשנת 1478 על מנת לשמור על האורתודוקסיה הקתולית, להילחם במינות ולשמור על טוהרה המוסרי של הקהילה הנוצרית בספרד. האינקוויזיציה הספרדית נבדלה מהאינקוויזיציה האפיפיורית בכך שהייתה כפופה למלך, ולא לכנסייה, ובכך שימשה למעשה זרוע של המדינה.
כמוסד כנסייתי הוגבלה סמכותה של האינקוויזיציה לנוצרים בלבד, אולם כיוון שלאורך רוב ההיסטוריה של ספרד בעת החדשה לא שררה בה חירות דתית, התפרשה סמכותה של האינקוויזיציה על כלל תושבי הממלכה.
האינקוויזיציה הספרדית נוסדה בשנת 1478, לאור סיומה הצפוי של הרקונקיסטה (הכיבוש של ספרד המוסלמית בידי הנוצרים). בתקופה זו היו בספרד יהודים רבים, וכן מוסלמים, שרובם חיו באנדלוסיה, וצפויים היו להיכנס תחת השפעת הכתר הספרדי. היהודים והמוסלמים לא היו, כאמור, תחת סמכותה של האינקוויזיציה, כיוון שסמכותה הוגבלה לנוצרים בלבד, אך נראה שהיה חשש גדול מפני השפעותיהם המזיקות של הכופרים, כמו גם מחוסר הנאמנות לנצרות של המומרים החדשים.
לאחר גירוש ספרד בשנת 1492 לא נותרו עוד יהודים בספרד באופן רשמי, וכל גילוי של יהדות הפך להיות עניינה של האינקוויזיציה, מכיוון שגילוי זה חייב היה להיות מעשהו של מומר המנסה לשוב ליהדותו. בתחילת המאה ה-16 הגיעה הרפורמציה הפרוטסטנטית לשטחי הקיסרות והאסלאם הוצא אל מחוץ לחוק בספרד, כך שידיה של האינקוויזיציה היו מלאות עבודה. מצב זה נמשך אל תוך המאה ה-17, אך בשנת 1609 גורשו המומרים ממוצא מוסלמי אל מחוץ לספרד, ולקראת השליש האחרון של המאה גוועו מלחמות הדת, והאינקוויזיציה הלכה ושקעה עד ביטולה הרשמי ב1834.

