מסע בטיבט (2) אל הנוף הפתוח

טיבט היא רמה גבוהה במרכז אסיה ומקום מושבו של העם הטיבטי. בהיותה בגובה ממוצע של 4,900 מ', היא מכונה "גג העולם". טיבט ממוקמת ברמה הטיבטית, האזור הגבוה בעולם. רובו של רכס ההימלאיה נמצא בטיבט, כשהפסגה הגבוהה ביותר שלו נמצאת בגבול בין טיבט לנפאל. השם טיבט הגיע לעברית ולשפות אירופאיות, דרך ערבית וטורקית.

בעבר נחשבה טיבט לאחד המקומות המסתוריים בעולם, ועד לא מזמן לא הרבה מערביים זכו ליהנות מסודותיה. ב-1950 פלשו צבאות סין לטיבט, ובשנים שבאו לאחר מכן השמידו בשיטתיות את רוב התשתית התרבותית של המדינה, שלא לדבר על מיליון ומאתיים אלף טיבטים. כוחה הכלכלי של סין בעולם מסיר תקווה גם מלב האופטימיים ביותר לגבי עתידה הפוליטי של טיבט, וההרגשה במדינה היא הרגשה של מדינה כבושה.
עם זאת, משנפתחה טיבט למערביים בשנות ה-80, לא היו רבים שלא רצו לבקר במדינה, והיא עדיין אחת המדינות המרתקות בעולם. כמו כן, נראה שהסינים הבינו את חשיבות הדעה הציבורית והתיירות, והם מאפשרים לטיבטים להשתקם תרבותית, אבל בערבון מוגבל ותחת פיקוח.

בטיבט שלושה מעמדות מובחנים: תושבי העיר, האיכרים והנוודים. תושבי העיר (להסה בעיקר) עסוקים בהישרדות ובפולחן; האיכרים עוסקים בחקלאות, ומגדלים בעיקר דגנים שונים; הנוודים רועים את עדרי היאקים, הכבשים, העזים והפרות, המספקים לטיבט את תצרוכת הבשר, החלב והחמאה. הסינים מרשים לטיבטים תושבי להסה להביא שני ילדים למשפחה לעולם (לעומת ילד אחד בסין). הנוודים והאיכרים הטיבטים מותרים בשלושה ילדים, מתוך ההכרה שהם זקוקים לידיים עובדות.

 לטייל בטיבט

אגם ימדרוק Yamdrok tso

אגם מרהיב בעל גוונים מרהיבים של כחול וירוק, הנמצא ברום של 4,488 מטרים. כדי לראות את האגם עוצרים במעבר ההרים קמבה-לה, שעל הכביש הישן בין להסה לבין גיאנטסה. אם היום בהיר והראות טובה, צופים על האגם המרהיב ביופיו ובצבעיו יוצאי הדופן.
מעבר ההרים שכולם עוצרים בו לתצפית עטור כולו בדגלי תפילה, כמו כל מקום בטיבט, וטיבטים רבים מנצלים את ההזדמנות לתפוס את התיירים ולמכור להם משהו. כחלק מהביקור באגם, אפשר לישון בנאנגראטסה, ומשם לבקר גם במנזר סמדינג.

 

צ'ושו שעל נהר ירלונג

דרומית-מערבית ללהסה, בדרך המובילה אל שיגאטסה, זורם נהר ירלונג (Yarlong) שאורכו 2,990 ק"מ. הנהר מגיע גם להודו, שם הוא נקרא בשם ברהמהפוטרה. נקודת המפגש של הנהר הזה עם נהר להסה מהווה מקור עניין רב. בנקודה זו, שמכנים אותה בשם צ'ושו, זורקים הטיבטים את מתיהם לקבורה.
הטיבטים אינם נוהגים לקבור את מתיהם. הם נוהגים להאכיל בהם את הנשרים ואת הדגים. קבוצת עובדים מיוחדת ממונה על המעשה הזה. המשפחה קוראת לקבוצה לביתה והם לוקחים את גווית המת ומבתרים אותה לבתרים. את הבתרים הם מניחים בנקודות מסויימות בהרים, והנשרים ניזונים מהם, או לחלופין, בנקודת המפגש של שני הנהרות, צ'ושו. ליד נקודת המפגש גבעה קטנה שעליה תלויים דגלי תפילה לרוב. קרוב לזרם הנהר מונח סלע גדול. עליו מבתרים את גוויית המת לנתחים וזורקים אל הדגים שבנהר. זוהי הסיבה שבגללה הבודהיסטים אינם אוכלים דגים.

 

גיאנטסה Gyantse

אחד המקומות עם ההשפעה הסינית הקטנה ביותר בטיבט. הארכיטקטורה כאן כולה טיבטית. המשיכה העיקרית בעיר היא האווירה הנפלאה של זמנים שחלפו. העיר נודעה בעצים ובצמר שלה, בעיקר בצמר שממנו ארגו כאן שטיחים אגדיים. תעשיית השטיחים עדיין מפותחת בגיאנטסה.

