בעקבות דון קישוט

תמיד חלמתי לראות את מרחבי למנשה. כבר היית לא פעם בספרד, בכל מיני אזורים שלה, אל קסטיליה דה למנשה לא הגעתי. הפעם החלטתי שאני הולכת בעקבות דון קישוט, או בשמו המדוייק דון קיחוטה איש למנשה, האביר בן דמות היגון, ויהי מה. קצת הגזמתי באומרי "ללכת בעקבותיו" משום שנתיב הידוע המומלץ לתיירים ספרותיים כמוני, הוא נתיב ארוך שדרושים לפחות יומיים, אם לא שלושה, ללכת ולתור את כולו. הסתפקתי בנתיב ל"עניים", ללכת למקומות שתמיד רציתי לראותם, והאמת היא שמה שמשך אותי באמת היו טחנות הרוח, הענקים של דון קישוט.

דון קישוט וסרוונטס כבר הפכו מזמן לאבן יסוד בתרבות הספרדית והעולמית. השם דון קישוט הפך בתרבות המערבית להיות סמל וביטוי המתאר אמונה והתלהבות מדברים דמיוניים וניסיון לבצע פעולות בלתי אפשריות למען אמונה זו. בהקשר רחב יותר, דון קישוטיות מתארת  רומנטיקה נאיבית ורעיונות אוטופיים המגובים בפעולות חסרות סיכוי.

היצירה עצמה היא רומן מאת הסופר והמחזאי הספרדי מיגל דה סרוונטס סאבדרה והיא נחשבת לרומן האירופי הראשון. חלקה הראשון של היצירה פורסם בשנת 1605 וחלקה השני ב-1615, מעט לפני מות המחבר.

היצירה זכתה למאות עיבודים, תרגומים, קיצורים, חיקויים בכל השפות והתרבויות – עובדה המעידה על כך שהיא נוגעת במהותם של לבטים אנושיים גלובליים. עשרות ספרים, מחקים ומאמרים נכתבו על הסופר ועל יצירתו, ובכך פוטרים אותי מלחזור ולעשות זאת.

מוזר, אם כן, שאיש לא ידע היכן קבור מיגל דה סרוונטס עד לשנת 2015. לקראת מלאת 400 שנה למותו של סרוונטס, החליטו בספרד, בסיוע ובמימון עיריית מדריד, לפתוח מחדש במבצע חיפושים אחרי עצמותיו של הסופר. לדרך יצאו יצאו לדרך ארבעה צוותים מקצועיים, ובהם היסטוריונים, סרוונטסולוגים, אנתרופולוגים, ארכיאולוגים ומומחים לזיהוי פלילי, בסך הכל כ-30 איש. המשימה למצוא את עצמותיו של הסופר הספרדי סרוואנטס, שהלך לעולמו לפני 399 שנה, הובילה את המדענים לחפור עמוק מתחת למנזר "מאמיני השילוש הקדוש היחפים", שבו נקבר הסופר ב-1616. התעלומה הזו ככל הנראה נפתרה. חוקרים אמרו כי הם מאמינים שהשרידים שגילו מתחת למנזר במדריד שייכים  לסרוונטס, שנחשב בעיני רבים לאבי הרומן המודרני.

נתיב דון קישוט

בספרד קיים "נתיב דון קישוט" (Don Quixote Route) ‏ נתיב תיירות בחבל למנשה שאורכו כ-2,000 ק"מ והוא עובר ב-10 מסלולים דרך 148 יישובים. נתיב זה הוכר ב-2007 כאתר מורשת תרבותי על ידי מועצת אירופה. מי שבאמת רוצה להכיר את עולמו של סרוונטס כפי שהוא נראה היום, צריך להקדיש הרבה זמן ומאמצים לעבור את כל הנתיבים הללו.

מתוך כל הנתיבים והיישובים הנזכרים במפת הנתיב הרשמית בחרתי לי ארבע נקודות מרכזיות, שכרתי לי נהג על מכוניתו, שילמתי סכום הגון ויצאתי לדרך.

התחנה הראשונה – קונסואגרה Consuegra

קסטיליה דה למנשה היא ארץ שטוחה וצחיחה למדיי. הקיץ קשה, השמש לוהטת, והעין מתרפקת על כל כתם ירוק. וכתמים ירוקים יש למכביר, מטעי זיתים וכרמים מלוא כל העין.

לפתע, בין כל הצהוב והירוק, נגלות טחנות הרוח. השמחה שאחזה בי למראה הטחנות מרחקו לא ידעה גבול, והלכה וגאתה ככל שהתקרבנו.

