אנדלוסיה היהודית

ב-31 במארס 1492 חתמו "המלכים הקתולים" איזבלה ופרננדו על צו גירוש כל יהודי ספרד. הרבה יהודים כבר לא נותרו בספרד לאחר כמה מאות שנים של המרת דת סוחפת תחת לחצים חברתיים וכלכליים. ספרד נותרה בלא יהודים, וצאצאי המומרים (הקונברסוס) שנשארו בה השתייכו למעמדות חברתיים שונים, ושיקפו מיגוון רחב של אמונות ודעות, וזיקתם ליהדות לא היתה אחידה. אמנם, אצל לא מעטים מהם בערה גחלת היהדות במשך תקופה מסויימת, אך גם בעבורם, בעקבות הניתוק מהעולם היהודי וממקורותיו, נעשתה היהדות לזכרון עמום.

בשנת 1992, במלאות 500 שנים לגירוש ספרד, פנתה ממשלת ישראל אל מלך ספרד, חואן קרלוס, בבקשה לבטל את הצו, שלמעשה נשאר בתוקף עד אז. הבקשה נענתה והצו בוטל. אבל גם היום אי אפשר להגיד שיש ממש יהודים בספרד. פה ושם קהילונת קטנה של יהודים שהגיעו ממרוקו. לא משהו רציני. לטייל בעקבות היישוב היהודי המשגשג בעבר ולראות את כל השרידים המעידים על יהדות עשירה ומפוארת, שהיום הספרדים מוכרים אותה בתור אתרי תיירות, זה קצת עצוב וצובט בלב, אבל גם גורם לגאווה במורשת ובעבר המפואר. נלך בעקבות היהודים באנדלוסיה.

אנדלוסיה – מרכז יהודי משגשג

האזור הענק, היפה והפורה של דרום ספרד, המכונה אנדלוסיה על שם שבט הונדלים שהתיישבו שם במהלך המאות החמישית והשישית (שיבוש: ונדלוסיה – אנדלוסיה), היה מרכזן של כמה קהילות מן המשגשגות בקהילות ספרד, והתברך בשפע אישים יהודים ואירועים הקשורים בהם, בעיקר במאות העשירית וה-11. השגשוג הגדול שנהגים לכנות אותו בשם הבנאלי משהו "תור הזהב של יהודי ספרד" היה בעיקר במאה ה-11, עת התפוררה ממלכת בית אמיה המוסלמית, שהחזיקה מעמד בספרד למן המאה השמינית, והפכה להיות לגושי אמירויות קטנות. אמירות היתה למעשה עיר גדולה והשטח שסביבה. כך נוכל לעשות סיור באנדלוסיה ובעריה העיקריות: קורדובה, מאלגה, סביליה, גרנאדה ולצפות בלב עגמומי משהו בתפארת העבר של יהודי ספרד ובשרידים המעטים עד להכמיר לב שנותרו בה.

