24 שעות בחיי חוטונג

לו הייתי יודע את הדרך
הייתי הולך מבלי להתמהמה
אל המקום שבו צומח
עשב השכחה

שיר סיני עתיק

רק עזבתי ואני כבר מתגעגעת. מתגעגעת אל החוטונג "שלי". חייתי בו רק שבועיים. מספיק זמן להתאהב במקום, באווירה, באנשים. חייתי בו רק שבועיים, לא מספיק זמן כדי להכיר את החיים האמיתיים ואת הקשיים שהם בוודאי צופנים בחובם. לא ממש חייתי בו, כי לא גרתי בחצר של חוטונג. גרתי במלון היושב בתוך חוטונג. מצד אחד כל הנוחיות האירופית, מהצד האחר האווירה והאותנטיות. נהניתי משני העולמות. אני רק תיירת מזדמנת, עוברת וקולטת מה שקולטת. אהבתי מה שקלטתי, אינני יודעת מה לא קלטתי, אבל אני יכולה לשער.

החוטונג "שלי"

אני משוטטת בחוטונג בוקר, צהריים וערב. לא נמאס לי. בכל פעם אני רואה משהו חדש, פוגשת מישהו אחר מדיירי החוטונג. כשאני קמה, בסביבות שמונה, אני יורדת אל החוטונג. אני הולכת ישר אל המסעדה הקטנטונת המספקת דים סאן (דמפלינג), אותם כיסוני בצק ממולאים בבשר טחון או בתכנים אחרים, לפי ההשראה של המבשל, שמאדים אותם בתוך תבניות העץ העגולות מעל לסיר עם מים רותחים. שני הצעירים העובדים במסעדה, צעיר וצעירה, כבר מכירים אותי. הם יודעים שאני רוצה את הכיסונים המשולשים. לאחר הרבה נסינות ותעייה מצאתי שאלה הכי טעימים לי. הם גם יודעים כמה אני רוצה: שתי תבניות. לפעמים הם מניעים ראשם בצער: נגמרו המשולשים, יש רק עגולים. אני מתפשרת. כל זה בלי אומר ודברים. אין לנו שפה משותפת, אבל התקשורת זורמת. הם יודעים בדיוק מה אני רוצה, אני כבר יודעת את המחיר. כל התהליך הזה מלווה בהרבה חיוכים ומאור פנים ובשתי המלים היחידות שאני יודעת בסינית: ניחאו (שלום), סיה סיה (תודה).
החוטונג הוא אוסף של חצרות עתיקות, היושבות לאורכה של סימטה צרה, שממנה מתפלות עוד סימטאות צרות יותר, סבך של סימטאות וחצרות. בכל חצר גרות מספר משפחות, כל אחת בחדריה. הכניסה לבית מוגבהת, שלא ייכנסו אליו שדים ומזיקים. אנשי המערב שאינם מורגלים בסף מוגבה, נתקלים בהם לעתים קרובות (גם הם נמנים על השדים והמזיקים). בבתים אין בתי שימוש כי אין בהם צנרת העשוייה לדבר. ברחובו של החוטונג ניצבים בתי שימוש ציבוריים רבים. לנשים ולגברים. הדיון בבית השימוש בסין הוא סוגייה נפרדת. כל מי שהיה אי פעם במזרח, ואפילו ברוסיה לפני שנים, מכיר את התופעה: אין פרטיות, אין אינטימיות, אין מים, אין נייר טואלט, אין ניקיון, יש ריח חריף, יש זבובים. לרוב מדובר בתעלה שעליה יושבים שפופים כל העושה את צרכיו בחברותה.
אנשי המערב אניני הטעם מתקשים להבין ולקבל. לכבוד האולימיפאדה גולחו הרבה מאוד מהחוטונגים העתיקים לטובת כבישים רחבים, מלונות פאר ומתחמי האולימפיאדה. אלה שנותרו עברו מתיחת פנים: צבעו את בתי השימוש הציבוריים (לא שיפרו את התנאים בפנים), תלו עליהם שילוט באנגלית, תלו על כל בית דגל סין.
אני אוהבת לשוטט בחוטונג "שלי". אני מכירה כבר את כל החנויות. הנה בית התה של גברת שקוראת לעצמה אליס. בבית תה אפשר לשתות מיני תה, אפשר לקנות מיני תה וכלי תה. נעים בבית התה. בכל פעם שאני עוברת אליס קוראת לי בקריאת הלו ובתנועות ידיים נמרצות שאכנס . אני רק מברכת אותה בברכת ניחאו וממשיכה. היום נקרעה לי רצועת התרמיל שלי. לא רחוק מבית התה יושב אחד מהחייטים של החוטונג. שמתי פעמי אליו. אבל לפני שהגעתי אליו ראיתי שיושבת אישה אחת ברחוב ליד מכונת תפירה ועובדת. ניגשתי אליה, בירכנו האחת את השנייה והראיתי לה את הרצועה הקרועה. היא מתקנת ואני מתיישבת לי על כסא לידה. נעים לי בחוטונג הזה עם האנשים האלה. אני לא צריכה לדבר איתם. התחושה נעימה.

