מרוקו – מסע מקיף בעקבות הזמן ה

פרק ה

מקור ועיקר – הבֶּרבֶּרים  (מאז ולתמיד)        

מַא תְסֶּד בָּאבּ, חְתָּא אִיחֶל אוֹכְ'רָה.

אל תסגור דלת אחת לפני שפתחת אחרת.

(הכוונה: תדאג שתמיד יהיה לך מוצא)

פתגם השגור בפי יהודי מרוקו

=============

מי שמת שָׂבֵע, שלא יקום

הפתגם הוא המודל להוויית החיים המרוקאית. עולם בראשית שזכה לשמור על עצמו נקי מקידמה, עולם שעדיין יש בו שדים, כישוף, תמימות ומגיה, נקי מפוליטיקה ואשליה ושקר, ללא אלוהים וללא מלך וללא מולדת. הפתגם הוא מים זכים של המפלים הנופלים מהרי השלג שנוגעים בשמיים, ללא התערבות פוליטית, איש לא כיוון אותם ולא שיחד אותם.

מי שמת שבע, שלא יקום.

מי שצר לו המקום, שירחיב אותו בצעקות.

מי שלא יכולה להיות כוכב בשמיים, תהיה נר בבית.

טיפש שיש לו מזל לא צריך שכל.

הולכת עם כמון וחוזרת עם זעתר, אומרים על נערה המחפשת תירוץ לצאת מביתה.

מי שראית אותו רוכב על מקל, תגיד לו מברוך הסוס.

הפתגם הוא יהלום קטן של הזמן, קולו של הניסיון שעבר סינון של הנצח, מאגר קטן של חוכמה, כיס פעוט של נחמה, קול של אב קדמון. אי אפשר להתווכח עם פתגמים כפי שאי אפשר להתווכח עם החיים. אנשים נולדו עם פתגמים כבפיהם כפי שנולדו עם עיניים ואוזניים.

גבריאל בן שמחון, אסווירה, יום ד',  22 ביולי 2006

================

ברברים עושים שמח

  1. בימים ראשונים

כל הקבוצות ששלטו על מרוקו עד המאה ה-14, היו קבוצות שיצאו מבין הרי האטלס, משפחות של שבטים בֶּרבֶּרים. הבֶּרבֶּרים הם עיקר האוכלוסייה המקומית של מרוקו. בקרב הבֶּרבֶּרים קיים גיוון מן הצד האתני והלשוני, אך ניכרת בהם אחידות רבה באופי ובמנטליות שלהם. הם מצטיינים בדרך כלל ברוח לחימה, כוח סבל והתמדה, חסכנות והסתפקות במועט, זריזות וכושר טכני, גישה מעשית וישירה,, כושר הסתגלות ושמרנות גם יחד, דביקות באדמה ובמשפחה, קנאות לחופש, רוח מרי ופלגנות, ורגישות לכבוד. חלק מהם הם בעלי יוזמה ויצר מסחריים, נוחים לקשור מגע עם הזר ונוטים להגר זמנית. אחרים, כגון אנשי הריף והאטלס התיכון, הם בדלנים, פראים קנאים ושונאי זרים.

האסלאם לא העמיק חדור אצל הבֶּרבֶּרים. אף על פי שהם סוּנים קנאים, אין הם יודעים את עיקרי האסלאם ומקיימים את מצוותיו במידה מצומצמת בלבד. מאפילים על אלה פולחן הקדושים (מַרַבּוּטיזם), חיי המנזרים הצוֹפיים (זַאוִיות) וחוקות המסדרים הדתיים, שבחסותם השתמרו הרבה אמונות וטקסים טרום-אסלאמיים, הקשורים בעונות השנה ובאמונה ברוחות ובכוחות טבע. גם ההלכה המוסלמית (השַרעה) לא דחקה כליל את דיני המנהג הבֶּרבֶּריים הקדומים (קאנוּן, עֻרף, אִזרֶף). מידת חדירתה של ההלכה האסלאמית נעה בין השלוּח שבמרוקו הדרומית ותושבי המזאבּ, שבתוכם לא נשתיירה מן העֻרף אלא השבועה הקיבוצית (תַגאלית) בלבד, מצד אחד , ובין הבֶּרבֶּרים שבאטלס התיכון ותושבי קַבּיליה הגדולה, שבתוכם נשתמרו בשלמותם דיני הנוהג בכל הנוגע לענייני אישות, ירושות (בעיקר שלילת זכות הירושה מהאישה), נכסי דלא ניידי ונוהל משפטי. הזִנאטה, היושבים באטלס התיכון, מציינים שלב ביניים בהתפתחות זו.

הבֶּרבֶּרים יושבים ברובם בכפרים ועוסקים בחקלאות (מטעים, תבואה). חלק ניכר מהם הם רועי צאן ניידים למחצה (בעיקר באטלס התיכון), קצתם ניידים גמורים (בסהרה ובשוליה), והרבה מהם מהגרים לזמנים קצרים או ארוכים למרכזי היישוב הגדולים באפריקה ובצרפת, שבהם הם עובדים בתור פועלים בתעשייה ובמכרות (הקַבּילים) או בתור חנוונים ובעלי עסקים זעירים (בני הסוּס והמַזאבּ). קצתם מתפרנסים מדיג (בסאפי ובאֶַגַדיר). המכובדת שבתעשיות הבית שלהם היא תעשיית השטיחים. יושבי הכפרים דרים בבתי חומר שטוחי גג, הנוודים יושבים במחנות אהלים (דֻוַאר) או בסוכות ענפים בצורת חרוט (נֻוַאלה), יושבי נאות המדבר (החַראתין) חיים בשכונות מלוכדות ומבוצרות (קֻצוּר) ואילו הפרולטריון העירוני החדש, שהוא ממוצא כפרי, יושב בפחונים.

 

נווה מדבר

הבֶּרבֶּרים – התושבים הקדומים במרוקו

הכיבוש הצרפת במרוקו בשנת 1912 היה מבחינתם של הבֶּרבֶּרים הצלה והורדת המועקה מליבם, הזדמנות לפרוק את שלטון הכובשים הערבים שהפכו בעצמם לנכבשים על ידי הצרפתים.

חבל הרי האטלס שבמרוקו הוא  ארצם של השבטים הבֶּרבֶּרים מזה אלפי שנים. שבטים אלה,

כ-700 במספר, מרוכזים בערים, בכפרים שעל כתפי הרי האטלס התיכון והגבוה ובמורדותיהם, ומיעוטם שוכן בהרי הריף שבצפון ובהרי מול האטלס ולמרגלותיו שבדרום. הבֶּרבֶּרים מאוגדים בקונפדרציות גדולות של שבטים בֶּרבֶּרים ושבטים ערביים שנבדלים זה מזה. (יותר ממחצית תושבי מרוקו היום טוענים למקור בֶּרבֶּרי).

הבֶּרבֶּרים החיים כיום בהרי האטלס, בהרי הריף ובנאות הסהרה, אינם שונים כמעט במראם ובמנהגיהם מהבֶּרבֶּרים שפגשו השבטים הכנענים שעל פי המסורת המקומית הגיעו לחופי צפון אפריקה לאחר שגורשו מארץ כנען על ידי שבטי ישראל בשנת 1100 לפנה"ס. על פי תיאורים מאותה תקופה, גם אז הם חיו בבתי חימר, גידלו סוסים ובקר והיו לבושים בלבושם המסורתי והתקשטו בתכשיטים פשוטים.

הבֶּרבֶּרים גאים במורשתם ונאמנים לשפתם ולמנהגיהם. בלשונם הבֶּרבֶּרית הם מכנים את עצמם אימזיגן– כינוי שפירושו בני חורין, המבטא את תפישתם העצמית כעם. מאבקם על שמירת זהותם ואופיים הייחודי כרוך בהפעלת לחץ על השלטונות שיכירו בהם כיישות נפרדת. את המאבק מובילים כיום הבֶּרבֶּרים האינטלקטואלים, שרובם דוברי צרפתית, שפה המקושרת בתודעתם לתרבות ולזכויות אדם יותר מן השפה הערבית שהיא שפתם של אלה שכבשו ודיכאו אותם. יחד עם זה, השפה שהם מבקשים לעודד היא הבֶּרבֶּרית, תַמַזִיגאְת, שהיא שפה מדוברת בלבד. ואכן בעשור האחרון לשלטונו של המלך חסן השני שהסתיים עם מותו בשנת 1999, הצליחו הבֶּרבֶּרים למסד את השפה הבֶּרבֶּרית, להתקין רשתות שידור ועיתונים בשפה זו (באותיות ערביות), ומשנת 1994 אף זכו לשדר חדשות בשפה הבֶּרבֶּרית בטלוויזיה הלאומית של מרוקו.

נווה מדבר

בשנת 2000 חתמו כמה מאות בֶּרבֶּרים אינטלקטואלים על גילוי דעת שמתאר את ההשפלה והניכור שחוו רבים מבני עמם. גילוי הדעת דרש בין היתר את פיתוחם של אזורים בֶּרבֶּריים מוזנחים, תמיכה כספית של המדינה במוסדות התרבות הבֶּרבֶּרית וכתיבה מחדש של ספרי הלימוד, שתשקף נאמנה את תפקידם של הבֶּרבֶּרים בהיסטוריה הארוכה של מרוקו. תנועתם קצרה הצלחה בספטמבר 2003, כאשר הממשלה המרוקנית התירה ללמד את השפה הבֶּרבֶּרית בלמעלה

מ-15% מבתי הספר המרכזיים. השפה הבֶּרבֶּרית מפוצלת לכמה קבוצות של להגים:

תַשְׁלְחִית: המדוברת בפי השְׁלוּח, באטלס הגבוה, בסוס ובהרי מול האטלס.

תַמַזִיגְאת: המדוברת בפי הצַנְהַאגָ'ה באטלס התיכון, באטלס המרכזי ודרומה מזרחה ממנו עד אזור המעבר אל הסהרה. שפה זו היא המועדפת ביותר על הבֶּרבֶּרים מבין ארבעת הקבוצות המצוינות כאן.

הלהגים הזֶנַאתִיִים: המדוברים בפי תושבי הריף ושלוחותיו המזרחיות.

התַמשֶאק: לשון הטְוָארֶג של הסהרה, הקרובה ביותר ללשון הבֶּרבֶּרית הקדומה.

===============

אדריכלות כפרית

פינה בבית כפרי אפייני

שיטת הבנייה המסורתית בכפרי הרי האטלס השתנתה במעט ברבות השנים ולרוב הבית הטיפוסי בנוי חימר וגגו שטוח. קומת הקרקע בדרך כלל מיועדת לבעלי חיים. אם יש שירותים, גם הם ממוקמים בקומת הקרקע. בין קומה לקומה חוצצות תקרות עשויות קורות עץ וענפי דקלים. מדרגות, סולם או עלייה משופעת חיצוניים או פנימיים מחברים בין הקומות. המטבח מתפרס על פני קומה שלמה, וסביבו ערוכים החדרים: חדר האוכל משפחתי וחדרי שינה. עלייה משופעת מובילה לקומה העליונה, ובה חדרים נאים לשימושם של הגברים שמארחים שם את אורחיהם.

מחסן התבואה הציבורי – אַגַדִיר

מחסן התבואה הציבורי והמבוצר שוכן לרוב בהרים המבודדים שלמרגלותיהם מעבדים הבֶּרבֶּרים את שדותיהם. בתוכו שומרים על המזון ועל כלי הנשק מפני שוד וביזה ובסמוך אליו בנוי על פי רוב מסגד קטן והגישה אל מחסני התבואה היא דרך דלת בחזית. מבנה מבוצר זה מייצג פיזית וסמלית את הישרדות השבט.

