מסע בטיבט (1) – אל גג העולם

טיבט יושבת ברמת טיבט, האזור הגבוה בעולם. רובו של רכס ההימלאיה נמצא בטיבט, כשהפסגה הגבוהה ביותר שלו נמצאת בגבול בין טיבט לנפאל. מרביתה של טיבט מנוהלת בידי הרפוסליקה העממית של סין. פרט לה, גם הממשלה הטיבטית הגולה וגם הרפובליקה הסינית (טייוואן) טוענות לחזקה עליה. ממשלת הרפובליקה העממית של סין והממשלה הטיבטית הגולה חלוקות בשאלה מתי הפכה טיבט לחלק מסין וכן בנוגע ללגיטימיות של הכללת טיבט בסין. הטיבטים שואפים לעצמאות ולריבונות. ההגירה הסינית לטיבט לא מקדמת את קבלת העצמאות. השלטונות הסינים מפתחים את הסינים במקומות עבודה בטיבט ובשכר גבוה, ושולחים לכאן אסירים סינים משוחררים ובני משפחותיהם. ואכן הסינים מהווים כ-60% מכלל אוכלוסיית טיבט.

ביולי 2006 נחנכה מסילת הרכבת שבין בייג'ינג ללהאסה. בכך הושלם המיזם ההנדסי עתיר התקציב המחבר לראשונה במסילת רכבת רצופה את בייג'ינג עם להאסה. מטרתו המוצהרת של המיזם היא עידוד הפיתוח של טיבט מוכת העוני, אך המתנגדים טוענים כי המסילה פוגעת בטיבט. כך למשל, טוענים המתנגדים, המסילה תגביר את הגירת הסינים בני האן. הגירת לטיבט של בני האן, קבוצת הרוב בסין, תפסה תאוצה בעשור האחרון, והטיבטים חוששים כי הגירה זו, המביאה איתה את התרבות הפופולרית הסינית, עשויה לחסל את התרבות המקומית. מתנגדים טוענים גם כי הרכבת פוגמת באקולוגיה השברירית של טיבט, וכן כי הנהנים העיקריים מיתרונותיה הכלכליים של הרכבת יהיו דווקא ההאן הסינים ולא הטיבטים. אך בעוד פעילים למען טיבט החופשית קוראים להחרים את קו הרכבת הזה, קרא הדלאי לאמה לטיבטים להמתין בסבלנות כדי לבחון אילו יתרונות עשויה המסילה להביא להם. לדברי דובר הממשלה הגולה, הדלאי לאמה מברך את הקמת המסילה, בתנאי שזו תצמיח תועלת למרבית הטיבטים.

 

להאסה (Lhasa)

היא עיר הבירה של חבל טיבט הנשלטת כיום על ידי הרפובליקה העממית של סין. פירוש שמה של להאסה בשפה הטיבטית הוא "ארץ הקודש", "מושב האלים" או "ארץ הבודהה", למרות שמסמכים טיבטיים עתיקים מגלים שהשם המקורי של המקום היה ראסה שמשמעותו "מקום החצר" או "מקום העיזים". האזור בו היא יושבת נחשב למרכז הרוחני של הבודהיזם הטיבטי ולערש דת הבּוּן הקדומה. להאסה שוכנת בדרום-מזרח טיבט, במרכזה של הרמה הטיבטית, סמוך לגדה הצפונית של נהר קיצ'ו (פלגו של נהר ברהמהפוטרה, הידוע גם בשם "יארלונג צאנגפּוֹ"), בתוך עמק יארלונג המוקף הרים מושלגים. גובהה של להאסה הוא כ-3,650 מ', והיא אחת מערי הבירה הגבוהות בעולם. בשל גובהה הרב, האוויר בה דליל ומכיל רק 68% חמצן בהשוואה למצוי בגובה הים. העיר משתרעת על-פני שטח של כ-31.5 אלף קמ"ר ואוכלוסייתה מונה כ-420 אלף איש.

