מרוקו – מסע מקיף בעקבות הזמן ו

פרק ו

סכנה ספרדית ופורטוגלית (מאות 17-15)         

מַא תְעָרְף בְּחֶק אוּמֶּק, חְתָּא תְזִ'יק מְרָאת בּוּק.

לא תעריך אם דואגת, עד שתכיר אם חורגת.

(אין אדם מעריך את הטוב עד שבא לו הרע,

לאם החורגת אין אהבה טבעית לבנים של בעלה)

פתגם השגור בפי יהודי מרוקו

1.בנוּ וַטאס

ב-1420 נהיה מושל סַלֶה, אַבּוּ זַכַּריא יַחיא, ממשפחת בַּנוּ וַטאס, שר החצר ומושל למעשה. למַרינים לא נשאר אלא תואר המלכות, ושרי החצר ממשפחת בַּנוּ וַטאס נהיו השליטים האמיתיים. ב-1420 נהיו הוַטאסים רשמית לשליטים. הוָטָאסִים (1465- 1549) שבאופן רשמי נטלו את השלטון מידי המרינים בשנת 1465, הנהיגו את השלטון כבר 45 שנים קודם לכן בתור שושלת וזירים. עליית השושלת החדשה היתה מלווה בהתעוררות דתית-לאומית שבאה עקב הסכנה מצד ספרד ופורטוגל. מתחילת המאה ה-15 עשו שתי המדינות האיבריות ניסיונות לתקוע יתד במרוקו. ב-1415 כבשו הפורטוגלים את סֶאוּטה וב-1417 את טנג'יר.

ב-1468 הרסו את אַנפא (במקום שבו נמצאת היום קזבלנקה) וכבשו את אַצילה (אַרזילה בפי האירופים). אַגַדיר נפלה ב-1505, אַספי (סאפי בפי האירופים) ב-1508, אַזֶמוּר ומַזגאן ב-1502. הספרדים חדרו לחוף הצפוני של המדינה וכבשו את מֶליליה ב-1497 ובתחילת המאה ה-16 ערי חוף אחדות השייכות כעת לאלג'יריה, כגון אלמַרסא אלכַּבּיר (1507) ואוֹרַן (וַהראן 1509). הספרדים פרשו את חסותם גם על תִלִמסאן. בערים שכבשו בנו הנוצרים מבצרים ושהשאירו חילות מצב מצוידים בנשק ארטילרי. בעקבות חדירת הנוצרים קמה תנועת התנגדות שהכריזה על מלחמת קודש (גִ'האד) נגד הפולשים הספרדים והפורטוגלים. שנות שלטונם של הוַטאסים לוו בהתנגדויות, עקב התעוררות לאומית ודתית, בעיקר בגלל השתלטות הספרדים והפורטוגלים על ערי החוף בים התיכון ובאוקיאנוס האטלנטי. האיברים עשו זאת על מנת להקים תחנות חוף שיגנו על האוניות האיבריות השטות לשווקים במזרח ובעיקר להודו ויסייעו להן. כתוצאה מלחצים מבית ומחוץ וצמצום הטריטוריה נפלה השושלת. בראש תנועת ההתנגדות עמדו בַּנוּ סַעַד, שהיו משפחה שַריפית (כלומר, ראו עצמם צאצאים ישירים של מוחמד), ושלטו מתחילת המאה ה-16 בדרום מרוקו. הוַטאסים היו טרודים במאבקם נגד המדינות האיבריות וכוחם של הסַעַדים גדל עד שב-1553 הצליח הסַעַדי מוחמד אַלמַהדי להשתלט על כל הארץ.

אַגַדיר  أگادير ، أغادير ،Agadir  

פירוש השם בשפה הבֶּרבֶּרית-תַשליחית: אג'דיר – מבצר, קיר, חומה, אסם תבואה. על פי הפורטוגלים: אחיזה חזקה של הצוק. שורשיה הראשונים אינם מתועדים. ברור על פי שמה שישבו בה בֶּרבֶּרים. בשנת 1505 הגיעו הפורטוגלים, במסגרת מסע כיבושים של חופי מרוקו, ותפסו את המקום שהוא נמל מים טבעי. הם בנו בין הצוק הצופה לים לבין המעגן, מושבה ומבצר, ונתנו למקום את השם: סַנטה קְרוּז דה קאפּ אַגווה (הצלב הקדוש של הצוק היושב על המים). ב-1541 גירש מוּלאי מוחמד אַלשֵיח', מייסד שושלת הסַעַדים, את הפורטוגלים מאַגַדיר. יורשו, מוּלאי עַבּד אַלמַלִכּ הקים על ראש הצוק את הקַצבּה כדי שתגן על העיר ותמנע את שיבת הזרים. מעמדה של העיר עלה בהדרגה בזמן שלטון הסַעַדים, ובהתאמה גם מעמדם של היהודים שישבו בה, שבאו מהצפון ומהסהרה. המסחר העיקרי עם אירופה היה יצוא סוכר. הסֻלטאן בן המאה ה-18, סידי מוחמד בן עבדאללה, זנח את אַגַדיר, בעקבות משבר ביצוא הסוכר, לטובת אַסווירה (מוֹגדוֹר) הנמצאת כ-130 ק"מ מצפון לאַגַדיר, ובנה בה נמל מים עמוקים.

אַגַדיר ידועה בהיסטוריה בעיקר בגלל "משבר אַגַדיר". בראשית המאה ה-20, ב-1911, במסגרת התחרות בין גרמניה לצרפת על השליטה בחופי הים התיכון ובאפריקה, שלח הקיסר הגרמני וילהלם השני אניית מלחמה, "פנתר", אל נמל אַגַדיר, כדי להגן כביכול על חיי האזרחים הגרמנים שנמצאו בה. הכוונה האמיתית של הקיסר היתה לייצר לחץ על הצרפתים כדי שיוותרו על חלק מקונגו וכדי שייכנסו למשא ומתן עם הצרפתים. צעד זה כמעט וגרם למלחמת עולם, אבל שאר מעצמות אירופה התערבו במהירות כדי למנוע משבר והצליחו להביא לידי הסכם (שאמנם מנע את פרוץ המלחמה עד ל-1914), שעל פיו הכירה גרמניה בזכות צרפת במרוקו, תמורת חבל ארץ נרחב בקונגו.

בליל ה-29 בפברואר 1960 התרחשה רעידת אדמה עזה בעיר ובסביבה הקרובה (5.75 בסולם ריכטר). הרעידה נמשכה 15 שניות, שבמהלכן נהרסה העיר כליל ונמנו בה 15 אלף קורבנות. הקצבה הצופה על העיר הפכה לתל חרבות. במשך שבועות רבים עבדו בולדוזרים כדי לכנס את כל ההריסות והגוויות לקבר אחים גדול.  מיד לאחר האסון הגיע מלך מרוקו חסן השני לאַגַדיר, לבוש שחורים ויחף, פנה לעמו והכריז שהמשימה העומדת עתה על הפרק היא לבנות מחדש את אַגַדיר. ואמנם, במאמץ של גיוס אדיר נבנתה העיר מחדש, קצת דרומה למיקומה הקודם. נבנו בה שני נמלים גדולים, האחד למסחר בינלאומי והשני לדייג מקומי. הנמל נבנה על ידי הספרדים בתמורה לזיכיון דייג במימי מרוקו לחמש שנים. בתום חמש השנים עבר הנמל לידי ממשלת מרוקו, והוא נמל דייג חדיש וגדול. נבנו בעיר בתי מלון רבים, חדשים ומפוארים, והם היוו את הבסיס לאגדיר של היום, עיר תיירות ונופש המושכת תיירים רבים מאירופה.

האקלים הנוח שנוצר בגלל מיקומה בדרום הצפוני של המערב, מאפשר לתושבים ובעיקר לתיירים רחצה בים במשך כל ימות השנה. כיום קיימים בעיר כ-100 בתי מלון מפוארים גבוהים או תלת קומתיים. העיר מאוד יפה ונקייה, מטופחת ורוב הבנייה שלה מודרנית אירופאית, רוב התושבים,  350,000 במספר, מתפרנסים מדייג, מייצוא, מתיירות, מחקלאות: חיטה, פירות וירקות, מעבודות יד, וסוגי אומנות שונות בזהב ובעור. בעיר יש טיילת פאר מיוחדת ועשירה הכוללת מקומות בילוי מיוחדים כגון: מסעדות פאר, קזינו פאבים, דיסקוטקים ומועדוני לילה מפוארים.

מקור המשיכה העיקרי של העיר אינו אתרים היסטוריים או ארכיאולוגיים, אלא תענוגות הקייט שהיא מציעה. אם רוצים בכל זאת לטייל קצת בעיר אפשר לעלות ולראות את שרידי הקצבה המשקיפה על העיר, שממנה נותר שער הכניסה המרשים. עליו כתובת בשתי שפות, ערבית והולנדית, שיש בו כדי להעיד על עבר מסחרי משותף ותאריך, 1746. אפשר לצפות מהקצבה על שרידי העיר שנהרסה ברעידת האדמה. מרתק לטייל בנמל הדייג המשוכלל. רצוי לבוא בשעות הבוקר המוקדמות ולצפות על שלל הדייג שנדוג בלילה האחרון ועל מכירתו לסוחרים משכימי קום.

היהודים באַגַדיר

היהודים הגיעו עם הפורטוגלים בראשית המאה ה-16. תייר הולנדי שביקר בעיר ב-1640 סיפר שפגש יהודים שעסקו במסחר, בעיקר של סוכר, וכן בתור מתורגמנים ומתווכים בין בעלי הספינות שהגיעו מהולנד (אמסטרדם), גרמניה (המבורג) ואנגליה (דובר ולונדון) לבין הסוחרים המקומיים. בראשית המאה ה-20 התיישבו סוחרים יהודים רבים באגדיר והקימו קהילה ומפוארת שמנתה בשיאה 4000 נפש. הם שגשגו מבחינה כלכלית וחיו חיי רווחה. כגלי העלייה הגדולים של שנות ה-50 ה-60 עזבו רוב יהודי אגדיר את עירם ועלו לארץ. כיום חיים כ-90 יהודים, מבוססים היטב כלכלית וחברתית. יו"ר הקהילה, שמעון לוי, היה עד לאחרונה חבר בבית הנבחרים המרוקאי שמושבו ברבאט. ברשותם שני בתי כנסת, בית עלמין ושלושה בתי מלון הנמצאים בבעלות יהודית. בית העלמין חדש יחסית, במצב טוב, וקבורים בו גם נספי רעש האדמה. בין הקבורים גם ר' כליפא מלכא.

===========

רבי כליפא בן מלכא

על פי המסורת נולד בעיר תֶטוּאֵן שבצפון מרוקו, ונפטר באָגָדִיר. למד מפי חכמי הערים פַאס וסָאפִי. התגורר בסאפִי ועבר לאָגָדִיר. הוא חיבר את הספר "כף נקי" והספר "קול רינה" שעוסקים במנהגי תפילה ונכתבו מתוך מטרה לשמור על מנהגי התפילה הנהוגים במרוקו. רבי כליפא היה עשיר מאוד, חסיד גדול, מקובל ומשורר גדול. מסופר שביום כיפור בא אליו רב חובל ומסר לו שהגיעו שבע אוניות מלאות סחורות והוא ממתין להוראותיו. רבי כליפא כעס על שהפריעו לו ביום כיפור וענה: "יהא רצון וירדו כל האוניות לתהומות", וכך היה. הוא נשאר עני ומרוד עד יום מותו. לאחר פטירתו קיים הציבור היהודי תענית בעיר ובנה לכבודו מבנה מפואר בו נקבר. אחרי מותו קִברו הועתק על פי החלטת הממשלה לבית העלמין היהודי באָגָדִיר.

===============

יהדות מרוקו, ומרוקו עצמה, הושפעו רבות מתרבות ספרדית, ובמיוחד מזו שהגיעה מאזור אנדלוסיה (אלאנדלוס, השם שהעניקו המוסלמים לדרום ספרד). בני חבל ארץ זה, ובמיוחד היהודים, הצטיינו בתרבות עשירה (מדע, ספרות, לשון, אדריכלות, שירה ורפואה) שהשפיעה על ספרד וקנתה לה שם בעולם. השפעה זו ניכרה במיוחד במאה ה-15, עם הגירה המונית של יהודים אנדלוסים רבים למרוקו בשנת 1492, שנת גירוש ספרד.

===============

רעידת האדמה באגדיר התרחשה ב-29 בפברואר 1960 בשעה 23:40 והייתה רעידת האדמה החזקה ביותר בתולדות מרוקו. והיא גרמה ל-12,000 עד 15,000 הרוגים ולכ-25,000 פצועים. לפחות 35 אלף אנשים נותרו ללא קורת גג. מספר ההרוגים היווה כשליש מאוכלוסיית העיר באותה שנה. אגדיר אכלסה קהילה יהודית גדולה וחשובה, ועל פי הערכות, כ-1,300 יהודים נספו ברעידת האדמה. אגדיר פונתה מתושביה יומיים לאחר הרעידה על מנת למנוע מגפות. העיר נבנתה מחדש שלושה קילומטר  דרומה מהאתר המקורי לאחר שהמלך מוחמד החמישי אמר: "אם על אגדיר נגזר להיהרס, אזי בנייתה מחדש תלויה ברצוננו". לאחר שיקומה, הפכה העיר למרכז שוקק של תיירות ומסחר בממלכה המרוקאית.