פינה בקצר

הקָצְר – הכפר המבוצר

הכפר המבוצר המכונה קַצְר (טירה בערבית) הוא מן הצורות הקדומות ביותר של הארכיטקטורה הבֶּרבֶּרית. מבנהו הבסיסי רבוע והוא מוקף חומה. חלקה התחתון של החומה בנוי בוץ או חומר שיובש בשמש, וחלקה העליון לבנים שרופות ומעוטרות בדגמים קישוטיים וגיאומטריים. בארבע פינותיו ניצבים מגדלים המשמשים מחסני תבואה ונשק, שביל מרכזי ומקורה מוביל מן הכניסה היחידה אל תוך היישוב המבוצר. בקָצְר בנויים גם מסגד, באר מים, מאגרי מים ומחסנים משפחתיים מבוצרים, ששימשו מקלט לנשים, לילדים ולמשק החי (צאן ובקר) בעתות מלחמה. מבנהו הכולל של הקָצְר מעיד על היסטוריה של מלחמות שבטיות ועל ניסיונותיה של חברה חקלאית להתגונן מפני פשיטות אנשי המדבר. בכל קָצְר מתגורר בית אב אחד, אך עם התרחבותו והתפצלותו, בנו בסמוך לו קָצְר נוסף, מחובר למקורי, ומכאן, מספר קֻצוּר צמודים אחד לשני יוצרים קַצבּה. על מנת להבין את החיים בתוך קָצְר, מומלץ לבקר ברִיסָאנִי בקָצְר אַכּבַּר מן המאה ה-19, וגם בקָצְר המלכותי אַולאד עַבּד אַלחַלים, שנבנה בשנת 1900 לערך עבור אחיו הבכור של הסֻלְטָאן מוּלָאי חסן, שמונה להיות מושל תָפִילַאלְת.

פינה בקצבת אודאיה

הקַצבּה – המבצר

הקַצבּה דומה בסגנונה הארכיטקטוני לקָצְר, אך היא נבנתה גם בעיר, בניגוד לקָצְר שנבנה בכפר. הקַצבּה אופיינית לבנייה בדרום מרוקו ועל פי רוב בנו אותה השליטים המקומיים שביקשו להגן על מחנות הצבא שלהם. על מנת להבין את החיים בתוך קַצבּה מומלץ לבקר בקַצְבָּת אוּדאיה, קַצְבָּת אַַיַת בֶּנְחָדוּ ובקַצְבּת אַיַת אוריר של שליט הדרום גַלאוי.

אוהלי הנוודים והרועים

אוהלי הנוודים והרועים עשויים יריעות צמר עזים או גמלים. האוהל נשען על שני מוטות מרכזיים המחוברים זה לזה בקשת עץ מעוטרת ומגולפת אשר נותנת לאוהל את צורתו המקומרת.

האוהל עדיין משמש את הנוודים ורועי הצאן הבֶּרבֶּרים החיים באזור האטלס הגבוה. הוא מחולק לאגף הנשים, לאגף הגברים ואגף האורחים, וחלל מיוחד בו מוקצה לבעלי החיים ולאחסון מזון.

אהלי הנוודים

==========================

החברה הבֶּרבֶּרית מפוצלת ליחידות שבטיות, שהן מפולגות באורח מסורתי לשני קיבוצים יריבים (לֶף, צַף). החשובה ביחידות אלה בין יושבי הקבע היא התַקבּילְת (או: חֻ'מס, עַרש), הכוללת קבוצת כפרים ומונה בסך הכל 300-200 אַשים (בתי אב). התַקבּילת היתה כמעט תמיד קהיליה אוטונומית, מנוהלת על ידי מועצה של ראשי בתי אב (גַ'מאעה), שבידיה נתרכזו כל הסמכויות. מתוכה נבחר, למשך שנה אחת בלבד, המֻקַדִם (ממונה). לפעמים עלה בידי זה האחרון לתפוס את השלטון ביחידתו, להרחיבו תוך ניצול קשרי לֶף וחיתון על היחידות והשבטים הסמוכים, ולהתמנות קַאיד (מנהיג) מטעם הממשל המרכזי. פעמים שסכנה חיצונית הביאה לידי היבחרותו של מנהיג לשעת חירום על ידי איגוד של שבטים, ופעמים שהמנהיגות נוצרה בתוקף ייחוס שריפי או סגולות של קדוש או קריאה לרפורמה דתית. כך נולדו השושלות הבֶּרבֶּריות של המֻראבִּטוּן והמֻוַחִדוּן. אך יצר הפלגנות, המרי והאנרכיה, המאפיינים את הבֶּרבֶּרים, מוטטו עד מהרה מלכויות אלו, כמו שהכשילו פעם אחר פעם את מאמציהן של השושלות השַריפיות במרוקו (הסַעַדים והעַלַוים) להטיל את מרותן ומיסיהם על ההר. תושבי ההר נשארו במצב של פרישה (סיבּה) עד גמר הכיבוש הצרפתי.

בהרי האטלס יש כפרים רבים של הבֶּרבֶּרים (התושבים המקוריים של צפון אפריקה, יושבי ההרים ויושבי המישור). יש בהם שבטים שונים וכמובן מנהגים שונים. מראם מגוון, יש ביניהם שחורים, בהירים ואפילו מלוכסני עיניים. לכל קבוצת כפרים יש כפר מרכזי שבו נערך השוק השבועי, כשכל אחד מוכר מתוצרתו וקונה, ובנוסף, מפגש זה מהווה מפגש חברתי ודרך להעברת וקבלת אינפורמציה. בכפר המרכזי יש שרותי דואר, טלפון ונציגי ממשלה. בתי הבֶּרבֶּרים משתלבים בנוף ובנויים מחומרים האופייניים לאזור. הבנייה היא בטכניקת הקַצר – מבנה חום המורכב ממים, בוץ וקש. המבנים מחזיקים כ-200 שנה ואחר כך מתפוררים (השחיקה תלויה במזג האוויר ובזמן). יושבי הבית נוטשים אותו ובונים מבנה חדש במקומו. בתי הבוץ מבודדים מחום ומקור בדרך יעילה וידידותית לסביבה. אפשר ורצוי לבקר אצל יושבי ההרים. הם מכניסי אורחים סבלניים ונעימים.

ברבר וגמלו

הגברים הבֶּרבֶּרים תושבי האטלס הגבוה והסהרה לבושים בלבוש אפייני: הם לובשים את הגוּנדרה שהיא כתונת עמוקת פתח, לרוב בכחול, אך לעתים גם בתכלת או לבן. על הכתונת, סביב מפתח הצוואר והחזה רקמה קבועה בצבע צהוב המורכבת מכמה סמלים קבועים של המדבר, של נתיבי השיירות, של הפגיון ושל הכוכבים. לראשם הם עוטים צניף לרוב כחול, אך לעתים שחור. הצניף אינו אלא יריעת בד רחבה וארוכה שהם צונפים סביב ראשם במיומנות, משאירים שובל ארוך שבו הם מכסים את צווארם ואפילו את חלקם התחתון של פניהם, מחמת החול והאבק. לעתים קרובות רק עיניהם (השחורות או הירוקות) בוערות מבעד לכיסוי. הנשים עטויות לרוב בשתי יריעות בד גדולות שהן כורכות סביב כל גופן, כולל הראש והפנים. רק עיניהן גלויות. הבדים לרוב לבנים.

השבטיות

שבטיות נתפסת כתופעה לא איכותית עבור מדינה. שבטיות כגורם מעכב מודרניזציה. הנושא השבטי עדיין מאפיל על הפוליטיקה ולכן קשה מאוד לקיים ולכונן בהם מוסדות מודרניים שמנותקים מהשבט. במשך שנים רבות, תופעת השבטיות נתפסה כשלילית. במקרה של מרוקו, זו אולי לא תופעה חיובית אך אינה בהכרח שלילית.

נהוג להציג צירים שונים להתייחסות כלפי תופעת השבטיות במרוקו: ערבי-בֶּרבֶּרי, בסיס לשוני/אתני: ערבית היא השפה הרשמית במרוקו. שפת האליטות היא צרפתית ובשנים האחרונות, אנגלית; בֶּרבֶּריות: בשנים האחרונות יש התעוררות של אתניות בֶּרבֶּרית במרוקו ובכלל במגרב. באלג'יריה זה אפילו הפך לנושא פוליטי.
רוב התושבים הבֶּרבֶּרים אינם מרוכזים במרוקו באזור גיאוגרפי אחד ולכן יש להם פחות כוח פוליטי. בשנים האחרונות הם העלו תביעה להכרה תרבותית בהם (בעיקר בשפה). השפה הבֶּרבֶּרית אינה שפה כתובה ויש בה מספר ניבים שונים. יש מאמץ מצד השלטון, ללכת קצת לקראתם.
בֶּרבֶּרים אינם בהכרח חברות שבטיות (אם כי, לרב הם כן). יש יסוד עירוני-שבטי: אין במרוקו מגזר שבטי. יש חלוקה בין מה שבעיר למה שמחוץ לעיר. אותם שבטים לא היו יחידות אוטונומיות נפרדות. הם קיימו יחסים עם שבטים אחרים ועם הערים (קשרי מסחר, הכרה פוליטית).
המשותף לשבטים: רובם בֶּרבֶּרים. יש שבטים שמשתמשים במוצא של אב קדמון (פיקציה או לא). הצאצאים של האב הקדמון עוברים תהליך של התפזרות. השבטיות במגרִבּ היא שונה וייחודית מתופעת השבטיות בחצי האי ערב, למשל. הם לא בהכרח חברה נוודית, יש גם שבטים קבועים. בתוך המערכת השבטית במרוקו יש מוסדות שאפשרו חיים פוליטים תקינים. יש הכללה אנתרופולוגית: שבטים נוודים נלחמים לרב בינם לבין עצמם. כלומר, מלחמות פנימיות בשבט היו יותר בין השבטים הנוודים מאשר בשבטים הקבועים.

יום השוק

לא פעם, האב הקדמון או צאצאיו קושרים לראשו כתר של הילה דתית והוא הופך לדמות רוחנית. הוא נחשב לאדם קדוש שעולים לקברו. פולחן הקברים טבוע בתרבות העממית המרוקאית גם היום (השפיע מאוד גם על יהודי מרוקו).
יש כמה מוסדות שמאוד אופייניים וקיימים עד היום בחברה הכפרית ובספר במרוקו: תופעה כלכלית-חברתית: יום השוק. יום קבוע (שבועי או חודשי), במרכז מסוים, שאליו הגיעו השבטים לצרכי מסחר. על מנת למנוע "חיסול חשבונות" ביום הזה, נקבעו חוקים של איסור על רצח בימי שוק וביום שלפני. על מי שהפר את החוקים היו סנקציות ועונשים; בשבטים היו דפוסים של ארגון פוליטי וחברתי שמאוחר יותר היה ניתן להיבנות עליהם. לכל שבט היה ראש שבט (קאיד). היתה גם מועצה שבטית. היתה בחירה שנתית של ראש השבט; תופעת הנשים בשבט. מעמד הנשים נמוך. נישואים הם לצרכים פוליטיים. רוב הנישואים היו מונוגמיים בעיקר בשל בעיות כלכליות. לאישה היתה זכות לחצי ממה שירש הבן (עפ"י הקוראן).

  

אתרים בהרי האטלס הגבוה, جبال أطلس

============

אטלס נושא את כיפת השמים על כתפיו (ויקיפדיה)

האל היווני אטלס (גירסאות שונות)

*אטלס היה אחד הטיטנים והוא עמד בראשם במלחמתם בזאוס (יופיטר), החשוב שבאלים. כעונש הוטל עליו לשאת  את השמיים על ראשו וידיו.

*אטלס היה מלך מַוּריטניה שבאפריקה. האורקולום של דלפוי ניבא, כי הוא יומת בידי בנו של יופיטר, ועל כן החליט אטלס לא לקבל פני אדם שיבוא לבקרו. כשבא פיראוס, בנו של יופיטר, לבקרו, סירב אטלס לארחו אצלו. אז הניף פיראוס את מגנו, מול פניו של אטלס והפכו להר גדול. הר זה, שעודנו נקרא כן, גבוה כל כך עד שלפנים היו בני אדם סבורים, כי הוא נוגע בשמים.  *פיראוס הפך את אטלס לאבן על פי בקשתו של זה משום שנלאה לשאת את השמיים הכבדים על כתפיו.

*כשחזר פיראוס מארץ הגורגונות. שם הרג אחת מהן, היא המפלצת מדוזה, ביקש מאטלס אוכל. אך משסרב אטלס למלא את בקשתו, הראה לו את ראשה המבהיל של מדוזה ולמראהו של זה נהפך אטלס לגוש אבן. אותה שעה עמד אטלס בצפון אפריקה, והיוונים הקדמונים האמינו, כי ההרים הנשאים המתרוממים שם הם גופו של אטלס הנענש, ועל כן קראו להם בשם הרי אטלס,  שמם עד היום.

השם אטלס ניתן לאוסף המפות משום שבשערו של הספר הראשון מסוג זה הופיעה תמונתו של אטלס המחזיק את השמים על כתפיו.