בירת טיבט, העיר הקדושה ומרכזו הרוחני של העולם הטיבטי, עברה שינויים רבים בשנים האחרונות. ב-1950, כאשר צעד לתוכה צבא השחרור העממי של סין, נעלמה העיר והסתתרה מעיני העולם. אך בתחילת שנות ה-80 פתחה הממשלה הסינית את טיבט למבקרים מהחוץ, שנכנסו לעיר בזרם איטי. מעיר רגועה ושלווה, הבנויה בסגנון טיבטי בלבד, היא אט אט הופכת לפרבר של סין, כאשר כמות עצומה של סינים עוברים לעיר, גורדי שחקים נבנים, ונראה שתרבות הקריוקי משתלטת על העיר.
כיום, לאחר שמסילת הרכבת צ'ינחאי-בייג'ין-להאסה עובדת במלוא המרץ, 60 אחוזים מתושבי להאסה הם סינים. כל החנויות בעיר מתנהלות בידי סינים. לאחר ההתמרדויות האחרונות לפני האולימפיאדה, נשלטת העיר על ידי הצבא הסיני. פטרולים חמושים מסתובבים במשך כל שעות היום בכל הרחובות ובכל השווקים והכיכרות. על כל גג של בית מורם ניצב צלף סיני חמוש. התחושה היא של עיר תחת שלטון כיבוש.
עם כל השינויים הללו, להאסה היא עדיין אחת מהערים המדהימות בעולם, עם תרבות ואוכלוסיה מרתקות. החיים הרגילים מתנהלים בנחת, אבל זעם כבוש רוחש בלבבות. הטיבטים אמונים על התפיסה הפסיבית הבודהיסטית, ממשיכים לנהל את פולחניהם, ודומה שזה הדבר היחידי שמעסיק אותם. טיבטים שהם עובדי מדינה אסורים בקיום הפולחן הבודהיסטי, ונאסר עליהם לדבר טיבטית. כל שאר האוכלוסיה מדברים וכותבים בשפה הטיבטית ומקיימים את פולחניהם באין מפריע. בלהאסה שני חלקים מובחנים, העיר הטיבטית העתיקה והעיר הסינית החדשה. בתי העיר הטיבטים בנויים בסגנון ייחודי מלבנים גדולות, שכל אחת מהן מוקפת באבנים קטנות. סגנון זה מקנה מרקם מיוחד במינו לבתי העיר. כל מרפסת וחלון מצויירים בקישוטים האופייניים והצבעוניים. כל חלון מוקף במסגרת שחורה צבועה על הקיר, המרתיעה שדים ורוחות, ועל גג כל בית, בארבע פינותיו, מתנוססים ענפים שאליהם קשורים דגלי התפילה.
אלו הם חמישה דגלים התלויים לפי סדר קבוע של צבעים: כחול – המסמל את השמיים ואת החכמה, לבן – המסמל את העננים ואת הרחמים, אדום – המסמל את האש ואת הכוח, ירוק – המסמל את המים ואת הפשטות, צהוב – המסמל את האדמה ואת העושר. אלה הם חמשת האלמנטים. על הדגלים כתובות תפילות מכתבי הקודש בשפה הטיבטית. הדגלים האלה מכסים לא רק את בתי להאסה אלא כל פינה בטיבט: פרושים על גבי ההרים, על גבי הסלעים, על מבנים, גשרים, עצים ואבנים. דומה שכל טיבט מכוסה ברשת של דגלי תפילה. בעיני המתבונן הרציונליסטי המערבי נראית הארץ כמכוסה ברשת של קורי עכביש דביקה, שאינה מאפשרת לטיבטים להשתחרר ולו מעט מחובות אמונתם ורוחניותם, ולהיות אולי קצת יותר אקטיביים ויוזמים.

העיר הוקמה באמצע המאה השביעית על ידי מייסד האימפריה הטיבטית, סונגסטאן גמפו, ובמהרה הפכה למרכז הפוליטי והדתי של האימפריה. לאחר נפילת המונרכיה הטיבטית במאה התשיעית, ירד קרנה של העיר, והיא חזרה למעמדה החשוב רק החל מהמאה ה-15 ובעיקר משנת 1642, אז שיחרר הדלאילמה החמישי את טיבט, קבע את מקום מושבו בלהאסה, ובנה את ארמון הפוטאלה על גבעה שמעל העיר. ארמון זה הפך למרכז הדתי-תרבותי של טיבט ומקום משכנם של הדלאי למה עד לשנת 1959. בעקבות נסיון התנקשות כושל של סין בדלאי לאמה ה-14 והנוכחי, טנזין גיאטסו, ברח האחרון בשנה זו מלהאסה לעיירה דרמסאלה שבצפון הודו וזו הפכה למעונה של הממשלה הטיבטית הגולה.

אתרים בלהאסה

מקדש ג'וקהאנג (Jokhang Temple, Dazhao Si)

מקדש ג'וקהאנג, אשר שוכן במרכזה של העיר העתיקה של להאסה, נחשב לאחד ממרכזיה הרוחניים של טיבט ואחד המקדשים החשובים ביותר בטיבט והוא בן כ-1,300 שנים. בקדמת המקדש משתטחים עולי הרגל כחלק מהמסע שלהם. ריח נרות חמאת יאק ממלא את האולמות הגדולים, והגג המוזהב, והנוף הנשקף ממנו, מרשימים מאד.

המלך סונגטסן גמפו (Songtsen Gampo), המלך הטיבטי הראשון של טיבט המאוחדת במאה השביעית, נשא על פי האגדה חמש נשים. מהן שלוש נשים טיבטיות, נסיכה נפאלית ונסיכה סינית, וונצ'נג, בת שושלת טאנג. מקדש ג'וקאנג נבנה על מנת להנציח את הנישואים האלה. המקדש הוקם מעל אגם קטן, שהנסיכה האמינה כי הוא אוצר בתוכו לב של מכשפה. בתוך האגם שמור פסל זהב של שקיאמוני (שמו של הנסיך הצעיר שלימים היה לבודהה), שהנסיכה הביאה אתה לטיבט. מבנה המקדש משלב בתוכו ארכיטקטורה סינית מתקופת טאנג יחד עם אלמנטים הודים ונפאליים.