השוק בחוטונג

באחץ מסימטאות החוטונג שלי יש שוק גדול של מיני מזונות, בעיקר של פירות וירקות, אבל לא רק. השוק נמצא בתוך מתחם סגור ששני שערים גדולים נפתחים בו, האחד מצפונו והשני מדרומו. בשעות הבוקר ההמולה רבה והשוק הומה אדם. ליד השער "מגרש החנייה": עשרות אופניים נערמים שם בערימה. קשה להבין איך כל אחד מוצא את האופניים שלו. אני אוהבת לשוטט בשוק. ליד "מגרש החנייה" יש דוכן שבו מוכרים את היוגורט המיוחד של בייג'ין, את הסונאי. כלי חרס אפור מכוסה במכסה נייר שלתוכו נועצים קשית מציצה. הסונאי קר, בעל טעם מתוק ומיוחד. אני שואבת במציצה את תוכנו ובודקת אם לא נשאר עוד. לסונאי יש תכונה מיוחדת: הוא נגמר מהר מידי ומיד רוצים עוד. הוא משביע ומרווה, ואין כמוהו ביום חם. בקיץ חם מאוד שם בבייג'ין. תושבי בייג'ין מאוד אוהבים את היוגורט המיוחד שלהם, וגם מתגאים בו, ובצדק. אני מתגעגעת לטעמו המיוחד. אנשים באים אל השוק, מסתובבים בין הדוכנים ויוצאים ממנו עמוסים בשקיות. כל אחד על אופניו. יש בו מכל טוב, וגם מיני מאפה מיוחדים. בשעות אחר הצהריים שוככת ההמולה. האנשים מתמעטים. לקראת ערב אורזים המוכרים את דוכניהם. השוק נעזב, ורק זוהמת היום נשארת בו. גם היא תנוקה לקראת יום המחר. שעריו של השוק ננעלים והערב יורד.

מיליארד וחצי סינים

מי ומי בחוטונג

כשמכנסיי התלכלכו ירדתי למכבסה. יש כמה מכבסות בחוטונג. אני הולכת לזו הקרובה למלון שלי. המכנסיים נמסרו ובעוד שעה יהיו נקיות ומגוהצות. בינתיים אני מטיילת לי. צריך לשים לב כשמטיילים בחוטונג הצר. אמנם מכוניות כמעט ולא נכנסות אליו אבל לעומת זאת האופניים מגיחות כל רגע מכל צד, בלי זהירות יתירה. יש אופניים רגילים, יש אופניים ממונעים, יש תלת-אופן, יש כאלה הגוררים אחריהם עגלה. כולם מתפתלים בחוטונג בין העוברים ושבים. נשים וגברים יושבים להם לצידי הרחוב. בקיץ מתנהלים החיים בחוץ, ברחוב. חם בבייג'ין. גברים חשופי חזה יושבים ומשחקים בשח סיני. תמיד עומד לצידם גם איזה שכן "קיביצער". שח סיני הוא המשחק שמשחקים ברחוב. לעומת זאת, משחק אהוב ומקובל לא פחות הוא המה-ג'ונג, מעין דומינו. מה-ג'ונג משחקים בתוך הבית. בשעות הערב אפשר לראות "מועדוני" מה-ג'ונג. הדלת פתוחה וקבוצות של אנשים יושבים אל שולחנות ומשחקים.
בפתחי החנויות והבתים תלויים כלובי צפורים וגם כלובים של צרצרי מחמד. הסינים אוהבים את הצרצרים ותולים אותם למזל ליד פתח ביתם או חנותם. הצרצרים מנסרים את שירתם אל חלל החוטונג ללא הרף. הסינים אוהבים לגדל גם כלבים. אבל רק כלבים קטנים, ובעיקר פקינזים (ואולי צריך לקרוא להם היום כבר בייג'ינזים). נשים הולכות בחוטונג ונושאות על ידיהם פקינזי קטן, יושבות ברחוב בפתח ביתן ולידן פקינזי קטן. הרבה פקינזים יש בחוטונג. לכבוד האולימפיאדה גייסה עיריית בייג'ין מאות מתנדבים, שיעזרו לתיירים הרבים הצפויים. תיירים רבים לא הגיעו, אבל המתנדבים יושבים בכל פינה, לבושים במדיהם המיוחדים (הצעירים שבהם) וענודים סרטי מתנדבים. בחוטונג "שלי" יש הרבה מתנדבות מבוגרות. הן יושבות בכל מיני פינות על שרפרפים קטנים ונושאות בגאווה את סרט המתנדב. לא ברור לי מה תפקידן. אנגלית אינן דוברות ובחוטונג שלנו לא מסתובבים יותר מידי תיירים נבוכים ואובדי דרך. אבל מתנדבות רבות יש בו וגם בחוטונגים אחרים וגם ברחובות ראשיים. כל בייג'ין מוצפת מתנדבים, בעיקר מתנדבות מבוגרות. אולי זה נותן סיפוק למתנדבים עצמם, אינני יודעת.

ערב בחוטונג
כשיורד הערב האורות נדלקים. החנויות מאירות את עצמן בשלל צבעים. יש חנויות למזכרות. הרבה קיטש. הרבה שרידי מאו ומהפכת התרבות, ספרים אדומים, פלקטים של מאו, סטאלין ושאר החברה. יש חנויות בגדים: "כל חולצה בעשרה יואן", חולצות טי מודפסות. בתי תה, מסעדות קטנות, ויש גם גדולות ומפוארות. דוכני מזון קטנים, חנויות לצרכי קליגרפיה, מכולות קטנות המוכרות את הסונאי. כל טוב הארץ. כולם רוצים שנקנה אצלם. השעה מתאחרת. לאט לאט נסגרות החנויות והחוטונג מתרוקן. כל אחד מתכנס בביתו. לילה טוב. אני מתגעגעת לחוטונג שלי.