הרכבת הגבוהה בעולם
"בין הרים ובין סלעים
טסה הרכבת…"
שיר ילדים
זה בוודאי לא אתר, אבל זוהי חווייה יחודית: לנסוע מבייג'ין ללהאסה ברכת החוצה את רכס ההימלאיה. המסע מבייג'ין ללהאסה אורך 48 שעות בדיוק, משמונה בערב בבייג'ין בשמונה בערב יומיים לאחר מכן בלהאסה. ברכבת שלושה סוגי קרונות: לעשירים, קרונות עם תאים שבהם ארבעה דרגשי שינה רכים, שולחן קטן, נעלי בית והעיקר, חיבור לחמצן לכל אחד לחוד מעל דרגש השינה שלו, ותאמינו לי – זה נחוץ "כאוויר לנשימה"; לבעלי היכולת הבינונית, תאים עם ששה דרגשי שינה קשים; ולעניים קרונות עם ספסלי ישיבה. לשאינם עשירים יש חיבור אחד משותף לכל הקרון לחמצן. בכל קרון בקצהו שלושה כיורי רחצה ומראות מעליהם ושני בתי שימוש (האחד בול פגיעה והשני אסלה – נעול כל הדרך ונפתח רק על פי בקשות מיוחדות על ידי האחראי לקרון). בכל קרון ברז המספק מים רותחים. המאכל האולטימטיבי: נודלס באריזה מיוחדת להכנה מהירה. כולם אוכלים את זה כל הזמן.
הנוסעים הם סינים. אין שם טיבטים או זרים, אלא רק לעתים רחוקות. הסינים נוסעים לתייר, להתיישב, לעבודה. רדיו הרכבת משדר 24 שעות שידורי תעמולה בשלוש השפות (סינית, טיבטית אנגלית) ומסביר מה סין עושה בטיבט ולמה (אבל אפשר לכבות אותו בתא אם רוצים). ברכבת יש גם קרון מזנון. לא ראיתי שם מבחר גדול. מכל מקום, כולם ממילא אוכלים איטריות. למי שאוהב נסיעות ברכבת – נסיעה זאת מומלצת. רואים את הנופים המיוחדים, את פני הארץ, מטפסים לגבהים עצומים (וחולים במחלת גבהים), נפגשים עם אנשים – בעיני חווייה מרתקת.
החיים ברכבת
שכנינו לתא היו שני סינים צעירים שהשתכנו על הדרגשים העליונים. בהתחלה שררה שתיקה כבדה. חוץ מ"ניחאו" (שלום) לא נאמר דבר. לאחד מהשניים, איש גדול ומוצק, היה מחשב נייד. הוא העמיד אותו על דרגשו העליון ומידי פעם לאורך היום היה משתעשע עמו. השני שכב למעלה על דרגשו והשתעשע כל היום עם הטלפון הנייד שלו. אכן, הסינים שאני הכרתי מצויידים היטב בכל הנוגע לצעצועים אלקטרוניים. בשלב מסויים עבר המבקר ואסף את כרטיסינו ואז נשמעה הידיעה שאנחנו מישראל. לאחר זמן של שתיקה שאל אותי המוצק: ישראל? עניתי בחיוב. והוא השתתק ועבר לעסוק במחשב שלו. לאחר חצי שעה נוספת פנה אלי ושאל בשמחה: תל אביב? התפעלתי מאוד מיכולת שאיבת האינפורמציה שלו מהמחשב ועניתי בחיוב, מצפה להתפתחויות נוספות. לדאבוני לא היו כאלה. בזאת התמצתה השיחה.
לאורך היום צפינו בעיקר בנופים המשתנים, ואכלנו לפי הצורך מהנודלס שלנו. במשך הזמן התפתחו שיחות בינינו לבין כמה צעירים שישבו בתא סמוך ודיברו מעט אנגלית. ניסינו להבין מהם כמה תופעות לא ברורות שראינו בחוץ כגון האבנים המסודרות בריבועים. הנסיונות לא עלו יפה. מדי פעם הייתי מחפשת אחר האחראי לקרון כדי שיפתח לי את בית השימוש היקר מפז, ההוא עם האסלה. טיולים לאורך הקרונות כדי לחקור את הרכבת היו גם הם אופציה. כשהתחלנו לעלות לגבהים התחלתי להבין על מה מדברים כשמדברים על מחלת גבהים. נשימתי כבדה עלי, חשתי בחילה, כאב ראש. כל פעולה שעשיתי עלתה לי במאמצים. ואני בכלל לא האמנתי שיש דבר כזה. האחראי לקרון עבר וחילק לכל אחד אריזה סגורה ובה צינורית שאיפה. הוא הראה לי איך לחבר את הצינורית למיתקן החמצן שבקיר. החמצן הזה שיפר את מצבי מאוד. זה לא עבר לי, אבל זה הקל עלי לנשום. בדקתי: בכל הרכבת הייתי היחידה שנזקקה לחמצן.