 

מבצר פלקור (דזונג) Dzong

מבצר החולש על גיאנטסה ועל מנזר פלקור צ'ודה. במבצר הזה חנה הקולונל פרנסיס יאנגהאזבנד (Francis Younghusband) כשפלש לטיבט ב-1904. הכניסה למבצר היא דרך השער הגדול בצומת הראשי. עיקר הביקור תצפית מרהיבה על האזור, על המנזר ועל הסטופה.

ב-1904 הגיעה משלחת דימפלומטית בריטית מלווה בכוח צבאי גדול, ופילסה את דרכה בכוח ללהסה. ראש המשלחת היה הקולונל פרנסיס יאנגהאזבנד. המניע העיקרי של המשלחת היה חשש, שהסתבר כחסר בסיס, שרוסיה מרחיבה את טביעת רגלה בטיבט, ואולי אף מעניקה סיוע צבאי לממשלה הטיבטית. כשהגיעה המשלחת ללהסה, הספיק כבר הדלאי לאמה עצמו לברוח לאורגה שבמונגוליה, אך הסכם נחתם על ידי בכירים דתיים וחילוניים של הממשלה הטיבטית, ועל ידי נציגי שלושת מנזרים סרה, דרפונג וגאנדן. ההסכם הבטיח את כיבוד הגבול בין טיבט לסיקים, סחר חופשי יותר בין נתינים בריטים וטיבטים ומתן פיצוי כספי שיינתן על ידי הממשלה הטיבטית לזו הבריטית לכיסוי הוצאות שליחת כוחות חמושים ללהסה. ההסכם גם הבטיח נוכחות של סוכן מסחר שישב בשוק הסחר בגיאנצה. משרת סוכן הסחר בגיאצה אוישה החל מ-1904 ועד ל-1944. בלהסה עצמה, עם זאת, לא היה נציג בריטי רשמי קבוע עד לשנת 1937, אז הוגדר תפקיד "ראש המשלחת הבריטית ללהסה".

 

מנזר ביז'ו (פלקור צ'ודה) Baiju (Pelkhor Chode)

מנזר מפואר זה נבנה ב-1418 על ידי מנהיג מקומי, רפטן צ'ונסנג, ונזיר שעזר על ידו, קדופ גלק פסנג (שלימים היה לפנצ'ן למה הראשון). עם המנזר נבנתה גם הסטופה המרשימה, אחת משמונה סטופות בודהיסטיות, שנודעה בשמה טשה מולטי-דור, או סטופת הקומבום (מאה אלף דמויות). גובהה 32.4 מטרים, והיא הגדולה ביותר בטיבט. יש בה תשעה נדבכים, שעל פי המסורת הבודהיסטית מכילה 108 גומחות תפילה מעוטרים בציורים ובפסלים. בשנת 1996 קיבלה באופן רשמי את חסות הממשל הסיני.
הסיור במנזר, המתנהל עם כיוון התפילה, מרשים מאד, אך מרשימה יותר הסטופה הדורשת מהעולים אליה מאמץ גופני לא מבוטל. ממרומי הסטופה תצפית נהדרת על המבצר העתיק דזונג הניצב לידה.

 

ננגרטסה Nangartse

עיירה קטנה בדרך לשיגאטסה, לא רחקו ממעבר ההרים קמבה-לה, המשקיף אל אגם ימדרוק. אין לה הרבה מה להציע לבד משתי מסעדות מקומיות ומקומות לינה בסיסיים. ייחודה בכך שהיא מהווה מרכז לאיכרי הסביבה, וחוגגים בקירבתה את פסטיבל וונגו, הוא הפסטיבל המציין את סיום החורף וראשיתו של הסתיו. הפסטיבל הזה מתאפיין בהתכנסות של האיכרים אל אוהלים מקושטים, כולם לבושים בגדי חג מיוחדים במינם, מקשטים את סוסיהם, מתהדרים בקשתות ובחצים, ומקיימים תחרויות ירייה בקשת וחץ ומירוצי סוסים. כל הפסטיבל הזה הוא ססגוני מאד, ומתקיים בכל מיני מקומות שבהם יש ריכוזים של איכרים, כמו ליד העיירה ננגרטסה.

 

שיגאטסה Shigatse

מקום מושבו של הפנצ'ן למה, "סגנו" של הדאלי למה. העיר השניה בגודלה בטיבט ולמרות גודלה אין היא מרגישה כך. שלא כמו בלהסה, רוב התושבים כאן טיבטים, וניתן להרגיש כאן את קצב החיים האיטי והנינוח, הבודהיסטי בתפיסתו. ברחובות המתפתלים של הרובע הטיבטי יש אווירה רגועה ונעימה.
שיגאטסה היא הבירה המסורתית של אזור טסאנג, ותמיד התחרתה עם להסה על השליטה בטיבט. מלכי טסאנג משלו ממקום שלטונם במבצר שיגאטסה, שהיום נותרו ממנו רק שרידים. אחר כך הפך המבצר להיות מעונו של מושל טסאנג. מאז שפרשו המונגולים את חסותם על אסכולת הגלוגפה במאה ה-13, הפכה שיגאטסה למקום מושבו של הפנצ'ן למה עד היום.

