הדרך לסנטיאגו Camino de Santiago

"ויקרא אליו (ישוע) את שנים עשר תלמידיו ויתן להם שלטון על רוחות הטומאה לגרשם ולרפוא כל חולי וכל מדוה. ואלה שמות שנים עשר השליחים: הראשון שמעון הנקרא פטרוס ואנדרי אחיו, יעקב בן זבדי ויוחנן אחיו, פיליפוס ובר תלמי, תומא ומתי המוכס, יעקב בן חלפי ולבי המכונה תדי, שמעון הקני ויהודה איש קריות אשר גם מסר אותו".
הברית החדשה, הבשורה על פי מתי, פרק י, פסוקים 4-1.

הגעתי לסנטיאגו במקרה, כמעט בטעות. נכון שמאז ומתמיד חלמתי להגיע אליה, אבל הפעם זה לא היה מתוכנן. נסענו, זוג מטיילים, במכונית שכורה, במסלול תוכנן היטב לדרום צרפת וחארץ הקתארים, לנגדוק. היתה לנו ספרות מתאימה, מפה מתאימה ומסלול מתוכנן. אבל היינו זריזים מידי. המסלול המתוכנן נגמר לנו ונשארו לנו עוד שלושה ימים עד לטיסה המתוכננת בברצלונה. שנינו אנשים ספונטניים וקופצים על הזדמנויות. "בוא ניסע לסנטיאגו דה קומפוסטלה", זרקתי לו, והוא נענה, למרות שזה היה טירוף. סנטיאגו נמצאת בקצה הצפון-מערבי של ספרד, והיה עלינו להגיע עד לשם ואחר כך לחזור במהירות לקצה הנגדי, לברצלונה, הנמצאת בקצה הצפון-מזרחי של ספרד, אבל בדיעבד זה היה טירוף מוצלח ביותר.

סנטיאגו דה קומפוסטלה Santiago de Compostela, צפון מערב ספרד

כמו בכל מקום ואמונה, גם במקום זה כרוכות אמונות שונות, גירסאות שונות וסיפורים שונים. אפשר לקבל גירסה אחת, אפשר לקבל את כולן ואפשר לחייך בפה מלא, אבל הדברים עובדים עד היום.
גירסה א
פירוש השם: "יעקב הקדוש של שדה הכוכבים". זהו אתר העליה לרגל הקתולי החשוב ביותר באירופה. מראשית הנצרות ועד היום נוהרים לכאן אלפי עולים לרגל. אבל המסורת מספרת לנו שלפני כן הספיק להגיע לצפון מערב ספרד בדרך הים ולהטיף שם לנצרות. מכיוון שנרדף על ידי הרומאים, מצא לו מסתור במערה על שפת הים. בתור אגן הטבלה שימש לו צדף גדול, שעד היום הוא סמלה של סנטיאגו ושל העולים אליה לרגל. לילה אחד ישן סנטיאגו במערה שלו, ובחלומו נגלה לו שדה כוכבים גדול ומאיר, שרמז לו להצלחה גדולה בייעודו בחיים, לנצר את כל העולם, אמנם לא בחייו – סופו היה רע ומר, כמובן. ראשו נכרת מעליו. הראש קבור בכנסיה על שם יעקב הקדוש ברובע הארמני בירושלים והגוף – בסנטיאגו .
גירסה ב
מקור השם "סנטיאגו דה קומפוסטלה" – "סנטיאגו" הוא השליח הנוצרי יעקב בן זבדי, ופירושה של המלה "קומפוסטלה" בלטינית הוא שדה כוכבים (campus stellae). יחדיו שם העיר הוא "הקדוש יעקב בשדה הכוכבים". האגדה מספרת כי עצמותיו של יעקב הקדוש הגיעו מהמזרח התיכון לחופי ספרד על גבי קונכיה, וההגמון תאודומיר קבר אותן במקום אליו הוביל אותו כוכב. במקום הוקמה כנסייה, ומאוחר יותר – הקתדרלה של סנטיאגו דה קומפוסטלה.