 

רעידת אדמה (ויקיפדיה)

רעידת אדמה באגדיר

בערב ההוא

היו השמים תכולים בעמק המוזהב,

האדמה דממה בשקט של מארב,

והזוכרים אומרים,

שהאויר מתוק בחזה,

בערב שלישי זה היה,

 

איך קורה, הוי אימא אימא,

שאנשים מכובדים, מיושבים בדעתם,

יקומו באחת לגשש בזעקות בחושך?

איך קורה, הוי אימא אימא,

שעיר שלמה תקום באחת לגשש בזעקות בחושך?

 

ואחר כך,הוי אימא אימא,מה חושב היושב

מול שאריות ביתו, מול חוסר יקיריו?

מה הדבר הראשון שיעשה באותו בוקר?

 

הוי אימא אימא, ולוואי לא בא בוקר,

והזוכרים אומרים, כי בערב ההוא

היתה תאוה מתוקה לשינה,

בערב יום שלישי זה היה, הוי אימא'.

ארז ביטון  ('מנחה מרוקאית', עמ' 40 )

===================

אתרים באגדיר

*הקַצבּה:  נבנתה על ידי מוּלאי עַבּד אַלמַלִכּ (1578-1573) על מנת שתגן על העיר ותמנע את חזרתם של הפורטוגלים. הקצבה נמצאת על הגבעה בחלק הצפוני של העיר, ממזרח לנמל. היא אחד השרידים הבודדים ששרדו את רעידת האדמה ושימרה חלקים מפארה הקדום. שער הכניסה לקצבה מרשים מאוד, ועליו חרותה כתובת בערבית ובהולנדית, המעידה על עבר מסחרי משותף, לצד התאריך (1746). על מורד הגבעה הציבו כתובת בולטת במיוחד: אללה, אלוַטַן, אַלמַלִכּ, אלהים, המולדת, המלך. כתובת זו חוזרת על עצמה במקומות רבים במרוקו ומעידה על "השילוש הקדוש" של התפיסה המרוקאית. בלילה מאירים את הכתובת ורואים אותה מכל פינה.

===============

אחות קטנה – קהילת אגדיר

דן מנור, אגדיר

לבד מציבור קטן של יהודים (כחמש עשרה משפחות ) חסרי כל השפעה, הידועים כצאצאי  הקהילה העתיקה של אַגַדיר , הרי הקהילה בשנות הארבעים הייתה בנויה מפסיפס של מהגרים מערים שונות. אין כמעט עיר שלא היה לה נציג בקהילה. בלטו במיוחד היהודים מאלג'יריה בנטייתם להתגדר באזרחותם הצרפתית, בני קהילת פאס ביהירותם כצאצאי אצולה (שלא  נותר ממנה דבר), בני קהילת סאפי הידועים בטוב לבם ובצניעותם, בני קהילת תארודנט החרוצים והערמומיים; והכפריים (השלוּחים),שהיו השכבה הנחשלת, מבחינה מודרנית בלבד, שהרי היו ביניהם תלמידי חכמים, וגם סוחרים ממולחים.
ברם, רוב בניינה ומניינה של הקהילה היו בני מוֹגדוֹר, שברובם הגיעו לאַגַדיר עוד בשנות העשרים והשלושים, ואחרים הוסיפו לזרום גם בשנות הארבעים. אלה היו, בעיקר ,צעירים רווקים שביקשו לשווק את עצמם כמשכילים. אכן,כגודל מספרם בקהילה כן הייתה מידת השפעתם בה. מכל קבוצות המהגרים שמנינו לעיל הם היחידים שהצליחו לעצב את פני הקהילה בתרבותם העשירה.

הסימן המובהק ביותר למודרניזם היה הלעג לאמונות תפלות. זהו ציבור חילוני כהגדרת ימינו. קהילת אגדיר שהוגדרה קודם כאחות קטנה של קהילת מוגדור, יאה לה כעת הכינוי :"אחות קטנה וסוררת".
התערותם של היהודים בציביליזציה, ומגעם הרצוף עם האירופים בתחומים שונים, הצמיחו קרבה בין היהודים והצרפתים. צרפתים ממעמדות שונים הוזמנו כאורחים לאירועים משפחתיים של חבריהם היהודים, ויחסי רעות נרקמו בין כמה צעירים משני הצדדים, אף שהמטען האנטישמי לא פורק כלל מלב הצרפתים, אלא שזו הייתה אנטישמיות עטויה באצטלה של נימוסים, להבדיל מן האנטישמיות הבוטה של בני חצי האי האיברי.
לעומת זאת בין היהודים למוסלמים שררה התבדלות גמורה, למעט המגע בתחומים אחדים, כמו המסחר הקמעוני שהיה נחלת יהודים מעטים, בעיקר, מבין הכפריים, או המגע בתחום משק הבית, בין מוסלמית כמשרתת לבין בעלת הבית היהודייה. הצעירים משתי הקהילות גילו עוינות זה כלפי זה, ויחסי רעות ביניהם היו בבחינת טאבו. ג. הגורם המשפיל ביותר היה תחולת ההלכה המוסלמית על היהודים, (למעט בעלי אזרחות זרה). כל היהודים בעלי אזרחות מרוקאית (שהייתה חסרת כל משמעות פוליטית), חייבים להישפט בבתי הדין המוסלמיים, וכשהם ניצבים בפני נציגי החוק חלים עליהם כל גינוני הכבוד לפי ההלכה, ביניהם החובה לדבר רק ערבית. היה מקרה של יהודי שדיבר צרפתית, לתומו, ונענש במלקות. מבחינה זו שפר חלקם של בעלי אזרחות זרה, בעיקר אזרחות צרפתית, כמו יהודי אלג'יריה. יהודי שנקלע לחילופי דברים עם מוסלמי נזהר מאד לבל תיפלט מפיו קללה כלשהי, כי כל קללה למוסלמי תתפרש כגידוף כלפי הדת הגורר עונש פיזי.
אלה היו פניה של קהילת אגדיר כמיעוט יהודי בין האוכלוסייה האירופית הנהנתנית, לבין האוכלוסייה המוסלמית השמרנית; היא הוסיפה לנהל את אורח חייה על פי המסורת כאחות של קהילת מוגדור, ובו בזמן גם כקהילה חילונית תוך זיקה לציביליזציה האירופית, מבלי ליטול חלק כלשהו במאבקם של המרוקאים לעצמאות. כאשר פקדה רעידת אדמה את אגדיר בשנת 1960, וקברה תחתיה רבים מבני הקהילה, היה מי שהתיימר לראות באסון הזה עונש על חטאי הקהילה בעבר. אולם, מאחר שדרכי האל נסתרות,  הרי יש מקום גם לטענה,  שהקב"ה שפך את זעמו, דווקא, על עושי רצונו.
=======================

        2. בּנוּ סַעַד

בראש תנועת ההתנגדות הלאומית עמדו בַּנוּ סַעַד, שהיו משפחה שַריפית (כלומר, ראו עצמם צאצאים ישירים של מוחמד), ושלטו מתחילת המאה ה-16 בדרום מרוקו. הוַטאסים היו טרודים במאבקם נגד המדינות האיבריות וכוחם של הסַעַדים גדל עד שב-1553 הצליח הסַעַדי מוחמד אַלמַהדי להשתלט על כל הארץ. את מקום הוָוטָאסִים תפסו הסַעַדים – שריפים מצאצאי הנביא מוחמד ששלטו במשך 105 שנים (1549–1654), כמו קודמיהם עלו מהדרום והפעם מאזור העמקים דְראע וסוּס ותוך שנים של מלחמה עיקשת עלה בידיהם להתגבר על הוָטָאסִים, על המפקדים התורכים שבאו מתוניסיה ואלג'יריה, ועל הפורטוגלים, ולכבוש בחזרה את רוב שטחה של מרוקו. מוחמד אלמַהדי התקשר עם הספרדים ובעזרתם אילץ את הפורטוגלים להסתלק ממרוקו ואף מנע את התורכים מפלישה.

קרב אלקַצר אלכַּבּיר (القصر الكبير), ידוע גם כקרב שלושת המלכים

המאבק על ההגמוניה באגן המערבי של הים התיכון התפתח בעקבות דחיקת האסלאם מחצי האי האיברי, וכתוצאה מעליית כוחן הימי של ספרד ופורטוגל. ממלכות אלה חתרו לנצל את הנתיבים החדשים שפרצו ספינותיהן באוקיינוס האטלנטי ובאוקיינוס ההודי, ולהשתלט על שטחי ארץ ונמלים רחוקים כדי להקים אימפריות סחר חדשות. ההשתלטות הפורטוגלית ב-1415 על סֵאוּטה (Ceuta), השוכנת לחופה הצפוני של מרוקו, ציינה את המגמה החדשה, שהגיעה לשיאה במהלך המאה ה-16 כאשר מובלעות נוצריות רבות צצו לאורך החוף האטלנטי.
במקביל הופיע ממזרח גורם חדש – האימפריה העות'מאנית. האימפריה השתלטה במחצית המאה ה-16 על אלג'יריה והתערבה במאבקי כוח בין גורמים שבטיים ואחרים, שהתיימרו להנהיג את מלחמת הקודש, הגִ'האד, נגד הפלישה הנוצרית. הבולטת בכוחות אלה היתה השושלת הסַעַדית, שחתרה לאחד את הארץ תחת סמכות אחת, אך נפלה קורבן לפילוגים מרים מבית. מלחמת אחים פרצה בין מלך מרוקו מולאי מוחמד לבין שני דודיו, עַבּד אַלמַלִכּ ועַבּאס אַחמד. מולאי מוחמד ניצח, ושני  דודיו, עַבּד אַלמַלִכּ ועַבּאס אַחמַד ברחו לליסבון לבקש את חסותו של המלך הצעיר סבסטיאן. התוצאה היתה קרב גדול בצפונה של מרוקו, ליד העיירה קצראלכביר שבין טנג'יר ופאס, ב-4 באוגוסט 1578. בקרב לחמו צבאו של אבו עבדאללה מוחמד השני אלסעדי, עם בעל בריתו סבסטיאן מלך פורטוגל, נגד צבא מרוקאי גדול שהונהג בידי סֻלטאן מרוקו (שהיה דודו של אבו עבדאללה מוחמד השני) עבד אלמלכּ משושלת סאדי. הקרב החל עקב בקשתו של אבו עבדאללה מוחמד ממלך פורטוגל לעזור לו להחזיר את כתרו לאחר שנלקח ממנו בידי עַבּד אַלמַלִכּ.

ב-1578 סבסטיאן, מלכה הצעיר של פורטוגל, ניצל את ההזדמנות ואסף צבא נוצרי של 20-17 אלף איש במטרה לכבוש את מרוקו. ב-24 ביוני הפליג הצבא הפורטוגלי מנמל ליסבון לעבר נמל ארזילה, מאחז פורטוגלי מבוצר בחופה הצפוני של מרוקו. צבא פורטוגל חדר לתוך פנים הארץ בתנועה דרומה במטרה לפגוש את צבאו של אויבו מולאי עַבּד אַלמַלִכּ. הקרב התרחש ב-4 באוגוסט בסמוך לנהר ואד אלמח'זן. בקרב נפלו המלך הפורטוגלי סבסטיאן, ובן בריתו הסלטאן המודח מוחמד השני, וגם הסֻלטאן בפועל של הממלכה השריפית, מולאי עַבּד אַלמַלִכּ. הקרב הכבד בקַצר אַלכַּבּיר בשנת 1578, היה אחד ההרסניים בתקופת הנצרות של ימי הביניים. הקרב נגמר בתבוסתה של פורטוגל, ועקב כך איבוד עצמאותה ואיחודה עם ספרד למשך 60 שנה. הקרב נודע בכינויו "קרב שלושת המלכים", משום ששלושה מלכים מתו בו:  שניים מהם מלכים בפועל, ואחד שראה עצמו מלך, עַבּד אַלמַלִכּ. סבסטיאן ועבד אלמַלִכּ נפלו בקרב עצמו (ויש אומרים שעבד אלמלכ מת מהתקף לב במהלך הקרב), ומולאי מוחמד התאבד בטביעה (ויש אומרים שנרצח ב-1557 בהשראת העות'מאנים, ויש אומרים: נהרג בקרב,). כך עלה המסך מעל הדרמה הגדולה של קיץ 1578. שני הטוענים לכתר הסֻלטאנות הסַעַדית, שהתעמתו בצפון מערב מרוקו, נהרגו באותו יום. עימם נהרג גם מלך פורטוגל, דון סבסטיאן, ונפילתו גרמה לכיבוש ממלכתו בידי ספרד.

===============

ומה עשו היהודים?

פורים קטן בפאס.