הנצרות שולטת

הנצרות שולטת

סמכויות ושיטות פעולה וחקירה

האינקוויזיציה לא החליפה את רשות השיפוט המדינית, ופעלה במקביל אליה. הנאשמים נמסרו לידי האינקוויזיציה רק במקרה שביצעו עברות שנשאו אופי דתי. בראשה של האינקוויזיציה עמדו אינקוויזיטור (חוקר) ראשי, כדוגמת תומאס דה טורקמדה, האינקוויזיטור הראשי המפורסם ביותר. על-פי רוב, האינקוויזיציה חקרה את ההאשמות שהובאו לפניה ביסודיות רבה יותר מהרשות המדינית, והשאירה פרוטוקולים מפורטים מחקירותיה, לשמחתם של ההיסטוריונים.
הנאשם היה נעצר על-ידי האינקוויזיציה אם לידי חוקריה נמסר מידע שלפיו הוא אשם בעברות כנגד הדת. המידע יכול היה להגיע כתוצאה מהלשנה, שמועה, או חשדות שפיתח האינקוויזיטור כתוצאה מהיכרותו עם הקהילה בתוכה פעל. העברות החמורות כללו ביצוע פולחנים יהודים או מוסלמים, זלזול בפולחנים הקתולים או שחיתות מינית. גם הטלת ספק בקדושת הסקרמנטים (הטקסים הכנסייתיים), ביגמיה, התחזות לכומר או זלזול בכוחו של הממסד הכנסייתי היו עברות חמורות, על רקע החשד שמדובר במינות פרוטסטנטית. כמובן שהסתת אחרים לביצוע אותן העברות העלתה את חומרת המעשה בעיני בית הדין. עברות קלות יותר כללו את נשיאת שם האל לשווא, פקפוק בעיקרי אמונה, עדות שקר, וכיוצא בזה.
בפועל, היה הנאשם נעצר על-ידי אצילים שעבדו בהתנדבות בשירות האינקוויזיטורים, כדי להוכיח את אדיקותם הדתית. רכושו של הנאשם היה מוחרם, ומימן את מאסר הנאשם במשך זמן חקירתו. מכיוון שהחקירה יכולה הייתה להמשך מספר חודשים, או אפילו שנים, היה כספו של הנאשם עשוי להיגמר עד לשחרורו. חיזוק נוסף לכך מצוי בעובדה שהאינקוויזיציה לא החזיקה בבית כלא מסודר, ועל-פי רוב נאלצה להשתמש במבנים ציבוריים כגון בית חולים, מנזר או מבנה שנתרם על-ידי אחד האצילים המקומיים. עלות ההחזקה במבנים אלו הייתה גבוהה, ויש עדויות רבות המספרות על נאשמים שיצאו מהמשפט עם גזר דין קל, אך פשטו רגל בעקבות תקופת המאסר הממושכת. כאמור, היו תנאי המאסר סבירים, אך האינקוויזיציה לא הייתה מוכנה שדעות כפירה יופצו בקרב האסירים שהיא מחזיקה, וכך אדם שהובא לחקירה על רקע עוון קל יחסית ילמד את דרכיהם הנלוזות של שותפיו למאסר. לשם כך, אסיר שהיה מתעקש לקלל את האל נאסר על-ידי סוג של מסכה שמנעה ממנו דיבור, ואסיר שהתעקש להשתולל הוצמד אל הקיר בצווארו באמצעות מוט שמנע ממנו לזוז. מלבד זאת, לא הייתה פגיעה מכוונת באסירים, אם כי ריכוז האסירים בהחלט יכול היה להיות מצע טוב להתפשטות מחלות.
הנאשם היה מובא לפני אינקוויזיטור שהיה מבקש ממנו הודאה, אך לא היה מגיש לו כתב אישום, ולא אומר לו במה הוא מואשם. לעתים הודו אנשים בפשעים שונים לחלוטין מאלו שהאינקוויזיטור התכוון אליהם מלכתחילה. לפעמים שימשה ההודאה כניסיון של הנאשם להימנע מעינויים, להסתיר חטאים כבדים יותר, לגלות מי האשימו או להימנע מתקופת המאסר הממושכת והיקרה. שיטות החקירה של האינקוויזיציה כללו שימוש מסוים בעינויים, אך שימוש זה היה מוגבל יחסית. למעשה, היו נהוגים שלושה סוגי עינויים בלבד. הסוג הראשון כלל את קשירת הנאשם למשקולת כבדה, מתיחתו, ושחרורו בבת-אחת אל הרצפה, כך שהיה מקבל מכה חזקה. סוג העינוי השני כלל את קשירתו של הנאשם כך שלא יכול היה לסגור את פיו, והזרמת מים אל תוך פיו כדי ליצור תחושה של מחנק. העינוי השלישי כלל את קשירת הנאשם בחבלים לסד כלשהו, ומשיכת החבלים במהירות כך שהם פצעו את הנאשם. העינויים נועדו כדי לחלץ הודאה של הנאשם בפשע שיוחס לו, ולא כדי להענישו. יש לציין, שהודאה בזמן העינוי לא הייתה תקפה בבית המשפט, ושהיה צורך בכך שהנאשם יחזור עליה שנית בדעה צלולה. עם זאת, לא הייתה שום בעיה להחזיר נאשם סרבן אל חדר העינויים. למרות שלרוב לא היו העינויים קטלניים, ובוודאי לא חמורים יותר מאלו שהיו נהוגים ברשות מדינית בתקופה זו.
למרות שיטת החקירה הקשוחות, הייתה האינקוויזיציה רגישה לכך שלעתים ניסו אנשים להשתמש בה כדי לנקום ביריביהם הפרטיים, וחקרה ביסודיות את העדים. לנאשם הייתה אפשרות לזמן עדים משלו ולהכין את ההגנה למשפטו, אם כי לרוב הוא נאלץ לבצע הכנה זו בטרם ידע בדיוק מה הן ההאשמות כנגדו, ועמלו היה עולה בתוהו. לרוב התחשב בית הדין בהבעת חרטה של הנאשם או בנסיבות מקלות, כגון שכרות בזמן המקרה.

