עולם אחד – חלום אחד

"אני מקווה שמסעו של הלפיד ימלא את יעדו והמשחקים בבייג'ין יהוו רגע של התעלות ספורטיבית, זו תהיה גם הזדמנות לאנשי סין ולעולם ללמוד, לגלות ולכבד אחד את השני".

נשיא הוועד האולימפי, ז'ק רוג

מה אפשר עוד להוסיף על מאות המאמרים, הסיקורים, הכתבות, התכניות בטלוויזיה, השידורים הישירים שליוו אותנו מאז חודש לפני האולימפיאדה ועד חודש אחריה. הנה, גם האולימפיאדה המדוברת ביותר בעולם, האולימפיאדה ה-29, זו של בייג'ין 2008 מאחורינו, ועכשיו חובבי הספורט והאולימפיאדות מחכים כבר לראות מה יקרה בלונדון 2012, איך יוכלו האנגלים להתעלות על האולימפיאדה המפוארת והמשומנת היטב שהפגינו הסינים, על השיאים שהושגו בה, על החידושים שחודשו בה. מה כבר אפשר לחדש או להשיג (אמירה שנאמרה אחרי כל אולימפיאדה, וראו זה פלא, אין קץ לפלאי רוח האדם, ואולי לפלאי הטכנולוגיה).
גם אני שייכת לרוח האדם הזאת, ואם אין לי מה להציע בתחום הריצה או השחייה, יש לי הרצון להציע משהו בתחום ההתרשמות האישית, ואין כאן תובנות בינלאומיות או תקינות פוליטית, אלא אך ורק התרשמות שטחית שלי משהייה של שבועיים בבייג'ין, מתוכם חמישה ימי צפייה בתחרויות האתלטיקה הקלה באיצטדיון הבינלאומי של בייג'ין המכונה קן הצפור.

ראיתי סינים מאושרים

"שמירה על כבוד הפרט היא דרישת יסוד של המשחקים האולימפיים".
מתוך הקוד האתי של הועד האולימפי הבין-לאומי

הסתובבתי הרבה בבייג'ין. לא ראיתי חיילים חמושים. לא ראיתי פיקוח, התעללות, מאסרים, ובעיקר לא חשתי ולא הרגשתי זיהום אוויר. לדעתי אין זו אלא אגדה. זיהום האוויר בבייג'ין הוא בדיוק כמו זיהום האוויר בתל-אביב, לא פחות ולא יותר, כך לפחות אמרו לי אפי, עיניי, ריאותיי, במהלך שבועיים התרוצצות בבייג'ין. לא ראיתי הומלסים, לא ראיתי פושטי יד, לא ראיתי רעבים, לא ראיתי לובשי בלויים. מה כן ראיתי? ראיתי שפע בשווקים, ראיתי שלכל סיני יש לפחות טלפון נייד אחד, אם לא שניים, ראיתי היצע אדיר מכל דבר שאפשר להעלות על הדעת בחנויות, ראית בתי מידות וגורדי שווקים, ראיתי קניונים מודרניים, ראיתי גם חוטונגים מסורתיים נקיים מזוהמה, מסודרים. ראיתי גם שעל פי צו הניפו בכל בית בחוטונג ובכל רחוב ופינה את דגל סין. ראיתי שמתקני הנפת הדגלים אחידים וכך גם הדגלים, אבל ראיתי גם ילדים ומבוגרים הולכים עם דגל סין קטן ביד, או מניפים אותו על האופניים שלהם (מיליונים של אופניים) סתם כך.
מה כן ראיתי? המוני סינים לבושים טוב, מחייכים, אדיבים, עוזרים, מטיילים ומתיירים (בכל סין, לא רק בבייג'ין). ראיתי אותם כך לא רק בכיכר המרכזית טיאננמן, שם אפשר אולי לפקח עליהם נוסח "המופע של טרומן". ראיתי אותם ברחובות נידחים, בחוטונגים מפותלים, בכל פינה. סקרנים כלפי האדם המערבי אך חשים לעזרה בכל הזדמנות, מחייכים במאור פנים. נכון, קשה לתקשר אתם. כלומר לי, בתור אדם מערבי דובר אנגלית (בקושי) קשה לתקשר אתם. אינם דוברים אנגלית, וגם אם דוברים, זהו "צ'ינגליש" – אנגלית עילגת במבטא סיני. אבל בינינו, למה מילארד ושליש סינים צריכים לדבר אנגלית. אולי אנחנו צריכים לדבר סינית?
גם שפת הגוף היא שונה. מחוות המקובלות בכל המערב הן בבחינת "סינית" לאדם הסיני. כן, אז התקשורת קשה. אבל הרצון הטוב עוזר מאוד. נכון, הקוד ההתנהגותי של הסינים שונה מאוד מאשר שלנו. כשהם סקרנים הם סקרנים: נועצים עיניים מקרוב, אפילו נוגעים וממששים, בעיקר ילדים אבל גם מבוגרים. הם עומדים חבורות חבורות וצוחקים עליך, על התנהגותך, על חשבונך. זה מביך וזה מעצבן. הם דוחפים. אין להם כל תחושה של פרטיות, של אינטימיות בקהל. פשוט עוברים דרכך אם הם צריכים. מוזר, שונה, אחר. אבל הרגשתי שהרצון לעזור ומאור הפנים מחפים על כל אלה.
לימי האולימפיאדה גייסה בייג'ין אלפי מתנדבים. וראית אותם בכל מקום, עם המדים המיוחדים, עם סרט המתנדב על זרועם. צעירים וצעירות, זקנים ובעיקר זקנות, בכל קרן רחוב, בכל פינה. ממהרים לעזור, ממהרים עם רצון טוב, שלא תמיד מספיק כי אין תקשורת. אבל הם שם. בתוך המיתחם האולימפי הם הסתובבו במאות, בכל פינה. אלה שהיו שם למדו אנגלית בסיסית ועזרו בכל מאודם. אולי לא תמיד היה החיוך טבעי, אבל הוא היה שם כל הזמן.