המקדש הוא המרכז הרוחני של להאסה ושל טיבט כולה, ולכן נוהרים אליו עולים לרגל מכל טיבט, המקיפים אותו במסלול הבארקור. בכניסה אפשר לראות את פסלי המגינים, הנמצאים בכניסה לכל מקדש. החצר הפנימית מרשימה מאד, כשגג הזהב של המקדש נשקף מלמעלה. הביקור בתוך המקדש מומלץ רק לאלה שאינם סובלים מריחות מחניקים של חמאת יאק המועלית בתור מנחה בכל פינה. לא לשכוח לעשות את הסיבוב במקדש עם כיוון השעון. יש בו חדרי תפילה, פינות תפילה, פסלים, בודהות, וציורים לרוב. בקומה השניה אפשר לנשום קצת אוויר צח, ולראות מקרוב את גג הזהב. בכניסה למקדש צריך להשתדל לא לדרוך על עשרות מאמינים הרובצים שטוחים על הרצפה, ממרקים את עוונותיהם ומייחלים לחיים טובים יותר בגלגול הבא.

המקדש מורכב ממעל ל-20 היכלות כשההיכל הראשי בנוי מארבע קומות, קירותיו מצופים זהב ורעפיו עשויים נחושת. קירות המסדרונות וההיכלים מעוטרים כולם בציורי קיר (טאנקה) המתארים את מסעה של הנסיכה הסינית לטיבט, כמו גם תיאורים מסיפורי אגדות ומיתולוגיה טיבטית.

לפי האמונה הטיבטית, אם המאמין חי חיי חטא ולא סייע לזולתו, סביר להניח שבגלגול הבא תתגלגל נשמתו לגוף אנושי פגוע, או אפילו לבעל-חיים או לחרק. על-פי אחת האמונות הטיבטיות, עונשו של נזיר חוטא הוא שנפשו תתגלגל לגוף של כלב. זאת הסיבה לנוכחותם של עשרות כלבים במנזרים הטיבטים הזוכים לטיפול חם ומסור. ההנחה היא,שלמרות חטאיה בגלגולים הקודמים, נשמה זכאית לקבל הזדמנות שנייה כדי לתקן את מצבה.

 

נורבולינגקה  (Nurbolingka)

ארמון נורבולינגקה, או בהגייתו הסינית: לוּאוֹ-בּוּ-לִין-קָה (גן האבנים היקרות), היושב בפאתיה המערביים של להאסה, במרחק של כשלושה ק"מ דרומית מארמון פוטאלה, הוא מופת לאדריכלות הטיבטית המסורתית. בתוך הגן המטופח שוכן ארמון מפואר שנבנה בשנות ה-40 של המאה ה-18, בהוראתו של הנציג הקיסרי של שושלת צ'ינג בטיבט. הוא נבנה בקרבתו של מעיין בו נהג הדאלי לאמה השביעי לטבול מדי קיץ, ומאוחר יותר תיפקד כמעון הקיץ גם של הדאלי לאמות הבאים. המבנה עבר הרחבה ושיפוצים רבים במשך השנים שעברו מאז הוקם לראשונה ובנייתו הושלמה בתקופתו של הדאלי לאמה ה-14. הארמון גדול ומפואר, ואוצר בתוכו כמה מאוצרות התרבות החשובים של טיבט. העיקר כאן הגן הגדול, שבו פינות חמד רבות.הארמון והגן נכללים בתוך אתרי מורשת התרבות העולמית של אונסק"ו. בגן יש ארמונות קטנים, בתי תפילה, אבל עיקר חשיבותו הוא בהיותו המרכז שבו מעלים את מופעי האופרה הטיבטית.

מדי שנה בתקופות חגים ופסטיבלים גודשים את המקום המוני מאמינים, לבושים במיטב הבגדים המסורתיים הססגוניים של הלאום הטיבטי, ועורכים סעודות המוניות בשילוב שירה, נגינה וריקודים שנמשכים עמוק אל תוך הלילה. מדי יום אחה"צ מועלים בגן הארמון מופעי אופרה טיבטית.

 הבארקור (The Barkhor, Bakuojie)

הבארקור אינו אתר אלא קורה (Kora), כלומר נתיב צעידה מעגלי לעולי רגל. הבארקור של להאסה הוא מסלול עולי הרגל הטיבטים שמקיף את מקדש ג'וקהאנג. עולי הרגל הולכים לאורכו בכיוון השעון ומסובבים כל הזמן גלגלי תפילה, גם אותם בכיוון השעון. גם כשנכנסים למקדש וסובבים בתוכו, חייבים לעשות זאת בכיוון השעון. המסלול מלא כל הזמן בעולי רגל שמסובבים גלגלי תפילה קטנים וגדולים. המהדרין והחוטאים שבהם, שרוצים בכל מאודם להגיע לדרגת עליונות רוחנית גבוהה, לפחות בחיים הבאים, מגדילים עשות ומשתטחים על הרצפה בכל מיני פוזות מופלאות. הם נעזרים בכפכפי עץ הנעולים לידיהם כדי לא להינזק יתר על המידה. אלה שמשתטחים בפתח המקדש נעזרים במחצלות, בשמיכות ובכריות.
המהדרין במצוות משכימים קום. כבר משעת בוקר מוקדמת עובר נהר האדם הזה לאורך הבארקור. הקפה מלאה של הבארקור בליווי התפילות אורכת כשעתיים. המקפידים נוהגים לערוך שלוש הקפות מלאות ביום. תעשו חשבון לבד כמה זמן נשאר להם לדברים אחרים.