תבוסת הפורטוגלים צויינה ונחגגה כפורים שני, פורים של לוֹס כּריסטיאנוֹס (Pûrim de los cristianos) על ידי הקהילות היהודיות בצפון מרוקו בא' באלול מידי שנה. וזה הסיפור שמספרים יהודי פאס: הסֻלטאן מולאי מוחמד שעלה על כס המלוכה תחת אביו עבד אללה, היה מלך אכזר, עריץ ורע לבב, ושנאתו ליהודים לא ידעה גבול. אמנם לא החזיק מעמד, כי טרם הספיק ליהנות מכס המלוכה, כבר קמו עליו שני אחיו. אחד מהם, עַבּד אַלמַלִכּ שמצא לו מקלט באלג'יר, שכנע את התורכים ששלטו אז בארץ זו, לסייע לו לתפוס את השלטון, ובשנת "שלו"ה בארמונותיך " ליצירה (1576), באו התורכים ועַבּד אַלמַלִכּ  וכבשו את העיר פאס, אף על פי שחילו ונשקו של מולאי מוחמד היה עצום ורב. אולם כדי לממן את המשך המלחמה, הטיל עבד אלמלכ מס עצום על יהודי פאס, וחלק הארי מהמס הוטל על הנגיד של המגורשים, אברהם רותי. מולאי מוחמד נמלט על נפשו והסתתר בהרים שבדרום. עבד אלמלכ רדף אחריו לדרום וכבש את מראכש, אולם טרם הספיק עבד אלמלכ לחזור לפאס ומולאי מוחמד הצליח להסתנן למראכש ולהיאחז בה אחד עשר יום בחודש אדר. במשך זמן זה הספיק לעשות נקמות ביהודים. " ויעש בם ובספרי תורות כמה נאצות ונקמות ולולא רחמי ה' שגברו שלא נכנסו האויבים לאלקצבה, ולא יכלו עלינו כמעט שלא היה שארית לשארית הנשארה ונתנו סימן " אחד עשר יום בחורב ". לאחר שגורש ממראכש, הצליח מולאי מוחמד למצוא מקלט בליסבון, בירת פורטוגל, שם שכנע את המלך דון סבסטיאן לסייע לו לכבוש שוב את השלטון. האחרון הסכים ובקרב המכריע שהתחולל על יד אלקצר אלכביר, בארבעה באוגוסט 1578, מצאו את מותם שלושה מלכים : הראשון – עבד אלמלכ, אשר נעריו מקורביו הסתירו את מותו והכריזו שהוא עדיין חי, היו גם שסיפרו כי דבר מותו הוסתר על ידי רופאו היהודי עד לסיום הקרב, לבסוף הובאה גופתו לפאס ונקברה. השני – מולאי מוחמד, צורר היהודים, שנעשה לו ביזיון גדול על ידי מולאי אחמד שמלך בפאס במקום עבד אלמלכ, שהפשיט את עורו מעל בשרו ומלאהו בתבן ושלחו לכל ארצות המערב לראותו לפי שהיו אומרים שעודנו חי וקיים. יש אומרים כי מולאי מוחמד ברח משדה הקרב וטבע בנהר. השלישי – דון סבסטיאן מלך פורטוגל שמת מפצעיו. לגבי היהודים זאת הייתה התשועה הגדולה, על שום שניצלו מידי המלך העריץ וכמו שכותב מחבר " דברי הימים ". והייתה המלחמה חזקה עד מאוד בשנת 1578, יום ב' לראש חודש אלול, ולכן נתקבצו החכמים וקיימו על נפשם ועל זרעם לעשות פורים ומתנות לאביונים משם ואילך עד שיבוא משיח צדקנו בקרוב אמן.

גם בתטואן שבצפון מרוקו הספרדית , קוראים לפורים זה "פורים דה לוס כריסטיאנוס " – פורום של הנוצרים. בעיר טנג'יר  "פורים דה לאס בומבאס " – פורים של פצצות. בבית הכנסת של התושבים בפאס, הנקרא "צלאת אלפאסיין" שמרו על המנהג וכינו אותו בשם פורים קטן, וכל המעשה הובא בסידור התפילה "אהבת הקדמונים" של קהילת התושבים בפאס. בתטואן ובטנג'יר המנהג של פורים קטן עודנו קיים.

=================

עַבּאס אַחמַד אַלמַנצוּר (מבטאים אלמַנסוּר)

הזוכה הבלתי צפוי של "קרב שלושת המלכים" היה מולאי עבאס אחמד, שכונה אלמנצור (המנצח, 1603-1578), אחיו של הסלטאן הקודם. הוא ניצל את עלייתו הבלתי צפויה לשלטון להנהגת משטר יחיד חסר מעצורים במשך רבע מאה. ימי שלטונו הביאו שגשוג כלכלי ונחשבים תור הזהב בתולדות מרוקו. תקופה זו אף נחשבת בתור הרנסנס הפוליטי והתרבותי של מרוקו וקיבלה את השם "קיסרות השריפים".  אַלמַנצוּר הגיע בכיבושיו עד מערב סודן ועד הנהר ניז'ר, ועמד בהצלחה מול לחץ התורכים בגבול אלג'יריה. הוא דרש כופר עבור שחרור שבויים פורטוגלים, שהעשירו את קופתו, מסעות כיבושיו בדרום הבטיחו לו שליטה במחצבי המלח של הסהרה, בנתיבי הזהב והעבדים מסנגל. הוא סחר בסוכר ובעבדים עם האנגלים, הספרדים והאיטלקים. בזכות עושרו הגדול הוא זכה לכינוי אלדַ'הבּי, המוזהב. במִנהל הנהיג את שיטת המַח'זן, שהתקיימה על המאה ה-20, ולפיה חולקה מרוקו לשני חלקים עיקריים: בּלאד אַלמַח'זן, שהעלה מס לסֻלטאן מלך מרוקו, ובַּלאד אַלסִבּא, שלא היה למעשה בשלטון הסֻלטאן. שלטון אַלמנצוּר התבסס על תמיכה של מספר שבטים, שהיו פטורים מתשלום מסים, והעמידו בתמורה צבא לשרות המלוכה. בתוך כך פרצה בצורת קשה ומגפת דבר שהפילו חללים רבים בקרב האוכלוסייה וגרמו לאנדרלמוסיה. את המבוכה ניצל אחד מבניו של אלמנצור, שמרד בו. הוא נאלץ לברוח מארמונו וסופו שמת מדבר. לאחר 25 שלטון יציב באה על מרוקו תקופה שזכתה לכינוי  "ארבעים שנות בלבול", שבה אף לא אחד מבניו של עַבּאס אַחמַד אַלמַנצוּר לא יכול היה ליטול לידיו את רסן השלטון המרכזי. אחרי מותו לחמו שלושת בניו על המלוכה ואנרכיה שררה במרוקו. עם מותו נפלה השושלת הסַעַדית, וב-60 השנים הבאות התפוררה מרוקו לישויות רבות שנאבקו על השלטון. מתוך האנרכיה הגיח לבסוף כוח מלכד חדש, השושלת העַלאוית, שמאז הרבע האחרון של המאה ה-17 שולטת על מרוקו, בית אַלעַלַאוי (אַלחַסַני, אַלפִלאלי), השולט עד היום.

אַזֶמוּר   أزمّور  Azemmour
עיירה השוכנת על חוף האוקיינוס האטלנטי, סמוך לשפכו של הנהר אוּם אלרַבּיעַ, בין אלגְ'דידה וקזבלנקה. מקור השם אַזֶמוּר בֶּרבֶּרי ופירושו עלה זית. יש הסבורים שמקור השם במילה אַזֶמה, שבה כינו יורדי הים הקרתגנים את מושבת הים הקטנה בשנת 500 לפני הספירה. המוסלמים זוכרים את אַזֶמוּר בשם מוּלאי בּוּשְעיב על שמו של הקדוש, פטרונה של העיירה, שחי בסוף תקופת המֻראבִּטון במאה ה-11. בתור איש עממי, מולאי בּוּשְעיב הקדוש הוא שם נרדף לפוריות, לזוגות חשוכי ילדים, לאנשים המחפשים את הלא נודע, לנשים עגונות, ועוד קשי יום. מולאי בּוּשְעיב נפטר בשנת 1166 והוא בן 90. האגדה מספרת שמולאי בושעיב ולאלא עַישה אַלבַּהִיא היו קשורים בסיפור אהבה בלתי אפשרי, ודמעות השניים לא פסקו עד שמילאו את נהר אוּם אלרַבּיעַ.
על קדמותה של אַזֶמוּר רב הנסתר על הנגלה. היסטוריונים אחדים טוענים שהיא קיימת מתקופת הרומאים, ואחרים טוענים שהבֶּרבֶּרים בנו אותה. בשנת 670 לספירה, פחות מחמישים שנה לאחר שמוחמד הביא את בשורת האִסלאם לערבים, הגיעו שליחי הח'ליפה לבית אֻמַייה, בפיקודו של עוּקבּא אִבּן נאפִע אל המַגרִבּ, ושם הובסו על ידי הצבא הביזנטי. רק בשנת 688 חידש הצבא הערבי את מתקפתו על המַגרִבּ וגירש את הביזנטים. במערכה זו כבשו הערבים גם את אַזֶמוּר בפיקודו של מוּסא בן נֻצַיר, אשר בנה בה מסגד. לאחר מותו ירש אותו בנו אַיוּבּ בן עֻבַּיד והפך את אַזֶמוּר לעיר הבירה של אזור המסמדה. עובדה אחת ידועה בוודאות ומוצקה מבחינת אמיתותה ההיסטורית: עם גילוי אמריקה בשנת 1492, ספגו נתיבי המסחר בים התיכון וביבשת אפריקה בנתיב להודו ולמזרח מכה קשה. מאידך פרחו נתיבי המסחר הימיים שהקיפו את אפריקה בדרכם למזרח הרחוק. ציי הים של הספרדים והפורטוגלים עמדו על השינוי והחלו לכבוש מושבות ימיות לאורך החוף האטלנטי של אפריקה. ביניהם גם את אַזֶמוּר, שאינה יושבת ממש על החוף האטלנטי, אלא כשלושה ק"מ מזרחית בנקודה שבה נשפכים מי הנהר אוּם אלרַבּיעַ לאוקיינוס. אַזֶמוּר נכבשה על ידי הפורטוגלים ללא שפיכות דמים בשנת 1513, ותושביה החליטו להיכנע הודות להסכם שנערך ונחתם בתיווכם של יהודי אַזֶמוּר, על כניעה תמורת שלום. עם כיבושה של העיר ביצרו אותה הפורטוגלים בחומות אדירות, עד כדי כך שמן הידועות היא שהפורטוגלים בנו והקימו את אַזֶמוּר.

אתרים באַזֶמוּר

* נהר אוּם אלרַבּיעַ Oum El-Rbia: נהר זה נחשב לאחד הגדולים בנהרות מרוקו. אורכו כ-400 ק"מ ותחילתו ברכסי האטלס התיכון ליד העיירה ח'נפירה. הוא מנקז את מימיהם של נהרות ויובלים רבים הזורמים אליו וסופם שהם מתלכדים לנהר אוּם אלרַבּיעַ ונשפכים אל האוקיינוס האטלנטי. במקום השפך הוקמה העיר אַזֶמוּר. שמו של הנהר על פי גרסאות קדומות בא לו משפעת מימיו המשקים את עשב השדה. רַבּיעַ בערבית אביב, מרעה אביב. אחרים נוטים לקשור את שמו לארבעים, כי ניקז את מימיהם של ארבעים יובלים ונחלים, וגודלו ורוחבו כרוחב כל הארבעים ביחד. המקומיים אוהבים לספר את האגדה שהנהר תבע בכל שנה 40 איש שהיו מוצאים את מותם בטביעה. מכל מקום הפירוש המילולי של אוּם אלרַבּיעַ הוא "אם האביב". יהודים ומוסלמים כאחד כינו אותו בכינויים כגון "הנהר הקדוש" ו"הנהר המבורך", על שהוא מבורך בדגה רבה שהביאה פרנסה במשך שנים רבות לאוכלוסיה. קדושתו באה לו על שום שכמה עשרות מטרים ממנו, בגבול המלאח היהודי, שוכן מקום הציון של הקדוש ר' אברהם מול אֶנֶס.
=========

נהרות מרוקו

חוץ מאוּם אלרַבּיעַ יש במרוקו עוד חמישה נהרות ונחלים חשובים המשקים את אדמתה וכולם חוץ מאחד נשפכים לאוקיינוס האטלנטי: מלוויה (Moulouya), היחיד שנשפך לים התיכון בין מליליה לאוג'דה; סבו(Sebou),נשפך ליד קניטרה; בו רגרג (Bou Regreg) נשפך ליד רבאט; תנסיפת נשפך בסאפי, אבל הוא נחל אכזב; סוס נשפך באגדיר והוא אכזב. למעט הסוס, אשר אוסף את מימיו באטלס הגבוה, כל השאר אוספים את מימיהם באטלס הבינוני.