גירסה ג
מיתוס הקשור למקור קדושת האתר גורס כי השליח יעקב בן זבדי את בשורת הנצרות לקלטים בחצי האי האיברי. ב-44 לספירה, ראשו נערף בירושלים. שרידיו הובאו בחזרה לגליסיה, ספרד. בעקבות רדיפות של הספרדים הנוצרים בידי הרומאים, קברו ננטש במאה ה-3 לספירה. קברו נתגלה מחדש ב-814 בידי פלאז'ו (Pelayo), נזיר נוצרי, אחרי שראה אורות מוזרים בשמי הלילה. הבישוף תאודמיר מאיבריה הכיר בכך כנס והודיע על כך למלך אסטוריה אלפונסו השני (791 – 842) וזה הורה על בניית קפלה באתר. על פי האמונה היה המלך הצליין הראשון למקדש זה. בעקבות זאת, הוקמה כנסייה ראשונה באתר ב-829 ושוב ב-889 בסגנון פרה-רומנסקי, בהוראת המלך אלפונסו השלישי, מלך לאון, דבר שהוביל לפיתוח האתר כאתר צליינות מקובל וחשוב. האמונה מתבססת, המיתוס נוצל בידי מלכי ספרד הנוצרית כדי לבססה כממלכה נוצרית ולגרש את המורים מחצי האי האיברי. ב-997 נשרפה הכנסייה בידי מוחמד איבן-אבי אמיר (938-1002), מפקד הצבא של החליף של קורדובה. הדלתות והפעמונים, נישאו בידי השבויים הנוצריים לקורדובה, ושם הותקנו במסגד אלג'אמה. כאשר קורדובה נכבשה בידי המלך פרדיננד השלישי, מלך קסטיליה ב-1236, אותם דלתות ופעמונים נישאו בידי שבויים מוסלמים לטולדו, שם הותקנו בקתדרלת טולדו.
גירסה ד
יעקב, היה אחד מתלמידיו הקרובים והאהובים של ישו, וככזה, מיד לאחר צליבתו של המושיע הנוצרי, הפך למיסיונר גדול. מספרים כי יעקב הפליג והגיע עד "קצה הארץ", מקום שנקרא עד עצם היום הזה בכינוי הלטיני Cape Finisterre, כיוון שבימים הקדומים, היה לגבי האנשים באמת קצה העולם. יעקב הגיע אל מה שאנו מכנים כיום חצי האי האיברי, וכאן שוטט וניצר ללא ליאות את כל מי שניקרה על דרכו.
בסופו של דבר, כשהשלים את משימתו, שב אל ארץ הקודש, ושם נתפס על ידי מלך יהודה, הורדוס, וכך איבד את ראשו… לנצח…
מכאן, האגדה או הסיפור של הקדוש המרטיר מסתבך ומתערפל. הגרסאות רבות, אך המשותף לכולן הוא אותו הרעיון המרכזי. גופתו של יעקב הקדוש הגיעה בדרך לא דרך, בנס גדול , שוב אל אדמת ספרד. הגופה, שנשטפה אל חופי גליסיה, ספונה בתוך סירת אבן, התגלתה על ידי אנשי המקום. למרות התנגדותה של המלכה המקומית שהיתה עובדת אלילים מושבעת, נלקחה הגופה והובאה לקבורה. יעקב הקדוש נקבר במקום לא ידוע, וכל המקרה נשכח עד מהרה.
מאות שנים לאחר מכן, הרבה אחרי שהמוסלמים כבשו את ספרד (בשנת 711 ), התהלך נזיר בודד באזור ההוא בגליסיה, כשלפתע, ראה מעל שדה נטוש כוכב מוזר ויוצא דופן. הוא מיד הבין כי מדובר בנס אלוהי כלשהו, ורץ לקרוא לממונים עליו. בשדה הנטוש, מתחת לכוכב המוזר התגלה קברו של סנטיאגו. מאז מכונה המקום, סנטיאגו דה קומפוסטלה. כנראה שמשמעות השם "קומפוסטלה" נובע משיבוש של שתי המילים הלטיניות "קמפו"- שדה, ו"אסטייה"- כוכב.
מרגע זה ואילך, הדרך להפיכת סנטיאגו לקדוש חשוב היתה קצרה. אנשי הכנסיה יחד עם המלך אלפונסו השני, מלך אסטוריאס (791-824), הכריזו עליו כקדוש הפטרון של ספרד כולה, ומעל לקבר נבנו כנסיה ומנזר. ימיו של סנטיאגו חודשו כקדם, הוא "גויס" והפך ל"מאטאמורוס"- הורג המוסלמים. למרות שכבר מאות בשנים היה מת לחלוטין, סיפורים מיתיים על דמותו, רכובה על סוס אביר, והורגת מוסלמים על ימין ועל שמאל, הופצו ברבים.
המיתוס החדש היה כה מועיל, עד כי ראשי הכנסיה הכריזו על סנטיאגו דה קומפוסטלה, כמקום קדוש, אתר לעליה לרגל. כך החלו להגיע מיליונים של מאמינים מרחבי אירופה אל גליסיה שבספרד.
