על קדושים, צדיקים ועושי נסים

עשרה קבין של קדושים וצדיקים ירדו לעולם. תשעה מהם נטלה מרוקו, והשאר – כל העולם. מתשעה קבין שנטלה מרוקו, עשרה קבין מהם נטלו יהודי מרוקו והשאר – המוסלמים.

יהודי מרוקו נהגו לשיר שירים לכבוד הקדושים. אחד השירים המפורסמים הוא "צדיקים אלעזאז" – צדיקים יקרים. שיר זה מעודד את הקהל לצאת ולבקר בקברי צדיקים, ובו מוזכרים לא פחות משלושה עשר צדיקים. הפזמון החוזר, המשמש שיר זה ואף שירים רבים אחרים הוא:
הו אלוקים, מחל על מה שעבר / הו, אלוקים, השלם את החסר / הו אלוקים, עשה שמזלנו לא יתעקם / בזכות הצדיקים היקרים / זכותו תעמוד לנו / לנו ולישראל אחינו / הודו לה' כי טוב".

פולחן קדושים
פולחן הקדושים במרוקו הוא תופעה מרתקת ויוצאת דופן בממדיה הן בארץ המוצא והן בישראל. קברי הקדושים והעלייה לרגל אליהם תופסים מקום של כבוד בפנתיאון הפולקלור של יהודי מרוקו ושל ישראל. הזיארה – עלייה לרגל מקום קדוש, נתנה ביטוי לרצונם של היהודים לצאת משיגרת היומיום ולצאת למרחקים, מעין טיול או חופשה. הזיקה לקדוש אינה מתחילה או מסתיימת בביקור, אלא נמשכת כל ימות השנה. תכלית הביקור היא לקיים נדר, לבקש ארוכה ומזור לגוף ולנפש. לפי האמונה יש בכוחו של הקדוש לשמש כמקשר עם אלהים. תפילה באתר הקדוש ונדירת נדרים אמורים להיענות בתוצאה החיובית שהמתפלל קיווה לה. ייחודו של הקדוש היא ביכולתו לחולל נסים, כלומר, לרפא חולים, לגאול נשים מעקרות, או ילדים משיתוק, ובכלל לפתור מצוקות שונות.

השפעות גומלין

האמונה בכוחות הקדושים בקרב האוכלוסייה הברברית והמוסלמית, שריד לתקופה הפגאנית, השפיעו גם הן על פולחן הערצת הקדושים בקרב יהודי מרוקו. כל קהילה, ולו הקטנה ביותר, נשענה על קבר של קדוש, או על האלמנטים הטבעיים כמו עץ, מעיין, באר, מערה, גל אבנים. תופעת האתרים המקודשים משותפת ליהודים ולמוסלמים: אלה האמינו בקדוש של אלה, ויש גם קדושים משותפים. עם עלייתם של יהודי מרוקו לארץ ישראל נטשו מרבית קברי הקדושים, ובהיעדר יד משמרת ומכוונת, חרצו פגעי הזמן את גורלם של חלק מהארתים להרס. חלק מאתרים אומצו על ידי המוסלמים והפכו לאתרים מקודשים להם. בשנים האחרונות יש נטייה הולכת וגוברת של יהודים ממוצא מרוקאי להשקיע כספים וזמן לשימור קברי הקדושים החביבים עליהם, ואפשר כבר לראות שורה ארוכה של קברים משוחזרים ומשומרים. ממחקרים עולה שלמעלה מ-600 קדושים קבורים במרוקו ולמעה מ-250 מהם היו שד"רים (שליחים דרבנן, שליחים מארץ ישראל שיצאו לאסוף תרומות ונדבות לקהילות ארץ ישראל). השד"רים היו מצויידים באיגרות שהעידו על גדולתם ובקיאותם בתורה. היה עליהם לשאת דרשה בבתי הכנסת ולאסוף תרומות. הם נדדו מקהילה לקהילה ברגל או על גבי חמורים והיו טרף קל לשודדי דרכים. כל השד"רים שנרצחו הפכו באופן מיידי לקדושים וציון קבריהם היה הופך מיד לאתר עלייה לרגל.

