בודהיזם בטיבט

"הרועה: סעודתי מוכנה, חלבתי את שיותי, דלת סוכתי נעולה, אשי דולקת, ואתה הרקיע, המטר ככל אשר תאבה נפשך.

בודהא: אין לי צורך עוד במזון ובחלב. מחסי – הרוחות, אשי כבתה, ואתה הרקיע, המטר ככל אשר תאבה נפשך"

מתוך "דו-שיח בין בודהא והרועה", תרגם: חנוך קלעי, בתוך ספרו של ניקוס קזנצקיס, זורבה היווני, הוצאת עם עובד 1960. (היום יש תרגום חדש לספר מופת זה, "חייו ומעלליו של אלכסיס זורבס", הוצאת עם עובד, 1999. מיוונית: אמיר צוקרמן).

איך התוודעתי לבודהיזם

פגשתי כבר בבודהיזם על האסכולות השונות שלו ועל פלגיו השונים בביקוריי במונגוליה ובסין, אך האמת היא שלא נתתי דעתי על פילוסופיה זו, שלא ממש משכה את לבי, אלא שמתי לב רק לגילוייה החיצוניים בבנייה בעיקר, והסתפקתי בזה שאמרתי: "מה? עוד מקדש בודהיסטי. נמאס לי כבר. כולם אותו דבר". אבל בטיבט השתנה משהו. קודם כל פגשתי את פסנג'ומה, המדריכה שלנו. אישה צעירה בת 25, לבושה וחזותה היו מערביים לגמרי (ג'ינס וטי-שירט), דיברה אנגלית לא רעה ושפעה הסברים ידעניים. אבל מהרגע הראשון התרשמתי מאיזו שהיא שלווה מופלגת, או אולי אפשר לקרוא לזה פסיביות. גם שיחתה היתה רצופה אימרות ותובנות בודהיסטיות. נכון, היא לא יזמה זאת, יוזמה אינה הדרך הבודהיסטית, התברר לי. אלא רק ענתה לשאלותינו בנושאים אלה. שאלות סקרניות, לא מבינות, אולי אפילו מלגלגות קמעא. על הכל השיבה בשלווה וענתה דבר דבור על אופניו בהסבירה בכל פעם את הדרך הבודהיסטית. בכל מקדש הקפידה לקיים את הטקסים השונים, שעדיין אינני בקיאה בהם וגם הסבירה אותם ברצינות ובאמונה רבה. אני, מערבית סקפטית, רציונליסטית ואתאיסטית, התקשיתי לקבל את דרכה ובכל פעם שהזדמן לי ניסיתי לתקוע קוצי לגלגוג בבלון אמונתה, אבל ללא הועיל. עד שלבסוף כעסתי על עצמי וניסיתי להקשיב ברצינות ולהבין.
האמת היא שראיתי את הבודהיזם על גילוייו החיצוניים כבר ברכבת לטיבט. המסע ארך יומיים ושני לילות. במהלך הזמן הזה חלפנו על פני סין עד שנכנסנו לתוך טיבט. היה לי מספיק זמן לראות את השינוי הגדול. מהרגע שנכנסנו לטיבט התחלנו לראות את הדגלים. דגלי התפילה התחילו לצוץ על כל גבעה רמה ועל כל בית. ראינו רכסים שלמים של הרים מכוסים ברשת של דגלי תפילה. הדימוי הראשוני שלי היה של קורי עכביש. רשת דביקה של קורים פרושה על פני כל טיבט. האסוציאציה הזאת היתה שלילית ולא מקבלת. היא התחזקה ככל שהעמקנו בטיבט וטיילנו בה. הרשת הזאת פרושה על כל טיבט. דומה היה עלי שכל אנשי טיבט לכודים ברשת דביקה ואינם יכולים, או אינם רוצים להשתחרר ממנה.