מראות מהרכבת
חצי מהנסיעה עוברת דרך סין. בתי איכרים, שדות אורז ותירס, טרסות מעובדות. עם הכניסה לאזור טיבט מתחילים לחוש בשינוי: הרכבת עולה, הרים גבוהים מושלגי פסגות מתחילים לצוץ בצדדים. הדרך רובה צחיחה ושוממה, ריקה מאדם ומבהמה. בגובה 4,640 מטרים מתחילה לחוש את מחלת הגבהים ומכאן ואילך צמודה לצינור החמצן שלי. אין נפש חיה מסביב, רק עובדי מסילה פה ושם, סינים כנראה. פה ושם צריפים של העובדים, קצת משאיות, אהלים. ככל שנכנסים לתוך טיבט השממה מתחילה להיראות יותר טוב. פלגי מים זורמים מפסגות ההרים המושלגות. האדמה מקבלת גוון ירוק. עדרי יאקים, כבשים. פה ושם גם רועה. צבאים משוטטים במישורים.
תופעה שלא הצלחנו לקבל עליה הסבר: משני צידי המסילה לאורך קילומטרים רבים ריבועים מאבנים מעוצבים על האדמה וגם גדרות מעוצבות. יש סוברים שזה בא לשמור על הקרקע שלא תישטף. עולים לגובה 4,863 מטרים. סביב הרים גבוהים ומושלגים שהרכבת נוסעת ביניהם כפי שנאמר בשיר הילדים המפורסם. אגמים גדולים, בצעי מים, כמו ביצות , שטחים ענקיים מכוסים מים רדודים. המון עדרי יאקים, סוסים, כבשים. פה ושם עוופות מים גדולים, גם עופות דורסים מעופפים בשמיים.
מתחילים לראות את דגלי התפילות בכל מקום. ההרים, הסלעים, הבתים המזדמנים: הכל מכוסה ברשת צפופה של דגלי תפילות. המון מים, מים. ככל שמתקרבים וכבר מאבדים גובה, 4,214 מטרים: אהלי נוודים, גם בתים פה ושם, יאקים בכל מקום, כבשים, עזים, כפרים מבתי בוץ, פה ושם עיירה ורואים מבנה של בית ספר. כל הדרך כבר רצופה סימני חיים, מעט אנשים, הרבה יאקים. הגענו ללהאסה.
קצת נתונים ותובנה
עלות סלילת המסילה מוערכת ב-3.6 מיליארד דולר. אורכה של המסילה מביינינג ללהסה הוא 1,957 ק"מ. ומבייג'ין עד להסה 4,064 ק"מ. זמן הנסיעה מבייג'ין עד להסה: 47 שעות ו-28 דקות.
התחנה הגבוהה ביותר בקו: תחנת טאנגולא (Tanggula) – בגובה של 5,072 מטרים מעל פני הים. היא נחשבת לתחנת הרכבת הגבוהה ביותר בעולם. המנהרה הגבוהה ביותר בקו נמצאת בגובה של 4,905 מטרים מעל פני הים. יותר מ-25 אחוז ממסילת הרכבת נבנו על קרקע קפואה לעד, ובגלל תופעת ההתחממות הגלובלית, נבנתה רשת של צינורות בתוך הקרקע שאמורים לשמור על האדמה קפואה וכך לא לפגוע בתשתית של המסילה.
ביולי 2006 נחנכה מסילת הרכבת שבין גולמוד שבצ'ינגהאי ללהסה. בכך הושלם המיזם ההנדסי עתיר התקציב המחבר לראשונה במסילת רכבת רצופה את בייג'ינג עם להסה. מטרתו המוצהרת של המיזם היא עידוד הפיתוח של טיבט מוכת העוני, אך המתנגדים טוענים כי המסילה פוגעת בטיבט. כך למשל, טוענים המתנגדים, המסילה תגביר את הגירת הסינים בני האן.
הגירתם לטיבט של בני האן, קבוצת הרוב בסין, תפסה תאוצה בעשור האחרון, והטיבטים חוששים כי הגירה זו, המביאה איתה את התרבות הפופולרית הסינית, עשויה לחסל את התרבות המקומית. מתנגדים טוענים גם כי הרכבת פוגמת באקולוגיה השברירית של טיבט, וכן כי הנהנים העיקריים מיתרונותיה הכלכליים של הרכבת יהיו דווקא ההאן הסינים ולא הטיבטים. אך בעוד פעילים למען טיבט החופשית קוראים להחרים את קו הרכבת הזה, קרא הדלאי לאמה לטיבטים להמתין בסבלנות כדי לבחון אילו יתרונות עשויה המסילה להביא להם. לדברי דובר הממשלה הגולה, הדלאי לאמה מברך את הקמת המסילה, בתנאי שזו תצמיח תועלת למרבית הטיבטים.
הגענו ללהאסה
בשעה 8 בערב בדיוק, 24 שעות לאחר שיצאנו מבייג'ין. תחנת הרכבת גדולה ומודרנית. שוטרים סינים משגיחים בכל פינה. המדריכה ששכרנו מחכה לנו ביציאה עם שלט. היא מקבלת את פנינו בברכה ועוטה על צוואר שנינו צעיפי משי לבנים וקלים: טיבט מקבלת אתכם בברכה. כשטיילנו בטיבט ראינו את הצעיפים הללו תלויים בכל מקום, הם מביאים ברכה ומזל טוב. כשעזבנו את טיבט, שבוע ימים לאחר מכן, ונפרדנו ממנהל המלון, שהתידדנו אתו מאוד, הוא לחץ את ידינו, אמר: חכו רגע. חש אל הדלפק, הוציא שני צעיפי משי לבנים וקלים, עטה על צוארינו ואמר: טיבט נפרדת מכם.
שלום טיבט. היית נהדרת.