===============

אלרשידיה  الراشيدية

אלרשידיה יושבת על אם הדרך ממכנאס לארפוד ולסהרה, בעמק התפילאלת ועמק זיז, בשולי מדבר הסהרה. העיר נמצאת כ-15 ק"מ מגבול אלג'יריה, ולכן יש הרבה בסיסים צבאיים באזור העיר. העיר נבנתה במהלך שנות ה-30 של המאה ה-20 בתור אזור מגורים לצבא הצרפתי וללגיון הזרים, וכן עבור המרוקאים שהועסקו במחנות הצבא. כאשר הצרפתים עזבו את מרוקו ב-1956, עברו הבסיסים לידי שלטונות מרוקו, ואזור המגורים הפך להיות אזור אזרחי והלך והתפתח. בעבר היה שמה קַצר אַלסוּק (מבצר השוק), כיוון ששימשה מרכז מסחרי, ויש בה שוק תוסס וצבעוני. בפאתי העיר זורם לו נחל זיז. המקום מתפתח ולאחרונה נבנות שכונות חדשות ויפות בעיר. בנייני הממשל ושאר המבנים צבועים אדום. הגעה לאזור בשעות היום מאפשרת הנאה מנוף מקסים ומיוחד באזור התפילאלת – נאות מדבר עם צמחיה ועצי דקל. בעבר היתה כאן קהילה יהודית גדולה בת 3,000 נפש, שהתמחתה במסחר, ובעיקר בסחר התבלינים, מהמאה העשירית ואילך. כיום נותרו שתי משפחות יהודיות, כאשר ראש משפחה אחת עסק עד לאחרונה בתפירת דרגות לקציני הצבא. מרבית הקהילה היהודית הגיעה לרשידיה מגוּראמה (כפר הנמצא כ-130 ק"מ צפונית לרשידיה, והיו בו כ-500 יהודים), מריש ומהסהרה, אבל כולם עלו לישראל. בין ריש לרשידיה הקימו על נהר זיז סכר גדול שיצר אגם מלאכותי שהוא מאגר מים להשקיית תושבי הסהרה.

כדרך לרשידיה

ריש الريش

עיירת שוק קטנה השוכנת בפתחו של ואדי זיז, בין גַ'בּל עַיאשי לגַ'בּל בּוּ חַמיד. בתיה מסויידים באדום. דרך עפר היוצאת מאחורי הכפר מטפסת לאורכו של ואדי זיז, עוברת דרך הכפר אימֶלשיל וחוצה את האטלס הגבוה בדרך אל מדבר הסהרה. ריש נבנתה על ידי הצרפתים ועיקר חשיבותה בתור אתר ביקור לישראלים ויהודים היא היותה מרכז יהודי חשוב, שחיו בה לא מעט יהודים, וסביבה הכפרים גוּראמה, תוּלאל, קֶראנְדוּ וטַלְסינת, שהיו בהן קהילות יהודיות. הבאבא סאלי, בן למשפחת אבוחצירא מעמק תפילאלת, כאשר היה מזכיר את העיירה ריש, היה כותב "ריש היושבת על נהר זיז". כל היהודים מהאזור עלו לארץ בשנות ה-50 וה-60, אבל האזור עדיין מהווה מוקד משיכה לעולים לרגל אל קברי הצדיקים הפזורים בכפרי הסביבה.
סמוך לדרך, על יד כפר תוּלאל, נמצא קברו של הצדיק רבי יצחק אבוחצירא, בנו הצעיר של הצדיק רבי יעקב אבוחצירא הקבור בדַמַנהוּר שבמצרים, ודודו של הבאבא סאלי, ישראל אבוחצירא. יצחק אבוחצירא נולד בבּוּ דְניבּ, ונהרג על ידי מוסלמים בי"ד בשבט תרע"ב (1912), כשעשה את דרכו לכפר גוּראמה לבלות בו את השבת. מדי שנה בי"ד בשבט, נערכת בתוּלאל הילולה לזכרו. בספטמבר החצבים פורחים לכל אורך הדרך. החצבים במרוקו נמוכים יותר מאשר בישראל. המקומיים קוראים להם אַלחַבּיבּה (האהובה), כי שפע חצבים מבשרים שנה גשומה, שנת שפע.

אימֶלשיל  –  إملشيل

כפר בֶּרבֶּרי השוכן ליד ריש. בכפר הזה מתקיים מידי שנה פסטיבל "אם כל האירוסין", המושך אליו צעירים וצעירות מכל רחבי האטלס הגבוה והסהרה. זהו אחד האירועים המדהימים, הקשורים בכפריים הבֶּרבֶּרים ובאורחות חייהם. הנוהג המקורי בכפרים הבֶּרבֶּרים הוא שמשפחה שבנה גילה עניין בנערה מסוימת הולכת לבקר בבית הורי הנערה. הם יושבים כנהוג בבית הורי הנערה שלושה ימים בתור אורחים, בלי לדבר כלל על המטרה שלשמה באו, וכל הצדדים מעמידים פנים כאילו אינם יודעים על מה מדובר.  רק לאחר שלושה ימים מעלים את הנושא. קובעים את המועד שבו יפגשו באימֶלשיל לפני הקאדי בנוכחות שני עדים. המועד הוא בדרך כלל לאחר שמסיימים לאסום את החיטה. כך נוצר המפגש הכללי של כל אנשי הכפרים הבֶּרבֶּרים באימֶלשיל, שבאים לשם במטרה לשאת והינשא. במהלך השנים הפך הדבר למעין פסטיבל עממי, הכולל את כל המרכיבים האופייניים לפסטיבל כזה: רוכלים על מרכולתם, דוכני מכירות, אהלים פרושים מאופק עד אופק, שחקני רחוב, ליצנים, קוסמים ועושי להטים, מרפאים עממיים, כל מי שיש לו משהו למכור – מגיע לפסטיבל הזה. וכמובן, רווקים ורווקות המקווים לפגוש שם את נסיכי חלומותיהם ולתכנן את האירוסים לפסטיבל של השנה הבאה.

מחוז תַפילאלת  –  تفيلالة

נווה המדבר תַפילאלת מהווה מעבר בין האטלס לסהרה. בהדרגה עוברים מנוף הררי נישא ומצוקי אל מדבר החול. בין השניים משתרע נווה מדבר עצום, שופע מים ודקלים, המהווה מקום משכנם של כפרים ועיירות. בחבל תפילאלת ישבו הרבה יהודים, בעיקר באֶרפוּד ובריסאני. משפחת אבוחצירא מוצאה מכאן.

===============

על מקור השם מספרים המקומיים בהנאה את הסיפור הבא: לפני ימים רבים לא הניבו עצי הדקל פרי. והנה הגיע לשם חַסַן אַלדַח'יל, סבם של משפחת העַלַוים, והתיישב במקום. אמר חַסַן לתושבי הנאה: "אני אדאג לכך שהעצים יניבו פרי, ואתם תגמלו לי בשליש מן היבול". שמחו תושבי הנאה והסכימו להצעתו. ואכן, הדקלים הניבו פרי יפה. אך כשבא חַסַן לגבות את חלקו, גירשוהו בבושת פנים. עמד חַסַן על שלו ותבע: "אוּפי" (בבֶּרבֶּרית: קיימו את הבטחתכם). ענו לו: "לַא!". זה בשלו: "אוּפי", והם בשלהם: "לַא". מכאן: אוּפילַא, שברבות הימים נעשה לתַפילאלת.

===============

מטעי התמרים

אֶרפוּד –  أرفود

אֶרפוּד היא עיירת מחוז הגדולה והחשובה בעמק הזיז, הממוקמת 60 ק"מ דרומית מאלרַשידיה. בדרך לאֶרפוּד הכל אדום: ההרים, הבתים הבנויים מחומרים מקומיים ומטוייחים אדום, עולם אדום. הכביש עובר בתוך נאת תַפילאלת, מוקף ביערות של עצי דקל. אֶרפוּד היא כולה יצירה מתוכננת של הצרפתים, שהגיעה לשיאה בשנות ה-50 של המאה ה-20. העיירה המשדרת הרבה רוגע, לא מעט בזכות בתיה היפים בעלי הגוון האדמדם. רחוב ראשי אחד חוצה אותה ורחובות אחרים מקבילים לו וניצבים לו. העיירה היא הבירה המנהלית של חבל תַפילאלת ושל כפריו, ומשמשת בסיס נוח למטיילים בריסאני ובחולית מַרזוּגה. מגיעים אליה דרך נאת תַפילאלת, בגבול הסהרה. באֶרפוּד ניצב ארמון למלך, שנחנך בשנת 2002. המשפחה השלטת היום במרוקו, המשפחה השַריפית (או העַלַוית) מוצאה מאֶרפוּד. מסיבה היסטורית זו בנתה המשפחה ארמון במקום מוצאה.
30  ק"מ לפני אֶרפוּד כבר נכנסים אל מדבר החול. מאֶרפוּד יוצאים בג'יפים וגמלים כדי לטייל במדבר. המצודה (בּוּרג') שמעל אֶרפוּד משמשת היום מתקן צבאי, וממנה תצפית מדהימה על אפיק הנהר זיז ועל מטעי הדקלים העצומים המקיפים את אֶרפוּד. בימים של ראות טובה אפשר לראות גם את הרי האטלס. בקרבת העיר אפשר למצוא מאובנים (Ammonites) . מרוקו ארץ עשירה במחצבים, והמאובנים הם רק אחד מהאוצרות במקום. מדובר בשרידים או עקבות של בעלי חיים וצמחים ששרדו באופן מדהים בסלע. מומלץ לבקר בבית החרושת הנמצא בקרבת אַרפוּד. צריך לקחת בחשבון שהמרוקאים מרבים לזייף מאובנים במיומנות רבה, וצריך לבדוק היטב אם המאובן ששבה את לבך הוא מקורי או זיוף. בדרך כלל הזיופים יפים יותר מהמקור.

קבר שמואל אבו חצירא

הקהילה היהודית באֶרפוּד בשיא תפארתה מנתה כ-1,550 נפשות. כיום אין יהודים בעיירה, אבל קברי צדיקים יש: בבית העלמין היהודי באֶרפוּד נמצא קבר ר' שמואל אבוחצירא, שהתפרסם בשל צדיקותו הרבה ורבים העולים לרגל לפקוד את קברו. ביתו של ר' שמואל אבוחצירא נמצא בריסאני, מקום מוצא המשפחה. באֶרפוּד שני בתי עלמין יהודיים, האחד עתיק ומוזנח, והשני, החדש יחסית, גם הוא במצב רעוע, אבל שם ניצב ציון קברו של ר' שמואל אבוחצירא, ולכן יש שם עְסאס (שומר) היושב דרך קבע. המצבות הסמוכות לקברו של אבוחצירא נשארו שלמות ומושגחות.  אלה השרידים היחידים לקהילה יהודית מפוארת, שבשנות ה-50 היוותה 30% מאוכלוסיית העיירה.
פרטים נוספים… ==============

נער מוכר את היבול המקומי

פסטיבל התמרים

בסיום עונת גדיד התמרים באזור ארפוד, בדרך כלל בחודש אוקטובר, חוגגים תושבי האזור את האירוע בפסטיבל חגיגי של מוזיקה וריקודים. הפלאחים מגיעים עם מיטב יבול תמריהם אל מבנה שהוקם במיוחד למטרה זו ונמצא במרחק של קילומטר דרומה לארפוד, על כביש P21 לריסאני. שם הם מציעים את מרכולתם לסוחרים ולתיירים הבאים לפסטיבל. מועד הפסטיבל אינו קבוע, והוא משתנה על פי עונת הגדיד.

================

ריצאני (ריסאני)

היא עיר במחוז תפילאלת. היא שוכנת בנקודה הרחוקה ביותר בנהר זיז, ומעבר לה נמצא המדבר. הדרך מארפוד לריצאני עוברת בתוך נאות דקלים הניזונים מנהר זיז. לפני שהוקמה ארפוד החדשה היתה ריצאני בירת חבל תפילאלת. השושלת העלוית השולטת עד היום במרוקו צמחה בריצאני, ובעיר ארמונות של ראשוני השושלת. בעיירה רחוב מרכזי אחד עם כמה בתי קפה, בנק, חמאם ובתי מלון מפוקפקים. בכניסה לעיר בנוי באב ריצאני. זהו שער יוצר דופן ויפה במיוחד בעמק התפילאלת. השער משולש, השער המרכזי לכלי רכב ומשני צדדיו שערים קטנים להולכי רגל. הוא אינו חלק מחומת העיירה, אלא ניצב בנפרד. מרהיבת עין במיוחד היא מלאכת המחשבת של שיבוץ האריחים המזוגגים בכל גווני הקשת ובולטים בהם הירוק והכחול. השוק של ריצאני הוא השוק המסורתי, אחד הציוריים ביותר במרוקו, עשיר ומגוון במיוחד.
במרחק של 3-2 ק"מ משם נמצאת הזאויה (מבנה של מסדר סגור ומיסטי) של מוּלאי עַלי שַריף, הבסיס של השושלת העַלַוית ומקום קברו של מייסדה. הכניסה אסורה ללא מוסלמים. ליד הזאויה נמצא קַצר אַח'בּאר מן המאה ה-19. קצר מלכותי שני הוא אַוּלַד עַבּד אַלחַלים, הניצב כשני ק"מ הלאה במורד הדרך. הוא נבנה בסביבות 1900 עבור אחיו הבכור של הסֻלטאן מוּלאי חסן, שהיה מושל תפילאלת.