ככל שחלפו השנים, המאבקים של הנוצרים עם המוסלמים התרחבו, וקיבלו משמעות גדולה. המוסלמים, שכבשו את ארץ הקודש וירושלים שוב ושוב , למרות כל מסעות הצלב הנוצריים הגבירו את הצורך במיתוס של דמות כמו הקדוש יאגו.
גירסה ה
הכל התחיל בשנת 44 לספירה. האגדה מספרת, שהיהודים הרשעים רצחו את אחד השליחים של ישו, St. James, בירושלים, ורצו להיפטר מן הגופה כמה שיותר רחוק. על כן עלו כמה חבר'ה על סירה, יחד עם ג'יימס, ידידינו המת, והפליגו לקצה העולם. כיוון שאז עוד טרם גילו מקומות שהם באמת בקצה העולם, הסירה הפליגה לקצה המערבי של אירופה, לחופי Finisterra (בלטינית: finis-tierra, "סוף האדמה"), כיום בצפון-מערב ספרד. רק כדי להיות בטוחים, החבר'ה הלכו עוד 17 ק"מ אחרי שנחתו בחוף, ושם קברו את האדון ג'יימס (שמעתה נקרא לו "סנטיאגו", כפי שמכנים אותו הספרדים). כמעט 800 שנים אחר כך, הלך לו דייג פשוט ממחוז Galicia, כשפתאום ראה חזיון של כוכב, שציין לו בשמיים את הדרך אל קברו של סנטיאגו. אלו היו חדשות טובות במיוחד, משום שסנטיאגו נחשב לקדוש האהוב על הספרדים והמגן על אדמתם (שימו לב, למשל, למספר הערים החשובות שבנו הספרדים באמריקות ונקראות על שמו, כמו Santiago de Chile ,Santiago de Cuba והרבה סנטיאגות אחרות). לכן, ברגע ששמע על העניין אלפונסו השני, מלך ספרד, הוא הורה מיד להקים בזיליקה מפוארת מעל קברו של מיודענו. על שם האירוע עם הדייג נקראה העיר שקמה שם Santiago de Campostela, כלומר: סנטיאגו משדה הכוכבים (מלטינית: campo-estrella).
מהר מאוד הפכה סנטיאגו דה קומפוסטלה לעיר קדושה לנצרות, ולמעשה לעיר השלישית בחשיבותה הדתית בעולם, אחרי ירושלים ורומא. וכמו לכל עיר קדושה, גם לסנטיאגו החלה עלייה לרגל מכל רחבי היבשת. המנהג הזה נמשך עד היום, רק שמעטים מבין האלפים שהולכים בנתיבים השונים לעיר עושים זאת מסיבות דתיות טהורות; רובם מחפשים דרך מיוחדת להכיר את המדינה או מתעניינים בפן התרבותי של העסק.
ועוד גירסה
לפי האגדה, סנט ג'יימס (בספרדית, סנטיאגו), אחד מ- 12 עשר השליחים, הגיע לגליסיה ובילה פה 7 שנים בדרשות והטפות לנצרות. אחרי שחזר לירושלים וראשו נערף, תלמידיו הביאו את עצמותיו חזרה לספרד בספינה, עגנו בפאדרון ואחרי קשיים הוא נקבר לבסוף. 700 שנה יותר מאוחר, בשנת 813, כוכבים מסתוריים הופיעו בשמים מעל קברו והובילו את הבישוף תיאודומירו למקום. ההסבר המסורתי לשם קומפוסטלה הוא שמקורו בבטוי הלטיני Campus Stella או "שדה הכוכבים".

הקתדרלה

בניית המבנה המשמעותי הראשון, מעבר למזבח הראשון, החלה בשנת 868, אולם זה נהרס לחלוטין בשנת 997 בידי הכובשים המוסלמים, אשר לא פגעו במזבח עצמו. עם התקדמות הרקונקיסטה, נבנתה העיר מחדש בידי ברמודו השלישי מלאון בהמאה ה-11 והדרכים המובילות אליה בצפון ספרד שופרו. כתוצאה, המוניטין של המזבח התפשט.
בניית הקתדרלה הנוכחית, בסגנון רומנסקי, החלה ב-1075 תחת שלטונו של אלפונסו השישי, מלך קסטיליה (1040-1109) והפטרונות של הבישוף דייגו פלאס. היא בנויה בעיקר מגרניט. הבנייה נעצרה מספר פעמים, ולפי Liber Sancti Iacobi, האבן האחרונה הונחה ב-1122, אך גם אז בניית הקתדרלה לא הסתיימה. הקתדרלה נחנכה ב-1128 בנוכחות המלך אלפונוסו התשיעי, מלך לאון. הקתדרלה שופצה והורחבה בין המאה ה-16 למאה ה-18 בסגנון אדריכלות הבארוק.