ענישה

במקרה שבו הצליחה האינקוויזיציה להרשיע נאשם, היא הייתה מענישה אותו באופן שתאם את חומרת העבירה, חרטת הנאשם, והשאלה האם הייתה זו עבירה ראשונה. במקרה הקל ביותר, לא היה בית הדין מצליח למצוא חומר ראיות מספיק, או שהעדויות היו מתגלות כמפוקפקות, והנאשם היה נשלח לביתו ללא עונש, מלבד ההפסד הכספי שגרמה לו תקופת המאסר. במקרה שהנאשם הביע חרטה על מעשיו הוא עשוי היה לקבל קנס כספי, לגלות מהעיר או לשאת לתקופה מסוימת את הגלימה שכונתה "סאנבניטו". גלימה צהובה זו הייתה אות קלון בולט, ונתלתה בכנסייתו של הנאשם לדיראון עולם גם לאחר סוף תקופת העונש. תהלוכת אוטו-דה-פה, שבה היו מוצגים החוטאים ברחובות העיר בגלימות סאנבניטו וההמון היה לועג להם, הייתה גם היא עונש אפשרי במקרה זה. האוטו-דה-פה יכול היה להיות ציבורי, כאשר השתתפו בו נאשמים רבים בבת-אחת, או פרטי, כאשר ביצע את התהלוכה נאשם אחד בלבד. במקרים נדירים היה העונש לעבירות אלו תקופה קצובה של חתירה בגליאות (ספינות המלחמה) של הצי הספרדי. עונש זה נחשב לחמור למדי, ולרוב יושם רק במקרים חמורים יותר, אף שהרשות המדינית הייתה שמחה מאוד על עובדי חינם אלו.
במקרה של חטאים חמורים יותר נאלץ הנאשם "להתפייס עם הכנסייה", זאת אומרת לשוב לחיקה לאחר שנטש אותה. במקרים אלה העונשים היו חמורים יותר, בהתאם לחומרת העבירות. העונשים כללו את לבישת גלימת הסאנבניטו לזמן ארוך, חתירה למשך תקופות ממושכת בגליאות, או החרמת רכוש. האינקוויזיציה יכלה גם לגזור תקופות מאסר שונות, שהארוכה שבהן נקראה "מאסר עולם", אך למעשה הייתה מאסר לעשר שנים בלבד. לרוב לא היו לאינקוויזיציה בתי כלא של ממש, ולכן נידונו הנאשמים במקרים רבים למאסר בית, למאסר במנזר או בית חולים, או למאסר שבו הם היו חופשיים במשך היום ונאלצו לחזור לבית המאסר כל לילה. עונש אפשרי נוסף היה מלקות. במקרה זה היה הנאשם נלקח למקום ציבורי, נקשר לסד, מופשט בפלג גופו העליון וסופג מלקות. לרוב לא נגזרו יותר ממאתיים או שלוש-מאות מלקות, משום שאדם ממוצע לא יכול היה לעמוד ביותר מכך. גם נשים, זקנים וילדים צעירים יחסית יכלו לספוג מלקות, אך עונשים אחרים, כגון החרמת רכוש או חתירה בגליאה, לא היו אפשריים מבחינתם.
העונש החמור ביותר האפשרי היה שריפה על המוקד, והוא ניתן בדרך-כלל לאנשים שסירבו להתחרט על חטאם, לאנשים שהורשעו בעברות חמורות בעבר או לאנשים שהסיתו אחרים לחטוא. מובן, שמקרב המורשעים היה רק אחוז קטן שנידון לעונש זה, אפילו בתקופה של הרדיפות כנגד המומרים היהודים. גם בקרב הנידונים לשריפה היו דרגות שונות של חומרה וצורות שונות של ענישה. במקרים החמורים פחות, נחנקו הנאשמים למוות לפני שנשרפו גופותיהם, ובמקרים החמורים יותר הם נשרפו חיים. במקרה שבו הנאשם חמק תחת ידה של האינקוויזיציה, הייתה אפשרות לשרוף את גופתו לאחר מותו, אם הצליחה הלשכה הקדושה לשים את ידה עליה. במקרה זה, הייתה גם אפשרות לשרוף את האדם בהיעדרו, דהיינו, לשרוף בובה כלשהי כאות קלון לאותו האדם, ולצורך סיפוק רצונה של האינקוויזיציה שלא להשאיר את הנושא ללא טיפול כלשהו.