הבארקור הוא גם שוק וגם שורה של כיכרות הומים אדם. לכל אורכו דוכנים שבהם מוכרים מכל טוב הארץ, החל מצורכי פולחן כגון גלגלי תפילה, צעיפים טקסיים, דגלי תפילה, חמאת יאק לצורך מנחה וכלה בשאר מצרכים, בעיקר לצרכים תיירותיים: תכשיטים, חפצי נוי, חולצות מזכרת. רוכלים, חנויות לממכר מזכרות דתיות, קטורת ושאר מיני סחורות. אווירת שוק נהדרת. בפינות הכיכרות עמודים שעליהם כרוכים אלפי דגלי תפילה.
בכל פינה מעין כבשן שלתוכו זורקים את עשבי הקטורת המעלים עשן נורא. ליד הכבשנים ניצבים הרוכלים המוכרים את עשבי הקטורת הללו. את העשבים האלה מספקים הנוודים החיים מחוץ ללהאסה ומלקטים אותם. זהו מצרך מבוקש מאד, ויש טוענים שהנוודים מתעשרים מעיסוקם זה הרבה יותר מאשר מתצרוכת הבשר שהם מספקים. מקבצי נדבות שולחים יד האוחזת בגלגל תפילה. שמועות אומרות שהקבצנים האלה הם העשירים מכולם. הבארקור הוא המקום לראות ולצפות בכל הקבוצות האתניות הנמצאות בטיבט, העולות לרגל כדי לקיים את טקסי התפילה. גם הרבה תיירים סיניים מגיעים לכאן, מתוך סקרנות ולא דווקא לצרכי קדושה. תיירים אירופיים בטלים בשישים.
הטיבטים נוהגים לשמור על חום גופם. גם בקיץ החם והלח הם לבושים ומכוסים, חובשים כובע רחב שוליים גם אם אין שמש בשמיים, וחוסמים את פיהם במסכת הגנה, לא מפאת זיהום אוויר, האוויר בלהאסה צח ונקי, אלא כדי לשמור על חום גופם. אפשר בקלות להבחין בין טיבט וסיני על פי גוון עורם. הטיבטים הרבה יותר כהים, כי הם חשופים יותר לשמש.

 ארמון פוטאלה

ארמון פוטאלה שוכן על גבעה המכונה בטיבטית "מרפּוֹ רי" ("ההר האדום") בלב להסה, בירת המחוז האוטונומי של טיבט, בגובה של 3,700 מטרים מעל לפני הים. על פי המסורת הטיבטית שלוש הגבעות הראשיות בלהסה מייצגות את "שלושת המגנים של טיבט". גבעת "צ'וקופו רי", דרומית לפוטאלה, היא הר הנשמה ("בלה-רי") של הבודהיסטווה וג'רפאני. גבעת "פונגווה רי" מייצגת את הבודהיסטווה מנג'ושרי. מרפו רי, הגבעה עליה נבנה הפוטאלה, מייצגת את אוואלוקיטשוורה או בשמו הטיבטי "צ'נרזיג", הבודהיסטווה של החמלה והרחמים האינסופיים. המבנה כולו הוקם על צלע ההר, והוא עצום ממדים, נשגב ומרהיב. הארמון הענקי מתנשא לגובה 115 מטרים ו-13 קומות, ובתוכו אלפי חדרים, מקדשים ופסלים, שרידי לאמות, פסלים ותמונות. הארמון המוכר בכינוי: "הפנינה שעל גג העולם" הוא מופת לאמנות הבנייה הטיבטית. מדובר באחד המבנים העתיקים המפורסמים בסין וכן אחד המראות המזוהים ביותר עמה. הוא אחד האתרים הפופולריים ביותר בטיבט, ואין כמעט מבקרים שלא מגיעים לשם. זהו המבנה הנוגע בשמים, והוא נחשב עד היום לאחר מפלאי האדריכלות בעולם. מדי יום נוהרים אליו זרם של עולי רגל, הממלמלים תפילות ומניחים מנחות של חמאת יאק או של הצעיף הטקסי הלבן קטאק.

ארמון פוטאלה הוא המקום שבו התגוררו הדלאי לאמות של טיבט לדורותיהם וקיימו פעילויות פוליטיות ודתיות. זהו גם הבניין העתיק הגדול ביותר שנשמר בטיבט. לפי הרישומים במסמכים היסטוריים, ארמון פוטאלה נבנה לראשונה בתקופת שלטונו של הקיסר הטיבטי סונגצן גאמפו במאה השביעית לספירה. באותה עת הוא כונה "ארמון ההר האדום" על שם הר הונג שבו הוא נמצא (הונג=אדום) והיה עצום ממדים – מבחוץ הקיפו אותו שלוש חומות ובפנים היו בו 1000 חדרים. זה היה המרכז הפוליטי של האימפריה הטיבטית. במאה התשיעית לספירה התפרקה האימפריה הטיבטית, וטיבט נקלעה לתקופה ממושכת של מלחמות ותוהו ובוהו. ארמון ההר האדום ננטש בהדרגה.