הקתדרלה היא בעורך 97 מטר ובגובה 22 מטר. תוכנית הקתדרלה היא בצורת צלב רומנסקי והיא מקורה בקמרונות חבית. היא בעלת ספינה ראשית ושתי ספינות משניות, בית רוחב רחב ובית מקהלה עם קפלות הקורנות ממנו. בהשוואה לכנסיות אחרות חשובות, הפנים של הקתדרלה נותן רושם ראשוני של פשטות, עד שרואים את העוגב המפואר והשפע של בית המקהלה. קתדרלה זו היא הכנסייה הרומנסקית הגדולה ביותר בספרד וכנראה אפילו באירופה. למרות זאת, היא קטנה מקתדרלות גותיות רבות.
הקתדרלה, שהיא מהמאות ה- 11 עד ה- 13, נבנתה על קברו של סיינט ג'יימס (כמו גם על מספר כנסיות קודמות). אחד הדברים המיוחדים בה הוא היותה מוקפת בכיכרות מכל צידיה, דבר המאפשר מראות מרהיבים של הקתדרלה מהכיכרות ולהיפך. מהקומה העליונה של הקתדרלה יש גם פנורמה עוצרת נשימה מעל גגות סנטיאגו.
הפריט האמנותי הכי מרשים בקתדרלה הוא ה- Portico de la Gloria, ממש בתוך הכניסה הראשית, במקום שבו מיליוני עולי רגל נוגעים בעמוד המרכזי בבואם. אלפי שנים של מגע אוהב השאירו את האבן חלקה ושחוקה. תוכלו לגלות שידכם תתאים באופן טבעי לתוך גומחה, במקום שבו מיליונים נגעו בה לפניכם.
כשמגיעים סוף סוף אל הקתדרלה עצמה, נראה שהמקום קצת מאכזב: רחבה ענקית, שבקצותיה יושבים רוכלי מזכרות (בעיקר צדפות מכל החומרים האפשריים, החל מזהב וכלה בחרס וגם צדפות אמיתיות, כמובן). הקתדרלה עצמה גדולה מאוד, בנויה בסגנון גותי וחזיתה החיצונית מרשימה, אך פנימה אינו מרשים במיוחד.

הקתדרלה של סנטיאגו

מאז המאה הרביעית הפך המקום לאתר חשוב ביותר לעליה לרגל. במקום הוקמה קתדרלה גדולה שכל העולים לרגל נוהרים אליה ומשתתפים במיסה הגדולה. העולים לרגל נוהרים מכל קצות אירופה והמסע אינו פשוט: יש לעבור דרך תחנות שונות, קרי מנזרים וכנסיות ברחבי אירופה, המוכרים כתחנות בדרך לסנטיאגו, ו"להחתים שם כרטיס", כדי להגיע בסופו של דבר אל היעד הסופי. בימי הביניים נמשך המסע הזה חודשים ושנים – להגיע אל היעד הנכסף. הצליינים נהגו לאחוז בידים מקל נדודים גדול ולענוד צדפה גדולה לסימן וזכר שהם עולים לסנטיאגו.
היום אימצה אירופה המודרנית את המסע הזה אל חיקה הרשמי: כל הדרכים המובילות לסנטיאגו, ולמעשה גם לתחנות השונות, מסומנות בשלט כחול, מוקף כוכבי הסמל האירופי המשותף – עיגול הכוכבים, עם סמלה של סנטיאגו, שהוא עיצוב גרפי של צדפה שמזכירה גם שמש, ולמטה כתוב קמינו דה סנטיאגו (Camino de Santiago), כלומר הדרך לסנטיאגו. רוב העולים לרגל היום, שחלק גדול מהם אינם דתיים כלל, והם עושים זאת בגלל המסורת וההרפתקה, עושים חלקים גדולים ברכב ורק כשהם מתקרבים ממש אל סנטיאגו הם פוצחים בהליכה, כשהם עונדים את הצדפה הגדולה. יש בדרך אכסניות מיוחדות לעולי הרגל האלה.
עליה לרגל לעיר החלה כבר במאה ה-10 בתוך ספרד עצמה, ובמאה שלאחר מכן גם מחוץ לספרד. בראשית המאה ה-12 העלייה לרגל כבר הייתה מאורגנת למדי. ארבע דרכים ממוסדות מתחילות בצרפת ונפגשות בארץ הבסקים שבמערב הפירינאים. משם, דרך יחידה חוצה את צפון ספרד, ועוברת בבורגוס, קריון, סהגון, לאון, אסטורגה ולוגו. הדרך נמשכת מספר חודשים. עולי הרגל מחכים בטורי ענק כדי להיכנס לקתדרלת סנטיאגו דה קומפוסטלה בה נמצא פסל של הקדוש יעקב.