קורדובה א

הרובע היהודי בעיר נקרא באריו דה לה חודרייה (Barrio de la Juderia), לא שיש בו יהודים, חלילה, אבל הוא עדיין משמר את השם והניחוח הקדום.סמטאות הרובע צרות ומפותלות בעלות חצרות פנימיות ופאטיו עתיר פרחים וצמחים שנבנו כדי להגן על הדיירים מפני חום הקיץ ולשמור על פרטיות וכבוד המשפחה. חזיתות הבתים צבועים בלבן ועל הקירות ובחלונות תלויים עציצי פרחים. ברובע מסעדות, ברים, חנויות למזכרות וכל מה שתייר רוצה וצריך.
בית הכנסת העתיק הוא היחידי ששרד באנדלוסיה לאחר גירוש יהודי ספרד ב-1492, ואחד מבין שלושה בתי כנסת עתיקים ששרדו בספרד. השניים האחרים נמצאים בטולדו. בית הכנסת כבר לא משמש כבית תפילה, אך הוא הוכרז כאתר לאומי, ומשמש כמקור גאווה ואתר תיירות מושך לשלטונות העיר. בית הכנסת נבנה בשנת 1315, והוא מעוצב בחלקו העליון של הקירות בפיתוחי סטוקו בסגנון המודחאר. (המודחאר היו בעלי מלאכה מוסלמים שהביאו איתם את סגנונם המורי ופיתחו אותו תחת שלטונם של הנוצרים, אפשר לומר – סגנון מעורב). בין הפיתוחים כתובות בעברית, ביניהן אחת הנוקבת בתאריך בניית המרפסת ששימשה כעזרת נשים שאליה עולים במדרגות עץ. עד היום ניתן להבחין בגומחה בכותל המזרח שבה נשמר בעבר ארון הקודש. התקרה תקרת עץ עם פיתוחים ובכניסה פטיו קטן.אפשר עדיין לראות בו כתובת הקדשה בעברית בזו הלשון: "מקדש מעט ונוה תעודה, שכללו יצחק מרב בן הגביר אפרים, ירוה שנת שבעים וחמש, כן שעה אלוה, ישכון לבטח ירושלים". התאריך הוא 4075 לבריאה שהיא 1315 למניין הנוצרי. לאחר גירוש ספרד השתמשו בו הספרדים כבית חולים, ומשנת 1588 שימש כקפלה קתולית, ועל אחד הקירות נותר עד היום צלב. בימי שלטונו של פרנקו, וזו לפחות נקודה חיובית אחת לזכותו, הוחזרה הגזלה לבעליה החוקיים, וכבודו של בית הכנסת הושב לו. היום הוא אתר תיירות ורבים פוקדים אותו ומצקצקים בלשונם לזכר היהדות העתירה שהיתה ואיננה.

קורדובה ב

את רבי משה בן מימון, הרמב"ם (1135 – 1204), כינו חכמים רבים בשם "הנשר הגדול". הוא נולד בקורדובה, ועל פי המסורת התגורר באחד מבתי הכיכר. המסורת הזאת הומצאה על ידי שלטונות ספרד, שנוכחו במאה ה-20 כי שרידים יהודיים, בעיקר של הרמב"ם, הפילוסוף הגדול בכל קנה מידה עולמי, מושכים הרבה תיירים. האמת היא שהרמב"ם עזב את קורדובה בהיותו בן 15 עם משפחתו, ולאחר נדודים התיישב במצרים, ובה חי את מרבית חייו הבוגרים וכתב את כל ספריו. אבל מצרים לא השכילה לנצל את המטמון התיירותי הזה. לעומת זאת – ספרד וקורדובה עשו עבודה יחצ"נית כל כך טובה, עד שהיום כל אחד משוכנע שהרמב"ם חי בספרד. הרמב"ם בעל "מורה נבוכים", "משנה תורה" ו"ספר המצוות" עסק גם ברפואה, בפילוסופיה, במתמטיקה ובאסטרונומיה, ענה על שאלות הלכתיות, והיה ראש היהודים בקהיר ובכל מצרים. ספרו, "מילות ההיגיון", מבוסס על תורת הלוגיקה פרי עטו של הפילוסוף המוסלמי המפורסם אלפראבי. בשנת 1935, במלאת 800 שנה להולדת הרמב"ם, החליטה קורדובה לאמץ את האיש שרק נולד בה, אל חיקה, וערכה לו חגיגות זכרון. ב-1964 קיימו בעיר את שבוע הרמב"ם, הוצב פסל לזכרו, ושמה של הכיכר ברובע היהודי שבו ניצב הפסל הוסב לכבודו ל"כיכר טבריה" על שם העיר שבה נטמן. תיירים אוהבים להצטלם איתו.

ברובע היהודי נמצא גם את כיכר יהודה הלוי. זוהי כיכר נעימה, מוקפת בחצרות פנימיות פרחוניות. גדול משוררינו בספרד של ימי הביניים ומחבר הספר הפילוסופי "הכוזרי", יהודה הלוי, נולד בטולדו בשנת 1075 והתגורר בגרנאדה. לאחר מכן עבר לקורדובה ושם בילה את מרבית שנותיו. לאחר שכתב את שירו הידוע "לבי במזרח ואני בסוף מערב", הסמיך מעשה לאמירה. בגיל 55 עזב את קורדובה והגיע למצרים, שם פגש בחוג מעריצים נלהב שחלקו לו כבוד רב. מחקרים חדשים מאששים את העובדה שיהודה הלוי עזב את מצרים ונחת בחופי ארץ ישראל. הוא מת ממחלה כשלושה חדשים לאחר שעלה לארץ.