משנת 1645 לספירה, החלה הקמתו מחדש של ארמון פוטאלה ע"י הדלאי לאמה החמישי, ועיקר העבודה נעשה בפרק זמן של כ-50 שנה. לאחר מכן, נמשכה הבניה בהדרגה, ובסך הכול ארכה 300 שנה. המטרה היתה לבנות את מעון החורף של הדלאי למה, ואת מרכז הכוח והממשל הפוליטי הטיבטי. כשהכריז מאו על מהפכת התרבות בסין, נזעק ראש ממשלת סין דאז, ג'ואו אן לאי, ושלח קבוצת חיילים מיוחדת שתגן על המבנה מפני ההתפרצויות האלימות של המשמרות האדומים, שהרסו כל שריד של תרבות ברחבי סין בהוראתה ובמצוותה של הגברת הראשונה, אשתו של מאו.
במבט מבחוץ, בארמון פוטאלה 13 קומות, וגובהו 110 מטר. הארמון בנוי עץ ואבן. חומת הארמון כולה עשויה מלבני גרניט שהונחו זו על זו, ועובייה המקסימאלי מגיע עד חמישה מטרים. יסודותיה חודרים אל תוך שכבת הקרקע, ולתוך החלק החיצוני שלה אף יצקו ברזל כדי לחזק את השלמות של המבנה ואת עמידותו ברעידת אדמה.

הארמון מקושט בגגונים ובעמודים מזהב, וכך הוא פותר בצורה מחוכמת את בעיית ההגנה מפני מכות ברק שהייתה למבנים גבוהי קומה בעת העתיקה. במאות השנים האחרונות, עמד ארמון פוטאלה בכמה מבחנים של רעידות אדמה ומכות ברק, והוא נותר עומד על תילו, רם ונישא. ארמון פוטאלה מורכב בעיקר מהארמון הלבן שבמזרח (מקום המגורים של הדלאי לאמה), מהארמון האדום שבמרכז (היכל הבודהא והיכל פגודת החכמה של הדלאי לאמה) וממגורי הנזירים שבארמון הלבן שבמערב.

חלקו המזרחי של המבנה הוא הארמון הלבן. חלק זה נועד להיות אגף המגורים של הדלאי למה. הוא מכיל את דירות השרד של הדלאי למות ה-13 וה-14. לפני הארמון המזרחי ניצב קיר לבן וגבוה, "בימת הבודהא המשתזף", ובחגים הבודהיסטיים הוא משמש לתליית שטיחי קיר גדולים עם דיוקנאות של בודהא. אף על פי שרוב המבנים לא נבנו באותה תקופה, כולם נבנו תוך ניצול נבון של פני הקרקע ההרריים, מה שהופך את כל המבנה על ארמונותיו ומקדשיו למרהיב ומרשים במיוחד, שלם והרמוני. מבחינת ההישגים האסתטיים באמנות הבנייה הוא מפגין רמה גבוהה מאוד.

חלקו המרכזי של המבנה הוא הארמון האדום, המשמש לצרכי פולחן. ארמון זה כולל מגורי נזירים, מקדשים, סטופות ואתרי פולחן שונים. בארמון האדום נמצאים גם קבריהם המפוארים של הדלאי למות הקודמים, המשובצים זהב ואבנים יקרות. מגגו של הארמון נשקפת תצפית מרהיבה של להאסה וכל האזור. הארמון האדום משמש כהיכל פגודת החכמה של הדלאי לאמה ובו כמה היכלות בודהיסטיים. "היכל פגודת החכמה" אשר בתוכו שבנה הדלאי לאמה החמישי נגאוואנג לובסאנג גייטסו הוא המבנה המרהיב ביותר. פגודת החכמה גובהה 15 מטרים, הבסיס שלה מרובע והגג שלה עגול, והיא נחלקת לשלושה חלקים: בסיס הפגודה, גוף הפגודה וגג הפגודה. השלד של הדלאי לאמה החמישי שמור בגוף הפגודה באמצעות תבלינים שונים ופרחי חריע. גוף הפגודה מצופה ברדידי זהב במשקל כולל של 3724 קילוגרם ומשובץ ביותר מ-15 אלף יהלומים, אבני חן אדומות וירוקות, אבני ירקן, פנינים ואבני אגט יקרות ערך. בבסיס הפגודה מוצג מגוון של כלי נגינה טקסיים וכלי פולחן. האולם הגדול במערב היה אולם התענוגות של היכל פגודת החכמה של הדלאי לאמה החמישי, והוא האולם הגדול ביותר בארמון האדום, אשר בנוי מ-48 עמודי עץ גדולים וגובהו למעלה מ-6 מטרים. בתוך הבניינים נעשה שימוש בשיטת הבנייה הסינית הנפוצה של קורות עץ מחוברות התומכות בגג, וכן יש חריטות עץ רבות של בודהא וכל מיני בעלי חיים כאריות ופילים.