מיליונים יצאו כל שנה, עם הפשרת השלגים מערים וכפרים באירופה, ויצאו אל הדרך הלא פשוטה אל העיר סנטיאגו דה קומפוסטלה שבגליסיה, שם טמון הקדוש. מצוידים במקל הליכה, נעליים טובות, ושכמיה חומה ועבה שמקושטת בצדפים (סמלו של הקדוש) הם נהרו אל אחת הדרכים לספרד. כל הדרכים עברו מן הסתם והתנקזו אל שרשרת הרי הפירנאים, והפכו לדרך אחת מרכזית בעיירה פואנטה דל ריינה. אבירים אמיצים שנשבעו להודות לקדוש אם ישובו בחיים ממשימותיהם, כמרים ונזירים אדוקים, מלכים גדולים, ופשוטי עם שניצלו את הדרך הקדושה כדי להשתחרר מאדוניהם ולחפש עתיד חדש, כל אלה יחד עם מאות ואלפים של רוכלים, להטוטנים וטרובדורים שהתפרנסו מהעליה לרגל, הילכו בדרכים. לאורך דרכי העליה לרגל נבנו מנזרים, וכנסיות יפהפיות ששימשו את עולי הרגל גם ללינה וחניה בדרך.
במאה האחת עשרה, שכונתה גם תקופת הרומנסק, בשל החייאת ערכים ורעיונות עתיקים (רומיים), ורנסנס בכל תחומי החיים חל בה. בנייה בקנה מידה גדול חודש, וגם שבו לפסל ולעשות תבליטים, שעד היום ניתן לראות בכנסיות הרומנסקיות המסיביות הללו. גם השירה זכתה לעדנה חדשה, ואומרים שהשירה הטרובדורית נולדה בדרכי העליה לרגל. ללא ספק חל שינוי עמוק במעמד האישה. נשים רבות, שבעליהן יצאו למלא את החובות הקדושות-לעלות לרגל, או להילחם במוסלמים , הפכו בבת אחת מבנות מעמד נחות, לבעלות הבית והאחוזה, ולמנהלות הענינים. שלא כמו היום, מסעות שכאלה ארכו חדשים רבים, והיה ספק גדול אם בכלל הבעל ישוב הביתה, כך שהכוח החדש לו זכתה האישה היה מכובד ביותר והיקנה לה מעמד אחר. אין פלא כי בתקופה זו, בה האישה הפכה לחשובה, תפס פולחן מריה מקום שונה. כנסיות רבות שמוכרות עד היום בשמן "נוטרה דאם"- "גבירתנו", נבנו לכבוד המדונה, והיא עלתה בדרגת חשיבותה, כמתווכת בין המאמין לישו בנה.
לטובת עולי הרגל הרבים, באמצעיהם המצומצמים, נכתבו "מדריכי טיולים" מיוחדים ובהם תיאור נרחב על נקודות בדרך, על אופי האנשים בכל כפר וכנסיה שעוברים במסע, ועוד מידע חשוב שכזה.גם מפות רבות פורסמו, כדי להדריך את רבבות עולי הרגל אל המקום הנכון.
גם בימינו רבות היצירות שנעשו על בסיס התופעה שעדיין נמשכת במלוא עוצמתה. פאולו קואלו כתב ספר על עלייתו לרגל לסנטיאגו, וגם האמן הקטלוני לואי בונואל עשה סרט בהשראת העליה לרגל הזו , שנקרא "שביל החלב", בהשראת הכינוי לדרך לסנטיאגו.
כל עולי הרגל כיוונו עצמם לחגיגות לכבוד סנטיאגו שמתרחשות גם כיום בעיר העצומה והדינמית ב-25 ביולי. אפילו במאה העשרים ואחת, מי שיטייל באזור דרכי העליה לרגל, יגלה שהן עדיין מסומנות בצדפים, סמלי הקדוש, ושהן עמוסות מאמינים, באותו לבוש מסורתי של השכמיה והצדפים. למרות ששמונה מאות קילומטרים מפרידים בין הפירנאים לעיר סנטיאגו דה קומפוסטלה, עדיין הולכים העולים לרגל ברגל, מכסימום, תראו אותם מדוושים במרץ על אופניים…
הסמל של העולים לרגל לסנטיאגו הוא צדף לבן גדול, שעליו מצויר צלב מסוגנן באדום. לזכר עולי הרגל המקוריים, שהיו משתמשים בצדף כדי לשתות ממימי הנחלים, עולי הרגל של היום תולים אותו כהצהרה על היותם עולי רגל על התיק או על קצה מקל ההליכה. בעיר סנטיגו עצמה, שהפכה כמובן, למלכודת תיירים משוכללת, אפשר למצוא את הצדף בכל מקום: בתכשיטים, על קירות הבתים, ואפילו על עוגות שיש מצופות אבקת סוכר, שנמכרות בכמויות בחנויות לתיירים.