קצת מידע

"הרועה: שוורים לי ופרות לי. כרי אבי לי, ופר לי המעבר את פרותי. ואתה, הרקיע, המטר ככל אשר תאבה נפשך.
בודהא: אין לי לא שוורים ולא פרות, אין לי כרים, אין לי דבר, איני ירא דבר. ואתה, הרקיע, המטר ככל שתאבה נפשך"

בודהיזם (או "בודהא דהרמה") הוא אורח חיים המושתת על הדרכותיו של גאוטמה סידהרתה שאקיימוני, שחי ולימד בהודו במאה החמישית או השישית לפני הספירה. מטרתו הסופית היא הפסקת הסבל האנושי. הבודהיזם שם את הדגש על דרכו האישית של האדם בדרכו להגשמה (במקום על אלוהים או ישות חיצונית, או משנה חברתית/תרבותית כפי שעושות ברוב המקרים דתות אחרות). על-פי השיטות שמציע הבודהיזם, אדם החפץ באושר תמידי ימצא אותו במהלך התבוננות מודעת בעצמו ובמעשיו, ואין הוא תלוי בחסדיו של אל או כוח חיצוני מיטיב.
מקור הבודהיזם בהודו, אבל רוב הבודהיסטים היום מתגוררים במדינות אחרות במזרח ודרום אסיה. יש מיעוט בודהיסטי הולך וגדל גם באירופה וצפון אמריקה. גרסאות שונות של ההשקפה הבודהיסטית משקפות את תרבותן של המדינות אליהן הוא הגיע. המושג בודהא ("זה שהתעורר", בסנסקריט) אינו כינויו של אדם מסוים אלא מעמד המציין אדם שחווה את המציאות בצורה מסוימת, בהגיעו ל-"הארה". גואטמה מייסד הבודהיזם, היה הבודהא הראשון, שהראה את הדרך. כל אחד שהולך בדרך זו ומגיע להארה, יכול להיות בודהא, וזוהי השאיפה של כל בודהיסט.
את הדברים האלה הסבירה לי פסנג'ומה. היא דיברה על שאיפתה לעשות את הטוב, לא לפגוע באחרים. אין לה שאיפות חומריות כלל וכלל. הבחורה הזאת גרה בבית הוריה וכל רכושה עלי אדמות הוא מזרון שעליו היא ישנה בחדר המקדש בבית הוריה. בכל בית טיבטי מקדישים חדר לבודהא, ובו מקדש מעט, עם צלמי בודהא שונים, קטורת מוקטרת ומנחות שונות המוגשות לפניהם. בתוך החדר הזה ישנה בחורה צעירה בת 25 ושמחה בחלקה. אין לה דבר פרט לבגדיה המועטים. לא ספר, לא אביזר אלקטרוני כל שהוא. כשהיא רוצה לשלוח מייל היא הולכת לאינטרנט קפה (יש כמה כאלה בלהאסה).
בודהיזם טיבטי מכיל דוקטרינות וצביון בודהיסטי, המאפיינים את טיבט, אזור ההימלאיה, מונגוליה, אזורים ברוסיה וצפון-מזרח סין. הבודהיזם נתפש כפילוסופיה ודרך חיים, ובטיבט התפתח לארבע אסכולות עיקריות. אחד העקרונות העיקריים בבודהיזם הטיבטי, ובבודהיזם בכלל, הוא הארעיות, ולפיו, כל דבר או תופעה, בין אם מוחשיים הם או בין אם לאו, כלומר כל עצם, הרגשה, מחשבה, רעיון, דעה, גוף ואף החיים עצמם הם ארעיים, אינם קבועים, ובהכרח יחלפו כאשר יבוא זמנם. לכן, ההיקשרות לאובייקטים ולתופעות, הזמניים באופיים, תגרום באופן בלתי נמנע לסבל.
הבודהיזם הטיבטי מכיל לימודים שונים בעלי היבטים רבים, המשלבים שיטות ותרגול המותאמים לכל המצבים האנושיים האפשריים. מטרתם של המתרגלים לימודים אלה היא להגיע הן ליכולת להועיל לאחרים והן להבנה, שחוויה של אושר תמידי אפשרית. בטיבט נכתב ספר המתים הטיבטי, המהווה את המקור לפילוסופיית החיים שלאחר המוות. על-פי ספר זה הגוף הוא רק משכן ארעי לתודעה, העוברת כזרם של רשמים תת-הכרתיים המתגבשים מגוף לגוף לאחר כל מוות. הבודהיסטים הטיבטים פיתחו שיטת ריפוי ייחודית, המתבססת על גישה שונה מזו המוכרת לנו כלפי מחלות. בשיטה זו עובר המטופל תרגולים רוחניים וטיפול רפואי ייחודי.
כיום מדוכא הבודהיזם הטיבטי בטיבט, הנמצאת תחת כיבוש סיני, ובפועל הוא מתקיים בעיקר מחוץ לטיבט.