קן לצפור בין העצים

"מטרת האולימפיאדה היא לרתום את הספורט לשירות התפתחותו ההרמונית של האדם, עם חזון לקדם חברה שלווה המעוניינת בשימור כבוד האדם".
מתוך המגילה האולימפית

עצום, מהמם, עולה על כל דמיון, מיוחד, לא מתאים, מפלצתי, מעורר פלצות, מרשים – אלה רק חלק קטן מהסופרלטיבים שנאמרו בפי כל ונשמעו בכל אמצעי התקשורת.
האצטדיון הלאומי בייגי'נג המכונה גם "קן הציפור", הוא אצטדיון שנבנה בפארק האולימפי של בייג'ין, בירת הרפובליקה העממית של סין, עבור אולימפיאדת 2008 שנערכה בעיר. המבנה אירח את טקסי הפתיחה והסיום של האולימפיאדה, וכן מקצועות האתלטיקה הקלה.
נגמרו הימים שאצטדיונים בעולם נבנים על ידי מהנדסים. הדבר הבא בתחום הוא אדריכלים. אצטדיון "קן הציפור" בבייג'ין, שעוצב על ידי שני אדריכלים שווייצרים, עונה על הצרכים האלו. כמה עונה? יש יגידו שמדובר ב"אצטדיון הכי יפה, חדשני ויוצא דופן מאז הקולוסיאום ברומא". מעכשיו, לאחר האולימפיאדה, נוסף גם המיתחם האולימפי, ובעיקר האיצטדיון הלאומי, לאתר חובה לתיירים. המבנה מרשים מרחוק, אבל הוא עוד יותר מרשים מקרוב, ועוד יותר בתוכו.
לידו ניצבת בריכת השחייה האולימפית שזכתה לכינוי "הקובייה" בגלל צורתה היוצאת דופן. החזית שלה שקופה למחצה ומכוסה בבועות המזכירות בועות סבון. בלילה מוארת הקובייה באורות משתנים, דבר שהופך אותה לתצוגה מרהיבת עין. השטח שבין האיצטדיון לבין הקובייה הוא כיכר טיולים, וכבר הפך לאתר טיול ובילוי של המוני בייג'ין.