ר' חיים פינטו

"הו אהובי, לו ראיתם / את ניסי הצדיק בעוד החיים / הוריש כבוד למשפחה ולקרובים / אשרי מי שנכח בטקס קבורתו / של היקר ר' חיים פינטו" (בית מתוך השיר "צדיקים אלעזעז").
בית העלמין העתיק של אסווירה שוכן מחוץ לחומה. הוא מוקף חומה בפני עצמו ונשען על החוף הסלעי של אסווירה. בין שני בתי הקברות חוצצת דרך. החומה מסויידת לבן ודלתה כחולה. בית הקברות העתיק נחשב למיוחד במינו ולמרשים ביותר במרוקו. המצבות נחצבו מאבן כורכר מקומית, שהובא לשטח בית הקברות על ידי סבלים, ובמקום עצמו סותתה ונקבעה. במצבות העתיקות לא מצויין כלל שם הנפטר. כל מה שיש עליהן היא מעין דמות חרוטה המציינת את מין הנפטר. הדמות היא חריט פשוטת קווים של מת עטוף בתכריכים. אם המת הוא אישה, ראשה מעוטר במעין עטרת. בין המצבות השטוחות בולטת מצבה קטנה ומרובעת. השומרת מספרת שזהו קברו של תינוק שרק נולד: פעם אחת נולד תינוק. אמו הגישה אותו ליניקה משדה, ופתאום פתח התינוק את פיו והתחיל לדבר. מרוב בהלה השליכה אותו אמו על הרצפה והוא נהרג במקום, וזהו קברו. בתוך בית הקברות הזה, במרכזו ניצב מבנה גדול ומיוחד. זהו קברו של הקדוש ר' חיים פינטו, שבנו קבור בבית הקברות שממול. ר' חיים פינטו היה נצר למשפחת רבנים, חכמים וסופרים, שעקרה מספרד והתפזרה במרוקו, בפורטוגל, בתורכיה ובהולנד. עמם נמנה ר' ישעיהו פינטו, שחיבר ספרים רבים ובנו, ר' דניאל פינטו, שהיה מגדולי הרבנים של ארם צובא (חלב).

ר' אברהם מול אנס

היזהר אחי, אל תהי נפקד / ביום ההילולה בל תיעדר / שמור על נדרך ואל תוותר / ולתפילתך לבטח ייעתר / היקר ר' אברהם בעל הנס" (בית מתוך השיר "צדיקים אלעזעז").
זהו אחד הקדושים המפורסמים באזור קזבלנקה בפרט ובמרוקו בכלל. על חייו של ר' אברהם מול אנס ועל מוצאו לא ידוע הרבה, אך מעשרות הסיפורים המסופרים בקרב קהילת יהודי אזמור שעלתה לארץ, עולה שר' אברהם מול אנס היה "חכם כולל", קרי שליח דרבנן (שד"ר), שציון מקומו בחצר בית בגרעין הקדום של אזמור היה ביחד עם עוד עשרה שד"רים נוספים מארץ ישראל. גילוי הצדיק על פי המסורת החל במחצית השנייה של המאה ה-19. רק בשנות הארבעים של המאה ה-20, כאשר הצדיק נודע ברבים, לאחר שהתחיל להופיע בחלומותיהם של יהודי העיר הגדולה קזבלנקה, התחילה זרימה של יהודי קזבלנקה והם התחילו לעלות לרגל לקברו של הצדיק באזמור ולהציף את אזמור בכל סוף שבוע. היהודים במרוקו חשו שהצדיק או הקדוש מקורב לבורא עולם וחשו תחושה עמוקה שהצדיק שומר עליהם, מגן על המקום וקשוב לבקשותיהם. צורך זה של המאמינים לפקוד את הקדוש היה ספון בלבבם במשך כל ימות השנה. הערצת הצדיקים אצל היהודים נבעה בין היתר מתחושה של חוסר אונים להתמודד עם מחלות, עקרות ושאר מצוקות, והקדוש הביא להם מזור למחסורם, וכוחה של אמונה זאת היה חזק יותר מכל תרופה.
הציון נמצא בפאתי המלאח, אבל מחוצה לו, משקיף אל הנהר אום ארביע. הבית מסוייד לבן והמפתח שמור אצל השכנה המוסלמית. היא פותחת למבקשים. סמוך לבית קברו של אברהם מול אנס יש עוד קבר קטן, של קדוש נוסף, ר' יוסי הגלילי, שגם הוא על פי המסורת היה שד"ר.