אתרים במֶדינה (העיר העתיקה):

*המלאח (הרובע היהודי): השטח שהוקצה ליהודים היה קטן מלהכיל את הריבוי הטבעי שלהם, והבתים היו בני שניים או שלושה מפלסים הבנויים סביב חצר מרכזית, כאשר בכל בית גרו מספר משפחות. בור המים, הגג, השירותים והחצר היו משותפים לכולם, ואף נקבעו ימים לכביסה בתורנות ותקנות שימוש בבור המים. כל מוסדות הקהילה, כגון בית הספר היחיד שהיה בקהילה הקטנה, בתי הכנסת, מתחם הקדוש ר' אברהם מול אֶנֶס, וכן החנויות, בתי המלאכה, המסחר והאומנות, התרכזו בתוך תחומי המלאח, וסיפקו את צרכי הקהילה היהודית. במלאח באַזֶמוּר קיימים שלושה שערים. השער הראשון נקרא בּאבּ אַלקַצבּה – שער המצודה, אשר חצץ בין השכונה היהודית ובין שכונת הערבים. השער השני נקרא בּאבּ אַלמְלאח, שער המלאח, אשר חצץ בין השכונה היהודית לבין המֶדינה, והשער השלישי נקרא בּאבּ אַלואד – שער הנהר, אשר הוביל אל הנהר אוּם אלרֶבּיעַ. מבּאבּ אלמְלאח יוצא רחוב השוק, ובו היתה גם המאפיה.היא שכונת האריסטוקרטיה המוסלמית והיא הגרעין העתיק והקדום של אַזֶמוּר. היא מוקפת חומה ובפינותיה בנויים מגדלים ששימשו בעבר מגדלי שמירה. בחומה מספר שערים שמתאפיינים בסגנון בנייה ייחודי. בעבר היו שערים שננעלו בשעת הצורך. היום קיימות הקשתות המהוות את הכניסות הראשיות למדינה שבתוך החומה. השער העליון נקרא אלבּאבּ אלפוּגאני, והוא מהווה שער כניסה למֶדינה ולקַצבּה – שכונת פשוטי העם המוסלמים, וגם מהווה כניסה לשכונת היהודים, המלאח.

 תולדות היהודים באַזֶמוּר

עדויות כתובות וברורות על הקהילה היהודית באַזֶמוּר ידועות לנו למן גירוש יהודי ספרד ופורטוגל (1492, 1498), כאשר גל המגורשים הראשון התיישב בערים שלחופי הים התיכון והאוקיינוס האטלנטי. מעדויות אחרות ניתן להניח שיהודים התישבו באַזֶמוּר הרבה קודם לכן. למן המחצית הראשונה של המאה ה-15 היו לפורטוגלים שטחי חסות בערי החוף המרוקאי. כשלא הורשו יהודים מספרד ומפורטוגל להמשיך את קיומם בגלוי, מצאו בהן כמה משפחות יהודיות מקלט. אליהן הצטרפו במשך הזמן משפחות האנוסים. בין המגורשים מספרד ופורטוגל, שמניינם נאמד בכ-30 אלף איש, היו בעלי מלאכה והיו גם משפחות עשירות. גם לאַזֶמוּר הגיעו משפחות שתרמו תרומה מכרעת לקהילה היהודית, כגון משפחות בן וועיש, בן עטאר, קורקוס, בן זמירו ואדיב. נוסף להם הופיעו במרוקו גם אנוסים אמידים, שנמלטו מעיניה של הכנסייה, אבל המעקב אחריהם נמשך והמושלים נצטוו להסגירם, אך הם התעלמו מכך. במכתב ששלחו מאַזֶמוּר בשנת 1514 אל מלך פורטוגל, מוסבר שנמצאות באַזֶמוּר כעשר משפחות של נוצרים חדשים, בעלי מלאכה וסוחרים, המביאות תועלת לאוכלוסיה. משפחות אלה השתתפו בכיבושה של העיר שנה קודם, ולכן לא היתה כל סיבה לדרוש את הרחקתן. בסוף המאה ה-15 נמנו באַזֶמוּר כ-20 אלף נפש, מרביתם מוסלמים, ולידם קהילה גדולה של פליטים יהודים שמנתה 2,500 נפש. יש טוענים שהיה זה המספר הגדול ביותר של יהודים שחיו באַזֶמוּר בכל הזמנים. אלה היו שנות השפע של יהודי אַזֶמוּר. בשנת 1541 פונתה אַזֶמוּר והקהילה חדלה להתקיים. בשנת 1542 גירשו השריפים הסַעַדים את הפורטוגלים מאַזֶמוּר, ועם עליית פריחתה של מַזַגאן בתור נמל חשוב, החל תהליך הדעיכה של אַזֶמוּר. הקהילה היהודית נוסדה מחדש רק בשנת 1780 בתקופת שלטונו של סידי מוחמד. מרבית המשפחות העשירות היגרו בשנת 1820 למַזַגאן, אחרי שהסֻלטאן עַבּד אַלרַחמן הרשה להם לעסוק שם במסחר, ורק בעלי מלאכה נשארו באַזֶמוּר עד עלייתם לישראל, החל משנת הקמת מדינת ישראל ועד שנות ה-60 של המאה ה-20.

*בית העלמין היהודי: מהלך הליכה ארוכה ברגל מפאתו המערבית של המלאח (אפשר גם לקחת פטי טקסי, אבל זוהי דרך עפר שאינה סלולה. הפטי טקסי באַזֶמוּר הוא אדום) נמצא בית העלמין העתיק של יהודי אַזֶמוּר. בית העלמין אינו מגודר ואינו מוקף חומה, וגם אין בו שער, ואפשר להיכנס אליו באופן חופשי. אפשר להגיד שזהו היום שדה קוצים, שביניהם פזורים קברים במצב פחות או יותר סביר, אם כי רבות מהמצבות כבר מטושטשות וקשות לקריאה. רוב המצבות מלבניות, אך יש גם כאלה בצורת חצי חבית. חלק מהן מסוידות לבן הודות לילידי הקהילה של אַזֶמוּר בארץ שמדי פעם פוקדים את המקום ומטפלים בו מעט. ציון הקבר חקוק ומוטבע בתוך מסגרת מלבנית. בדפנות הקברים יש בדרך כלל גומחה קטנה להצבת נרות. סמוך לבית הקברות גר השומר בבקתה דלה. הוא אינו משקיע ממש עבודה במקום, ועם זאת תובע את שכרו במפגיע ובתוקפנות. למרות שבית הקברות פתוח ולא מגודר, וגם לא מתוחזק, אין איש פוגע בו לרעה והמוסלמים מכבדים את המקום.

*קברו של הקדוש ר' אברהם מול אֶנֶס (בעל הנס): זהו אחד הקדושים המפורסמים באזור קזבלנקה בפרט ובמרוקו בכלל. על חייו של ר' אברהם מול אנס ועל מוצאו לא ידוע הרבה, אך מעשרות הסיפורים המסופרים בקרב קהילת יהודי אַזֶמוּר שעלתה לארץ, עולה שר' אברהם מול אנס היה "חכם כולל", קרי שליח דרבנן (שד"ר), שציון מקומו בחצר בית בגרעין הקדום של אַזֶמוּר היה ביחד עם עוד עשרה שד"רים נוספים מארץ ישראל. גילוי הצדיק על פי המסורת החל במחצית השנייה של המאה ה-19. רק בשנות הארבעים של המאה ה-20, כאשר הצדיק נודע ברבים, לאחר שהתחיל להופיע בחלומותיהם של יהודי העיר הגדולה קזבלנקה, התחילה זרימה של יהודי קזבלנקה, והם התחילו לעלות לרגל לקברו של הצדיק באַזֶמוּר, ולהציף את אַזֶמוּר בכל סוף שבוע. היהודים במרוקו חשו שהצדיק או הקדוש מקורב לבורא עולם, וחשו תחושה עמוקה שהצדיק שומר עליהם, מגן על המקום וקשוב לבקשותיהם. צורך זה של המאמינים לפקוד את הקדוש היה ספון בלבבם במשך כל ימות השנה. הערצת הצדיקים אצל היהודים נבעה בין היתר מתחושה של חוסר אונים להתמודד עם מחלות, עקרוּת ושאר מצוקות, והקדוש הביא להם מזור למחסורם, וכוחה של אמונה זאת היה חזק יותר מכל תרופה. הציון נמצא בפאתי המלאח, אבל מחוצה לו, משקיף אל הנהר אוּם אלרַבּיעַ. הבית מסוייד לבן והמפתח שמור אצל השכנה המוסלמית. היא פותחת למבקשים. סמוך לבית קברו של אברהם מול אנס יש עוד קבר קטן, של קדוש נוסף, ר' יוסי הגלילי, שגם הוא על פי המסורת היה שד"ר.

==========
 גילוי הצדיק

(כפי שסופר ליעקב (אבויה) אלפאסי מפי אלברט לוי, נינה של שרה (עזיזה) בנת חיאתו שחלמה את החלום): באחד הלילות הופיע קדוש בחלומה של שרה בנת חיאתו ואמר לה שקוראים לו רבי אברהם מול אֶנֶס, וביקש את המערה מול ביתה כדי לשכון בה. שרה ענתה לו שהשכירה את המערה למוסלמי, וזה פתח בה טחנת קמח. בתוך המערה הוא משכן סוסים ובעלי חיים אחרים שהיו ברשותו. הצדיק אמר לשרה שהוא שוכן במערה והבהמות מטמאות את המקום, ולכן עליה להאיץ במוסלמי לפנות אותה באופן מיידי. כאשר בעל טחנת הקמח התעלם מהאזהרות, היה מוצא מדי יום אחת מבהמותיו ללא רוח חיים. לבסוף פינה המוסלמי את המקום ומעשה זה נודע לכל היהודים ביישוב. מאז נודע הצדיק לכל יהודי אַזֶמוּר, ובשנות ה-40 החל לפקוד גם את חלומותיהם של יהודי קזבלנקה, דבר שגרם לעלייה לרגל המונית של יהודי קזבלנקה לאַזֶמוּר בכל סוף שבוע.

==============

מזכרונות הילדות של יעקב אלפסי (אבויה) שנולד באזמור

בקיץ 1963 עזבתי עם בני משפחתי את מרוקו ואת המְלָאח של אַזֶמוּר ועליתי לישראל, ובחודש אוקטובר של שנת 1988, עת הפשירו היחסים עם מרוקו והתאפשר לילידי מרוקו לבקר שם, חזרתי לעיירת הולדתי וכך פגשתי את המְלָאח בפעם הראשונה לאחר שעזבתיו: במְלָאח באַזֶמוּר היו שלושה שערים. אני עדיין זוכר מגיל רך שהיה שומר מוסלמי במְלָאח שדאג לנעול את השערים הכבדים משעת השקיעה ועד הזריחה.

התחלתי את סיורי בשער המְלָאח שהוא השער הראשי, שם מתחיל דְרְבְּ סוֹק – רחוב השוק. כאשר נכנסתי לרחוב, הכול נראה לי שונה ממה שהכרתי וזכרתי מהילדות, למשל הפְרָאן – מאפיה, שם נאפה הלחם והתבשלה השְֹכִינָה – החמין מיום שישי אחר הצהריים. בצידה השמאלי של המאפייה חנות לירקות ופירות שנותרה מאז. משם חלפתי ליד ביתו של ר' אלישע בן ואעיש, מצדיקי אַזֶמוּר.

בהמשך צעדתי לאורך סמטאות המְלָאח הצרים והמוזנחים, כך הוא הדבר, כאשר אין יד משמרת, ונזכרתי איך בעבר הקירות היו מסוידים בלבן ובכחול. כל משפחה נהגה לסייד את חזותה הפונה לסמטה במועדי ישראל בעיקר לפני חג הפסח וסמטאות הַמְלָאח היהודי  היו בוהקות ונקיות.

היום טיח הקירות התפורר וצבע האדמה הוא השולט, הדלתות הכבדות המעוטרות במסמרי ברזל מעלים חלודה, חלוקי הנחל שריצפו את הסמטאות נעקרו זה מכבר ובורות נפערו בהן מרוב הזנחה. הפנסים עומדים במקומם כאילו נשכחו, בתי המנורה שבורים והם נוטים ליפול. אני מביט בהם ושב אל מחוזות הילדות ומתמלא עצב לא מובן.

משני צידיו של המְלָאח היו ממוקמים בתי היהודים וביניהם חנויות שהיו מחולקות לפי סדר מסוים: ראשית חנות הירקות ופירות העונה, חנות לפירות יבשים, חנויות מכולת לצריכה יומיומית, חנות למכירת חמוצים וכך הלאה. ביניהם בנויים בתי כנסת, המלון היחיד שאכסן את הבאים אל מקום ציונו של הקדוש ר' אברהם בעל הנס. הכול נראה כפי שהיה, מלבד צבעי הדלתות הכבדות שבעבר היו כולן צבועות בצבע כחול, היום הם בצבעים אחרים, אך בעיקר שולט הצבע הירוק. שינוי אחר הוא היעדרותם של היהודים שאינם עוד ושמאות בשנים התפללו, ערגו והאמינו באמונה שלמה בביאת המשיח שיגאל אותם ויעלה אותם לירושלים וכל תכלית התנהגותם היתה לשרוד עד בוא הגאולה, ואכן רובם עלו ל"ירושלים", היא ארץ ישראל.