השער המשולש

=============

ריצאני קמה על חורבנה של העיר סִגִ'למאסה, שהתפרסמה בקשרי המסחר שלה עם הסהרה. כאן היה מרכז סחר החליפין היבשתי בין הארץ המיושבת מצפון לבין היישובים שעל גדות הניגר שבאפריקה המרכזית. באותה עת היו בה 600 טירות וגידלו 700 אלף עצי דקל שפריים היה המשובח שבמרוקו. בגניזת קהיר נשתמרו מסמכים של יהודים שמוצאם מסִגִ'למסה, וכך יש בידינו עדויות לקיומה של קהילה יהודית גדולה שעסקה במסחר. סג'למאסה ירדה מגדולתה, וכמעט ונמחקה כליל, ואז קמה ריצאני שירשה את תפקידי קודמתה בכל הקשור למסחר עם הסהרה.

================

סמוך לשוק נמצאת קַצבּת מוּלאי אִסמעיל, שעדיין גרים בה. הקַצבּה נבנתה במאה ה-17, אך שופצה כמה פעמים. בשעתו שכן בה המלאח של יהודי ריצאני, ושושלת אבוחצירא הידועה מוצאה משם. הילדים ברחובות המלאח יודעים גם להוביל אל ביתו של ר' שמואל אבוחצירא. את המפתח מחזיקה שכנה והיא פותחת אל בית אפל ונטוש. במרכז הבית אולם ובו מעין מזבח שעליו נוהגים העולים לרגל להדליק נרות. בבית העלמין היהודי המוזנח בריצאני קבורים כמה מצאצאי המשפחה: ר' אברהם אבוחצירא; ר' מסעוד, אביו של הבאבא סאלי; ר' דוד, אחיו של הבאבא סאלי; ר' יעקב אבוחצירא, קבור בדמנהור שמצרים; אלה מצאצאי המשפחה שעלו לארץ משרתים בקודש בישראל וממשיכים את מסורת משפחתם; "באבא סאלי", רבי ישראל אבוחצירא, שנולד בריצאני, קבור בנתיבות, וקברו מהווה אתר עליה לרגל אחת לשנה. את השושלת ממשיך בנו ר' ברוך אבוחצירא בנתיבות.
==================פרטים נוספים…

משפחת אבוחצירא

רבי שמואל אלבז (אבוחצירא)

משפחת אבוחצירא נמנית עם המשפחות העתיקות והמפורסמות בקרב יהודי מרוקו וממנה צמחו גאונים, צדיקים וקדושים. אבי המשפחה הוא הקדוש רבי שמואל אלבז שחי לפני כ- 400 שנה.

הכינוי אבוחצירא ניתן לו בשל מעשה שהתרחש לקדוש שהיה שד"ר על ידי קהילת הספרדים בירושלים והיה בדרכו לאיסטנבול לאסוף כספים עבור עניי עירו שחיו בדוחק.  השליחים של אותם הימים, היו צריכים לדאוג גם לכספי הפלגה ממדינה למדינה, אך אלו לא היו בידו. בהגיעו ליפו ביקש לעלות על הספינה שעמדה להפליג לאיסטנבול שבטורקיה, אך קברניט האונייה סירב להעלות את הרב מאחר ולא היה באמתחתו מספיק כסף דיו להפלגה. רבי שמואל שנהג לשאת עימו מחצלת וספר הזוהר, פרש את מחצלתו, ישב עליה וקרא ב"זוהר". לפתע המחצלת שישב עליה החלה לשוט לעבר הים והצדיק עשה "קפיצת דרך". מאז דבק בו הכינוי אבוחצירא (מלשון אבי המחצלת). ר' שמואל הוגלה מירושלים לג'ובר אשר בדמשק, שם נפטר ונקבר.

חלק מהציור המיוחס לרבי יעקב אביחצירא (ויקיפדיה)

רבי יעקב אבוחצירא

רבי יעקב אבוחצירא (1808-1880), נולד וגדל בכפר תבו עצאמת שבעמק התַפִילַאלְת. בעודו נער גילה בקיאות רבה בכל ספרי הקודש, בש"ס בגמרא ובפסקי הלכה וירש מאבותיו את כוח הברכה. אגדות רבות על ניסים ומופתים שעשה מסופרות עליו. רבי יעקב אבוחצירא היה נערץ גם בעיני המוסלמים ועורר את קנאת השייח'ים הערבים וחכמי האִסלאם. הוא השתוקק להגיע לארץ ישראל ומספר פעמים ניסה לעלות, אך בכל פעם בני קהילתו מנעו ממנו לעזוב בטענה שאין מי שיחליפו. בהגיעו לגיל שבעים, הצליח לשכנע את הקהילה שלא ימנעו ממנו הפעם לעלות לארץ ישראל, מכיוון שבנו, רבי מסעוד, יכול לשמש כרב הקהילה במקומו. בית האב המורחב לא עקר עם ר' יעקב למצרים, הוא נשאר בכפר תבו עצאמת ובתקופת הפרוטקטורט הצרפתי, כשרִיצָאנִי נבנתה כעיר מחוז, הם עקרו אליה. בדרכו של ר' יעקב, שארכה כשנתיים, עבר דרך אלג'יר, תוניסיה, לוב ומצרים, שהה תקופה קצרה באלכסנדריה ועבר לעיר דַמַנְהור, שם נפל למשכב, וביום  ראשון, כ' בטבת נפטר ונטמן בדַמַנְהור. הצדיק זכה להצמיח דור של ארבעה בנים גדולים בתורה, צדיקים גאונים, והם: רבי מסעוד (אביו של ר' ישראל המכונה "באבא סאלי"), רבי אהרון, רבי יצחק ורבי אברהם. כמו כן השאיר בת אסתר המכונה "לאלה סתי".

בבית הקברות היהודי ברִיצָאנִי קבורים בני משפחתו ותלמידיו של רבי יעקב אבוחצירא:

רבי דוד אבוחצירא, אחיו של הבאבא סאלי;  רבי מסעוד אבוחצירא, אביו של הבאבא סאלי;

רבי משה אבוחצירא, מורו של הבאבא סאלי.

סיפורים ונסים אודות רבי יעקב אבוחצירא

גילוי רבי יעקב אבוחצירא: בהיותו בן 16 היה מלמד דרדקים בבית הכנסת, ובאחד הימים הגיע חכם כולל מירושלים, רבי מרדכי בן שאול, שנמלט על נפשו מפני השלטונות באלג'יר, שם הרביץ תורה בקהילות היהודיות, ואז נטל מקל נדודיו והגיע למלאח של הכפר תבו עצאמת. כאשר נכנס לבית הכנסת התוודע לראשונה אל חוכמתו של הילד יעקב באמצעות קריאתו ופירושיו לתורה. מספרים, שרבי מרדכי נהג לשאת את רבי יעקב הצעיר על כתפיו ולרקוד עמו בבית הכנסת. רבי מרדכי אף חיבר לכבוד רבי יעקב הצעיר פיוט ומינה אותו למנהיג רוחני של עמק התַפִילַאלְת.

מספרים על רבי מרדכי שנהג מידי יום שישי לרדת אל הנחל והיה משליך סל נצרים, מפזר פרורי לחם וצועק: "דגים, דגים, בואו אל רבי יעקב אבוחצירא". הסל היה מתמלא דגים והיה מחלקו לשניים: חלק בשבילו וחלק לרבי יעקב אבוחצירא ששקד  על לימוד התורה.

רבי יעקב גדל בתוך אזור יבש חומרית ורוחנית ובתוך קהילה מחוסרת יכולת, אבל חדורת אמונה משיחית וקדושה יהודית שורשית. הוא בישר לקהילות היהודיות בעמק התַפִילַאלְת, שהמשיח עומד לבוא ואת הפסח יעשו בירושלים, ומעריציו החלו למכור את חפציהם. מכיוון שמשיח התמהמה לבוא, הוא אמר שהעבירות הן שגרמו לעיכוב. היה בזה מסר ליתר הקפדה בקיום מצוות. רבי יעקב הפך את הקערה על פיה בגודל חוכמתו וקדושתו ושמו התהלך לפניו בכל עמק התַפִילַאלְת.

בזכות חלום רבי יעקב אבוחצירא: מספרים על שליט מחוז התַפִילַאלְת שתחום שלטונו היה רחב היקף ועקב כך גם היו לו שונאים מבין שבטי הבֶּרבֶּרים שרצו להמיתו. שליט זה היה מיודד עם רבי יעקב אבוחצירא וכיבד אותו על חוכמתו וקדושתו. לילה אחד נודע לרבי יעקב בחלום שמשרתי השליט שמים רעל בכוס של אדונם. באישון הלילה קם הרב והגיע אל ארמונו של השליט וסיפר לו על  החלום. בבוקר כאשר הגישו המשרתים את כוס החלב לאדונם, הלה שפך את החלב לצלחת החתול ששתה אותו ונפח נשמתו. בירך השליט את ידידו רבי יעקב שהצילו ממות, שלח לו מתנות רבות וכשי לבית הכנסת הוא שלח פחי שמן זית למאור להאיר להם את בית הכנסת בלילה.

אין להעמיד את ר' יעקב אבוחצירא במבחן: מספרים על רבי יעקב אבוחצירא, שיום אחד הופיעה אשה בביתו, כשהיא נושאת את בנה הגוסס בידיה. האם הבוכייה פנתה בכעס רב לעברו של הצדיק ואמרה: "אם לא תרפא את בני, אתה לא צדיק ולא קדוש" והניחה את הילד הגוסס על מפתן ביתו. רבי יעקב כעס על התנהגות האם, לקח את הילד החולה, הכניסו לחדרו, וביקש מהאם להמתין בחוץ. אחרי שעה קלה יצא מהחדר והילד מהלך על רגליו ואוחז בידו. האם שלא האמינה למראה עיניה, החלה להלל ולשבח את ר' יעקב. לאחר שיצאה מפתח הבית נפלה ומתה. מיד נזעקו זקני הכפר אל רבי יעקב ושאלו אותו לפשר הדבר. מדוע היה צריך להציל את הילד ולהרוג את האם? רבי יעקב הסביר, שבשמים כעסו על האשה על שהעמידה אותו במבחן, ולכן החליטו להביא רפואה לילד שעמד לפני מיתה, ובמקומו נלקחה נשמתה של האם.

צאצאיו של רבי יעקב אבוחצירא המשיכו במסורת סבם שהחלה לפני 200 שנה והפכו למורים ומדריכים ברבות מקהילות יהודי מרוקו, הן במרוקו והן בארץ ישראל.

רבי מסעוד אבוחצירא

נולד בתַפִילַאלְת, גאון בתורה, מכונה "סבא דמשפטים". דאג לעניים והוריש את כל מעלותיו לשלושת ילדיו: רבי דוד, רבי ישראל, המכונה "באבא סאלי", ורבי יצחק, המכונה "באבא חאקי". מדי שנה בי"ב באייר נערכת הילולה לזכרו ברִיצָאנִי.

רבי אהרון אבוחצירא

גאון בתורה. הנהיג את הקהילה בתַפִילַאלְת וניסה להשפיע על אביו יעקב להדפיס את ספריו, אך הקדוש סירב בנימוק שאינו מעוניין להתפאר בחידושי תורתו והבטיח שבבוא הזמן הספרים יודפסו. לאחר שנפטר, התגלה הקדוש לבנו בחלום וציווה עליו להדפיסם. רבי אהרון עלה לארץ ישראל עם כתבי אביו והדפיס 12 ספרים.

רבי אברהם אבוחצירא

עלה לארץ ישראל בימי חייו של אביו וכיהן כרב ברבנות של טבריה במשך שנים רבות.