מאז המאה התשיעית צועדים צליינים ב- Camino de Santiago, בדרכים שונות, החוצות את ספרד אל הפינה הצפון-מערבית של המדינה, כשמטרתם היא סנטיאגו דה קומפוסטלה (Santiago de Compostela), הנמצאת 50 ק"מ בערך מהאוקיינוס האטלנטי. עולי הרגל מגיעים מכל העולם מסיבות דתיות, הרפתקניות ותרבותיות, ובדרך כלל עושים את הדרך בהליכה, למרות שיש כאלו הנוסעים על אופניים, רוכבים על סוסים או נוהגים. באופן מסורתי עולי הרגל יוצאים לדרך מביתם. כיום, ישנם כמה מסלולים, כולם מסומנים היטב בסמלה של הדרך – הצדפה והחץ הצהוב.

יוצאים לדרך

למעשה קיימים כמה נתיבים לסנטיאגו, וכולם נקראים בשם הכולל "Camino de Santiago". למשל ה-Camino Ingles, שבה הלכו עולי רגל מהאיים הבריטים שהגיעו בספינות לחופי גליסיה, צפונית לסנטיאגו; ה- Camino de la Plata, שהובילה עולי רגל מדרום ספרד על דרך רומית עתיקה שפעם הובילה כסף ממכרות באנדלוסיה; או ה-Camino Portuges- שהביאה עולי רגל מפורטוגל. אבל הדרך העיקרית תמיד היתה ועודנה Camino Frances שהביאה עולי רגל מכל אירופה, דרך צרפת, חצתה את הפירינאים דרך מחוזות הבאסקיים, בלב קסטיליה ומשם לחבל גליסיה ואל סנטיאגו דה קומפוסטלה. הקמינו משולט כולו כיום, כל הנתיבים, אבל יותר מכול הנתיב הצרפתי במגוון של שלטים וסימונים. אולם הסימון הנפוץ ביותר, וזה שנתן לקמינו את סימן ההיכר שלו, הוא החץ הצהוב, שמצוייר על כל קיר, מדרכה, עמוד חשמל או עץ בדרך. גם הוא נפוץ מאוד בחנויות המזכרות בעיר, וכל דבר שאפשר לשים עליו חץ צהוב – חולצות, מאפרות, סיכות, עפרונות, הכל – מקבל אותו באהבה. הדרך הצרפתית Camino Frances. אורכה 800 ק"מ, והיא מתחילה ב- St. Jean Pied de Port בגבול צרפת-ספרד, הנמצאת למרגלות הפירנאים המושלגים. דרך זו מתחברת לדרך של סיינט ג'יימס.
ב- St. Jean תוכלו למצוא בקתות לינה רבות, ושם גם תוכלו לקבל חתימה על דרכון עולה הרגל שלכם. אם תבואו בתקופת חג הפסחא, תוכלו לפגוש בכפרים שבפירנאים במקומיים הלבושים תלבושות באסקיות באדום, לבן וירוק, צועדים ברחובות, ובנערות הרוקדות בתיאום נהדר עם מוזיקה מקומית. בכל מקום תקבלו טפיחה על הכתף ויברכו אתכם בברכת עולי הרגל "Buen Camino".
העיר שגדלה מסביב לאזור נקראה סנטיאגו דה קומפוסטלה וסנט ג'יימס הפך לפטרון הקדוש של כל ספרד. מאז החלו עליות הרגל, והן ממשיכות עד היום למרות שזה כבר לא מסיבי כמו בימים ההם. רוב עולי הרגל המגיעים מאירופה לוקחים את "הדרך של סיינט ג'יימס" דרך הערים וויטוריה, בורגוס וליאון. דרך אחרת, שנחשבה מסוכנת בגלל שודדי דרכים, הולכת קרוב לחוף הצפוני.
כשני מיליון עולי רגל לשנה עשו את הדרך המתישה בימי הביניים. בגלל הסכנה שנשקפה להם בדרך, הם לבשו כובע מקושט בשלושה צדפים ונשאו מקל גבוה. סמלים אלו הגדירו אותם כעולי רגל במסע דתי ואמורים היו להבטיח להם מסע בטוח דרך האזורים המסוכנים. היום בד"כ נושאים עולי הרגל מקל ארוך ולעיתים קרובות עונדים תגים של צדפים. הנתיב עצמו עובר במגוון רחב של סוגי שבילים: דרך ערים וכפרים, לאורך כבישים ופסי רכבת, בשבילי יערות, בדרכי כורכר בין שדות.