בירידה התלולה של הרחוב הראשי מצאתי את עצמי בדָאר סָאבּוֹן – בית הסבון. שם זה ניתן למקום מפני שבעבר הרחוק ייצרו שם סבון. בסוף הירידה הגעתי לקצה החומה, משם ניתן לצפות אל הנהר אוּם אְלְרְבִּיע, כאשר מצד מזרח נראה הגשר שמחבר את קַזַבְּלַנְקָה ומַזַאגַן ומצד מערב ביום של ראות טובה, ניתן לצפות בשפכו של נהר אוּם אְלְרְבִּיע אל האוקינוס. בקצה החומה לכיוון מזרח נמצא מגדל גבוה ומבוצר היטב ששימש בימי הפורטוגלים כעמדת תצפית והגנה מפני כוח ימי שיתקוף מהים דרך הנהר, וגם שימש מקום לאחסון אבקת שריפה. בערבית קראנו לו דָאר אלְבַּארוּד – בית אחסון אבקת שריפה. מגדלים כאלו נמצאים מסביב לחומה. על מגדל דָאר אלְבַּארוּד היו מתארחות תדיר בכל שנה באביב החסידות הבאות ומקננות במרומי המגדל. זוכר אני שבעונת החיזור הן היו מקישות במקוריהן ומשמיעות קול נקישה מיוחד שהדהד בחלל דָאר סאבּוֹן.

בסמוך לדָאר סאבּוֹן היו שני מקומות שהיו מחוץ למסלול המשחק והם: מתחם הקדוש היהודי ר' אברהם מוּל אֶנֶס, ולא הרחק ממנו מתחם של שני קדושים: האחד מוסלמי בשם "שיח' סִידִי דָאוִוי והשני קבר קדוש יהודי עלום שם, אשר קבורים אחד סמוך לשני.  לפי המסורת קבר הקדושים משתי הדתות היה מקור מזור למחלת אַלְחְמָּה – קדחת הביצות.

באמצע הרחוב הראשי של המְלָאח נמצאת סמטה צרה המובילה לשני בתים מבודדים, אחד הבתים נקרא דָאר עְשְרָה – בית העשרה, על שום שבעבר גרו בבית הזה עשר משפחות. בתוך הבית שכן גם בית כנסת ע"ש ר' יצחק פרץ מרבניה של קהילת יהודי אַזֶמוּר, ובו היה גנזך לספרי תורה ותלמוד בלויים וכן כל דף הכתוב עברית. נזכרתי במסע הלוויה החגיגי שהיו עורכים: כאשר הגנזך היה מתמלא, היו אורזים אותו בארון והיו עורכים לו "הלוויה" חגיגית אל בית הקברות ושם בחלקה מיוחדת היו קוברים אותו. לאחר הקבורה היתה נערכת הילולא לכבוד המאורע.

בהמשך הרחוב נמצאים שני בתים הצמודים אחד לשני. הראשון היה ביתו של ר' סעיד בן עטאר, שושלת למשפחת בן עטאר (שהמפורסם שביניהם היה ר' חיים בן עטאר שפירושיו לתנ"ך מוכרים בשם "אור החיים"). בעודי עומד בפתח הכניסה לביתו של ר' סעיד בן עטר נזכרתי בסיפוריהם של זקני הקהילה שסיפרו לי, כי במשך כל שנות כהונתו של ר' סעיד בן עטר כדיין לא הוציא גט אפילו פעם אחת, וזאת לא משום שלא רצו להתגרש, אלא בזכות אישיותו והשפעתו על הבריות. בתוך הבית נמצא בית כנסת על שמו, אך כאשר ביקשתי לעלות לקומה השנייה לבקר בבית הכנסת, סיפרו לי הדיירים הערבים שתקרת בית הכנסת התמוטטה ומפאת קדושת המקום לא נגעו בה והשאירו את החדר כפי שהוא ואין להם כל כוונה להשתמש בו. ליד בית ר' סעיד בן עטר נמצא בית כנסת הנקרא על שמו של רבי מאיר בעל הנס, שם היתה מתקיימת הילולת ר' מאיר בעל הנס מידי שנה עד לשנות ה-60 עת עלתה הקהילה היהודית לישראל. בסוף רחוב המְלָאח, הפניה הימנית מובילה לנהר אוּם אְלְרְבִּיע  ולצדיק ר' אברהם מוּל אֶנֶס והפניה השמאלית הובילה לרחוב הקַצְבָּה, בו ממוקם בית הסוהר. ליד בית הסוהר נמצא החְמָּאם– בית מרחץ ששימש את היהודים והערבים, לשם הייתי מתלווה לאבי מידי יום שישי טרם כניסת השבת, ידי הייתה שלובה בידו ושנינו צועדים יחד לחְמָּאם. סמוך לחְמָּאם נמצא בית הנקרא דָאר תְמֶנְיָה – בית השמונה, על שום שהיו בו שמונה חדרים שגרו בהם שמונה משפחות. על ידו נמצא בית על שמו של רבי מימון הצרפתי מרבניה של קהילת אַזֶמוּר.

בין שני הרחובות מתחיל דְרְבְּ צְלָא – רחוב בית הכנסת, שבתחילתו נמצא ביתו של יָעִיש אַלְמְוָאגְנִי – יעיש השען. בהמשך מצד שמאל נמצא בית הכנסת, אשר שימש בתור מקום תפילה, מקום מפגש וריכוז לאסיפות ועד הקהילה, בית מדרש לתלמידי חכמים ו"חֶדֶר" שבו לומדים הילדים עד הגיעם למצוות. מצאתי עצמי מתבונן ונזכר באותם רגעים של יציאה מבית הכנסת בתום התפילה, כאשר אנחנו לבושים בבגדי חג. נזכרתי בלימוד התורה, בשינון אותיות הא"ב בבית הכנסת מגיל ארבע לערך. הבנתי שהמלמד העסיק אותנו הילדים בלימוד קרוא וכתוב ובכך אפשר לאימהותנו להתפנות לעסקיהן בעבודות הבית. אותו מלמד תפקידו היה לבדוק את ניקיון התלמידים, והיה עובר עם השוט מטיל האימה, בודק את ניקיון ידי התלמידים וכפות רגליהם. נזכרתי בסיפורים והאגדות שהיינו שומעים ביום שבת בבית הכנסת, בין תפילת מנחה לערבית, במסגרת סעודה שלישית, סיפורים עליהם גדלנו ושעברו מאב לבן במשך מאות בשנים. מקורם של הסיפורים, המשלים, האגדות והמעשיות במסירה שבעל פה, שבמהלכה, רבים מהם פושטים צורה ולובשים צורה, ופעמים אף מחליפים משמעות. מרביתם של הסיפורים עלו מִכִּירוֹת הבישול, מאבני הרחיים, ממקלות הכביסה, ממסעות הגברים אל השווקים ומישיבות רכיל.

ליד בית הכנסת נמצא המקווה שבימיו הטובים היה הומה בנשים יהודיות. מול המקווה עיני צדה בית הרוס, שם היה ביתו של סְעִידוֹ בֵּן חְמֵיסָה, דמות שנויה במחלוקת. אך אנו הילדים הערצנו אותו כגיבור, מאחר שהוא היה היהודי היחידי שגויס לצבא הצרפתי במלחמת העולם השנייה, והתרפקנו על סיפורי הגבורה שהיה מספר לנו על אותה מלחמה. בהמשך  היו שני בתים על שם שני צדיקים, האחד על שם רבי שמעון בר יוחאי, שם ערכו את ההילולא שלו מידי שנה. הבית השני קרוי על שם ר' אברהם בן נתן, צדיק מקומי, שחי באַזֶמוּר, כנראה בתחילת המאה ה-19.

בית סבי היה סמוך אליו, מספרו 14, שם ביליתי רבות, כאשר לא נדדתי עם אבי בכפרים. עם מות סבי עבר הבית לאבי שהחזיק בו עד עלותנו ארצה. בחזית הבית בצד ימין אני מבחין בשקע בית המזוזה ושני חורים המעידים על מסמרים שקיבעו אותה אל המשקוף, זה מה שנותר מסמלי הבית היהודי. נזכרתי שבעבר, בסמוך למקום המזוזה, הייתה תלויה תדיר אגודת שומים ועל הדלת כף יד המחזיקה כדור מתכת ושימשה להקשה על הדלת. הקשתי ובהיפתח הדלת התגלתה לפני חצר הבית הדורה בזקנתה. עד היום הבית נקרא בפי הערבים: בִּית אְלְפָאסִי – בית משפחת אלפאסי.

כמו לכל הבתים גם לביתנו נכנסו דיירים מוסלמים. תושבת הבית עַיְשָה קיבלה אותי בחמימות רבה וטרחה לציין בפני את שושלת משפחתי מסב סבי ועד אבי ומידי פעם נתכסו עיניה בדוק של דמעות. טיפסתי בגרם מדרגות אל הדיוטה העליונה, פה היה חדרי ובו פגשתי את חַדוּדִי מגרשת שדים. קשישה מְשֻׂכֶּלֶת רגליים ישובה  בלבו של החדר על גבי שטיח הפרוס על הרצפה ובסמוך אליה עישן אַלְמְזְמַאר– תנור חימר ובו גחלים, עליהם גימרה מיני שרפים שפיטמו את החלל בריח חריף של  קטורת. לנִכְחָה ישב נער תקוף שדים שטיפלה בו. ביני לבין עצמי אמרתי "אין חדש תחת השמש", שהרי גם אמהותינו פעלו כמנהג זה. הם נהגו לרצות את השדים בהכנת תקרובת שהייתה מורכבת מחֶנָה, שמן, סוכר, חלב, סולת ועוד מוצרים, שאותה היו מפזרים במקומות המועדים לפורענות, מקום משכנם של שדים, כמו: מפתן הבית, ביבי שופכין, בית המטבחיים ובית הקברות. נזכרתי שגם אימי הייתה מקפידה לכסות בלילה את כל המאכלים, שמא, רַחְמָנָא לִצְלַאן, בחשכה יפקדו אותם שדים ויטילו בהם מיני כשפים. אני זוכר את עצמי בתור ילד, חוצה את הרחוב בחשיכה לעבר השכונה המוסלמית בשליחותו של אבי. מפאת החשיכה שבה פועלים שדים ורוחות, אבי היה מצייד אותי בחופן מלח בידי, שעל פי האמונה הוא מגן מפני שדים.

באווירה מבושמת בחדרה של חַדוּדִי הגישו לי תה שִׁיבָּה נפלא, העלינו זיכרונות העבר על החיים המשותפים בין יהודים ומוסלמים. חַדוּדִי ציינה את חילופי המאכלים בחג המִימוּנָה ומצאנו את עצמנו מעלים חוויות אודות הצדיק ר' אברהם מוּל אֶנֶס שבזכותו עדיין באים מבקרים למְלָאח המוזנח של אַזֶמוּר ומותירים בידם מעט כסף, העוזר להם להתמודד עם חייהם הקשים, כי רובם מחוסרי פרנסה. תוך כדי השיחה, צדה עיני בפינת החדר צְנְדּוּק – ארגז עץ דומה לזה שהיה לאמי, הצְנְדּוּק בבית היהודי ליווה את הכלה אל בית בעלה ובו הנדוניה שקיבלה מהוריה. במהלך חיי נישואיה המשיך הצְנְדּוּק להיות הגנזך החשוב שבו הסתירה אימי וכל אשה, חפצים ובגדים יקרי ערך, והמפתח למנעול הארגז היה תלוי תדיר על צווארה. עת שסיימתי לשתות תה מהביל זה, ביקשתי מעַיְשָה רשות לסייר בבית שבעברו היה בית יהודי, והיא הנהנה בשמחה ושלחה ידה כנגד הלב, כדי לומר לי "ברוחב לב".