קורדובה ג

בקורדובה חי ופעל אחד היהודים המשפיעים ביותר בספרד של המאה העשירית, חסדאי אבן שפרוט, שהיה רופא החצר, יועץ מדיני שעל פיו נקבעה מדינית החוץ של ממלכת בית אמיה בספרד, ויהודי מסור, שהקדיש הרבה מהונו וזמנו כדי להקים מרכז תרבותי-הגותי ליהודי זמנו. לצערנו לא נשאר שריד מפועלו ומעשיו.
ועוד זוטה, אזוטרית משהו: בקורדובה של היום, ברובע היהודי, פועלת קבוצת ספרדים נוצרים בטיפוח מוזיאון יהודי. הם רכשו בית גדול ומפואר ברובע, והפכו אותו למוזיאון יהודי. הם טוענים שאין להם כל קשר עם גופים פוליטיים, עירוניים או יהודיים, וגם אין להם תמיכה מאיש. הם חושבים שיהדות ספרד היתה חלק אינטגרטיבי ומשפיע על תרבות ספרד עד היום ולכן חשוב להם לטפח את מורשת היהדות. נראה משהו תמהוני למדי, אבל יפה. הם מחזיקים גם ספרייה ובה הם שומרים מכל משמר מסמך יהודי חשוב מהמאה ה-16.

סביליה א

יהודים ישבו בסביליה (בספרדית מבטאים את שמה סבייה) החל מהתקופה הויזיגותית במאה השישית. תחת שלטון האיסלם החל מהמאה השמינית שגשגה הקהילה. פרננדו השלישי, המלך הנוצרי שכבש את העיר מידי המורים בשנת 1248, העניק ליהודים את שלושת המסגדים שהיו בעיר, והם הפכו אותם לבתי כנסת. הקהילה נתנה לפרננדו מפתח שעליו חרות בעברית: "מלך מלכים יפתח, מלך כל הארץ יבא". גזרות קנ"א (1391) המיטו חורבן על הקהילה. רובם המירו את דתם, ובתי הכנסת שלהם הפכו לכנסיות. עוד לפני הגזרות קרה מקרה שהשאיר רושם רב על יהודי סביליה: דון שמואל אברבנאל, אחד מגדולי הקהילה, המיר את דתו, ונתמנה להיות מבקר המדינה. בשנת 1481 החלה האינקוויזיציה לפעול בסביליה, והעלתה על המוקד למעלה מ-700 מומרים. במהלך גירוש ספרד, 1492, היתה העיר נמל יציאה למגורשים. אותו דון אברבנאל ניסה להשתדל בפני המלכים הקתולים, איזבלה ופרננדו, נגד גירוש היהודים, אך ללא הצלחה. האינקוויזיציה המשיכה לפעול גם לאחר גירוש היהודים, וטרחה לאתר מומרים כופרים ולעלותם על המוקד, וזה נמשך עד לסוף המאה ה-19.