רבי יצחק אבוחצירא

בנו הצעיר של הקדוש רבי יצחק אבוחצירא. רבי יצחק נולד בכפר בּוּדְנִיב ליד העיירה רִיש והיה מפורסם בנבואותיו ובמעשי ניסים שחולל עוד בנעוריו. הוא נרצח על ידי מקומיים ב-י"ד בשבט תער"ב (תרע"ב 1912) בהיותו בן 36, כשעשה את דרכו לכפר גוּרָאמָה לבלות בו את השבת. מדי שנה בי"ד בשבט, נערכת בסמוך לכפר תוּלָאל הילולה לזכרו, שם הוא קבור.

רבי ישראל אבוחצירא (1890 – 1984), מוכר בכינוי ה"באבא סאלי".

ישראל אבו חצירא (באבא סאלי) (ויקיפדיה)

נולד בעיר רִיצָאנִי במחוז תַפִילַאלְת במרוקו. אביו היה רבי מסעוד אבוחצירא וסבו היה רבי יעקב אבוחצירא. בגיל שלושים שימש כרב המחוז והוא כיהן בתפקיד זה שנים רבות, תוך שהוא קונה לו מעריצים רבים. יהודי עמק התָפִילָאלְת מספרים עליו, שכאשר היה מזכיר את העיירה רִיש, היה כותב: "רִיש היושבת על נהר זִיז" (רִיש נבנתה ע"י הצרפתים ואליה הביאו את היהודים מהכפר גוּרָאמָה). בשנות ה-50 של המאה ה-20 עלה לארץ, נדד בין יבנה לאשקלון, אך השתקע בנתיבות.

התפרסם בציבור כעושה מופתים. רבים נהרו אליו כדי לזכות בברכה של מנהיג דתי. סיפורי נפלאות הופצו עליו, וההערצה אליו הייתה כבירה במיוחד בקרב יוצאי צפון אפריקה. גם בחוגי החרדים, הוא זכה להערכה רבה. נפטר בנתיבות בד' בשבט תשמ"ד (8 בינואר 1984).

יום פטירתו הפך ליום הילולא המונית, המושכת רבבות מבקרים לנתיבות, ביניהם פוליטיקאים רבים. סביב אירוע זה התפתחה תעשייה שנויה במחלוקת וענפה במיוחד של קמעות ומזכרות שונות שמיוחסת להם קדושה. האמונות העממיות סביבו רק התגברו אחרי מותו, ובבתים וחנויות רבות תולים את תמונתו כמקור לברכה והצלחה.

ברוך אבוחצירא

בנו של הבאבא סאלי, ברוך אבוחצירא, המכונה ה"באבא ברוך", הקים חצר בנתיבות וממשיך במנהגי אביו.

ר' שמואל אבוחצירא

ר' שמואל אבוחצירא הינו אחד מחכמי משפחת אבוחצירא המפורסמות. הוא קבור בעיר אֶרְפוּד שבחבל תַפִילַאלְת, מקום מפורסם בעיקר בשל שושלת משפחת אבוחצירא. הוא התפרסם בחסידותו ורבים עולים על קברו. צאצאיו משרתים בקודש בארץ ישראל וממשיכים את מסורת משפחתם.

========================

מידֶלת ميدلت

עיירה השוכנת בין האטלס התיכון לאטלס הגבוה, למרגלות ג'בּל עַיאשי, בגובה של 1,488 מטרים. אפשר לעשות טרקים על ההר ויש עליו גם דרכים לנסיעת רכב שטח. העיירה בנויה לאורך דרך המלך אַזֶרוּ – רַשידיה, שהפכה לרחובה הראשי. הבתים לצידי הרחוב בנויים בסגנון אירופי. קבוצת נזירות פרנציסקניות צרפתיות עוסקות זה שנים בהדרכת תלמידות ואמהות מקומיות במנזר שלהן. הן מלמדות מלאכות מרוקניות מסורתיות כגון תפירה, אריגה, טוויה, רקמה. הן מוכרות שטיחים, שמיכות ובדים רקומים. האתר המעניין ביותר בעיירה הוא שוק השטיחים, סוּק אַלגַ'דיד (החדש) מול תחנת האוטובוס. מוכרים בו שטיחים מלאכת מחשבת של שבטי האטלס הגבוה. איכותם מעולה והם מוצגים לראווה כשהם תלויים או מוערמים בערימות ססגוניות מרהיבות עין בדגמים ובצבעים נפלאים. צפונית-מזרחית לעיירה יש מרבצי עופרת וסמוך להם שני מכרות גדולים. את העופרת הנקייה מובילים מכאן לקניטרה.

שוק השטיחים

בעיירה היתה קהילה יהודית, שבשיאה הגיעה ל-1600 נפש. כולם עלו ארצה בשנות ה-60. אחרון יהודיה, שנפטר לא מזמן, ועדיין זכור היטב על ידי אנשי העיירה, היה "לאהוּ", אליהו, שהתפרנס עד לפני כמה שנים מייצור עראק ומכירתו למטפסים אל ג'בל עַיאשי, בעזרתו היו מחממים את גופם בקור המקפיא. היהודים גרו בקַצר עוֹת'מאן אוֹ מוּסא, המקום העתיק ביותר במידֶלת, שבו שכן במשך מאות בשנים המלאח היהודי. הקַצר נמצא בחלק המערבית של העיירה. מתחם יהודי נוסף היה  קַצר אַיַת בּוּזְ'מילה, שהמקומיים מייחסים לו ותק של אלף שנים. שמו אולי קשור בשמה של משפחה יהודית, אַבּוּ זְ'מיל. נשמר גם בית עלמין יהודי בחלק הצפון-מערבי של העיירה. המקום נשמר על ידי העְסאס (השומר) הגר עם משפחתו במתחם. רבנים הקבורים במקום: ר' יצחק אבולעפיה, ר' יצחק בן חמו ור' שלמה אמסלם.

לאחרונה נפתח במידֶלת מוזיאון לאמנות בֶּרבֶּרית מסורתית על שם טארִק אִבּן זַיאד (הכובש הבֶּרבֶּרי של ספרד במאה השמינית). במוזיאון מבחר גדול של תכשיטים, כלי נשק ושטיחים.
בדרך שבין אִפראן למידֶלת, בתוך נוף מדהים ביופיו ויערות הארזים של האטלס, מסתובבים עדרי בבונים. הבבונים האלה התרגלו לנוכחות אנשים והם מסתובבים ביניהם חופשי ותרים אחר מזון שאנשים משאירים אחריהם או נותנים להם. הם קופצים על המכוניות ואם החלון פתוח הם גם נכנסים פנימה. זה נחמד וגם מטריד קצת.

מציץ בחלון הרכב

==============

כיבו את ההיסטוריה

פעם היו פה יהודים של תקופת המשנה. ביטלו את היום-יום למען הנצח, שכחו את ההווה למען העתיד, ויתרו על החיים, כדי לזכות לתחיית המתים, על הימים בשביל אחרית הימים, על אהבת אשה בשביל אהבת הבורא, על השולמית בשביל השכינה. קהילת אנשים מוזרה שנתקדשה לחיים של תפילה ללא היסטוריה, כיבו את ההיסטוריה במשך אלפי שנים, עד שבא המשיח, עד אז התחבאו מפניה במחוזות נידחים של הרי האטלס וכפרי הסהרה מעבר להרי חושך באפילת הסמטאות. שההיסטוריה לא תראה אותם, תניח להם, לא תטריד אותם. תעבוד אצל השכנים, לא אצלם. ברגע שחרב הבית עשו ברוגז עם החיים והתחבאו, מנציחים את הכאב והבכי והחורבן. שלוש פעמים ביום "ותחזינה עינינו", פינה לא מסוידת בכל בית זכר לחורבן, כוס שבורה בחתונה, אסור לנטוע עצים ולהכות שורשים, הכל זמני, חיים עם מזוודות בתוך שמורת זמן כבויה מחוץ לזמן ולהיסטוריה.

כשהצרפתים באים ב-1912 מתחילים לחדור האור והחשמל, ההיסטוריה נדלקת ומתחיל משהו לנוע, אנשים יקראו עיתון, ישמעו רדיו, יצפו בסרט, יראו את העולם שמעבר לחורבן ולגלות, לאיכה, לבית הכנסת, לתלמוד, למשנה, לקבלה, פרויד, אינשטיין ומרקס יסתננו טיפין טיפין פנימה, אחריהם, דה גול, רוזוולט וצ'רצ'יל, ואחר כך הרצל ופתאום ישמעו שיש עוד יהודים בארץ ישראל ושארץ ישראל לא מתה ולא אבודה והיא חיה ונושמת ומחכה, ואז לוקחים את המזוודות ומתחילים לנוע.

השליחים שהסתובבו באַיַת בּוּגמאז, באַיַת בוולי, בגולימין, בכפרי הזיז והדראע, חשבו שנקלעו לכוכבים אחרים. כשפגשו את יהודיהם בשדה בשוק ובבית, היה נדמה להם שהנה נגעו ביהודים מתקופת המשנה, ששמעו את תקיעת השופר וראו את המשיח והתחילו ללכת, מחזה מופלא היום לראות את מרוקו ללא יהודיה, את המלאח בפאס, ספרוּ, דמנת, גולימין, אגווים, וַרזַזאת בלי שבת, בלי בתי הכנסת, תושבים אחרים ממלאים את האוויר היהודי, הבתים היהודים, השדות, הבארות, החצרות, השמים והכוכבים ואין שום קול יהודי. רק בתי הקברות עוד חיים ותוססים.

גבריאל בן שמחון, אסווירה, יום ד',  22 ביולי 2006

====================

 מעברי האטלס הגבוה

את רכס האטלס הגבוה אפשר לחצות בשלושה מעברי הרים בלבד: טיזי נ טסט ((Tizi n Test, טיזי נ טיצ'קה (Tizi n tichka), טיזי נ פירסט (Tizi n Firest).

 טיזי נ טיצ'קה  Tizi n Tichka

מעבר זה הוא הנתיב השני החוצה את רכסי האטלס הגבוה ומחבר את העיר מַראכֶּש לוַרזַזאת. דרך זו היתה ידועה כנתיב חשוב ממַראכֶּש לעמקי הדְראע והדאדֶס. הכביש חולף על פני פסגות שגובהן יותר מ-3,000 מטרים, כמו פסגת ג'בל אווריוול – 3,573 מטרים. בירידה ממעבר טיזי נ טיצ'קה הדרך סלולה מעל ואדי וַרזַזאת, ומעליה רצף של כפרים קטנים שבתיהם המגובבים זה על זה בנויים מאבן מקומית, ואבני הבנייה מחוברות זו לזו בעזרת טין. רוב הכפרים מתפרנסים מחקלאות בעמק וַרזַזאת הפורה וממרעה בהרים. ברבים מן הכפרים גרו בעבר יהודים שעסקו במסחר ובמלאכות זעירות. יש בסביבה ארבעה קברי קדושים. בחורף הדרך חסומה לעתים, בגלל מפולות שלגים.

מפלי אוּזוּד Cascade d' Ouzoud

מפלי אוזוד

נמצאים באטלס הגבוה, מזרחית למראכֶּש. פנינת טבע חלומית, כמויות אדירות של מים הנופלים במספר מפלים מגובה של למעלה מ-100 מטר. אלה הם המפלים הגבוהים ביותר במרוקו. בחורף ובאביב המפלים שופעי מים. במקום יש מספר מפלים, חלקם עדיין מפעילים טחנות קמח עתיקות. אפשר לרדת בשביל מסומן במדרגות לתחתית הערוץ כשלאורך מסלול הירידה יש דוכני מזכרות, בתי קפה ומסעדות בֶּרבֶּריות המציעות טַג'ינים מגוונים וטעימים. בתחתית המפל בריכות המים. המקום כולו שופע צמחיה עשירה, וקופים מרקדים בין העצים.

עמק דאדס (Gorges du Dadès (Vallée du Dades

הדאדס הוא היפה שבנחלי מרוקו. הוא מנקז את המים מרכסי האטלס הגבוהים, חותר עמוק לתוך שכבות של סלעים וולקניים, סלעי גיר ואבן חול ויצר נוף מצוקי מדהים ביופיו. בחורף ובאביב ניזון הנחל ממי הפשרת השלגים ומהגשמים ואוסף אל תוכו מי מעיינות הנובעים לאורך האפיק. לאורך 20 – 25 ק"מ האפיק רחב, קצבות וקֻצוּר (קצר ביחיד) בנויים מעל לרצועה הירוקה, מקובצים ומגובבים זה על גבי זה. התושבים נוטים לנטוש את בתי הקֻצוֻר העתיקים, ולבנות בתי מגורים חדשים ומודרניים תחתיהם. אלה בנויים בדרך כלל בטון ולא לבני טין, אך שומרים על סגנון וצורה חיצונית מסורתית.