=======================

אֶסְוירָה الصويرة Essaouira  (מוֹגָדוֹר  موغادور  (Mogador)

עיר חוף יפהפייה, הבנויה על חצי אי סלעי, על חוף האוקיינוס האטלנטי. פירוש השם אְסְִוירָה בערבית הוא תמונה או ציור, תמונה מצויירת , וכשמה כן היא. שמה השני מוֹגָדוֹר, נובע משמו של הפטרון הבֶּרְבֶּרִי סידי מַגְדוּל, שכנראה השתבש לשם מוֹגַדוֹר. יש לה רצועת חוף ארוכה והאווירה בה נעימה ורגועה. אפילו המוכרים והרוכלים אינם מטרידים את העוברים ושבים, כפי שנוהגים לעשות רוכלי פאס, רבאט ומראכש. אופי העיר שונה לחלוטין מאופיין של הערים המרוקאיות האחרות. גם צבעיה וסגנון הבנייה שלה שונים, וניכרת כאן התרבות הספרדית והתפיסה הים-תיכונית של הצבע הלבן.
העיר מוקפת שתי חומות מתקופות שונות. בתחילתה הוקמה כמושבה פורטוגלית מבוצרת והחומה החיצונית נבנתה במאה ה-16 על ידי מנואל הפורטוגלי. החומה הפנימית נבנתה החל משנת 1765, כאשר הסֻלְטָאן סידי מוחמד בן עבדאללה  שבנה בה נמל קטן ושינה את שמה לאֶסַוירה. מוחמד בן עבדאללה שכר את שירותיו של אדריכל צרפתי, וזה תכנן את העיר מחדש כדי שתשמש מרכז לסחר עם אירופה.  הביצורים הם תערובת של אדריכלות צבאית פורטוגזית, אדריכלות צרפתית ובֶּרבֶּרית. החומות מן המאה ה-18 המקיפות את העיר מקנות לעיר הילת מסתורין בעוצמתן ובגודלן. חומות אסוירה שונות מכל חומות מרוקו כי הן בנויות מאבן כורכר ימית, והטקסטורה שלהן שונה לחלוטין, וגם יפה מאוד.
הרחובות צרים ומסויידים לבן, התריסים צבועים כחול, הכיכרות שקטים והרבה אומנים יושבים בסדנאות זעירות ומגלפים בעץ ארז ריחני. יש בה נמל דייגים מיוחד וציורי, ובו מסעדות דגים טובות. העיר החדשה נראית שונה מערי מרוקו, בכך שבתיה צבועים בלבן, ופתחיה (חלונות ודלתות) צבועים בכחול – מראה המעניק לה דמיון לערים בחצי האי האיברי.
מוֹגדוֹר נמצאת במרחק של כ-65 ק"מ דרומית לקַזַבְּלַנְקָה, וכ-280 ק"מ צפונית לאַגָדִיר. בעיר מתגוררים כ 20,000 תושבים מוסלמים ומספר לא מבוטל של אירופאים. אומרים שהיחס הוא 60% זרים ו-40% מקומיים. פרנסת העיר מתבססת בעיקר על הדיג לסוגיו, וכן הוקם בה בית חרושת למוצרי דגים וסרדינים משומרים. התיירות היא עוד אחד ממקורות הפרנסה החשובים של העיר.

בעיר היה קיים בית קולנוע יחיד ברחוב צמוד לחומה שנקרא "סקאלה סינמה" והופעל על ידי יהודי בשם דוד בוחבוט. כיום ברחוב סקאלה ניתן למצוא גלריות ובתי מלאכה למוצרי עץ מרהיבים שמיוצרים מעץ הערער.

בדרך לאסוירה צומחים בשיפולי ההרים היורדים לאוקיאנוס האטלנטי עצי אַרְגָאן פזורים על פני שטח רחב מאוד. אזור זה נטוע עצי אַרְגָאן וכך לאורך מספר קילומטרים ניתן להבחין במחזה מיוחד, כאשר מאות עזים מטפסות על עצי האַרְגָאן ואוכלות את פירותיו. באזור מצוי גם מפעל המפיק את שמן הארגאן.

===============

האווירה האופיינית לערי החוף במרוקו השתמרה באֶסוירה, היא מוֹגדוּר האגדית, מושבה פניקית שהיתה לתחנת מסחר פורטוגלית ולמעוזם של שבטים ילידים וערבים: עיר מבצר לבנה שבנויה בסגנון אירופי מיושן על מצוק סלעי, ששחפים מרחפים מעל לחומות הבֶּרבֶּריות האדומות שמקיפות אותה וגלים מתפרצים בעוז מבעד לחרכים שבחומותיה, החובקות סבך סמטאות צרות, אפלות.
המרוקאים אומרים שאֶסוירה היא כמו אישה, סוערת פתאום, בלי סיבה. כשיורד הערב נושבות בה רוחות קרות. על מפתני בתים וחנויות נדלקים תנורי גחלים, להבות אש קטנות מאירות את הפתחים. מטילות צללים על הקירות. דייגים, מבריחים ושאר יורדי ים בגְ'לַבוֹת כהות מחזירים את סירותיהם אל המזחים.
גבריאל בן שמחון, אסווירה, יום ד',  22 ביולי 2006

====================

לעיר עתיקה זו שלושה שמות, כל אחד מהם משקף תקופה אחרת בתולדות העיר. השם העתיק ביותר הוא תַמוֹסידה. שם זה הוענק למקום על ידי הפניקים, שיסדו במקום מושבת מסחר. במאה הראשונה לפני הספירה בנה במקום המלך המאוריטני יוּבה שורת תעשיות שסיפקו מוצרים למסחר ער עם ארצות אירופה: המלחת דגים ושיווקם, תעשיית סוכר (כאן היה המקום שהמציאו בו את שיטת זיקוק הסוכר) והייצור היוקרתי והרווחי מכולם, תעשיית צבע הארגמן שהופק מחילזון הארגמן הגדל על סלעי האיים באוקיינוס האטלנטי. בין המאות 15-8 עברו באזור כובשים רבים, בעיקר ערבים ומוסלמים, אבל איש לא קבע כאן שלטון של קבע. במאה ה-11 נזכר המקום בשם אַמוֹגַדוֹל. בראשית המאה ה-16 השתלטו הפורטוגלים על המקום וברגע זה מתחילים תולדותיה של העיר הנוכחית. הם ביטאו את שם העיר מוֹגַדוֹר, וכך נתקבע השם הזה לזמן רב.

במהלך המאה ה-16 עברה העיר זמנית לידי הסַעַדים, שפיתחו בה את תעשיית הסוכר. העיר הנוכחית נבנתה במאה ה-18 על ידי הסֻלטאן העַלַוי סידי מוחמד בן עבדאללה, שבנה אותה ואת ביצוריה מחדש בתור בסיס צבאי, כדי לדכא מרידה שפרצה באַגַדיר. לאחר דיכוי המרידה הזמין את המהנדס הצרפתי קוּרנַט לתכנן את העיר מחדש. זאת היתה העיר הראשונה במרוקו שנבנתה על פי תכנית מִתאר, ולכן העניק לה הסֻלטאן את שמה השלישי אֶסַוירה – המצויירת, התמונה.

אֶסַוירה ידעה השפעות רבות, תחת שלטון פורטוגלי, ערבי, ספרדי, צרפתי ומרוקאי היום. הנמל שלה כבר ירד מגדולתו, כי הוקמו נמלים גדולים בצאפי, אגדיר וקזבלנקה. היום הנמל של אסוירה משמש רק בתור נמל דייג.

אתרים באסוירה

* המֶדינה (העיר העתיקה): המֶדינה מוקפת חומה בנוייה כורכר שבנה סידי מוחמד בן עבדאללה. שער הכניסה הראשי אליה קרוע בתוך החומה ומכונה בּאבּ אלמַגַנה, שער השעון. אבל זה אינו שער הכניסה היחיד, כי אפשר להיכנס למֶדינה בכמה דרכים שכולן מסתעפות מאותה דרך, ולכל אחת שער משלה. המֶדינה כוללת בתוכה את השוק הגדול ואת המְלאח. השוק מאד ססגוני, מגוון, מסתעף לרחובות ראשיים ורחובות צדדיים. ייחודו של השוק הזה לעומת שווקים אחרים במרוקו הוא שהכל נינוח ושקט, איש אינו דוחק בך לקנות או מתעלק עליך ללא סוף, כל אחד עסוק בענייניו. זוהי הקלה גדולה לאחר שווקים אחרים. יש בשוק מכל טוב והרבה מאוד עבודות עץ, בגדים אותנטיים, תכשיטי כסף, פסלים, נעליים, שטיחים. הרבה מסעדות מציעות מכל טוב והאוכל המרוקאי, בעיקר מאכלי הטַג'ין והקוסקוס – תמיד טעים. מה גם שכוס מיץ תפוזים פירושה טבעי, סחוט, טרי וקר. משקה האלים.

 

 

הסקאלה הנשקפת אל הים

* מערכת הביצורים, הסקאלה: זהו השריד המרשים מתקופת שלטון הפורטוגלים. אמנם הביצורים של היום הם של סידי מוחמד בן עבדאללה, אך הם הוקמו על תוואי הביצורים הפורטוגלים. פה ושם עוד ניתן לראות סמלים נוצריים חקוקים על גבי האבנים, שנותרו למרות הניסיונות לטשטש אותם. המבצר הימי העצום שהגן על הנמל, שהוא חלק ממערכת הביצורים, נקרא הסקאלה של הנמל והוא בנוי לאורך הצוקים הצפוניים.

מאה תותחי ארד

על הרמפה של הסקאלה שורה של כ-100 תותחי ארד, שאת רובם נתנו סוחרים עשירים ממדינות אירופה במאות ה-18 וה-19 מתנה לסולטאן סידי מוחמד בן עבדאללה, כדי לקשור אתו קשרי מסחר. אפשר לראות על פי החרוט על התותחים שהם נוצקו בברצלונה. החלק הצפוני של הסקאלה עגול, עטור בשיניות, וביניהן נשקפת תצפית מרהיבת עין אל הים וצוקיו הסלעיים, על הנמל, על המְלאח והמֶדינה. אורסון וולס צילם כאן חלק ניכר מסרטו המפורסם "אותלו". יש עוד סקאלה באסוירה, הסקאלה של העיר, (Skala de la ville), הדומה מאד לסקאלה של הנמל, גם בתותחים הפזורים לאורכה. אפשר ללכת על החומה המחברת בין שתי הסקאלות כמעט לכל אורכה.

הסקאלה ותותחיה

* הטיילת וחוף הרחצה:  הטיילת יפה, נקייה וארוכה מאוד, ניתן לטייל בה שעות, לאורכה עשרות בתי קפה, מסעדות ושעשועי תיירים. במשך היום נהנים אלפים מחוף הים הצמוד ומשעשועי המים הפזורים לאורך החוף. ים כחול הוא מסימני ההיכר של העיר, לעת ערב נוהרים אלפים לטיילת ונהנים ממגוון רחב של להקות בֶּרְבֶּרִיות שמופיעות בזמר וריקוד.

חוף הרחצה משתרע לאורך כעשרה ק"מ מהעיר עד הדיונות של צוק סים. בדרך לחוף עוברים על יד שרידיו של מבצר ישן המכוסים בחלקם בחול. על החוף ליד העיר יש שני צריפים, שבהם אפשר לשכור גלשני מפרש וציוד. בקרבת החוף בכיוון דרום מערב נמצא אי מוֹגדוֹר (Ile Mogador) ועליו מבצר נוסף. למעשה אלה שני איים, האי השני ידוע בשמו אי הצפרים, ועוד מספר איים זעירים הידועים מאז ומתמיד בשם Purpurairs, משום שבתקופה הפניקית והרומית היו בעם מפעלים להפקת צבעים. על האי הגדול יותר יש בית כלא נטוש. כיום האיים הם שמורת טבע, שבה מקננים בז נדיר ועופות אחרים.

* נמל הדייג ושוק הדגים: אֶסַוירה השוכנת לחוף האוקיינוס האטלנטי היא עיר דיג, על כל המשתמע מכך. נמל הדיג הומה פעילות במשך כל שעות היום. דייגים נכנסים ויוצאים, מתקנים רשתות, משפצים סירות, מתקנים תיקונים, מביאים דגים לשוק הדגים הנמצא בתוך הנמל עצמו. לשוק הדגים נוהרים כל החפץ לקנות דג, גם סוחרים וגם אנשים שרוצים דג לארוחת הערב. הדוחק, הצפיפות, המהומה והלכלוך רבים מאד, וריח דגים חריף נישא באוויר. מעל הכל עפים השחפים וצורחים בקולי קולות, ומדי פעם עטים אל השלל. את הדגים פורשים הדייגים על רצפת הבטון. רק לעתים רחוקות מניחים אותם על קרטון או בד ישן. הכל נמצא בשמש, חשוף ללכלוך ולזבובים. לעתים רחוקות מישהו מואיל לבזוק קצת קרח על הדגים. מיני הדגים רבים ומגוונים, החל מצלופחים ארוכים ומתפתלים, וכלה בדגי מנטה ריי השטוחים והמוזרים, וכל המי גוון שבאמצע. אנשים בוררים, עומדים על המיקח. יש אנשים שבאים עם צידנית קטנה ומכניסים לתוכה את הדגים שקנו. בכניסה לנמל ניצבים עשרות דוכנים המציעים לעוברים והשבים דגים מטוגנים. טעים.

היהודים באסוירה

גם לכאן נהרו היהודים לאחר הגירוש מספרד, ובתוך החומות קבעו את ביתם בגלל קשרי הסחר עם אנגליה, דיברו ולמדו אנגלית. בימי סיד מוחמד בן עבדאללה, שהפך את העיר למרכז מסחר, גדל בה היישוב היהודי בהתמדה, עד שבתקופות מסויימות היוו היהודי כ-60% מאוכלוסיית העיר.