למנשה התקיימה מחקלאות. בהיותה ארץ צחיחה ללא נחלים ומעיינות, נאלצו לחפש מקור אנרגיה חליפי למים כדי לטחון את החיטה. הם השכילו לנצל את הרוח, המנשבת בקביעות בראשי הגבעות. הפעולה מרתקת בפשטותה. מהרגע שהבסיס מוצב והכנפיים מוצבות מול הרוח, מכסים אותן עם מעטה בד או קנבס והן מתחילות להסתובב. הכנפיים  מניעות את הציר המרכזי והוא בתורו מניע  את שתי האבנים הגדולות, השוחקות וטוחנות את החיטה לקמח.

כיום ניצבות על גבעות קונסואגרה 12 טחנות מתוך 13 שהיו שם בעבר. טחנה אחת משמשת בתור מרכז תיירים. בטחנה זו אפשר לעלות במדרגות הלולייניות עד הקומה העליונה ולראות את כל חלקי הטחנה. בטחנה אחרת יש חנות קטנה למזכרות. שאר הטחנות סגורות ופזורות על פני שלוש גבעות. בין הטחנות ניצבת על תילה טירה חרבה. הטירה נבנתה ביסודה על ידי טריאנוס, הקיסר הרומי, במאה השנייה לספירה. אחר כך נבנתה על ידי המורים, המוסלמים שחיו בספרד בח'ליפות קורדובה במאות ה-12-11. לאחר הרקונסויסטה (הכיבוש מחדש) של ספרד על ידי הנוצרים, המלך אלפונסו השביעי נתן את הטירה במתנה למסדר סנט ג'ון של ירושלים בשנת 1187. בשנת 1812, במהלך המלחמות נגד נפוליאון, חרבה הטירה. היום היא משוקמת למחצה ואפשר לטייל בה.

אבל עזבו טירות – טחנות הרוח הן מטרת ביקורנו. והן לא מאכזבות. לו אני דון קישוט, הייתי מאמצת אותן בתור מגינות ולא נלחמת בהן. הרי אנחנו יודעים שזהו קרב אבוד.

בעיירה קונסואגרה יש עוד הרבה מה לראות, אבל זה כבר שייך לטיול אחר.

התחנה השנייה – קמפו די קריפטנה Campo de Criptana

האם דון קישוט פגש את הענקים שלו בקונסואגרה? או אולי בקמפו די קריפטנה? הטחנות היות פזורות בכפרים רבים על פני גבעות למנשה, וכשנוסעים ומסתובבים באזור אפשר לראות אותן מרחוק ניצבות פה ושם על פני הגבעות. אבל ריכוז גדול של טחנות ותחנה נוספת במסע שלי היתה קמפו די קריפטנה. ושוב, המראה מעורר התפעמות והתרגשות.

התחנה השלישית – פוארטו לפיסה PUERTO LAPICE

סרוונטס מזכיר את העיירה הזאת בשמה ומתאר סצנה מביכה: הפונדקאי של העיירה ראה שלפניו אדם תמים ומבולבל, דון קישוט כזה, וחמד לו לצון. הוא  העמיד את ה"אביר" לשמור על טירה דמיונית, שלמעשה היתה באר ואורווה, והבטיח לו להכתירו בתור אביר לאחר ליל השמירה. דון קישוט עמד ושמר והפונדקאי וחבר מרעיו ישבו וצחקו. עובר אורח תמים שביקש להתאכסן בפונדק, נראה בעיני דון קישוט באויב מתנכל והוא חבט בו במרץ. הפונדקאי שכבר רצה להיפטר מעונשו של המבולבל, קיים בו טקס השבעה לאבירות ושלחו לדרכו.

את הסצנה הזאת ניצלו יפה בפוארטו לפיסה. נוסעים בתוך העיירה, שכל בתיה מסויידים לבן ופס כחול מעטר אותם סמוך לקרקע (או לחלופין מסויידים בז' ופס חום לעיטור). במרכז העיירה עומד "הפונדק" – שאינו אלא בית חווה גדול משופץ ומותאם. הכל מסוייד לבן. בחצר הסמוכה באר מים (שעליה שמר האביר) ומבני חווה. המקום כולל מסעדה, חנות מזכרות, מוזיאון קטן ובו תרגומי דון קישוט לכל השפות, ציורים ופסלים. בחצר פסלי דון קישוט. המקום מעוצב יפה, ונעים לשהות בו.

 

התחנה הרביעית – אל טובוסו  EL TOBOSO

דולצינאה הטובוסית, אהובתו הדמיונית של דון קישוט, לא היתה אלא אישה כפריה פשוטה, שדון קישוט אפילו לא הכיר ולא ראה, אבל הפך אותה בדמיונות לנסיכה המחכה לאביר חלומותיה.