בעת בניית ארמון פוטאלה במאה ה-17 והרחבתו מאוחר יותר, הוא קושט ברבבות ציורי קיר יפהפיים של מיטב הציירים מאזור טיבט. האולמות הגדולים והקטנים, השערים, השבילים והפרוזדורים מעוטרים כולם בציורי קיר. הציורים מציגים נושאים רבים ומגוונים ותוכנם עשיר: יש המציגים דמויות וסיפורים מההיסטוריה, יש המציגים סיפורים מן הכתבים הבודהיסטיים הקלאסיים, ויש המציגים ארכיטקטורה, פולקלור, ספורט ובידור. אלה הם חפצי אמנות בעלי ערך אמנותי גבוה מאוד. נוסף על כך, ארמון פוטאלה אוצר בתוכו קרוב ל-10,000 ציורי מגילה מהמאה ה-17 ואילך, חפצי אמנות רבים כגון חריטות אבן, גילופי עץ ופסלי חמר, שרידים היסטוריים כסוטרות קלף וכן אוסף גדול של חפצי מלאכה טיבטית מסורתית כגון שטיחים, מגילות סוטרה, כלי חרסינה, וכלים מאבן ירקן. לא זו בלבד שיש להם ערך אמנותי גבוה, אלא הם גם משקפים את קשרי הידידות הארוכים בין העם הסיני לעם הטיבטי באלף השנים האחרונות. כ"פנינה שעל גג העולם", ארמון פוטאלה התפרסם בעולם בזכות סידור המבנים, העבודה ההנדסית, יציקות המתכת, הציורים והחריטות ושבו. אלה מגלמים את הטכניקה העילאית של אנשי מלאכה בני עמים רבים, עיקרם טיבטים, וקצתם סינים, מונגולים ומנצ'ורים וכן את ההישגים הכבירים של אמנות הבנייה הטיבטית. בשנת 1994, הכניס אונסק"ו באופן רשמי את ארמון פוטאלה לרשימת אתרי המורשת העולמית.

בעבר היה הארמון סגור בפני המוני העם בדומה לעיר האסורה בבייג'ין, והיום חלקו של הארמון משמש למגורי חיילים (סיניים, כמובן), וחלקו האחר משמש בתור מוזיאון שבו אפשר לבקר תמורת תשלום נאות. אי אפשר למנות ולתאר את כל התמונות, הפסלים, הקברים והמקדשים שמחכים רק לכם בעת הסיור המקיף בארמון הפוטאלה. אי אפשר למנות גם את מספר המדרגות שתיאלצו לעלות ולרדת במהלך הסיור. מומלץ למיטיבי לכת. השתדלו להגיע מוקדם, כדי להימנע מהתקלות בקבוצות התיירים המאורגנות שחוסמות את המעברים הצרים.

מנזר דרפונג Drepung Monastery

המנזר נמצא כשבעה ק"מ מערבית לעיר, ונבנה ב-1416 על ידי תלמידו של צונגקאפה, מייסד האסכולה של הגלופה (המוסריים). זהו המנזר הגדול ביותר בעולם של אסכולה זו. בעבר חיו בו עשרת אלפים נזירים. יחד עם המנזרים סרה וגאנדן, נחשב לאחד משלושת עמודי התווך של המדינה הטיבטית.
מלכי טסנג והמונגולים פשטו על המקום דרך קבע, והרסו כ-40 אחוזים מהמבנים. יש אומרים שבתקופת מהפכת התרבות של 1959, הרסו הסינים חלק גדול מן המבנים שנותרו, ורצחו את רוב הנזירים. יש גם גרסה אחרת, לפיה המשמרות האדומות פסחו עליו. מכל מקום, המנזר שופץ ושוקם, והוא נראה היום כפי שנראה בעבר.
שמו דרפונג, שפירושו "ערימת אורז", ניתן לן על שום המבנים הלבנים הפזורים על צלע ההר. כיום חיים כ-1,000 נזירים במקום. יש בו מספר מכללות לנזירים, והמנזר נחשב לאחד החשובים ביותר מבחינה דתית.
הלימודים של הנזירים נמשכים כעשרים שנה. במהלכם הם לומדים עשרה מקצועות שמהם חמישה הם מקצועות יסוד: תיאולוגיה, פילוסופיה, דקדוק, רפואה ולוגיקה. אחריהם לומדים את חמשת המקצועות המשניים: אסטרולוגיה, רטוריקה, תחביר, מלים והבעה. לאחר כל שלב יש מבחנים, והמוצלחים יכולים להיות אבות מנזר. המנזר אוצר בתוכו כמה מהאוצרות התרבותיים החשובים ביותר של טיבט, כגון טנגקות עתיקות וכתבי קודש, מהם כתובים בידי מייסד האסכולה עצמו.

