היו"ר: מפלצת או מושיע
"מאו דזה-דונג הוא האיש ששלט במשך עשרות שנים שלטון ללא מצרים בחייה של רבע מאוכלוסיית העולם, והיה אחראי למותם של יותר משבעים מליון איש בעת שלום, יותר מכל מנהיג אחר במאה העשרים".
כך פותח הספר השנוי מאוד במחלוקת , המעורר ויכוחים עזים בכל העולם, אלה שוללים ואלה מחייבים:"מאו – הסיפור הבלתי נודע", מאת גונג צ'אנג וג'ון הלידיי, סופרת סינית וחוקר אנגלי.
באפילוג של הספר עב הכרס (860 עמודים) אומר: "דיוקנו וגופתו של מאו שולטים עדיין בכיכר טיינאנמן, בלב בירת סין. המשטר הקומוניסטי העכשווי רואה את עצמו כיורשו של מאו וממשיך להנציח בנחישות את מיתוס מאו". ואני מוסיפה על כך: את המיתוס הזה מנסים שני המחברים לנתץ בכל אמצעי מדעי, ספרותי ועובדתי העומד לרשותם, לצורך זה הקדישו השניים 12 שנות מחקר ואת כל הכנסותיה הרבות של הסופרת מרב המכר הקודם שחיברה "ברבורי פרא".
ביוגרפיה רשמית, אז
מאו דזה-דונג נולד בכפר שאושאן בנפת שיאנגטאן שבמחוז הונאן, כבכור מבין ארבעה בניו של איכר אמיד. במהלך מהפכת 1911 שירת בצבא המחוזי של הונאן ולאחר מכן שב ללימודיו, שם הפך חסיד של פעילות גופנית וקולקטיביזם. אחרי סיום לימודיו בבית הספר בהונאן ב-1918 נסע מאו עם מורו וגיסו לעתיד הפרופסור יאנג צ'אנג-ג'י לבייג'ינג, שם הרצה יאנג באוניברסיטת בייג'ינג, כל זאת על רקע אירועי תנועת ה-4 במאי ותביעות הגוומינדאנג להגברת הדמוקרטיזציה והליברליזם בסין. בהמלצת יאנג, קיבל מאו עבודה כעוזר לספרן ופיתח אהבת קריאה, ושמע את נאומיהם של פרופסורים רדיקלים כמו צ'ן טו-סיו, שהפך מאוחר יותר ליושב הראש הראשון של המפלגה הקומוניסטית בסין ולי דאג'או. באותה תקופה גם נישא מאו בראשונה ליאנג קאיחווי, בתו של יאנג.
ראיתי סינים מאושרים
בייג'ין, היום
רחוב בבייג'ין
שנגחאי, אז והיום
המסע הארוך – גירסה רשמית
כדי להשמיד את המפלגה הקומוניסטית יזם צ'יאנג קאי-שק כמה "מסעות השמדה", שנכשלו. אולם באוקטובר 1934, תחת לחץ בלתי פוסק של צבאות הלאומנים, שנעזרו גם ביעוץ גרמני, נאלצו הקומוניסטים לסגת ב"מסע ארוך" צפונה. היתה זו סאגה עצומה, שבה צעדו הקומוניסטים במשך למעלה משנה מרחק של אלפי קילומטרים. במהלך המסע, בחורף 1935-1934, ובנסיבות שעד היום אינן נהירות בתכלית, הפך מאו להיות מנהיג המפלגה הקומוניסטית. כל מנהיגיה הקודמים של המפלגה היו מנהיגים מטעם מוסקבה ואילו מאו היה הראשון שלא זכה בגושפנקא סובייטית. לרעיונותיו של מאו, שלא היו מקובלים על הרוסים, נוספו יסודות חדשים, שהתגבשו במהלך המסע. אחד מהם – האמונה שהאדם, אם הוא מאורגן בצורה נכונה וחדור הכרה פוליטית מתאימה, מסוגל להתגבר על איתני הטבע ואף על מכשולים עצומים אחרים, ואין דבר אשר יעמוד בפניו. יסוד אחר המתגבש במחשבת מאו בסוף שנות השלושים, עם ראשיתה של מלחמת סין-יפן, הוא היסוד הלאומי. יסוד זה היה קיים עוד לפני המסע והוא בא לידי ביטוי בקשרים שנרקמו עם המפלגה הלאומנית בשנות העשרים, ואף בניסיונות לשלב ולשתף את כל המעמדות החברתיים בתהליך המהפכני באזורים הכפריים-ההרריים שהיו בשליטת מאו. אולם בתקופת המלחמה נגד יפן הופך מאו את המפלגה למוקד להזדהות לאומית מצד כל שכבות החברה.