קן לציפור

קצת אינפורמציה:
האיצטדיון: אדריכלים: ז'אק הרצוג ופייר דה מוירון. רוב העניין במשחקים האולימפיים מתרכז סביב האיצטדיון האולימפי: כאן מתרחשות תחרויות האתלטיקה, וכאן מתקיימים טקס הפתיחה והנעילה של האולימפיאדה. בשנת 2002 פירסמה סין תחרות בינלאומית לתכנון האיצטדיון, והזוכים היו צמד האדריכלים השווייצרים זוכי פרס פריצקר, ז'אק הרצוג ופייר דה מוירון. בעוד רוב האיצטדיונים ממשיכים את דרכו של הקוליסיאום ברומא, הרצוג ודה מוירון רצו למצוא שפה חדשה למשחקי ספורט, ובמקביל לקשר את המבנה החדש למסורת הסינית. הם בחרו בצורה של קן ציפורים, שמאפשרת איוורור טבעי בתוך המבנה, וכן מספקת קירוי מבלי ליצור קליפה סגורה. את הזרדים והענפים של "קן הציפורים" מחליפים 36 קילומטרים של פסי פלדה מכופפים שמשקלם הכולל 45,000 טונות. אורכו של האיצטדיון 330 מטרים, רוחבו 220, והוא יכיל 100,000 צופים בזמן המשחקים האולימפיים (ו-80,000 צופים כשהמבנה ייהפך לאיצטדיון למשחקים מרובי קהל לאחר תום המשחקים). האמן הסיני אי ויווי שימש כיועץ אמנותי למשרד הזוכה. עבודות הבנייה החלו בדצמבר 2003. באוגוסט 2004 הופסקו העבודות לצורך בדיקת העלויות הגבוהות. במהלך ינואר 2008 התגלה כי למעלה מ-10 עובדים נהרגו במהלך העבודות.
ונקנח ב"בדיחה" ישראלית: לאור השמועות שכל הברזל שנגנב במדינה בשנים האחרונות נמכר לסין למטרת בניית האיצטדיון, מספרים המבקרים הישראלים כי ראו במו עיניהם בפינת האיצטדיון כמה מאותיות הברזל של שמות חללים ממצבות זכרון שונות שנגנבו בארץ ונמכרו בתור חומר גלם לסין….
מרכז השחייה האולימפי: אדריכלים: PTW, בשיתוף חברת ההנדסה Arup. בסמוך לאיצטדיון נבנה מרכז השחייה האולימפי, שגם הוא שואב השראה מהטבע, אבל בדרך שונה לחלוטין. למבנה יש צורה של קופסא, דבר שהקנה לו את הכינוי Water Cube. המעטפת מבוססת על מחקר שערכו שני פיזיקאים בטריניטי קולג' שבדבלין לגבי התכונות המבניות של בועות סבון. בין היתר, מבנה הבועות אמור לעזור לבניין לעמוד בפני רעידות אדמה. המעטפת עצמה בנויה מסוג קל במיוחד של טפלון, דבר שהופך את הבניין למעין חממה יעילה מבחינה אנרגטית. בנוסף, אנרגיה סולרית תשמש לחימום מי הבריכות; מי גשמים ייאספו מתחת למבנה וישמשו למילוי הבריכות; ומי הבריכות יסוננו פעמיים ויועברו לשימוש מחדש. באופן אירוני, מארחי המשחקים האולימפיים גאים בשימוש באדריכלות ירוקה, בעוד המדינה נאבקת בזיהום אוויר חמור.