כדי להוכיח שהם עולי רגל, כל ההולכים לסנטיאגו מצטיידים בכרטיסיה מיוחדת הנקראת Credencial , ובה עליהם להחתים חותמות של כפרים לאורך הדרך פעמיים ביום (במקור ניתנו החותמות בכנסייה של כל ישוב, אבל היום מסתפקים גם בפאב או בבית המרקחת שליד). כשהם מגיעים לסנטיאגו, עולי הרגל שהכרטיסיה מוכיחה שהלכו ברגל 100 ק"מ לפחות זוכים בהגעתם בתעודה שנקראת Compostela, שאפשר לתלות על הקיר לקישוט יחד עם התואר השני וההצטיינות בטירונות, שמעידה שהאדון הוא עולה רגל כדת וכדין.
התעודה הזו היא גם כרטיס הזיהוי של ההולך, ובעזרתה הוא מקבל רשות ללון במחסות מיוחדים שנבנו כדי לשכן את עולי הרגל בדרכים. לאורך כל הנתיבים של הקמינו אבל הרבה יותר לאורך ה- Camino Francés, פזורים בניינים שנקראים Albergues -מחסות- שהם מגוונים מאוד באיכותם, במחירם, בגודלם ובצוות שמפעיל אותם. רובם הם לא הדבר הבסיסי שמדמיינים כששומעים את המילה "מחסה", אלא בניינים מודרניים, לפעמים אגף משופץ של הכנסיה, עולים שניים שלושה יורו, בדרך כלל לא כחובה אלא כתרומה, ומאכלסים כמה עשרות עולי רגל בחדרים ענקיים במיטות קומותיים (רק מזרונים ושמיכות). יש גם מחסות יותר בסיסיים, בלי מים חמים, בלי צוות קבוע ולפעמים אפילו בלי מיטות. כחלק מהמחסות יש גם מטבח, כך שאפשר לבשל גם אם לא סוחבים אתכם גזיה.
בכל מקום לאורך הדרך פזורים ברים שבהם תוכלו לשתות ולנוח. שם גם תקבלו הרבה עצות: לכו לאט. תנוחו הרבה ושתו הרבה יין. ואם תחליטו להקשיב לעצות אלו כדאי שתעצרו ב- Bodega Irache, יקב מפורסם בשל ה- Fuente del Vino, מזרקת היין שבו, עליה חרות: "פרגרינו ("עולה רגל"), אם אתה רוצה להגיע לסנטיאגו חזק ומלא חיות, שתה מיין זה ובקש אושר." מומלץ למלא את הבקבוק שלכם. כאן במקום הזה, צליינים צורכים כ- 35 אלף ליטרים של יין בכל שנה.
אל העיר לאון (Leon) תגיעו לאחר כ- 20 ימי הליכה. לאון היא העיר המרכזית האחרונה לפני גליסיה, והיתה פעם בירת ספרד הנוצרית. בקרו בקתדרלה המפורסמת של העיר – Cathedral Santa Maria de la Regla, אחת מהקתדרלות הגותיות הכי מרשימות במדינה, ותחנה חשובה בדרך של עולי הרגל. יש פה חלונות זכוכית צבעונית מהיפים בכל אירופה כולה (קוו ליום שמש). מספר החלונות הוא 125 והם מתקופות שונות, החל מהמאה ה- 13. סה"כ יש פה 1,800 מ"ר של זכוכית. אם תהיו ברי מזל, תגיעו לכאן בזמן שהמקהלה מתאמנת, ותהיה לכם חוויה מענגת.
ואם לא שתיתם עדיין מספיק, גשו לאחר מכן אל רובע Barrio Humedo ותיכנסו אל אחד מהברים העמוסים. כאן תרגישו שאתם ממש חלק מספרד.
מכאן הדרך לסנטיאגו דה קומפוסטלה כבר אינה ארוכה. אם אתם מרגישים חיבה אל הקדוש הנוצרי תוכלו לחבק את הפסל שלו, החולש על המזבח הראשי של הקתדרלה הרומנסקית. ואם לא פיתחם בזמן המסע שום רגש אליו, תוכלו לראות איך הצליינים האחרים, שעשו דרך כה ארוכה, מחבקים את פסלו ופורצים בבכי. אלה אותם אנשים שאיתם חלקתם ימים שלמים, ארוחות, נופים מרהיבים וימים גשומים ביותר.