שבעת בני זמירו

"בואו נלך עבדי השם / לגמוא מרחקים ודרכים / בקשות חדשות אנו מבקשים / ונבקר את צדיקי עיר הקדושים / יקירינו אדונינו בעלי הבתים". (בית מתוך השיר "צדיקים אלעזעז").
מתחם שבעת בני זמירו נמצא בסאפי, מחוץ לחומת המדינה, וגם רחוק מבית העלמין היהודי. זהו מתחם נפרד, העומד בפני עצמו ומפואר מאד. ציון המקום היה פעם בניין קטן אבל בשנים האחרונות הוקם בו מכלול מרשים, בית כנסת ואולם הילולות, וגם שער כניסה מרשים למתחם כולו. את המכלול הזה בנה סייאן ללוז, יהודי עשיר, לעילוי נשמתה של רעייתו שנקטפה בעודה באיבה. מוסלמים ויהודים כאחד מעריצים את המקום ומרבים לעלות אליו לרגל. הממשל של סאפי נותן יד לשמירת המקום, ושוטר יושב שם דרך קבע, נוסף על השומר (עסאס) הקבוע שגר במקום עם משפחתו. המקום נקרא בפי המקומיים בשמות כגון "אולאד זמירו" (בני זמירו), "אולאד זימור" וכיוצא בזה.
לפי המסורת, אלה הם שבעה אחים הקבורים יחד בקבר אחים. מוצא משפחתם ממגורשי ספרד. היתה זו משפחה ענפה. לאחדים מבניה היה חלק פעיל ביותר בחיי הציבור והמסחר והם אף עמדו בקשרים תמידיים עם השלטונות. היהודים היו מעורבים ושולבו בשלטון הפורטוגלי, מעמדם היה חזק ויציב, ונטלו חלק בעזרה, ובעיקר בתרגום ותיווך בין הפורטוגלים לשליטים אחרים במרוקו. השם "בן זמירו" בא כפי הנראה מן העיר זמורה שבצפון ספרד. בהגיעם למרוקו התיישבו בני המשפחה בפס, ומשם עברו לסאפי ולאזמור. האגדות מספרות ששבעת בני זמירו היו גדולים בחכמה ומייחסים להם מעשי נסים רבים. המפורסם שבבני המשפחה הוא אברהם בן זמירו שהיה מנכבדי הקהילה, למעשה רבה הראשי של הקהילה, רופא ומדינאי, ושילם מכספו על חלק מהחומה שהגנה מפני הספרדים. בין השנים 1528 – 1530 היה גם סוכן מטעם הממשל אחראי לתשלום משכורות לחיילים בעיירה אזמור. האחים ישמעאל ויצחק היו בין מגיני סאפי. יצחק עסק בשלהי המאה ה-16 גם ברכישת חיטה עבור הפורטוגלים. חוץ מהם היו גם יהודה, נתן ושלמה – שבעת בני זמירו.

שלמה בן לחנס

בעמק האוריקה, מעט לפני הפנייה לאוקאמידן וכשני קילומטרים מהכפר אע'באלו נמצא מתחם קברו של ר'שלמה בן לחנס הבנוי סביב חצר מרובעת שיורדים אליה בדרגות על צלע ההר. חדרי המגורים מקיפים אותה משלושה צדדים ובצלע הצפונית נמצאים בית הכנסת, קברו של הקדוש וקברה של לאלה סאעדא אלפאסי. פירוש שמו "בן הנחש" ומסורות רבות הקשורות בקדוש זה עוסקות בנחשים. על פי המסורת הוא נמנה על שלוחי הכולל (שד"רים) שיצאו מירושלים למרוקו לאסוף תרומות לקהילתם. כשהגיע למרוקו נשדד ונרצח. מסורות דומות מאוד מסופרות על קדושים אחרים. בפתח בית הכנסת שבו מצוי קברו של ר' שלמה בן לחנס נמצא קברה של לאלה סאעדא אלפאסי, יהודייה שטיפלה במתחם הקבר עשרות שנים, יש אומרים שמונים שנה. לאחר מותה, נגלה הקדוש בחלומם של חניניה אלפאסי ואשתו ימנה, שעזרו לסאעדא לשמור על הקבר. השניים כבר ארזו את מטלטליהם וביקשו לעלות עם שאר יהודי האוריקה לארץ ישראל. הקדוש שאל מי ישגיח על חלקת קבר עכשיו, לאחר מותה של סאעדא, וביקש מהשניים להישאר במרוקו ולהשגיח על קברו. השניים פרקו את חפציהם, נטשו את כפרם אלגזי ועברו לגור במתחם קברו של הצדיק, כאשר לצדם עוזרת סוליקה, ערבייה שאומצה על ידי השניים, שהיו חשוכי ילדים.

תם ולא נשלם, ברוך אל בורא עולם
עוד רבים קברי הצדיקים שבמרוקו, ורבים מהם הסיפורים, האגדות והאמונות. תודות לנסים קריספיל וליעקב (אבויה) אלפאסי, שסיפקו לי חומרים רבים על יהודי מרוקו. מן הראוי לקרוא את ספרו המאלף של יעקב (אבויה) אלפאסי, "מסמטאות המלאח", 2002.