אחרי כל המידע המרשים הזה לא נשאר לי אלא לספר שהכל נכון, יפה, מרשים ומאתגר: שש קומות גבוהות של איצטדיון, שמדרגות אינסופיות ותלולות מוליכות אליהן. קשה מאוד להגיע לפיסגה. נכון, יש מעלית. היא מוגבלת אך ורק לנכים ולזקנים. צריך לבקש מהמתנדבים רשות לעלות בה. היא מגיעה רק עד הקומה החמישית. אל הששית צריך לעלות ברגל.. אסור להכניס מאכלים ומשקאות מבחוץ. בתחנות הכניסה המוקפדות אל מיתחם האצטדיון, שבהן מגששים אותך, מצלמים אותך, סורקים אותך וסורקים את כרטיס הכניסה שלך (נתגלו הרבה מזוייפים…), לוקחים ממך כל מאכל ומשקה. כל כך למה? כנראה על מנת שתקנה רק בדוכני המכירה הממוקמים בכל קומה באיצטדיון. הכסאות קצת קטנים (מותאמים לישבן הסיני), אבל רואים היטב מכל פינה ומכל מקום. שני מסכי ענק, מוסיקה, דגלי כל האומות מתנוססים בגאווה, הלפיד האולימפי דולק ושיאים נשברים. מה עוד תבקשי, נפשי המאושרת?
נכון שקשה קצת להגיע אל המיתחם המפואר והמרתק הזה. התחבורה קשה ומסובכת. צריך לעבור ממטרו למטרו, ממטרו לאוטובוס, וגם ללכת הרבה ברגל (באחת הפעמים נמשך המסע המייגע הזה כשעתיים, מרגע צאתי מהמלון ועד שבתי לבטח בכסאי), וקשה מאוד גם הדרך חזרה, עם אלפי הסינים הממהרים להידחק לכל האוטובוסים המחכים בפתח המיתחם (הרחוק מידי מהאיצטדיון עצמו). אלפי סינים אמרתי? אכן, היו גם הרבה צופים מארצות רחוקות, אך הם היו בטלים בששים לעומת ההמון הסיני שמילא את המושבים. לשון רעה מספרת שקניית הכרטיסים היתה נמוכה מכפי המצופה, שבאו פחות תיירים ממה שציפו, ושהממשל דאג למלא את האיצטדיון בסינים מגוייסים, כדי שיהיה מלא. אבל אני יכולה לספר לכם שהיו גם מושבים ריקים, שהמוני הצופים הריעו בהתלהבות לכל אחד מהספורטאים, סיני או לא, שהאווירה היתה נפלאה, אווירה ספורטיבית אמיתית, עם כל המתבקש מכך. היתה התרגשות באוויר. היתה השתתפות מלאה של הקהל בכל שנייה ושנייה, קריאות שמחה, אנחות אכזבה, השתתפות בצער, צפייה נרגשת בכל אירוע קטן שהתרחש שם למטה, הלב היה עם הספורטאים, עם כולם, עם המנצחים ושוברי השיאים, עם המאוכזבים והמגיעים אחרונים, עם אלה שציפו לקבל את המדליה הנכספת וסיימו בשברון לבב, ועם אלה שאיש לא ציפה מהם והם שלקחו את המדליה. כולם כאיש אחד עמדו דום לשמע כל המנון וחלקו כבוד למנצחים, אבל כבוד גם למנוצחים. היה נפלא. פשוט נפלא.

סמלים וטקסים

"התנועה האולימפית היא הפעולה האוניברסלית הקבועה, המתואמת והמאורגנת, המוצאת לפועל תחת סמכותו העליונה של הועד האולימפי הבין-לאומי, של כל הגופים והיחידים השואבים השראה מערכי האולימפיאדה. היא מכסה את חמש היבשות. היא מגיעה לפסגתה בהבאתם של האתלטים הטובים בעולם יחד בפסטיבל הספורט העצום, המשחקים האולימפיים. סמלה הוא חמש טבעות משולבות זו בזו".
מתוך המגילה האולימפית

כולנו זקוקים לסמלים ולטקסים, כך חוזרים ואומרים לנו, כדי שנוכל להזדהות, כדי שנוכל להיות חלק מקבוצה, חלק מכלל. בייג'ין שפעה סמלים וטקסים. כל העיר, אבל כולה, היתה חלק משיר הלל גדול לאולימפיאדה, לסמליה ולטקסיה. בכל פינה נראו סידורי פרחים בצורות של עולם, של ספורטאים, של חמש טבעות שלובות, פלקטים, צילומים מרהיבים של ספורטאים בפוזות בלתי אפשריות, והכל ענק, והכל צבעוני, והכל גדול מהחיים. הסינים עיצבו חמש דמויות שהיו סמל האולימפיאדה הזאת. והדמויות האלה היו בכל מקום: מכרו אותם בתור בובות גדולות וקטנות, מחזיקי מפתחות, קישוטים לניידים, סיכות. וכל האביזרים הללו נמכרו בחנויות מורשות בלבד, במחירים מופרזים מאוד מאוד. והעיקר: באיצטדיון האולימפי קן הצפור, כל יום, בשעה 18.30 בדיוק (חצי שעה לפני התחלת תחרויות הגמר בשעה 19.00), היו הדמויות הללו עולות אל המסלול, לקול תרועת הקהל שכבר ישב שם דרוך כולו: בובות ענק מרקדות סביב המסלול, לכל אורכו. חמש הדמויות הללו סימלו הרבה דברים. וכל יום שמעתי עוד סמל ועוד סימן. הן סימלו את חמש הטבעות, הן חמש היבשות. הן סימלו כולן את סין, כי כל אחת מהן מעוצבת בדמות בעל חיים מציאותי או אגדי סיני. הן סימלו אסונות שקרו כולם בסין במהלך השנה האחרונה, כשכל העולם ראה ונד בראשו: סין המסכנה. זה יהרוס את האולמפיאדה. וסין חזרה והוכיחה שדבר לא עומד בפני עוצמתה. האדומה, המסמלת את אמריקה, היתה בדמות דרקון. אבל מכיוון שאנשי המערב פוחדים מדרקונים, עידנו הסינים את דמות הדרקון, הפכו אותה לחביבה והיא סימלה בעדינות את האש. היא ציינה גם את רעידת האדמה האיומה שהתרחשה במחוז סצ'ואן, שעדיין לא גמרו לשקם את הריסותיה.
הירוקה, שהיא אירופה, היתה בדמות צפור, בדמות סנונית, שהיא אחת הצפורים החביבות על הסינים (שאוהבים לאכול את קיניה בתוך מרק), והיא סימלה את הצמיחה, וגם את הצמיחה הפראית של אצות במיתחם השיוט, שכל העולם אמר על כך: הם לעולם לא יהיה מוכנים בזמן. הכחולה, שהיא אוסטרליה, היתה בדמות דג, והיא סימלה את המים הטובים, ואת המים הרעים שהציפו בשטפון אדיר בסין לפני האולימפיאדה.
הצהובה, היא אסיה, היתה בדמות אנטילופה טיבטית, ללמדך שהסינים בכלל נורא אוהבים ומטפחים את הטיבטים שלהם, ולא מדברים על הדיכוי הקשה שהתרחש שם זמן קצר לפני האולימפיאדה, וכל העולם נד בראשו ואמר שעל זה סין לעולם לא תתגבר. ונשארה לנו השחורה, היא אפריקה, בדמות פנדה, בעל החיים הגדול והחביב כל כך על תינוקות כל העולם, להראותך שהסינים מצליחים להתגבר גם על הכחדת בעלי חיים ועל זיהום אוויר ועל שאר אסונות אקולוגיים. בקיצור: "עולם אחד – חלום אחד", זוהי סיסמה יפה, אבל הדמויות הללו לחשו לכל מי שרצה להקשיב והבין מה הן אומרות: זה אנחנו, סין, נגד כולכם, כל העולם, ואנחנו גם מנצחים בגדול, אם תרצו או לא. צאו וספרו את המדליות שצברנו במהלך האולימפיאדה.