אמר אחד החכמים ש"מסע של אלף מילין מתחיל בצעד אחד". אחרי הליכה של חודש שלם בנופים נהדרים, פגישה עם אנשים חביבים, לעיתים הליכה לבד, עם הרבה מחשבות ותהיות, תתחילו אולי לחשוב שבעצם המסע שלכם רק מתחיל.
בכל שלב של הטיול תרגישו יותר ויותר שייכים. עם הזמן תיתקלו ותתקבלו בברכה על ידי פרצופים שיהיו מוכרים לכם יותר כל הזמן. האנשים בדרך באים מכל העולם. זוהי חוויה תרבותית בינלאומית והיא יותר מאשר סתם איזו דרך בספרד.
רוב עולי הרגל עושים זאת בחודשים יולי ואוגוסט, למרות שישנם כאלו העושים את הדרך באביב או בסתיו, כדי להימנע מהחום ומההמון.

סימני דרך בנתיב העלייה לרגל לסנטיאגו

העיר סנטיאגו

סנטיאגו דה קומפוסטלה היא עיר הבירה של הקהילה האוטונומית גליסיה שבספרד. נכון לשנת 2005 גרים בעיר כ-92,919 תושבים. העיר היא דיוקסיה ומוקד עלייה לרגל, ובנוסף מהווה מרכז חשוב לתעשיית התרופות. בשנת 1985 הוכרזה העיר כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו ובשנת 2000 הייתה עיר התרבות האירופית (European City of Culture). מאז המאה ה-15 נהוג בעיר להכריז על שנים בהן "יום הקדוש יעקב" (25 ביולי) נופל על יום ראשון כ"שנים מקודשות". השנה המקודשת האחרונה הייתה 2004, והשנה המקודשת הבאה תהיה 2010. השפעתה על התרבות וההיסטוריה הספרדית היתה רבה.
העיר נתנה את שמה, קומפוסטלה, לאחד מארבעת המסדרים הצבאיים הספרדיים: קומפוסטלה, קלטראבה (Calatrava), אלקנטארה (Alcantara ) ומונטסה
(Montesa). מספרם הרב של העולים לרגל טבע את הכינוי העממי "דרך סנטיאגו" ככינוי לשביל החלב. "סנטיאגו" הייתה קריאת הקרב של הנוצרים במהלך הרקונקיסטה.
העיר הוכרזה בשנים האחרונות כאתר לשימור, כמקום בעל חשיבות עליונה על ידי אונסקו, וגם לפני הכרזה רשמית זו היא נשמרה בצביונה העתיק, על סמטאותיה הצרות והקתדרלה המפוארת בה טמון הקדוש .
בסנטיאגו כדאי לטייל ברגל בעיר העתיקה. בנינים עתיקים ויפהפיים, כיכרות קטנות, חנויות מכל הסוגים והרבה מסעדות ובתי קפה המצויים ברחובות הצרים. כאן תטעמו את האווירה הצפון-ספרדית. כיכר Plaza de Espantilde נקראת גם Plaza del Obradoiro. במזרח הכיכר נמצאת הקתדרלה הברוקית, בדרומה הקולג' הרומנסקי של סן ג'רונימו, ובמערב בניין העיריה הנאו-קלאסי. הכיכר היא, בלי עוררין, אחת מקסומות ביותר בספרד. כדאי לטייל מסביב לקתדרלה ב- Plaza Inmaculada מצפון, ב- Plaza de la Quintana ממזרח, ובכיכר הצורפים היפהפיה Plaza de la Plateras, שנמצאת בצד הדרומי. אם תתקדמו 400 מ' ב- Calle del Franco – הרחוב היוצא מהכיכר הראשית, תגיעו אל Paseo de la Herradura, שבו תוכלו לבלות זמן שקט בשוטטות בגבעה המיוערת והנאה מהמראות של העיר.
תופעה אופיינית לסנטיאגו היא ה-tunas החרוצים. המסורת של ה-tunas מתחילה בימי הביניים כאשר הסטודנטים באוניברסיטאות, מכל קולג' בנפרד, יצרו קבוצה מוסיקלית ופקדו ברים ומסעדות, שרו שם וקיוו לקבל ארוחת ערב בסוף הופעתם. היום לבושים הזמרים בתלבושות של המאה ה- 17, עם שכמיות וסרטים צבעוניים התלויים מהם (הסרטים הם כנראה מתנות ממעריצות). אפשר למצוא tunas ברבות מהערים הגדולות של ספרד, במיוחד באזורי התיירות. בסנטיאגו שיכללו המוסיקאים את השיטה והם מציעים גם את הדיסקים והקלטות שלהם למכירה.

קרדיטים: אילן פרי; דן מאירוביץ'; תמי בר סלע