גם טובוסו ניצלה היטב את הדמיון לצרכים תיירותיים. במרכז העיירה יש שחזור של ביתה של דולצינאה (Casa Museo de Dulcinea), מושא אהבתו של דון קישוט. נאמר שהבית היה שייך לאנה מרטינז, אותה כינה סרוונטס דולצינאה ( dulce מתוקה). זהו מוזיאון צנוע המנציח את חיי האיכרים במאה ה-17-16. על המרפסת עומד' מכבש שמן זית עתיק. מעבר לכביש, ממול הכנסייה נמצא אוסף של מעל 300 מהדורות של הרומן, בכל השפות, מיפנית ועד גאלית וגם מהדורות חתומות.

ללכת בעקבות הדמיון: כשהגעתי לטובוסו, בצהרי היום החם, וחיפשתי את שני האתרים, נאמר לי על ידי המקומיים שהכל סגור היום. למה? זה היום החופשי. התברר לי שלכל עיר בספרד יש במהלך השובע יום חופשי שבו הכל סגור. ומה עושים הספרדים? נחים. אז לא ראיתי את המוזיאונים, אבל לגמרי דמיינתי אותם, כי גם אני דון קישוט.

ועוד בעניין דומה:  צ'ינצ'ון Chinchon

נסיעה במטרו של מדריד הביאה אותי לתחנה של אוטובוס מס' 337. שעה נסיעה בנופים הקסומים השופעים מטעי זיתים וכרמים הביאה אותי לעיירה צ'ינצ'ון. זוהי עיירה שאופייה הבניימי השתמר עד כדי כך שהפכה מקום מועדף לסרטים תקופתיים, ביניהם הסרט "הרוחות של גויה" בבימויו של מילוש פורמן והסרט "מסביב לעולם בשמונים יום" בגירסתו הראשונה. מהרגע שיורדים מהאוטובוס יש הרגשה של חזרה בזמן. עולים במעלה הרחוב הראשי עד לכיכר הראשית – פלאצה מיור. מיד בכניסה מקדם אותנו מנזר גדול. הבתים סביב צפופים זה לזה וכאילו נלקחו מסרט. ביום שהגענו היה הרחוב הראשי ורבים מהרחובות הצדדיים מעוטרים בדגלי ספרד ובדגלי העיירה. העיר בנוייה על מדרון תלול והעלייה לכיכר הראשית נוטלת את נשימתך.

כשהגעתי לפלצה מיור ראיתי קהל רב, תכונה חגיגית ומיוחדת. הכיכר עצמה היא למעשה זירה למלחמת פרים. הבתים והחנויות המקיפים את הכיכר הם המדרכות הצרות שלצידם, צופים על המתרחש. מרפסות עץ (claros) תלויות על כל הבתים, כדי להיטיב ולראות את הזירה. כנסית Nuestra Señora de la Asunción מזדקרת מעל הכיכר ובתי העיירה. בכנסיה זו עצמה, במאה ה-18, אחיו של גויה שימש ככומר, וגויה עצמו צייר כאן את "עלייתה לשמים של מרים הבתולה". פרנסיסקו גויה היה צייר ואמן הדפסים ותחריטים נודע שחי במפנה המאות ה-19-18. נודע בציורי החצר שלו מתוך גישה ביקורתית, ובעיקר בסדרת 80 תחריטים בשם "לוס קפריצ'וס", שבהם תיאר "את מעשי האיוולת והטיפשות הרבים מספור, ומעשי המרמה והשקר שההרגל, הבורות והאינטרס האישי הפכו לדבר שבשגרה". התחריטים הוחרמו לאחר כמה ימים מפאת חשש השלטונות מביקורתו של גויה, והוא חי כמה שנים תחת איום האינקוויזיציה עד שלבסוף מסר את התחריטים לידי המלך.

בכיכר ובסמטאות הסמוכות יש שלל חנויות של מזכרות, חפצי נוי, בגדים, תבלינים וכן גלריות, ברים ובתי קפה.

כשרציתי לדעת מה חוגגים, התקשיתי מאוד. איש אינו מדבר אנגלית, ואני, בעוונותיי הרבים, אינני דוברת ספרדית. בסופו של דבר נתנו בידי חוברת כרום מהודרת בספרדית וממנה למדתי שהגעתי בדיוק לפסטיבל לכבודה של "גברתנו הבתולה". כולם בחופש. החנויות סגורות. ובשעה שש בערב תתקיים בזירה מלחמת פרים. לצערי היה עלי לתפוס את האוטובוס האחרון למדריד שיצא בארבע, ולכן נאלצתי לוותר בכאב לב על הזירה, ובתור פיצוי טיפסתי ועליתי, נושמת בכבדות, לראות את הטירה המתנוססת בראש הכפר, מבצר Condes , שנועד להגן על הכפר.

קרדיט: ויקיפדיה.