אסכולת הגלופה – גלוג: אסכולת הגלוג הידועה גם בשם "אסכולת הכובעים הצהובים" נוסדה על ידי צונגקאפה. מנהיגה הרוחני הוא גאנדן טריפה, ובראש השושלת עומד הדלאי לאמה. לדלאי לאמה סמכות פוליטית רבה יותר, אך מעמדו בהיררכיה הרוחנית של האסכולה פחות מזה של הגאנדן טריפה. מאמצע המאה ה-17 עד לאמצע המאה ה-20 היה הדלאי לאמה מנהיגה הפוליטי של טיבט, ושני לו בדרגת הסמכות הרוחנית הוא הפנצ'ן לאמה. אך הדלאי לאמה אינו המנהיג הרוחני של כל האסכולות והשושלות בבודהיזם הטיבטי, כפי שרבים במערב נוטים לחשוב. מבחינה היסטורית מעולם לא ניתנה ואושרה סמכות כזו.
התנהלותה של שושלת או אסכולה היתה עניין פנימי לחלוטין, המעוגן בכללים מאד ברורים, ולא נגע כלל לאסכולות האחרות. לדלאי לאמה היתה פונקציה מדינית ופוליטית בטיבט, אולם לשום ראש אסכולה לא היתה סמכות על עמיתו, וגם זו של הדלאי לאמה הוגבלה לשושלתו בלבד.

פסטיבל שוטון (היוגורט) Shotun

אחד ממוקדי החשיבות של מנזר דרפונג הוא היותו מרכז חגיגות פסטיבל השוטון (פסטיבל היוגורט) המתקיים כל שנה בשבוע הראשון של החודש הירחי השביעי. השנה התקיים בשבוע שהתחיל ב-30 באוגוסט. הפסטיבל נמשך שבוע ימים, מתחיל בעלייה לרגל לטנגקה שבדרפונג ומסתיים במופעי אופרה ומחול בפארק של ארמון נורבולינקה. הפסטיבל מרשים מכל הבחינות, בעיקר מבחינת היקף המשתתפים והמופעים שבו. ביום הראשון לפסטיבל נוהרים המוני אדם בנחיל שאינו פוסק לעבר הטנגקה שבמעלה ההר. השנה היה מספר המשתתפים קטן מהרגיל. השלטונות הסיניים אסרו על סטודנטים להשתתף בפסטיבל מחשש למהומות. אף על פי כן היו ההמונים רבים. אוטובוסים מיוחדים מסיעים את העולים לרגל אל המנזר המרוחק מהעיר. הנשים לובשות לכבוד הפסטיבל בגדים מיוחדים, שמלה חגיגית וארוכה הנלבשת רק בחג זה. הן משתדלות לקנות בכל שנה שמלה חדשה. הן עדויות תכשיטים זוהרים על ראשם ועל צווארם. כולם נוהרים ברגל בדרך אל מעלה ההר. הדרך היא שביל ארוך ומתפתל שלאורכו גלגלי תפילה. כל העובר מסובב אותם עם כיוון השעון. הטנגקה הקדושה היא ציור ענק על פיסות בד המודבקות על נייר, רוחבו 30 מטרים ואורכו 20 מטרים. היא נפרשת כל שנה לכבוד הפסטיבל על ראש ההר. בסוף הפסטיבל מגלגלים אותה לתוך קופסה גדולה מיוחדת ושלושים נזירים נושאים אותה כדי להטמינה בתוך המנזר. לצידה של הטנגקה פזורים ציורי סלע גדולים: הגדול שבהם הוא דיוקנו של מייסד המסדר. משני צדדיו על סלעים אחרים דיוקניהם של הדלאי למה והפנצ'ן למה. העולים לרגל מגיעים עד לטנגקה הפרושה על ההר וסובבים אותה באמצעות שבילים מיוחדים שנסללו לשם כך. בדרך כלל הם יורדים לצד השני וחוזרים בדרך אחרת. עולים לרגל מכל קצות טיבט, כל אחד ותלבושתו האופיינית ותסרוקתו המיוחדת. גם סינים רבים באים לחזות בפסטיבל. זהו, אם כך אירוע ססגוני במיוחד.

בחלקו האחרון של הפסטיבל מעלים במשך כמה ימים מופעים של אופרה טיבטית בגן נורבוליגקה. המופע מועלה בכיכר קטנה, כשאת הזמרים והרקדנים מלווה תזמורת טיבטית אותנטית. סביב הכיכר, צפוף צפוף, יושבים ועומדים המוני אנשים. קשה להגיע וקשה לראות אבל שווה לנסות. המוזיקה קצת קשה לאזניים מערביות, אבל התלבושות, הריקודים, המסכות, התזמורת – הכל ססגוני מאוד. הרקדנים והשחקנים מתאמנים מגיל צעיר למקצועם זה. הם אינם בעלי מעמד גבוה, משום שאינם יודעים לעשות דבר חוץ מאשר להופיע באופרה, כך נאמר לי.