סביליה ב

החודריה כרגיל, היתה צמודה לקתדרלה. היום נקרא הרובע בשם סנטה קרוז – הצלב הקדוש, ובזאת מחקו סופית כל זכר ליהדות. אבל הרובע משמר בתוכו כמה שרידים יהודיים, שהיום, בגלל האופי התיירותי שנושאת העיר, גם טורחים להבליטם ולטפחם (מה איכפת להם? את היהודים הם כבר גירשו מזמן). הרובע בכלל מטופח מאד. הרבה בתים נבנו מחדש במאה ה-18, והם מסויידים לבן ומעוטרים בהרבה מאוד עציצי פרחים, המוסיפים צבע עז לרובע. הרבה גינות קטנות ומטופחות, עם ספסלי ישיבה מרוצפים בקרמיקה צבעונית. בסימטאות נעים לטייל. לכל בית יש מרפסת המורמת מעל הרחוב, והמרפסות מרוצפות בקרמיקה צבעונית בחלק התחתון שלהן, כדי לשמח לב העוברים ושבים. הרבה בתי קפה נעימים. זהו רובע  יוקרה היום. אבל הישראלים שמטיילים בו מחפשים בדרך כלל את השרידים של הרובע היהודי. וכאלה אפשר למצוא, אמנם מעט, אבל מעניינים: כנסיית סנטה מריה לה בלנקה – היתה בעברה בית כנסת. אפשר עדיין לראות בקיר החיצוני שני עמודים משני צידי שער סתום – כנראה השרידים היחידים של בית הכנסת; עוד אפשר לראות על אחד הבתים ברחוב Docellas 17 בגובה של חמישה מטרים טבלה המורכבת מאריחי קרמיקה צבעוניים, ועליה כתובת בשלוש השפות, ספרדית, ערבית ועברית בזו הלשון: "אמליו בנה את הבית לכבוד החרלדה כדי שתהיה שלו".
כתובת יהודית נוספת שנשתמרה נמצאת על הבית ברחוב Doncellas, 17. שם כתוב "הוא ישופך ראש", על פי בראשית ג 15. שם הכוונה היא למלחמה הנצחית בין האדם לבין הנחש. בסביליה יש להניח שהכוונה היא למלחמה הנצחית שבין הנצרות ליהדות.

סביליה ג

אחת הנקודות היהודיות המעניינות במיוחד ברובע היהודי (סנטה קרוז) היא רחוב סוסונה או רחוב כשמו האחר, רחוב המוות כששניהם מכוונים לאותו אירוע.הרחוב המיוחד הזה יוצא מתוך כיכר קטנה ומקסימה, כיכר דוניה אלווירה (Dona Elvira) שבה נטועים עצי תפוז, ניצבים ספסלים מרוצפים בקרמיקה צבעונית והיא מוקפת בתי קפה. יוצאות ממנה הרבה סיטאות צרות. אחת הסימטאות היא רחוב סוסונה. ברחוב הזה גרה במאה ה-15 משפחה יהודית מומרת עשירה, בן סוסן (בן שושן). האב דייגו בן סוסן היה מקורב מאוד למלך, ואפילו הוזמן לטקס ההטבלה של בנו. כשהתחילו הגזרות נגד המומרים, החליטו המומרים בראשותו של בן שושן להתמרד, והתחילו להתארגן ולאסוף נשק. בתו של בן שושן, שושנה (סוסונה), היתה מאוהבת בסתר באציל נוצרי. כשרצתה לכבוש את לבו, הסגירה באזנו את סוד הקשר. כל הקושרים נתפסו והוצאו להורג. מכאן ואילך יש בידינו שתי גירסאות. הגירסה הנוצרית מספרת שהיא התנצרה, נכנסה למנזר, וביקשה שלאחר מותה יכרתו את ראשה ויוקיעו אותו לפני ביתה. היהודים מספרים שהפכה לפרוצה ואחר כך יצאה מדעתה, ובכל מקרה הוקיעו את ראשה לפני ביתה. היום כשמטיילים ברחוב, מגיעים לביתה של סוסונה. מעל דלת הכניסה מרפסת קטנה שתחתיתה הפונה לרחוב מרוצפת באריחי קרמיקה יפים (כך נהוג בכל המרפסות בסביליה, תענוג לעוברים ושבים), אבל מתחת למרפסת השאירו קטע קיר בלתי מטוייח ומתחתיו אריח קרמיקה שעליו מצויירת גולגולת ומתחתיה כתוב: Susona – זכר לאותה גולגולת ולאותה פרשה.
הערה: לאחרונה, יולי 2007, החליטו בעלי הבית להוריד את הגולגולת. יש לקוות שהם ישיבו את הזכרון ההיסטורי הזה לקדמותו.