=================

קשתות, חומות ושערים

אלפי הכנסיות, הארמונות והטירות הפכו את אירופה למוזיאון ענק של תרבות מרתקת, אך מונוליטית, בטוחה בעצמה ושתלטנית. לפעמים אירופה נראית כמין אופרת ענק, לפאר ולרומם את ישו והבתולה ולחגוג את נצחון הנצרות על העולם. במרוקו לא הדת המוסלמית מכתיבה את ערכי הרוח והחומר. פרט לשניים-שלושה מסגדים מפוארים במיוחד (בראשם מסגד חסן השני בקזבלנקה) בתי התפילה המוסלמיים הם צנועים ופשוטים, וכמו בתי הכנסת היהודים הם עניים ונחבאים אל הכלים. נדמה שהטבע הוא השולט עדיין בעולם ובאדם, במחשבתו, בדמיונו, ביצריו בחושיו, ביעדיו וביצירתו.

צבעי הרקמה העזים על לבוש האשה הם צבעי האדמה, המדבר העמקים הירוקים והשמים, קול שקשוק המים במזרקות, הדקלים והתמרים ניכרים בקשתות ובשערים, ריחות הקטורת, התבלינים, הכמון והקינמון שעוברים ישר מהשדה לתוך הבית, הבנייה היא בהשראת הטבע, הטופוגרפיה, צבעי האדמה, ירוק של עמקים, כחול של הים וירוק של העצים, הרבה קשתות חומות ושערים, קשת בתוך קשת וחומה בתוך חומה ושער בתוך שער, לפעמים עם קישוטים, עלים, פרחים וקליגרפיה. השפעות של ארכיטקטורה אנדלוסית ושרידי סימנים מהבנייה הרומית והקרתגית.

יש בתרבות המרוקאית קריאת תיגר ברורה על התרבות האירופית המנצחת והמדבירה. היא מתעקשת לשמור על צביונה, יודעת על הטכנולוגיה, אבל לא נכנעת לה, יודעת על הטלוויזיה, אבל לא מרכינה ראש, יודעת על ההמבורגר והקולה, אבל לא ממליכה אותם על הקוסקוס ועל התה עם הנענע, יודעת על השעון אבל לא מאבדת את הזמן, כ-50 שנה חשופה לתרבות ולשפה הצרפתית, אבל שומרת בגאווה על מזרחיותה, על הסובלנות, החושניות, הבֶּרבֶּריות, על הקסם הכישוף והמאגיה. במרוקאים הישראלים לא נשאר דבר מן המרוקאי. קצת מוזיקה וקצת מטבח, אבל המשאלות, היעדים והמטרות, הערכים, החלומות הם חלומות הטלוויזיה המערבית. מערכת תרבותית זו, כשהובאה לארץ ישראל, הרכינה ראש ונוצחה. הזהות התרבותית, על ערכי הרוח שלה, הכבוד, המשפחה, האופטימיות, הסובלנות, החושניות, קרסה. אי אפשר להיות מרוקאי מחוץ למרוקו.

גבריאל בן שמחון, אסווירה, יום ד',  22 ביולי 2006

============================

עמק טודרה  – تدرة جورج Gorges du Todra 

עמק טודרה מדהים ביופיו. המקום הוא תופעת טבע נדירה, שנוצרה כתוצאה מתהליכי הקימוט והשבירה של האטלס. בין צוקים הנישאים לגובה של כמאה מטר עובר נחל שרוחבו כחמישים מטר. הבתים משתלבים בנוף ונצמדים למצוקים, כאילו הם חלק מהצוקים. מעיינות זורמים בנחלים וצמחיה עם עצי דקל. המקום מרתק ומושך אליו מטפסי צוקים.

ציוני קדושים

בדרך החוצה את האטלס הגבוה מוַרזַזאת בואכה מַראכֶּש, פזורים כמה ציוני קדושים יהודים, המוחזקים על ידי יהודים שמוצאם ממרוקו וכיום הם תושבי ישראל או ארה"ב, הפוקדים אותם לפחות פעם בשנה ומשלמים לעְסאס, השומר, לרוב מוסלמי הגר בקרבת מקום. ציון אחד הוא ציונו של ר' דוד לסקר, המכונה מולאי יִגי. השומר הוא יהודי החי בבית קטן ליד ציון הקבר עם אשתו. השניים מוצאם מגרנובל שבצרפת, ולעת פנסיה החליטו לעבור ולהתגורר במקום והם מבלים חצי שנה בגרנובל וחצי שנה ליד מולאי יִגי. יש להם בית קטן ומטופח, גינה גדולה, סוס, כלבים וקבר קדוש, והם מאושרים.

קבר דוד לסקר

אחד הקדושים המפורסמים השוכנים באזור הוא דוד וּמשה, או כמו שהוא מכונה בפי המקומיים "דוד אוּ מוּשי". על פי המסורת מוצאו מארץ ישראל, ונולד בירושלים לפני כמאתיים שנה. הוא נשלח על ידי גדולי ירושלים לאסוף כספים עבור עניי העיר. הוא נערץ גם על ידי המוסלמים. ההילולה שלו נערכת בראש חודש מרחשוון וממשיכים לקיים אותה גם בארץ במקומות שונים, למשל בחבל עדולם, במושב אדרת וגם באופקים שבדרום. מקום הקבר הוא בכפר אימֶרדאל, ליד הכפר אַגווים במורדות הרי האטלס בדרומה של מרוקו. השם המוזר מעורר שאלות. יש שמועות שצדיק אשכנזי קבור במרוקו ושמו ר' דוד וַמְשָׁה, אולי מכאן אפשר להבין ששם הצדיק שובש לדוד וּמשה.

==================

סיפור מותו של ר' דוד ומשה

לפני מאות שנים יצאו מירושלים שלושה רבנים גדולים, שליחי מצוות, לאסוף כספים עבור יושבי ירושלים. האחד היה סידי מַסעוּד (רבי מסעוד), השני היה עַמאר סְחַאיק (רבי יצחק) והשלישי היה רבי דוד ומשה. נדדו השלושה בכפרי מרוקו הנידחים, בדרכם נתפסו שני הרבנים הראשונים ע"י ערבים והוכרחו להמיר את דתם ומשום כך נתנו להם שמות ערביים, סִידִי מְסְעוּד וּעְמָא סְחַאיְק. על פי המסופר הם הפכו לקדושים מוסלמים. רבי דוד ומשה שניצל המשיך בנדודיו, נע ונד בין הכפרים תמזרית,  אִימְרְדל, אסלאן ואַגְוִוים. בימים ההם לא היו כבישים ולא תחבורה, והמסעות המפרכים התנהלו ברגל או על גבי בהמות ובליווי משרת שהיה גם מורה דרך. באחד הימים בסביבת הכפר אִימְרְדָל, נעצר הרבי הקדוש, כאשר נחה עליו רוח נבואית אשר אמרה לו כי הנה הגיע זמנו ללכת לעולם הבא. הוא צעד לעבר סלע שהיה במקום, שלפתע החלו לצאת ממנו מים. ערך הרב טבילה, קרא קריאת שמע, ביקש מן המשרת הערבי המשתומם, מֻבּארַכּ שמו, לחפור קבר. לאחר שהקבר היה מוכן, ירד הרב ושכב במלוא קומתו ועפר החל לרדת ולכסותו וכל זאת לעיניו המשתאות של הערבי, אשר נמלט לכפרים הסמוכים וסיפר את שראו עיניו.

כשהגיעה השמועה לקהילות היהודיות בסביבה, סימנו את מתחם הקדוש ואט אט החל לבוא קהל מאזור אַגְוִוים להשתטח על הקבר. ככל שעבר הזמן והתפרסמו מעשי ניסים של הקדוש, גדל קהל המעריצים והמאמינים. ואם תחילה באו מהכפרים ומהערים הקרובות כמו וַרזַזאת וטֶלְואת, הנה למשמע נפלאותיו החלו לבוא מן הערים הגדולות כמו קזבלנקה, מראכש, מכנאס ופאס. הסעודות וההילולות נמשכו לאורך ימות השנה ומלאו אותם תוכן של מפגשי אמונה תפילה והודיה.

אחד הגורמים לפרסום זה, נעוץ במקרה של יהודי סוחר, שעסק במסחר בשוק השחור. פעולות מסוג זה צדו את עיני השלטון והנתפסים נענשו על כך. יהודי זה החזיק במספר שקים של פלפל אדום, שחור ולבן. מלשינים הלשינו עליו לשלטונות וזרוע החוק לא איחרה לבוא. לפני בוא נציגי החוק הקשוחים, נדר נדרים לרבי דוד ומשה שיצילו מידם, וכאשר הגיעו הבודקים והמוכסים למיניהם, סיפר להם היהודי כי בשקים המונחים לפניהם מצויות תבואות בלבד ואין כאן שום עניין של סחר בשוק השחור. כאשר נגשו אנשי השררה ופתחו את אותם שקים, מצאום באמת מלאי תבואה בלבד. איש זה ניצל מפורענות קשה ועשה רבות לפרסום שמו של הצדיק ברבים.

================

  1. בימים אחרונים

כשפרשו הצרפתים את חסותם על מרוקו (1912) ביקשו להנהיג בה "מדיניות בֶּרבֶּרית", שמגמתה העיקרית היתה לקיים ולחזק את היסוד הבֶּרבֶּרי כגוש נבדל ושונה מן היסודות הערביים, למנוע בעד חדירה נוספת של השריעה (ההלכה המוסלמית והלשון הערבית לתוכו ולקרבו לצרפת, ללשונה ולתרבותה. לשם כך ניתן עידוד רשמי לחקר המדעי של הבֶּרבֶּרים; הוגדרו ומויינו השבטים בהתאם לכפיפותם לשריעה או לדיני הנוהג הבֶּרבֶּריים; כונסו דינים אלה ותוקנו ברוח ההשקפות המקובלות במערב; חוזקו או הוקמו מחדש מועצות הזקנים הבֶּרבֶּריות, כמשקל כנגד לקַאיד, נציג הסֻלטאן, ונִתנו או הוחזרו להן סמכויות משפטיות; נוסדו בתי ספר מיוחדים לבניהם של הנכבדים הבֶּרבֶּרים, שבהם לא ניתן כל חינוך ערבי או מוסלמי.

בשנת 1930 נתן המושל הצרפתי פקודת חוק לייסד בתי דין בֶּרבֶּריים, שיהיו כפופים לערכאות צרפתיות. צעד זה הניע את תנועת "המרוקאים הצעירים", תנועה לאומית מרוקאית, לפתוח בתעמולה אנטי צרפתית ברחבי העולם המוסלמי, שבה נאשמה צרפת בביצוע מדיניות מכוונת להוציא את הבֶּרבֶּרים מתחום האִסלאם. במרכזים המסורתיים הגדולים (פאס, מכנאס, רבאט ומראכש) וגם בערים המתפתחות לחוף הים האטלנטי (קזבלנקה, סאפי, מזַגאן ואגדיר) פרץ גל טרור שבוצע על ידי יסודות עירוניים ובֶּרבֶּריים כאחד, וכוון נגד הסֻלטאן אך גם נגד היהודים (שיאו ב"שבת השחורה", 19 באוגוסט 1955). משם עברה פעילות הטרור הבֶּרבֶּרית להרי הריף ולצפון-מזרח מרוקו ונמשכה חודשים ארוכים.

במרוקו הדרומית, שבה שררו תנאים מדיניים וחברתיים שונים מאשר אלה שבאטלס התיכון, נשענו הצרפתים על מנהיגי השבטים הבֶּרבֶּרים הגדולים (הקַאידים הגדולים), ששיתפו פעולה עם צרפת תמורת היד החופשית שקיבלו בתחומי שלטונם. עמוד התווך של מדיניות זאת היה הגַלאווי, הפחה של מַראכֶּש.  ב-1951 הביא הגַלאווי שלושים אלף פרשים בֶּרבֶּרים חמושים עד שערי רבאט ופאס כדי להכריח את הסֻלטאן לקבל את האולטימטום הצרפתי, ומאז פעל, בעידוד השלטונות הצרפתים ובשיתוף עם ראשי המסדרים הדתיים, לשם החלפתו של הסֻלטאן וביטולה של המפלגה הלאומית הקיצונית "אִסתיקלאל". אך הדחת הסֻלטאן לא הביאה לשבירת התנועה הלאומנית, אלא הגבירה את פעילותה, והגַלאווי חזר בו, ביקש את סליחתו של הסֻלטאן שישב אז בגולה (פריס 1955). בינואר 1956 מת הגַלאווי ותחום ממשלו שולב במבנה המנהלי החדש שהוקם על ידי הממשלה המרוקאית העצמאית.