מופע מושלם

"מטרת האולימפיאדה היא לרתום את הספורט לשירות התפתחותו ההרמונית של האדם, עם חזון לקדם חברה שלווה המעוניינת בשימור כבוד האדם".

אני באופן אישי יצאתי ביום האחרון למשחקי האולימפיאדה, יום הגמרים האחרונים של האתלטיקה, אחרי הניצחון הבלתי ניתן לערעור של נבחרת הגברים השחורים האמריקאים במרוץ השליחים 400 על 4, בהתרוממות רוח, כשחיוך טיפשי מרוח על פני. הייתי באופוריה מצד אחד, והרגשתי איך מאיימת עלי הריקנות ביום שאחרי. הכל היה מושלם. נכון, מניתי כמה פגמים. נכון, היה קשה להגיע ולחזור. נכון, דחפו אותי פעם או פעמיים. אבל מה כל זה. ראינו בניצחון הגוף האנושי ובעיקר בניצחון הרוח האנושית. ראינו את האמריקאיות מפילות את המקל במרוץ השליחים, ראינו את האמריקאים חוזרים על אותה פשלה. ראינו את בנות ג'מייקה מבצעות אותו תרגיל למחרת. אבל גם ראינו איך המנוע האנושי הזה, אוסיין בולט מג'מייקה, מבצע את הבלתי ייאמן ושובר את השיא של מייקל ג'ונסון ל-200 מטר. ראינו את הקופצת במוט הרוסייה איסינבייבה נאבקת על מקומה, וכשהיא מנצחת, אינה מסתפקת במדלית זהב אולימפית כפי שאחרים היו עושים במצב כזה, אלא מתכנסת לה בתוך "האוהל" שלה לצורך ריכוז. איצטדיון שלם עוצר את נשימתו ומחכה רק לה, שתצא מהשבלול שלה ותשבור את שיא העולם בקפיצה מדהימה (5.05). ראינו את הקופצת לגובה, המועמדת הוודאית לניצחון, בלנקה ולאסיץ הקרואטית, מפנה מקום בחירוק שיניים לקופצת הבלגית, הלגה בלאוט. והקהל.. כואב בכאבם של המועמדים הודאיים לניצחון, שמח בשביל המנצחים המפתיעים, גוף גדול כזה, חי ונושם, שחווה ביחד אותם דברים ומגיב עליהם ברגש עצום.

אז זהו. נתראה בלונדון 2012.