חינוך וגישה כללית
כפי שניתן לראות, בפעולותיה של האינקוויזיציה היה מימד חינוכי משמעותי. העונשים הפומביים נועדו למנוע הופעת כופרים חדשים, ולא רק להעניש את הכופרים שנתפסו. לשם אותה מטרה, נקטה האינקוויזיציה לעתים פעולות חינוכיות כמו לימוד עקרונות הדת לנאשמים בזמן תקופת מאסרם, ופרסום המשפטים שנערכו בתוספת האשמה והעונש. פעולה חינוכית ידועה במיוחד היא פרסום אינדקס הספרים האסורים על רקע אי-תקינות דתית. אנשי דת שחטאו יכלו לעתים להמיר את עונשם לתפילות, צומות או ריתוק למנזר. גם בפעולה זו ניתן לראות את רצונה של האינקוויזיציה בחזרה בתשובה, ולא בענישה חסרת תכלית.

הדימוי
הדימוי האכזרי שנוצר לאינקוויזיציה הספרדית לא היה מוצדק, אם כי לא שגוי לחלוטין. היה זה גוף קשוח, שקשה היה לצאת ללא פגע מהאשמות על-ידו, ושנקט בדרכים אגרסיביות לדיכוי מתנגדיו. אם זאת, קשה לומר שגוף זה נקט בדרכים אכזריות באופן משמעותי מזה של הרשויות המדינית בספרד או במדינות אחרות באותה התקופה. היום מקובלת דעה של חוקרים רבים שהדימוי המפלצתי שהוענק לאינקוויזיציה נוצר כתוצאה של פעילות תעמולתית חסרת תקדים על ידי הפרוטסטנטים, שנחשבו כופרים על ידי הקתולים. הפרוטסטנטים הפיצו באמצעות הדפוס ספרים ועלונים המתארים את זוועות האינקוויזיציה כביכול, את העינויים הנוראים. הם איירו בספריהם מכשירי עינויים שמעולם לא היו קיימים במשרדי החקירות של האינקוויזיציה, במסגרת מלחמתם הגורפת נגד הכנסייה הקתולית. הדימוי האכזרי והמפלצתי, טוענים היום חוקרים, הוא תוצאה של מניפולציה פרוטסטנטית שנלחמה בעזרת אמצעי היעיל ביותר שעמד לרשותה – הדפוס.
האינקוויזיציה הספרדית בוטלה בשנת 1834.

ממראות ספרד

ממראות ספרד

האינקוויזיציה והיהודים

בניגוד למה שהכניסו לנו לראש במשך שנים רבות, היום ידוע בוודאות שהאינקוויזיצה לא היתה רשאית לגעת ביהודים, כי אלה היו שייכים לרשות המדינית, קרי למלך. רוב הפעילות של האיונקוויזיציה הספרדית התרחשה בספרד לאחר שלא היו בה יהודים כלל, לאחר גירוש ספרד.
הפקודה לגירוש הוכרזה בכל ערי ספרד ב-31 במרץ 1492, על ידי כרוז הממונה מטעם בית המלוכה הספרדי. היהודים אולצו לעזוב את ספרד בתום שלושה חודשים ולא לחזור אליה לעולם. בנוסף לכך, נאסר על הספרדים הלא-יהודים להסתיר או לעזור ליהודים בגלוי או בסתר. רק בשנת 1968 הכריזה ממשלת ספרד על ביטול צו זה בטקס בבית כנסת במדריד, דבר שאיפשר ליהודים לחזור ולגור באופן רשמי בספרד. הסיבה הנזכרת בצו הייתה השפעתם הרעה של היהודים על המתנצרים, וחוסר הסכמתם של היהודים להכיר באל אחר חוץ משלהם. על היהודים המגורשים נאסר לקחת דברי ערך כמו זהב, כסף ותכשיטים, בהתאם להשקפה מרקנטליסטית שרווחה באותם ימים. הותר להם להוציא רכוש אחר, וניתן להם זמן למכור את נכסיהם עד ל 31 ביולי, שחל באותה שנה על פי הלוח העברי בתשעה באב. אנשי ספרד ידעו שהיהודים נאלצים למכור את נכסיהם או להפקיר אותם. ידיעה זו הקשתה על היהודים למכור את נכסיהם. היו כאלה שמכרו את חפציהם, אך היו גם כאלו שלא הספיקו ופשוט נטשו את רכושם. אומדן מגורשי ספרד אינו מדויק; המספר נאמד בין שבעים אלף לשלוש מאות אלף איש.
רוב הפעילות של האינקוויזיציה הספרדית התמקדה לאחר מכן נגד הפרוטסטנטים והמומרים, שחיו תחת פיקוח מתמיד בחשד שהם עובדים בסתר את דתם הקודמת, מה שהיה נכון ברוב המקרים.

השאר תגובה