תובנות אישיות

"הרועה: רועה לי צייתנית ונאמנה. זה שנים אשתי היא. אושרתי בצחקי אתה בלילה. ואתה, הרקיע, המטר ככל שתאבה נפשך.
בודהא: רוח לי, בת חורין וצייתנית. אילפתיה זה שנים, לימדתיה לצחק אתי. ואתה, הרקיע, המטר ככל שתאבה נפשך"

ככל ששהיתי יותר בטיבט והתבוננתי סביב, כן התקשיתי יותר ויותר לקבל את דרך החיים הבודהיסטית, את התפיסה הבודהיסטית, המזוהה עם התפיסה הטיבטית. כל טיבטי הוא באופן מוחלט גם בודהיסט, ולכן יש זהות בין שני המושגים הללו. הבודהיזם מחנך אותך לפסיביות מוחלטת, לקבל את הדברים כמות שהם ולשאוף רק לשינוי רוחני. אין לו דבר עם הגשמי, כפי שעולה יפה מהשיר המצוטט "דו-שיח בין הרועה לבין בודהא". הבודהיסט הטיבטי אינו שואף להיטיב את תנאי חייו, אינו מעוניין בכסף או בהישגים חומריים, אינו יוזם, אינו אקטיבי. כל מה שהוא רוצה זה להגיע למעלות רוחניות גבוהות כדי שבחיים הבאים שלו ייטב לו. את זה הוא משיג על ידי שורת טקסים הנראים בעיניי, מערבית צינית ומפוקחת, השואפת להישגים ממשיים ותועלתיים, כאימפוטנטיות גמורה. ללכת כל היום במעגלים, להקיף את המקדש, לסובב גלגל תפילה, לכרוע ברך בדבקות, להקריב חמאת יאק, ולהקדיש לכל הדברים הללו יותר ממחצית החיים, זה נראה לי בזבוז מוחלט. ויותר מזה: לא להכיר תרבויות אחרות בכלל ולשקוע בביצה העצמית.
פסנג'ומה סיפרה לי לשאלתי, כי לא קראה מעודה ספר מערבי, לא חזתה בסרט מערבי, ונוכחתי לדעת שרוב מושגי התרבות המערבית זרים לה ואינם מוכרים לה כלל. מפיה למדתי כי 60% מתושבי להאסה הם סינים. בלהאסה יש רובע סיני גדול ורובע טיבטי מובחן. כל החנויות וההעסקים בלהאסה מוחזקים על ידי סינים, והטיבטים מה הם עושים? מקיפים את הבארקור (המסלול הסיבובי סביב מקדש ג'וקאנג המרכזי בלהאסה) ומסובבים גלגלי תפילה. איזו פרודוקטיביות יכול לייצר עם ששולח לפחות 20% מבניו להיות נזירים ופרושים (גם בנות, אבל מעט)?
וכאן יאמרו לי הקוראים הנבונים: במה זה שונה מאורח החיים של תושבי מאה שערים? ואני אענה: אין זה שונה. הבזבוז אותו בזבוז, הפסיביות אותה פסיביות, ואין הדברים האלה מתקבלים על דעתי כלל בבואי לבדוק אורח חייו של אדם.

תובנות נוספות

אבל כזכור, לכל מטבע שני צדדים. הרי זה בדיוק מה שמושך את האדם המערבי, רדוף החומריות והמירוץ אחר ההישגים, הכסף ואביזרים, לנהות בהמוני צעיריו וללמוד מפי נזירים בודהיסטיים (בעיקר בהודו, אבל אצל נזירים טיבטיים) איך משיגים את השלווה, איך מוצאים את ה"אני". זהו בדיוק קסמו של הבודהיזם, המטיף לאהבה, לסובלנות, לפסיביות, לקבלה, ומי אני כי אבוא להגיד להם מהי הדרך הנכונה. השיר הבודהיסטי הבא ממחיש היטב את שני הצדדים של אותה מטבע הנקראת בודהיזם:

"מתי אלך להתבודד, יחיד לנפשי, בלי רעים, בלי שמחות ובלא דאבות, רק עם הוודאות הקדושה והמקודשת, שהכל אינו אלא חלום?
מתי אלך, עוטה בלויי סחבות, וללא כל משאלה, להתבודד עם אושר שלוות נפש במרום הרים? ובדעתי כי גופי אינו אלא מדווה לנפש, זיקנה ובלאי.
מתי אלך, חפשי, בלי חת, עולץ, להתבודד בעבי היער?
מתי? מתי? אהה, מתי?"