סיפורו של הפסטיבל: מייסד המסדר ותלמידו, מייסד המנזר במאה ה-14, אסרו על הנזירים לצאת בקיץ מן המנזר, מחשש שמא יפגעו בחרקים הקטנים השורצים על ההר בחודשי הקיץ. כך ישבו הנזירים חודש שלם כלואים בתוך המנזר. מזונם אזל, וכשהם יצאו לא היה להם מה לאכול. הם פנו אל האיכרים שגרו באזור וביקשו מזון. האיכרים נתנו להם את היוגורט שהכינו במשך כל חודש הקיץ ומהיוגורט זה ניזונו הנזירים במשך תקופה ארוכה. מאז חוגגים את פסטיבל היוגורט.

השכונה המוסלמית והמסגד

בלהאסה יש קהילה מוסלמית קטנה המרוכזת בשכונה מוגדרת. השכונה מאופיינת בלבושם של שוכניה. הגברים חובשים כיפות לבנות גדולות ולובשים גלביה. היחסים תקינים והטיבטים הבודהיסטים הסובלניים לא רואים כל בעיה בשכנות איסלמית. השכונה ידועה במסעדותיה ובמאכליה. פה ושם אפשר לראות כתובות בערבית.
מרכזה הרוחני של השכונה הוא המסגד הבנוי בסגנון טיבטי, אך יש בו כל המאפיינים של מסגד: צריח תפילה, חליצת נעליים, הכתובות הנחוצות בערבית. בניגוד למסגדים במרחב שלנו, שכל רצפתם מרופדת בשטיחים, מרופד המסגד בטיבט שורות שורות של שטיחי תפילה קטנים. למסגד חצר גדולה ושקט ושלווה שוררים בתחומו.

המוסלמים בטיבט: בערים טיבטיות יש קהילות מוסלמיות קטנות המכונות קאצ'י. אלה קושרים את מוצאם עם שלושה אזורים: קשמיר ("קאצ'י יול" בטיבטית עתיקה), לדאק, ומדינות טורקיות במרכז אסיה. גם לפרס היתה השפעה מוסלמית על טיבט. לאחר הפלישה לטיבט ב-1959 ביקשה קבוצה של טיבטים מוסלמים לקבל אזרחות הודית על סמך שורשיהם בקשמיר, והממשלה ההודית הצהירה עוד באותה השנה שכל הטיבטים המוסלמים הינם מעתה ואילך אזרחי הודו.
פרט לאלה יש גם קהילה מוסלמית סינית מבוססת בטיבט, הקשורה לבני החווי הסינית. הטענה היא שמהגרים מוסלמים נכנסו לראשונה לטיבט בסביבות המאה ה-12. נישואין ויחסים חברתיים הביאו לגידול הדרגתי באוכלוסייה זו.

 

שוק טומסיקה Toomsika

זהו השוק הגדול ביותר בלהאסה, וכמו בכל שוק המכבד את עצמו יש בו כל טוב, החל מפירות, ירקות ובגדים ועד מזכרות לתיירים. מעניין לטייל בו ולראות את הקבוצות האתניות השונות של טיבט. הם מגיעים לעיר כדי לעלות לרגל למקדש ג'וקאנג, אבל זוהי ההזדמנות בשבילם לקנות ולמכור.
המעניינים ביותר הם בני הקמבה (khamba) המגיעים לכאן ממזרח טיבט. הגברים קולעים את שערם השחור לצמות וסרט אדום כרוך לראשם. הם כהים וחסונים ובולטים מאוד בקהל, גם בזכות הפגיונות שהם חוגרים. במולדתם הם מפגינים את כוחם באמצעות חרבות בדו קרב במהלך פסטיבלים מקומיים, ולכן הם נוהגים לכרוך על ראשם את הסרט האדום המגן עליו. הם מאמינים שצבע שחור מביא מזל רע, ולכן הם מוסיפים לשערם את הצבע האדום. הנשים עודות תכשיטים צבעוניים על ראשם כדי לבטל את הצבע השחור חורש הרע.
קבוצה אחרת הם הנוודים מצפון-מזרח טיבט. הם מכונים גולוק (Golok), ונוהגים ללבוש עורות כבש. נשותיהם קולעות את שערן לצמות שכרוכים בהם סרטים צבעוניים בכל צבעי הקשת. הנשים הטיבטיות הנשואות עוטות סינור פסים על שמלתם. יש קבוצות בטיבט שבהן נהוג שברגע שהנערה הגיעה לבגרות היא כבר עוטה את הסינור הזה, בלי קשר לנישואיה.
בשוק פזורים הרבה בתי תה קטנים. הקונים בשוק נכנסים לנוח רגע. בית תה טיפוסי כזה הוא קטן מאוד וצפוף. אנשים יושבים על ספסלים, דחוקים אחד לשני, ליד שני שולחנות רעועים מכוסי שעוונית ישנה. כאן שותים רק תה מתוק – תה עם חלב יאק. כל מי שמבקש ומשלם יואן (חצי שקל) מקבל תרמוס וספלון קטן. מכאן ואילך אתה יכול לשבת ולשתות מהתה שלך עד שתכולת התרמוס נגמרת. היושבים בבתי התה האלה הם בעיקר זקנים. הצעירים מעדיפים ללכת לבתי תה מודרניים יותר – שם מגישים גם בירה.