המסע הארוך – גירסת הספר
נקודת מחלוקת אחרת היא "המסע הארוך". המחברים מפריכים את המיתוס המכונן של המפלגה הקומוניסטית הסינית – קרב תנועה הרואי של קומץ אידיאליסטים אשר מצליח להתגבר על מאמציו של האויב האכזר ולהשמיד אותו ואת הרעיון שהוא מייצג. הם טוענים שלא זו בלבד שצ'יאנג קאי-שק לא התנגד למסע, הוא קידם אותו בברכה, מכיוון ששירת את האינטרסים שלו. לטענתם, לתלאות הקשות מנשוא אחראיות רק האינטריגות הפנימיות של מאו, שניצל את המסע כדי להשתלט על המפלגה. ממילא מבטלים המחברים גם את ההילה האסטרטגית שנקשרה לראשו של מאו כמפקד המסע הארוך.
מהפכת התרבות – הגירסה הרשמית
דגל סין מתנופף על החומה הסינית
"המהפכה התרבותית" (שראשיתה במאבק באינטלקטואלים שמתחו ביקורת על מאו) היא אולי פרשת-הדרכים החשובה ביותר בהתפתחותה של הרפובליקה העממית הסינית. בעיקרו של דבר היה זה מאבק נרחב ביותר של מאו ושל תומכיו לטיהור המפלגה ולשינוי פני החברה כולה, כשהמטרה היא: תיקון המפלגה, עריכת רפורמות, והחדרה מחודשת של ערכים אידיאולוגיים. וזאת כמובן במקביל להחזרת מאו לעמדת הנהגה פוליטית מרכזית במפלגה בגירסתה החדשה. ל"מהפכה התרבותית" בשלביה הראשונים נילוו תופעות שונות, אשר החשובה בהן היתה הגברה עצומה של פולחן האישיות של מאו. בשנות "המהפכה התרבותית" פורץ פולחן האישיות של מאו את כל הגבולות הידועים והמקובלים. אפשר לנחש, ויש על כך כמה עדויות, שאחד המוטיבים אשר הניעו את מאו לנקוט צעד מהפכני דרסטי זה, היה החשש מפני המוות. בשנים 1965-1964 סבר מאו שימיו ספורים, ושבעצם לא נותר זמן רב כדי להחזיר את סין למסלול המהפכני ולממש את הערכים האידיאולוגיים. היה צורך לחנך במהירות דור חדש, דור המשך, ולהקנות לו את אותו ניסיון מהפכני שחסר לו בעבר. לצורך ביצוע התהליך הזה נעזר מאו תחילה בצבא, וכן בגוף חדש, אותו הקים אז ושכונה: "המשמרות האדומים". אלו היו חבורות צעירים נלהבים (שמנו מיליונים), אשר עזבו את בתי הספר, את האוניברסיטאות, את המפעלים וכד' וסבבו ברחבי סין, כשהם תוקפים את מנגנוני המפלגה, את הקדרים הוותיקים ואת "אויבי מאו". לחצם לתיקון המפלגה לא הואיל, למעשה, כיוון שזו גילתה התנגדות והדפה את הביקורת. התנגדות זו הביאה את מאו למסקנה שיש צורך להרוס את המפלגה כדי לבנותה מחדש. מלאכת ההריסה בוצעה בנאמנות, על-ידי "המשמרות האדומים", אולם אלה, בהתלהבותם המהפכנית, נכשלו במלאכת הבנייה והביאו את סין אל סף האנרכיה. כדי להרגיע את הרוחות ולהשיב את הסדר על כנו הכניס מאו את הצבא לזירה הפוליטית והתערבותו שמה קץ ל"מהפכה התרבותית", בקיץ 1968.