ושוב לסיכום: תושבי צפון מערב אפריקה המקוריים הם הבֶּרבֶּרים. שם זה ניתן להם על ידי הרומאים. בשפתם מכנים הבֶּרבֶּרים את עצמם בשם אִמַזיעֶ'ן ( Imazighen חופשיים), ואת אזור המַגרִבּ הם מכנים טַמאזע'ה ( Tamazgha ארצם של החופשיים). הבֶּרבֶּרים נחשבים לתושביה הקדומים ביותר של צפון מערב אפריקה, הידוע גם כאלמַגרִבּ (אלמַע'רִבּ).
עם שבטי הבֶּרבֶּרים הגדולים במרוקו נמנים שבט שְלוּח (Shluh) השוכן במרומי הרי האטלס, אנשי שבט אִמַזיעֶ'ן (Imazighen) המתגוררים במרכז ובמזרח הרי האטלס, ושבטי ריף (Rif) החיים בצפון מרוקו, באזור הרי ריף. על פי המקומיים יש חמש חטיבות אתניות במרוקו: בֶּרבֶּרים, שצבעם האופייני הוא לבן; טֻוַארֶג, שצבעם האופייני כחול; בדווים, שצבעם האופייני שחור; נוֹמַדים (נוודים) שצבעם האופייני חום; ערבים שצבעיהם האופייניים הם שחור ולבן.

 

בן לשבט הטוארגים

אתרים בהרי האטלס

אִפראן –  إفران Ifrane

העיר ההררית אפראן שבהרי האטלס, נמצאת בגובה 1,650 מטרים, משופעת במים ומעיינות ונחשבת ל"שוויץ של מרוקו". אִפראן נבנתה על ידי הצרפתים בשנת 1933 כאתר נופש לאנשי הצבא הבכירים ולפקידים הבכירים של הממשל הצרפתי, ועדיין מושכת אליה תיירים המתעניינים בציד, וחובבי סקי הגולשים באֶמישְליפֶן ובג'בל חַיבַּרי, שני אתרי סקי הסמוכים לאִפראן. היא שוכנת בין יערות ארזים ואלונים, בתיה לבנים, גגות הבתים משופעים ומרועפים ברעפים אדומים ומוקפים בעצים ובגינות מהודרות. כבישיה רחבים ונטועים לאורכם שדרות עצים. מקור השם אִפראן הוא בשפה הבֶּרבֶּרית: אִפרי – מערה, אִפראן – מערות. האזור מבורך בהרבה מערות קרסטיות, ומכאן שמה של העיירה.
אִפראן שונה במראה, בסגנון, באופי ובאורח החיים מכל עיר אחרת במרוקו. כאשר קיבלה מרוקו עצמאות בשנת 1956, נטשו הצרפתים את אִפראן ובתיהם המפוארים הוחרמו על ידי הממשלה. כיום מתגוררים בהם מרוקאים עשירים בעלי עמדה וממון. על ראש ההר, מעברה השני של העיירה לכיוון צפון, נבנתה טירה רומנטית בסגנון סקוטי, המשמשת את מלך מרוקו לנופש. בשנת 1986 התארח שמעון פרס בארמון, ונפגש עם מלך מרוקו חסן השני, כחלק מתהליך השלום עם מדינות ערב. בכניסה לאִפראן גן גדול עם אגם קטן וברבורים, המשרה אווירת רוגע ומנוחה, וכל יגע יכול להיכנס ולנפוש שם. בעיירה אף אוניברסיטה יוקרתית, אַלאַחואן, האחים, המיועדת לסטודנטים מן המעמד הגבוה וידועה בנטייתה השמאלנית.
בין האורחים הפוקדים את העיירה ושבים אליה דרך קבע הן החסידות המקננות בה. אין גג או עמוד באִפראן שאין עליו קן חסידות. בכל שנה באביב הן חוזרות לקיניהן ובעונת החיזור הן מקישות במקוריהן ומשמיעות קול נקישה מיוחד, שבזכותו זכו בערבית לכינוי "לק לק". החסידה נחשבת למביאת ברכה לבית שהיא מקננת עליו. בכיכר הכניסה נמצא פסל האריה (סמלה של אִפראן) המפורסם של האסיר הצרפתי, שמשקלו חמישה טון.

האריה של אפראן

============
אהובת הקצין הצרפתי

יודעי סיפור מספרים שקצין צרפתי אחד שחי באִפראן, הרבה להיעדר מביתו בגלל תפקידו הבכיר בצבא הצרפתי. אשתו האהובה, שהיתה אשה יפה, שנשארה גלמודה בלילות החורף הארוכים והקרים של אִפראן, מצאה נחמה בזרועותיו של קצין צרפתי אחר, כנראה בעל תפקיד פחות בכיר. כפי שקורה בסיפורים, חזר יום אחד הקצין הבכיר במפתיע הביתה, ומצא את אשתו בזרועות גבר זר. בסערת רוחו קם עליה והרגה. הוא נשפט ונאסר למשך 12 שנה. בכלא היה לו הרבה זמן לחשוב, להתחרט, להתייסר ולתכנן. כשחזר לאִפראן מצא סלע מקומי שהתאים לו בצורתו ופיסל בו את האריה העצוב.

====================

דיונת מרזוגה

דיונת מרזוגה ובן לשבט הטוארג

חולית (דיונה) מֶרזוּגה  Merzouga

חולית מֶרזוּגה מהווה אטרקציה מיוחדת במינה. במרחק 60 ק"מ דרומית מזרחית לאֶרפוּד, נישאות הדיונות לגובה של כ-150 מ'. רצוי להגיע למקום בשעת בוקר מוקדמת כדי לחזות בזריחה, ולחוות את המראה המדהים של החול הזהוב-כתום משנה גווניו בהתאם לרגעי הזריחה. כאן אפשר לטעום על קצה המזלג את טעמה של הסהרה האמיתית, זאת מהסרטים ומהפנטזיות. למקום מגיעים עם ג'יפים, ואפשר להמשיך לטפס על גבי גמלים או ברגל. יפה גם להגיע בשעות בין הערביים, לפני השקיעה. האטרקציה הגדולה ביותר היא החולית של עירק שאבי, הגדולה בדיונות של מרוקו. גובהה 150 מטרים ואורכה 15 ק"מ. מומלץ לשהות את הלילה בחוץ ולישון למרגלות הדיונה בשקי שינה, או לחלופין באחד מבתי הקפה-מלון שסביב הכפר מרזוגה, כגון בּיווּאק "מתחת לכוכבים" Auberge du Sud.ליד כפר מֶרזוּגה, מהלך חצי שעה רכיבה על גמל מחולות מֶרזוּגה, ליד בּיווּאק (Bivouac) נמצא מלון אותנטי, בנוי מחדרי בוץ מרוהטים להפליא במגוון פריטים בֶּרבֶּריים. למלון גם מאהל רחוק יותר, אבל קרוב יותר לחולות. אפשר לישון במלון, אפשר לישון במאהל. מכל מקום: ארוחות מובטחות וגם שירות מסור, הכולל רכיבה על גמלים כדי לצפות בזריחה עם טֻוַארֶגים נחמדים הלבושים מיטב הלבוש הטֻוַארֶגי על פי המסורת. המלון כולל גם מופע נגינה ושירה, שעיקרו תופים וכלי הקשה שונים, המבוצע על ידי חמישיה טֻוַארֶגית, שהם גם המלצרים וגם אנשי הקבלה וגם מובילי הגמלים.

הדיונה הזאת היא שלי

יוסי בכינור, פסי בתוף..

עמק הדְראע  درعَا

עמק הדראע מתחפר בכיוון דרום אל תוך הרי מול האטלס. הנסיעה בעמק הזה, על הקַצבּות הרבות, העשויות מלבני בוץ אדומות ומתפוררות מרוב שנים, מטעי התמרים הירוקים, והרי הבזלת האפורים והצחיחים המקיפים אותו, היא אחת מהחוויות הצבעוניות, האקזוטיות והבלתי נשכחות במרוקו. אורכו של העמק, מוַרזַזאת ועד זַגוֹרה 164 ק"מ, הכוללים גם טיפוס על גַ'בּל סַהרוֹ, שמראהו וצבעו כעין פני הירח. העיר המרכזית בעמק הדְראע היא זַגוֹרה, אבל יש בה כפרים, עיירות וחוֹליות יפות לרוב. שרידים יהודיים רבים הפזורים בכפרים ובעיירות אלה מעידים על קיום יהודי צפוף שהיה בעמק. כל היהודים האלה עלו לארץ בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20. יש אומרים שמשפחות הנושאות את השמות אדרי, אדרעי, דרעי, שטרית, אפנגר, אלול, זגורי, איפרגן, אמסלם ובטיטו, שהן משפחות שמוצאן מכפרי עמק הדראע.

וַרזַזאת ورززات    Ouarzazate

וַרזַזאת נבנתה כמרכז שלטוני לאזור הדְראע, ונמצאת בגובה 1,160 מטר מעל פני הים. היא ממוקמת בצומת דרכים חשוב – אַגַדיר, מַראכֶּש, זַגוּרה ואלרַשידיה. העיר נבנתה על ידי הצרפתים בשנת 1928, ולכן היא נעדרת סממנים מסורתיים אופייניים לערי מרוקו: אין בה לא קַצבּה ולא מֶדינה. במקומן יש שורות ישרות של בנייני ציבור פונקציונאליים לאורך צירים ראשיים. עם זאת, הקפידו גם הצרפתים להשתמש בחומרי המקום ובסגנון מקומי, עם שמירה על אמות מידה אירופיות של מרווח וניקיון. הבתים בעיר כולם צבועים בצבע חום בהיר ומקושטים בעיטורים טבעיים. בסגנונה היא מזכירה מאוד את מראכש. משמעות שמה בשפה הבֶּרבֶּרית: שקט, שלווה, ושמה יפה לה. היא נמצאת על סף האזור הגדול של דרום-מזרח מרוקו, אזור שבו החיים מתרכזים בעיקר בנאות המדבר. העיר ידועה בתור עירו של הפאשה תוּהַמי אלגַלאוי, אבל היום היא ידועה יותר בתור עיר סרטים. יש בה אולפני סרטים רבים ומרבים לצלם בה ובסביבתה סרטים היסטוריים, שבהם המקומיים הבֶּרבֶּרים והשחורים משחקים בתור ניצבים ותפקידי משנה. תעשיית הקולנוע ההוליוודית גילתה את העיר וסביבותיה בתור אתר צילום אקזוטי, וצוותי צילום משתכנים בה דרך קבע. אתר הצילום המבוקש ביותר הוא קצבת אַיַת בן חדוּ. העיר בתהליך של התפתחות והתרחבות ונבנים בה בתי מלון מודרניים, מסעדות ומקומות בילוי. בסביבת המקום נוף מרשים עם צמחיה ודקלים. קַצבּת אַיַת בן חַדוּ נמצאת בקרבת עיר זו, המשמשת מקום יציאה לטיולים ומסעות במדבר. מזרחית לעיר בנו הצרפתים את סכר מַנצוּר אלדַ'הבּי על שלושת הנהרות: דאדֶס, דְראע, וַרזַזאת, ובמקום נוצר אגם מאגר גדול שמימיו מופנים להשקיית שדות כפרי הסביבה. סמוך לעיר נמצאות שתי קַצבּות, שאחת מהן ראוייה ביותר לביקור, קַצבַּת תַאוּרירת

קצבת תאורירת  Taurirt וארמון תוּהאמי

הקַצבּה נמצאת ממזרח לעיר וַרזזאת, ונבנתה על ידי משפחת גאלַווי ששלטה בעיר. בכניסה לקַצבּה ניצב ארמון גדול. זהו ארמון השליט תוּהאמי. בכניסה גובים עשרה דרהם, ושולחים את המטייל פנימה. מיד מתחילים להסתבך שם במבוך של חדרים, כולם ריקים, כולם קשורים לכולם בגרמי מדרגות עולים ויורדים. אם לא נזהרים פשוט נעלמים שם בסבך. אחד נמצא בחדר אחד, וחברו נעלם לו פתאום, והוא שומע את צעדיו, קורא לו והלה עונה מאי שם ולא מוצאים אחד את השני. קצת מזכיר ציורים של אֶשֶר, או לחלופין את המבוך במנזר מן הסרט "שם הורד". מוזר ולעמים קצת מעורר חשש עד שמוצאים אחד את השני. כשמצליחים לצאת מן המבוך ומן המבוכה, אפשר לטייל בשוק הצבעוני, הנחמד והתוסס השוכן ליד הארמון.