בדרך נחלים, גשרים, בצעי מים, סלעים – על כל אלה מתנוססים דגלי תפילה רבים. שדות רבים של באלי, הדגן הטיבטי הנפוץ. האיכרים גרים בכפרים-עיירות עשויים בתי בוץ ואבנים. האיכרים משתמשים בגללי היאק לצורך חימום והסקה בחורף הקר של טיבט, כפי שעושים גם במונגוליה. השיטה היא כזאת: מערבבים את גללי היאק עם מים ולשים את העיסה היטב. אחר כך יוצרים מעין עוגות עגולות ומניחים אותן בערימות לצורך ייבוש. לחלופין מטיחים את עוגות הגללים האלה אל קירות הבתים או החומות. ההטחה הזאת בעזרת כף היד יוצר תבנית כף יד על עוגת הגללים. העוגות מסודרות כך על הקירות והן יוצרות מירקם מעניין ביותר. כשהן מתייבשות משתמשים בהן להסקה.

 

 

ארמון פוטאלה Potala

בעיר שיגאטסה מצוי העתק מוקטן של ארמון פוטאלה שבלהאסה. האגדה מספרת שהארכיטקט של המלך גינדונגו, במאה ה-14, ביקר פעם בלהאסה. הוא ראה את ארמון הפוטאלה והתקנא. החליט הארכיטקט לבנות ארמון כזה בדיוק גם בשיגאטסה. משהתיישב לרשום את פרטי הארמון גילה שאין עמו לא נייר ולא שום אמצעי אחר כדי לרשום את הפרטים ולצייר את התכנית. הדבר היחיד שהיה ברשותו היה צנון טרי. לקח הארכיטקט את הצנון וחרת עליו את תכנית הארמון. הדרך לשיגאטסה ארוכה היתה, ועד שהגיע הארכיטקט לשיגאטסה, התייבש הצנון והתכווץ. זו הסיבה שארמון פוטאלה בשיגאטסה קטן יותר מארמון פוטאלה שבלהאסה.

מנזר טאשי לונפו Tashi lhunpo

מקום מושבו של הפנצ'ן למה, המתפאר בפסל בודהה ענקי, קברו של הפנצ'ן למה הרביעי וציורי קיר רבים. במנזר חיים כ-400 נזירים. המנזר נמנה עם ארבעת מוסדות הגלוגפה החזקים בטיבט. הוא נבנה בשנת 1447 על ידי אחיינו של טסונגקפה, גדון דרופה, שהיה הדלאי למה הראשון, ובעבר חיו בו יותר מ-4,000 נזירים.
למנזר סגנון ארכיטקטוני ייחודי והוא שונה מן המבנים של להאסה או של מזרח טיבט. פרט לפסל הענק של בודהה ג'אמפה (מאיטראה) שגובהו כמעט 27 מטרים, המנזר מפורסם גם באולם הגדול שבו נמצא קברו של הפנצ'ן למה הרביעי. הקבר מעוטר ביותר מ-85 ק"ג זהב ובכמויות עצמות של אבני חן. ב-1961 פרשה הממשלה הסינית את חסותה על המנזר, והוא נמצא תחת פיקוחה. באותה מידה פרשה הממשלה הסינית את "חסותה" על הפנצ'ן למה הנוכחי, ילד בן 9 בשם גנדן צ'ואקי ניאמה, הסמכות הפוליטית והדתית השנייה בחשיבותה בטיבט, וכיום העציר הפוליטי הצעיר ביותר בעולם.

לפי הבודהיזם הטיבטי (המכונה גם "למאיזם") החיים מתנהלים במחזוריות, ולאחר המוות הנשמה חוזרת אל העולם בגוף אחר. לכן פולחנים טיבטיים רבים נעשים בסיבובים בכיוון השעון. זהו כיוון סיבוב גלגלי התפילה וכיוון הקפת המקדשים והאתרים הקדושים. אחד הטקסים שמסמלים עבור הטיבטים את המחזוריות שבחיים הוא טקס הקלצ'אקרה. פעם בשנה מתאספת קבוצת נזירים ומציירת במשך שבועות ארוכים ציור מרהיב בעל משמעות דתית, שגודלו כשני מטרים רבועים, כשהם משתמשים אך ורק בחול צבעוני. בסופו של דבר, במהלך הטקס מוחק ראש המנזר את הציור במחי-יד כסמל לזמניות הגוף ולהמשכיות הנפש.
הפילוסופיה הטיבטית מנחה את מאמיניה כיצד להתקרב או להגיע להארה, לנירוונה, בגלגולי הנשמות הבאים, או אפילו בגלגול הזה. לפי הנחיותיה, על המאמין לסייע לזולתו, להתנתק מהחומריות, להסתפק במועט, להתנזר מהנאות העולם ולחיות חיי טהרה. כך תעלה נשמתו בדרגת השלמות ובסופו של דבר תתנתק ממעגל החיים וגלגולי הנשמות, שהם רצף של סבל שבא לידי ביטוי בלידה, במחלה ובמוות ותנוח את מנוחת האינסוף – הנירוונה הנכספת.