בשל ידיעתם הרבה בענייני מסחר ושליטתם בשפות רבות, לקחו היהודים חלק מרכי בצמרת הכלכלית והחברתית של העיר. מ-1807 כינסו אותם לתוך המלאח. מוגדור הצטיינה ברבנים שמעמדם היה רם יותר מאשר בקהילות יהודיות אחרות, וגם בית הדין הרבני האזורי שכן בה ופסקי הלכה יצאו ממנה. ב-1948 מנתה הקהילה כ-7500 נפש, שרובם עלו לארץ. כיום יש בה משפחות בודדות.

===========

געגועים

הצבע הכחול של האוקיינוס האטלנטי שולט פה בכל, בשמים, בפיאצות, ברחובות, בשערים. זה הים שעליו הובילו יהודים אניות סוחר בין מרוקו לאנגליה, ייבאו חליפות אירופיות, צווארונים מעומלנים, מגבעות, חולצות צרפתיות וספרדיות. במוזיאון באסוירה מוצגים כמה דברים ממסורת הלבוש היהודי. שמלת כלה בצבע ירוק עם שרוולים שקופים ורחבים, ורקומות פרחים, רקמה עשירה על החזה. צעיפים ירוקים שיורדים כלפי מטה וחגורה רקומה בעושר, לבוש מיוחד לחכם ולרב, שני חלקים עשויים מבד שחור ורקומים ברצועות משי מעובדות, כמו כן שמלת חופה מצמר לבן לא מעובד, נעלי עור צהובות ורקומות, ותכשיטי כסף למצח ולצמות. זאת, נוסף למחרוזת, שהרונים, אצעדות, צמידים וטבעות. כלי עץ, ארונות בגדים מגולפים וקופסאות לתכשיטים וקירות עץ ותקרות עץ מצוירות ושולחנות משובצים וכלי עץ מגולפים ומשובצים ללחם ועוגות. רציף הנמל העתיק שבו הוסרט פעם אותלו של אורסון ולס הוא משטח מסעדה בגודל אין-סופי, רצוף שולחנות ואנשים מסביב, טורפים באצבעות סרדינים טריים ולוהטים שזה עתה הוצאו מהמים, ישר לאש ולצלחת, בליווי חיות ים מכל הסוגים ובתוספת סלטים טריים ולחם, שזה עתה יצא מהתנור. הפיאצות גדולות, הרחובות רחבים והבתים גדולים. באיזה מקום בעולם אפשר היה לקבל רוח קרירה כזאת באמצע אוגוסט? מראכש, במרחק 200 ק"מ מכאן, היא גיהנום של 50 מעלות. כאן רוח קרירה, צריך מעיל, גן עדן, איך היהודים עזבו את גן העדן הזה? לאן הלכו? מי לקח אותם? יהודים שלא ידעו פרעות, בלי היסטוריה של פוגרומים ופרעות, אנשים מיושבים בדעתם, שיודעים יהדות ומפרשים אותה, שמאמינים במשיח אך לא מחכים לו, שלא יצרו תנועה להקמת מדינה יהודית, שלא ידעו ציונות מהי.  באירופה השנאה ליהודים הכינה את הרקע לתנועה אידיאולוגית להקמת מדינה יהודית. ההצטרפות לתנועה גרמה להתרוממות רוחנית ונתנה לפרט ולחברה הרגשה של שותפות במהפכה לאומית. בניית הקיבוץ, המושב וכיבוש העבודה, העניקה להם הרגשת התעלות ויצירה ומימוש עצמי. במרוקו לא נוצרה שרשרת הנסיבות שהולידה באירופה את הציונות. פה ישבו היהודים ליד הים אלפי שנים, בתוך הרחובות הכחולים והלבנים, ביחסים של הרמוניה עם הערבים והבֶּרבֶּרים, שהתבססו בעיקר על יוזמה יהודית ושירותי עזר ערבים.

מה קרה לפתע שיהודים אלה קמו עזבו את ביתם? לאן עזבו? האם הניחו שבקצה השני של הים התיכון מחכה להם אסווירה של זהב? לאן הגיעו? על מה חלמו? מה קרה לאלה שהגיעו מהרוח הקרירה של אוגוסט ללהט החמסין של דימונה ושדרות? וליחסי שנאה בינם לערבים שאתם חיו בשלווה אלפי שנים?

 

גבריאל בן שמחון, אסווירה, יום ד',  22 ביולי 2006

=============================

* המלאח ובית הכנסת: המלאח נמצא בתוך המֶדינה, רובע בתוך רובע. אל המֶדינה נכנסים דרך באב מַגאנה (שער השעון) ואחר כך עוברים דרך באב דוּכּאלה, פונים ימינה בסמטה הראשונה ונכנסים למלאח היהודי הישן, או נכון יותר, שרידי המְלָאח היהודי שידע ימים טובים בהרבה, עת התגוררו בעיר כ-8,000 יהודים והתפללו בכ-30 בתי כנסת. כיום נותרו בעיר שני בתי כנסת, אשר אחד מהם סגור והוא "צְלאת עַטִייא", והאחר, שהיה בתוך ביתו של הרב חיים פּינטוֹ, אשר עד היום יש בו נרות דולקים לזכר הצדיק וערבייה תושבת המקום מתחזקת את הבית ואת בית הכנסת. ילדי היהודים למדו בבית ספר יהודי שנקרא "אוצר התורה" וכן ב"חדר" שהיה ממוקם במרכז המְלָאח. כאן חיה בעבר קהילה יהודית גדולה, אך כיום מאוכלס המלאח בפליטי רעש האדמה באַגַדיר בשנת 1960. רוב בתי המלאח מתפוררים. בסמטה אחת עדיין אפשר לראות את בית "תלמוד תורה", שחדריו בנויים סביב חצר מרובעת. במפלס התחתון גרות היום משפחות מוסלמיות, אבל במפלס העליון המתפורר שרידי כיתות הלימוד ושרידי ספרי הלימוד. באותה סמטה נמצא ביתו של ר חיים פּינטוֹ. מזוזה קבועה בפתח הבית. על הדלת הנעולה מספר טלפון. יש להתקשר וכעבור כמה דקות מופיעה השומרת, האחראית גם על בית הרב פינטו וגם על בתי הקברות. בבית חדרים קטנים סביב חצר מרוצפת. אחד מהם היה בית מדרשו של הרב ובו נערכות סעודות מצווה. בקומה השנייה מצוי בית הכנסת של הרב, ובו תיבת שליח ציבור, ספסלי עץ, ארון קודש ושרידים של ספר תורה. הכל מוחזק יפה על ידי השומרת, שגם מסבירה למעוניינים מה הם רואים. יש גם קומה שלישית. הבית מרוצף באריחים מזוגגים ונראה טוב.

* בתי העלמין היהודיים: שומרת בית הכנסת אחראית גם על שני בתי העלמין, הנמצאים מחוץ למלאח, האחד בתוך חומת העיר והשני מחוצה לה. בית הקברות החדש שוכן בתוך החומה, ושעריו נעולים. המפתח מוחזק בידי השומרת. הקברים משתרעים על פני שטח גדול, כולם מסוידים לבן. יש בהם קברים של כהנים, אשר מתאפיינים בחקיקה על גבי המצבה של  שתי כפות ידיים בתנוחה של ברכת הכהנים. בחדר מיוחד טמון ר' הדאן פינטו המכונה גור אריה יהודה, שהוא בנו של ר' חיים פינטו אַלכּבּיר, הגדול, הטמון בבית הקברות העתיק, ואביו של ר' חיים פינטו אַזְע'יר, הקטן, הטמון בקזבלנקה. יהודה פינטו היה כאביו, צדיק ובעל מופת. במבנים סמוכים טמונים צדיקים אחרים: דוד בן עטר, אברהם בן שושן, רבי יוסף כנפו,  ורבי יוסף מלכה.  בכניסה לבית הקברות יש אולם הילולה. השומרת המוסלמית יודעת לתאר את המראות והקולות שנראים באולם בזמן ההילולה: "עַגְ'וא דוד, עַגְ'וא רבינא…" ומוסיפה יִדלולים. הא גם יודעת להסביר שיש שני סוגי יִדלולים, האחד באמצעות הלשון בלבד והשני בעזרת אצבעות הפורטות על הפה.
בית העלמין העתיק שוכן בדיוק ממול, אבל מחוץ לחומה, צפונית מזרחית למֶדִינָה. הוא מוקף חומה בפני עצמו ונשען על החוף הסלעי של אֶסַוירה. כביש חוצץ בינו לבין בית הקברות החדש.

חומתו מסוידת לבן ודלתה כחולה. בית הקברות העתיק נחשב למיוחד במינו ולמרשים ביותר במרוקו. המצבות נחצבו מאבני כורכר מקומית, שהובאו על ידי סבלים, שנשאו אותן כברת דרך עד לשטח בית הקברות, ובמקום עצמו סותתו ונקבעו. במצבות העתיקות לא מצויין כלל שם הנפטר. כל מה שיש עליהן היא מעין דמות חרוטה המציינת את מין הנפטר. הדמות היא חריטה פשוטת קווים של מת עטוף בתכריכים. אם המת הוא אישה, ראשה מעוטר במעין עטרת. לימים נחקק ציון השם בתוך התבליט, כשהוא מלווה בעיטורים.

בתוך בית הקברות הזה, במרכזו, ניצב מבנה גדול ומיוחד. שבו נמצא מקום ציונו של ר' חיים פינטו, בתוך מבנה בולט לעין, המהווה עד היום מוקד עלייה ליהודים רבים המגיעים במסגרת סיור קברי צדיקים, וכן מתקיימת שם הילולה לזכרו של הצדיק בכל שנה במועד פטירתו בכ"ו באלול. בנו קבור בבית הקברות החדש שממול. ר' חיים פינטו היה נצר למשפחת רבנים, חכמים וסופרים, שעקרה מספרד והתפזרה במרוקו, בפורטוגל, בתורכיה ובהולנד. עמם נמנה ר' ישעיהו פינטו, שחיבר ספרים רבים ובנו, ר' דניאל פינטו, שהיה מגדולי הרבנים של ארם צובא (חלב).

קבר המשיח

בין המצבות השטוחות בולטת במיוחד מצבה קטנה ומרובעת עם לוח שיש חלק שלא חרוט עליו מאומה. יהודי הקהילה מספרים שזהו קברו של תינוק בן יומו, שזכה לכינוי "משיח", וכך היה הסיפור שסופר מפי מַלִיכָּה, ערבייה מקומית המחזיקה במפתחות הבית ובית הכנסת על שם רבי חיים פינטו ומפתחות שני בתי העלמין היהודיים: "פעם אחת לפני שנים, נולד תינוק. כאשר נטלה האם את תינוקה להניק אותו, לפתע פתאום פתח התינוק את פיו והתחיל לדבר אליה. האם המבוהלת, השליכה את תינוקה על הרצפה והוא נהרג במקום, וזהו קברו ללא שם". יהודי אֶסַווירה מספרים, שבהיוודע הסיפור בקהילה היהודית, נתנו לו את השם "משיח" בזכות העובדה שילד בן יומו דיבר.

==========

ר' חיים פינטו

ר' חיים פינטו נולד בעיר אַגָדִיר לאביו ר' שלמה פינטו ועבר בגיל 13 לאְסְוירָה – מוֹגָדוֹר. הוא התפרסם בחייו בלמדנותו, תחילה כגאון ועילוי בתורה ולאחר מכן כמשורר ופייטן, צדיק ובעל מופתים. סיפורי מופתים מסופרים מפי יהודי מרוקו על נסים שהתרחשו לחולים ומוכי גורל שהשתטחו על קברו. ר' חיים פינטו התפרסם בקרב היהודים והערבים במרוקו בכלל ובאְסְוִירָה בפרט. ר' חיים פינטו נפטר בשיבה טובה בכ"ו באלול תר"ה (1845) והוא טמון בבית העלמין באְסְוִוירָה.

לאחר מותו תפס את מקומו בנו ר' גור אריה יהודה פינטו המכונה בפי כל ר' הדאן, וכאביו היה צדיק ובעל מופת. ר' הדאן פינטו נפטר בט"ו באב בשנת התרמ"א (1881), וקברו מצוי סמוך לקבר אביו בבית העלמין ב אְסְוִוירָה.

לאחר מותו ירשו בנו ר' חיים פינטו השני שהתגורר בקַזַבְּלַנְקָה. כדי להבדילו מסבו, הוא נקרא בפי כל ר' חיים פינטו אזע'יר (הקטן) ואילו סבו נקרא ר' חיים פינטו אלכביר (הגדול). ר' חיים פינטו הקטן נפטר ונקבר בקַזַבְּלַנְקָה בשנת 1937.