וגירסת הספר
בנובמבר 1965 היה מאו מוכן סוף כל סוף לפתוח בטיהור הגדול שתכנן זה זמן רב, כדי "להעניש את המפלגה הזאת שלנו" על פי הניסוח שלו. מאו התקדם בשלבים. הוא החליט לירות את הירייה הראשונה שלו בתחום התרבות, ולכן כונה הטיהור הגדול בשם "מהפכת התרבות". מדאם מאו שימשה חוד החנית במיתקפה זו. היא היתה שחקנית לשעבר,חובבת תרבות, שלא היה איכפת לה ולו כהוא זה למנוע אותה משאר הסינים, והיא נהנתה מן ההזדמנות לפרוק את הארס שפעפע בה, ובשפע. מאו מינה אותה לראש המשטרה הממונה על חיסולה של התרבות בכל סין.
אחרית דבר
"אף שידעתי על חייו הפרטיים הפרועים של מאו ועל האכזריות שנגזרה מההחלטות הפוליטיות שקיבל, הם נראו לי אך אנושיים בהתחשב בעוצמה האדירה שהיתה בידיו. נוסף על כך, מאז ועד היום מופיעה דמותו של מאו כאייקון באמנות ה"גבוהה" והשימושית בסין, כמייצג של הקרבה עצמית, אידיאולוגיה עמוקה ואמונה עממית תמימה במנהיג הכל-יכול, ואני קניתי את הייצוג הזה. קראתי את שיריו שנראו לי לא רעים כלל וכלל, והערכתי את ההומור הבריא, גם אם מחוספס במקצת, שעלה מכתביו ומתמלילי נאומיו – בקיצור, חיבבתי את האיש.
משום כך היה הספר הזה טלטלה בשבילי. עם קריאת העמודים הראשונים נתקפתי תחושה עזה של מיאוס וכעס: הזוג הזה החליט להפוך את מאו למפלצת? מי מאיתנו היה רוצה שיפשפשו בחיבורים שכתב בתיכון, בפרשיות האהבה שלו כאדם צעיר, במריבות שלו עם ההורים? מי מאיתנו היה נקי משחצנות בגיל הזה, ומה נעשה אם כמבוגרים יעמתו אותנו עם השטויות שכתבנו, אמרנו ועשינו אז? הרי מגוחך להציג אדם כרשע גמור, ועוד מנעוריו. בהמשך קיבל הבוז שחשתי כלפי המחברים גוון משועשע במקצת: העקביות האובססיבית שבה פירשו כל פעולה של מאו באופן שלילי נראתה לי מוגזמת עד כדי גיחוך. אך ככל שהתקדמתי בקריאת הספר, הרהורים מעורפלים שהיו לי – בנוגע למהפכה ולמשטר בסין, מידע שהיה לי, אך בתוך תוכי חשתי שאין לו הסבר מספק – החלו פתאום להתגבש לתמונה מאורגנת."
ואידך – זיל גמור. צריך לקרוא את הספר כדי לגבש עליו דעה. צריך להיות מצוי מעט בהתרחשויות בסין, כדי להישאר אחוז ספק גם לאחר קריאת הספר. כותב יואב רפפורט:
"מהי בכל זאת האמת? האם הגרסה שמציע הספר הזה קרובה אליה יותר מהגרסה המקובלת? הרושם העולה מן הספר הוא שלמרות המגמתיות הברורה של המחברים ורצונם להבליט כל דבר המכפיש את מאו, הם אינם ממציאים עדויות יש מאין." ושוב אנו חוזרים אל השאלה הקלאסית: מהי האמת? ונראה שהתשובה היחידה הבאה בחשבון היא: אין אמת. או לפחות : אין אמת אחת.