גרנאדה

גרנאדה, ששמה נגזר מפרי הרימון גרנאט, נקראה על ידי המוסלמים "אלגרנאטה אליהוד", רימון היהודים, ואילו היהודים כינוה "רימון ספרד". היהודים מילאו תפקידים מרכזיים תחת שלטון האסלאם. שמואל הנגיד (993 – 1056) היה הוזיר של ממלכת גרנאדה תחת שלטון האמירים הברברים. הוא היה גם שר הצבא ואת רוב שנותיו בבגרותו בילה בשדה הקרב. בנו יהוסף ירש את כהונת אביו בשנת 1056. הוא נרצח בידי המון מוסלמי ממורמר בשנת 1066, בן 31 במותו. בעיר נודעו גם המשורר משה אבן עזרא, דון יצחק אברבנאל שעבר אחר כך לסביליה ויהודה אבן תיבון הפילוסוף והמתרגם, שפסלו ניצב היום בלב גרנדה.הרובע היהודי היה בין כיכר נואבה לבין כיכר סנטו דומינגו. לאחר שכבשו הנוצרים את העיר מידי המוסלמים, הרסו את הרובע היהודי, ולא נשאר ממנו זכר. וכעבור חודשיים גורשו כ-200,000 יהודים מהעיר ומרחבי ספרד, וכמספר הזה נרצחו או בחרו להתנצר.
בגרנדה אין שריד שאפשר להצביע עליו ולהראותו בתור שריד יהודי. אנחנו נאחזים רק בהשערות. המסורת מספרת ששמואל הנגיד, הוזיר של גרנאדה, חי בתוך ארמון אלהמברה, וכך גם יהוסף בנו. שלמה אבן גבירול כתב שיר בשם "הארמון והבוסתן" ויש אומרים שהוא מתאר בו את מקום מגוריהם של משפחת הנגידים היהודים. אבל יש להניח שכל אלה סיפורים בלבד. יש עדויות המספרות כי יהוסף בנה לו ארמון מפואר והושיב סביבו את כל היהודים המתעשרים חבריו, ושם קיימו מסיבות חשק והתהדרו בעושרם, עד כדי לנקר את עיניהם של המון המוסלמים וגם של היהודים שהיו פחות ברי מזל מהם. גם על רקע זה וגם על רקע בגידתו המוכחת במלכו ותככי חצר, הופנה נגדו זעמו של ההמון, עד שרצחוהו.

מאלגה

שלמה אבן גבירול הוא מן הבולטים במשוררי "תור הזהב" בספרד, והוא יוצא דופן בין "שלושת הגדולים" של זמנו – שמואל הנגיד ור' יהודה הלוי, שהיו בעלי מעמד, ממון ושררה ואילו הוא היה עני וחולה, מדוכא ביסורים, סר רוח וזעף. שלמה בן יהודה אבן גבירול נולד ב-1021 או 1022, במאלגה וגדל בסרגוסה, אליה כנראה נלקח בילדותו ושם מתו הוריו. הדבר היהודי היחיד שעליו אוכל להצביע במלגה, וגם הוא אינו יהודי ממש – הרי הוא פסלו של המשורר אבן גבירול, שתושבי מלגה הפכו אותו לשלהם. הפסל ניצב למרגלות המצודה, בתוך גן יפה של עצי מגנוליה, והכיתוב שעליו אינו מעיד על יהדותו.

סוף דבר

היהודים חיו בכל ספרד ויש ערים שבהם מצויים שרידים בולטים פי כמה וכמה, טולדו למשל. בכתבה זו התרכזנו רק באזור אנדלוסיה, שהיהודים שחיו בה הגיעו לשיאם המספרי, התרבותי, הכלכלי והחברתי דווקא לאחר התפוררות ממלכת בית אמיה, ובימי הממלכות הקטנות, כלומר ממש לקראת סוף השלטון המוסלמי והשתלטות הנוצרים על ספרד. לספרדים היום ברור שהיהודים היו חלק בלתי נפרד מתרבות ספרד, העשירו אותה וגרמו לשגשוגה, ולכן מטפחים היום כל שריד יהודי, המעטים שנשארו לאחר שהספרדים של ימי הביניים לא ידעו להעריך את התועלת התרבותית והכלכלית האדירה שהביאו היהודים לספרד.