סיפורים על משפחת פינטו

הערבי שעלב ברבי חיים פינטו: מעשה שהיה ברבנו הקדוש, סבא דמשפטים, רבי חיים פינטו שסיים תפילת מוסף של שבת ושם פעמיו לבית מוקירו רבי דוד חזאן כדי לסעוד עמו את סעודת השבת. בעודו מהלך בדרך, פגע בחבורת ערביים שישבה וחיממה את עצמותיה בקרני הצהריים. קם הזקן שבחבורה ולגלג על המצנפת והאבנט שלבש רבי חיים פינטו ואף פנה לעברו של הצדיק ואמר לו: "לך לך רב למקום שהיהודים באים ממנו, כאן רובע של ערבים". רבי חיים פינטו לא שת לבו לעולב בו, המשיך בדרכו וסעד סעודת שבת כהלכתה אצל ידיד נפשו המקובל בנסים, רבי דוד חזאן. בלילה ההוא, עת ישן העולב בביתו, הופיע בחלומו רבי חיים פינטו, ובמקלו חבט בו מכות נמרצות ולא הותיר הרב פיסה של גוף שלא שבעה מנחת זרועו. הערבי זעק לעזרה, אך איש לא שמע את זעקותיו. למחרת בבוקר, זימן אליו הערבי את בני ביתו ואת כל שכניו ונזף בהם על שלא באו להושיעו. "לא שמענו ולא ראינו דבר", נשבעו כולם. העולב חשף את בשרו ולעיני כל נתגלו פצעים, חבורות ומכות טריות. בלילה השני, עת נפלה תרדמה על העולב, הופיע הרב הקדוש ולימד אותו מנחת זרועו, והפעם הפליא בו את מכותיו ולמרות זעקותיו גם הפעם לא בא איש לעזרתו. הערבי זימן אליו שוב את שכניו ובני ביתו, אך הם נשבעו שלא ראו ולא שמעו דבר.

בלילה השלישי העמיד העולב שומרים ליד מיטתו וגם בלילה זה זכה הערבי למכות נמרצות. הערבי שהיה תשוש וחלוש, הלך לטכס עצה עם חוזי נסתרות, אך איש מהם לא יכול היה  לפתור את פשר התעלומה. חיש מהר הגיעה השמועה אל הקאדי שהיה ידידו הטוב של רבי חיים פינטו. נזדרז והלך אל הערבי המוכה ושאל אותו אם באקראי, פגע בכבודו של הרב הגאון הקדוש. הודה הערבי וסיפר לו אודות השבת שעלב ברב. הקאדי ציווה על העולב ללכת אל הרב הקדוש ולבקש את סליחתו, וכך היה. למחרת בבוקר הלך הערבי לביתו של רבי חיים פינטו, נישק את ידיו וביקש מחילה על היחס המעליב שהפגין כלפיו. הרב הקדוש מחל לערבי.

מאותו היום נפוץ הסיפור בכל העיר, וכשהרב היה עובר ברחוב, היהודים והערבים היו נושקים את ידו, מברכים אותו לשלום וחולקים לו כבוד גדול.

רבי חיים פינטו ממית ומחייה: מעשה בשיח' של העיר אִסָוִוירָה שהזמין את כל תושבי העיר לחתונת בנו. הרוכלים, שיראו מפניו וכיבדוהו, עמסו על כתפיהם תרנגולי הודו ויחד צעדו לעבר ביתו כדי להעניק לו את התשורה. עודם מהלכים בדרך, ומרחוק נראה הקדוש ר' חיים פינטו כשהוא צועד לעברם בצלו של רחוב הקשתות הידוע. אותו היום, יום חם היה, והשמש קפחה על ראשיהם של הרוכלים. הם דחקו את ר' חיים פינטו מהצל אל השמש באומרם: "סור מכאן יהודי. אתה מבאיש את ריחה של העיר". עיניו של הרב הקדוש רשפו אש. הוא הביט בבעלי הכנף שהרוכלים עמסו על כתפיהם וכהרף עין מתו כולם כאחד. המושל הצרפתי של העיר, שצעד גם הוא לעבר בית השיח' וראה את הרוכלים הנושאים תרנגולי הודו מתים על כתפיהם, נדהם עד מאד ושאל לפשר המעשה. הרוכלים השיבו לו שהרב היהודי כעס עליהם מאוד ושמא הוא זה שהרג את בעלי הכנף. המושל, שהיה בין מוקירי הרב, אץ-רץ לעברו וביקש ממנו סליחה ומחילה על עזות פניהם של הרוכלים.התרצה הרב, שהעריך עד מאוד את נדיבותו של המושל כלפי קהילת קודש אִסָוִוירָה, ואמר למושל: "טול את התרנגולים לבית המטבחיים שבמְלָאח היהודי ובקש מהשוחט שישחט אותם". "אבל נטלה מהם נשמתם", הקשה המושל. "אל דאגה", הרגיעו הרב הקדוש. בהגיעם לבית המטבחיים, שבה רוחם של התרנגולים והשוחט שחט אותם כדת משה וישראל ומאז כיבדו תושבי העיר את הרב.

רבי הדאן פינטו מקלל ומברך: מספרים עליו, שבאחד הבקרים לאחר תפילת שחרית, ישב לו רבי הדאן פינטו במְלָאח של אִסָוִוירָה, ובאותה שעה יצאו כל המתפללים מבית הכנסת עם תפילין בידיהם, איש איש לדרכו ולעבודתו. בין היוצאים היה גם רבי שלמה, שהיה שוחט במְלָאח היהודי. בהולכו ליד רבי הדאן פינטו, בירכו לשלום ורבי הדאן ביקש מרבי שלמה שישחט לו תרנגולות לכבוד השבת הקרבה. רבי שלמה השיב: "אה יא רבי פינטו, אתה חכם ואני חכם, אך עלי ללכת קודם לביתי, לשתות תה עם משפחתי, ורק אחר כך אבוא לשחוט לך את העופות". רבי הדאן הפציר בו שוב שישחט לו את העופות ורבי שלמה התעקש שלא ישחט לפני שילגום כוס תה של בוקר. רבי הדאן פטר אותו בכעס ואמר לו: "שיהיה לך החצי הראשון של היום מקולל והחצי השני מבורך". אמר ולא פירש. רבי שלמה לא ייחס חשיבות לדברים הללו, והמשיך לצעוד לעבר ביתו, כשלפתע הוא מוצא את עצמו ברובע המוסלמי. באחת הסמטאות נקרתה בדרכו ערבייה יפה שהפצירה בו לעלות אל ביתה כדי לרכוש ממנה דגים יפים לשבת. רבי שלמה נענה להזמנתה, אך במקום להציע לו את הדגים, היא גררה אותו אל יצועה ואיימה עליו שאם יסרב היא תעורר מהומה רבתי ותספר לכל הרובע שהרב היהודי זמם לעשות בה מעשים מגונים. רבי שלמה (עְזִיזִי –  יקירי), סירב להיענות לערבייה והבין מיד שזה חצי היום הרע שקולל בו ע"י רבי הדאן פינטו, או אז אמר לערבייה: "עשי כרצונך, אני מאמין בקב"ה ובצדק, ובעזרתו איוושע". הערבייה אַלְחְרָמִיָה  (האסורה), נעלה את הרב בתוך הבית ופרצה בצעקות "הצילו, היהודי אונס אותי". לשמע צעקותיה נקהלו ערביי הרובע שכפתו את הרב והובילוהו לקוֹמִיסֶרְיָה (תחנת המשטרה המקומית). שם, בכוך אפלולי, נשא עְזִיזִי תפילה לריבון העולם שיסתיים לו כבר חצי היום הרע. אך משבושש חצי היום הטוב להגיע, טיפס ר' שלמה על שרפרף ויצא דרך צוהר שהיה קרוע בתקרת הכוך, הישר אל שדה קוצים. בלבו של השדה פגש בעץ בודד ועצר כדי לפוש תחתיו. והנה פנה אליו העץ ואמר: "רבי, רבי למה נגזר עלי להיות העץ היחידי באזור, וגם להיות עקר. כל מי שחולף לידי מקללני על שאיני מניב פרי. אנא ממך! ברכני שאוכל להניב פרי ואשיב לך כגמולך". רבי שלמה בירך את העץ ובו ברגע ארע נס והעץ החל להניב פירות. העץ המאושר אמר לרבי שלמה: "אתה, בברכתך, הפכת אותי למאושר ואני אגמול לך טובה תחת טובה, אנא חפור סמוך לשורשי". רבי שלמה חפר סמוך לשורשי העץ, כשלפתע נגלה לו ארגז מלא באבנים טובות ומרגליות. הוא העמיס את הארגז על גבו, נפרד מהעץ וצעד לעבר המְלָאח היהודי ישר אל ביתו וישיבתו של ר' הדאן פינטו. הוא בירך את הרב וסיפר לו את כל הקורות אותו. משסיים, רכן ר' שלמה לעבר ידו של ר' הדאן פינטו, נשק אותה וביקש סליחה ומחילה. אחר-כך חלק את אוצרו עם הרב וממה שנותר בידו פיזר לעניים ולתלמידי חכמים, הכל בזכות הצדיקים.

=========================

שֶפְשַאווַן    شفشاون Chaouen; Chefchaouen

למרגלות רכס הרי הריף יושבת לה העיר הקטנה שֶפְשַאון שהקים השַריף מוּלאי עַלי אִבּן רַשיד ב- 1471. העיר יושבת בגובה של כ-2000 מטרים מעל פני הים והיא עיר חשובה באזור הרי הריף. בתיה צבועים לבן וכחול ויש בה כמאה אלף נפש, שאינם נוהגים להטריד את התיירים המרבים לבוא אליה. מקור שמה של העיר הוא בשפה הבֶּרבֶּרית ופירושו קרניים, לציון מיקומה בין שני רכסים היוצרים צורה של קרניים. ועוד בשפה הבֶּרבֶּרית: שוּף שַאוַן – הבט מסביב. השַריף מוּלאי עַלי אִבּן רַשיד הקים אותה בתור בסיס להתקפות על סֶאוּטה ב-1471, ומאז נשלטה על ידי המוסלמים עד 1920. בשנה זו ניסתה ספרד לכבוש אותה, ולא עלה בידה בגלל התנגדות עזה של המקומיים. רק לאחר שספרד קיבלה עזרה מצרפת, עלה בידה לכבוש את כל אזור הריף וצפון מרוקו. עם קבלת העצמאות המרוקאית, ב-1956, חזר אזור הריף לידי מרוקו והספרדים עזבו את המקום. החל מהמאה ה-16 היתה למרכז עלייה לרגל ומדי שנה מתקיימים בה חגי קדושים. כיום מתגוררים בעיר יותר מארבעים אלף תושבים. שֶפְשַאון נחשבת ליצרנית הקַנַבּיס הגדולה ביותר במרוקו.
נוצרים לא הורשו להיכנס לעיר עד לכיבוש הספרדי בשנת 1920. למעט שלושה, שניים היו מיסיונרים הרפתקנים: צ'רלס דה פיקו- הסייר הצרפתי שהתחפש לרב יהודי ושהה בכפר בשנת 1883 לילה אחד, השני היה האמריקני וויליאם סאמרס, שביקר שם בשנת 1892, הוא הורעל למוות על ידי תושבי המקום. השלישי היה הסופר והעיתונאי הבריטי וולטר האריס, בשנת 1889. הוא ניצל בנס מתושבי העיר, שנכחו כי נוצרי בקרבם.

היהודים הגיעו לעיר לאחר גירוש ספרד, ובמשך הזמן נבנה המלאח. יש אומרים שחיו בעיר כ- 50 משפחות שעסקו במסחר בדים ותעשיית הצמר. בית קברות קדום נמצא על אם הדרך לפאס, קילומטר אחד דרומית למדינה. בשנת 1920 עברו משפחות רבות לתֶטוּאן ולטַנג'יר, והנותרים עלו ארצה בשנות ה-50. היום אין יהודים בעיר.

מרכזה העתיק והקדום של העיר הציורית, המֶדינה, מוקף חומה עתיקה המתפתלת במורד ההר לעבר ואדי לאו. המֶדינה מחולקת לרבעים, רחובותיה צרים, הבתים צבועים בתכלת ולבן, ולהם גגות רעפים האדומים מגובבים זה על זה, בין הבתים מתעקלות סמטאות והמעברים מסמטה לסמטה מקורים ומקושתים. המרחקים ממקום למקום קצרים וקל מאוד להתמצא. עיר עתיקה ייחודית, ולא דומה לשום מדינה אחרת במרוקו. בצד הצפוני תראו בניינים רבים שבקומת הקרקע שלהם חדרונים קטנים מלאים נולי אריגה. זו ירושה מהתקופה שפליטי אנדלוסיה הביאו איתם את הידע לגידול תולעת המשי. מומלץ לצאת לסיור בסמטאות ולהתרשם מהארכיטקטורה המדהימה. הארכיטקטורה בכללותה בעלת קווים אנדלוסיים אופייניים, ומשופעת מסגדים, תזכורת להיות העיר מרכז רוחני דתי בהרי הריף.

מחוץ לחומה נמצאת העיר החדשה שמשתפלת במורד ההר לכיוון מערב. בסמטאות היורדות לכיוון מערב נמצא השוק המסורתי של העיר, אחד ממקומות המפגש המרכזיים של תושבי המקום. הכל צבעוני ותוסס, תבלינים בשלל צבעים, ירקות ופירות טריים והרבה עוברים ושבים.

 

 

קרדיט:

ערכים וצילומים מהויקיפדיה

ארכיון בית התפוצות

גבריאל בן שמחון, אסווירה

דן מנור, אגדיר

ארז ביטון

יעקב אלפסי (אבויה)