 

אית בן חדו

אַיַת בן חַדוּ –  آيت بن حدّو Aït-Ben-Haddou

אַיַת בן חַדוּ (אַיַה: שבט, משפחה. שמות מקומות רבים במרוקו מתחילים במילה הזאת) היא קַצבּה מרתקת ומקור משיכה לתיירים רבים. נמצאת במרחק 32 ק"מ מוַרזַזאת ליד הכביש המוביל למַראכֶּש על הדרך הקדומה, דרך טֶלוֶות לדרום. במאה ה-11 נבנתה על הר גבוה כמצודה, שהשקיפה ושלטה על ואדי מְלח שזרם מתחתיה. במאה ה-16 נוספו מבנים מסביב למצודה והתפתחה הקַצבּה, הנחשבת למרשימה ביותר במרוקו. ארגון אונסק"ו הכריז עליה כעל אתר שמור. בסוף שנות החמישים של המאה ה-20, בגלל הצפיפות, מצבם הרעוע של המבנים והשטפונות העזים בואדי שניתקו את המקום ממרכז היישוב, העבירו השלטונות את התושבים לקַצבּה המשוחזרת והמטופחת של היום. במעשה זה גם קרצו להוליווד, שעד מהרה גילתה את המקום בתור מכרה זהב, אתר מרשים לצילומים. תושבי המקום יודעים לספר בגאווה על הסרטים שצולמו במקום, בהם "עשרת הדיברות", "לורנס איש ערב", "ישו איש נצרת", "הפצוע האנגלי" ו"גלדיאטור". בקַצבּה חנויות המוכרות מזכרות לתיירים, בעיקר שטיחים וציורים מנוף המקום. המסגד של הקַצבּה בנוי, ככל בתי המקום, מבוץ, והוא ללא צריח. האִמאם המקומי מסביר: "צריח אינו חובה באסלאם. הוא נחוץ רק במקומות גדולים ולתפארת המקום. בעיר הגדולה המאזינים כבר משתמשים ברמקולים ובהקלטות. אצלנו", אומר האִמאם, "מקום קטן. אני קורא לתפילה בקולי הטבעי. כך טוב יותר ונכון יותר על פי הקוראן". ליד המסגד בית ספר קוראני לילדי הקַצבּה.

אית בן חדו

יהודים חיו לצד המוסלמים בקַצבּה שנים רבות, ויש בה אזור המוגדר עדיין בתור מלאח. התושבים יודעים להצביע על בית הכנסת, הנמצא עכשיו בתהליך של שיפוץ. מול בית הכנסת נמצא בית החזן. עבדול הזקן אומר: "לחזן קראו חכם מאיר ולאשתו קראו חנה". יש בית קברות יהודי באזור, המעיד על נוכחות יהודים גם בעבר. בשנות החמישים עלו היהודים האחרונים שהתגוררו במקום ארצה. אפשר לבקר ולהתארח בבתי המשפחות המתחזקות את המקום, או להיעזר במקומיים שיציעו עצמם להדרכה, אך לא לשכוח לתגמלם כראוי.

היפיוף המקומי ובתו

=============

חיפוש עקבות

יהודים אלה הם סימנים אחרונים להיסטוריה ארוכה שלא השאירה עקבות. אפילו שנות הפרוטקטורט הצרפתי (1912-1956) השאירו טביעות אצבע, בחוק, בסדרי החיים, בשפה בחינוך. ליהודים אין זכר באף אחד מאלה. השאירו בתים, שדות, גנים, עדרים, ועוד פעם קברים, אך שום זיכרון היסטורי, שום יצירת רוח יהודית, גם לא בספר, לא בשיר, לא בציור, לא בלבוש, לא ברקמה, שום דבר בספרות, בתיאטרון. אתה מבקש לראות סימן יהודי, מביאים אותך לבית קברות. אני עובר לאורכה ורוחבה של הארץ הגדולה והיפה הזאת שאבותי חיו בה במשך אלפי שנים והגיעו אליה עוד לפני הערבים, ואני תמה איך הם עברו פה ולא השאירו סימן? מה הם עשו פה? התחבאו? הסתתרו? רק מציבות וקברים שחוקים? מרוקו בלי יהודיה נראית בעיני סוריאליסטית, חוט צבעוני מסתורי נפרם מהשטיח שלה, הצבע של השבט המכושף הזה שעצר את הזמן נעלם לפתע, לקח עמו יופי, אנרגיות, קסם, מוזיקה, שפה, חגיגה והשאיר במת תיאטרון ללא תאורה. קשה לתאר עולם ללא יהודים, אבסורדי לראות את מרוקו ללא יהודים, ואף על פי כן בעיני המקומיים היא נראית לגמרי נורמלית. החורבן מדבר אלי בבתים הקורסים של מלאח, בסמטאות המתמוטטות שניטלו מהן קולות התפילה, שלקחו מהן את ריחות החמין, את החום המשפחתי, את שיר השירים ואת ריח הנשים בצבע היין והחלב, את החתונות וההלוויות והלידות – המלאח שנטלו ממנו את השבת ואת ריח הגלות.

גבריאל בן שמחון, אסווירה, יום ד',  22 ביולי 2006

זגורא

=====================

זגורה – زكورة Zagora

העיירה זַגוֹרא שוכנת בקצה עמק הדראע. העיירה יפה וייחודה בכך שהיא בנוייה כולה מבוץ. הדרך לזַגוֹרא רצופה נאות מדבר ענקיות, זרועות אלפי דקלים וגידולי ירקות. הבתים כולם בתי בוץ, טירות בוץ מוקפות חומות משוננות בסגנון האופייני לסהרה. הדלתות הכחולות בולטות על רקע הבוץ החום. ליצן מקומי טוען שאילולא היו הדלתות כחולות לא היו תושבי הבתים יכולים להבחין היכן מתחיל הבית והיכן נגמר ההר. זַגוֹרא ישבה בעבר על נתיב המסחר הידוע עם טימבּוּקטוּ, בירת מאלי, שהיתה מרכז הסחר לכל מערב אפריקה. היום כשמטיילים בזַגוֹרא רואים הרבה חנויות, בתי קפה ומלונות נושאים את השם טימבּוּקטוּ, לזכר הימים ההם. מסע שיירת גמלים מזַגוֹרא לטימבּוּקטוּ ארך 52 יום. ציורים רבים הפזורים בחנויות זַגוֹרא עוסקים במוטיב השיירות לטימבּוּקטוּ ונושאים את המספר 52. באזור זַגוֹרא צמחה ונתהוותה השושלת הסַעַדית, וממנה הם יצאו למסעי הכיבוש שלהם אל פנים המַגרִבּ.

זגורא

================

טימבּוּקטוּ

בבדידות מזהרת, בשולי הסהרה המערב אפריקאית, יושבת טימבּוּקטוּ. כבר במאה ה-14 נודע שמה של עיר הבוץ המפוארת ברחבי העולם העתיק, אם כי היא שימשה כמרכז לסחר בזהב ובעבדים עוד בתקופות קדומות יותר. טימבּוּקטוּ היא עיר במאלי שבצפון-מערב אפריקה. העיר נמצאת בקצה הדרומי של מדבר סהרה, על גדות הנהר ניז'ר באזור של ביצות ומדבריות. אוכלוסיית העיר מונה כ-32,000 תושבים. טימבּוּקטוּ נחשבה תמיד לעיר נידחת ואפופת מסתורין, והייתה יעד מבוקש על ידי נוסעים מערביים. רבים מהנוסעים לא הצליחו להגיע לעיר ונהרגו על ידי השבטים הנוודים שבאזור. המושג טימבּוּקטוּ משמש עד היום לתיאור מקום נידח ולסוף העולם. העיר נוסדה ב-1087 על ידי סוחרים מוסלמים. במאה ה-14 הייתה העיר גדולה ומפוארת, והתפרסמה כשוק של מלח, זהב, ועבדים, וכמרכז מוסלמי-דתי. במאה ה-15 הייתה טימבּוּקטוּ עיר מרכזית בממלכת סינגדו הכושית. במאה ה-17 החלה ירידתה של חשיבות העיר, הן כמרכז מסחרי והן כמרכז דתי. כשכבשו הצרפתים את העיר ב-1893 הם מצאו אותה הרוסה וריקה למחצה. בידי הצרפתים הפכה העיר למרכז צבאי ורפואי, ושבה להיות מרכז מוסלמי-דתי.

הכיוון – טימבוקטו, 52 יום

האוניברסיטה האִסלמית המפורסמת ששכנה בעיר, ה'סאנקוּר' הקוראני, אכלסה למעלה מ-20 אלף סטודנטים שלמדו משפט, רפואה ותורת הנאום, ושימשה כמרכז ללימודים אִסלאמיים והומניסטיים. שלושת המסגדים הגדולים של העיר, ג'ינגראיבר, סאנקור וסידי יחיא, מהווים עד היום שרידים מרשימים לתור הזהב של טימבּוּקטוּ. כך גם בתי הבוץ המעוטרים של הסוחרים העשירים, ששרדו מהמאות ה-15 וה-16 – עדות לימים בהם המו שוקי העיר שיירות גמלים, עבדים למכירה וכמויות זהב דמיוניות. בשנת 1990 הכריז אונסק"ו על העיר כאתר מורשת עולמית והכין תוכניות לשימורה. ב-2007 העיר הייתה מועמדת לשבעת פלאי העולם החדשים אך לבסוף לא נכללה.

====================

נשים בזגורא

הנשים בזַגוֹרא

הנשים בזַגוֹרא ובאזור הסהרה בכלל הן הרבה יותר שמרניות מאשר אחיותיהן בצפון מרוקו. הן אינן לבושות בגְ'לאבוֹת, אלא עטופות מכף רגל ועד ראש בשתי יריעות בד גדולות, שהן כורכות במיומנות סביב גופן וראשן, ומשאירות פתח רק לעיניים. הן אינן הולכות עם גברים או יושבות בבתי קפה. בתי הקפה ושאר מקומות ציבוריים הם נחלת הגברים בלבד. הנשים נושאות את ילדיהן כרוכים להם על גבם ביריעת בד.

המלאח של זַגוֹרא

בזַגוֹרא היתה קהילה יהודית בת כ-300 נפשות, שרובם עסקו בצורפות, וחלשו על אזור הסהרה במקצוע זה. מרבית יהודי זַגוֹרא הגיעו מהכפר אַמַזרוּ הנמצא כשלושה ק"מ דרומית לזַגוֹרא. יהודי אמזרו חלשו על הסחר במתכת הכסף, וכולם עזבו את הכפר בשנת 1948, מי לישראל ומעטים לזַגוֹרא. היהודים בזַגוֹרא גרו בשכונה נפרדת מהעיר, המלאח. במלאח הזה שני שערים, והיום הוא רובע עוני מחריד, מרוצף כוכים קטנים ואפלים, שאין להעלות על הדעת מגורים בהם, אבל אנשים חיים בהם. סמטאותיו כה צרות עד שהיה צורך לתמוך את הבתים בתמיכות עץ כדי שלא יסתמו את הסמטא הצרה ממילא לגמרי. במלאח נמצא בית כנסת עתיק יומין, הבנוי בתוך מערה, כאשר גומחה גדולה שימשה להנחת ספר תורה והגומחות הקטנות להדלקת נרות להארת המקום, בתוספת אור ושמש מעטים שנכנסים באמצעות שני פירים קטנים הקרועים בתקרת המערה. במקום אין שום ציוד או ריהוט והוא נשמר על ידי תושב המקום שפותח למבקרים. קשה להעלות על הדעת שמדובר בבית כנסת. אין כל סימן לעובדה זו במערה הטחובה והאפלה.
הצורפות, שהיתה בעבר מונופולין של הצורפים היהודים, עברה לידי אנשי המקום המוסלמים שרכשו את המקצוע מהיהודים. הם עובדים בחדרים קטנים ובאמצעים מיושנים. קשה להעלות על הדעת שזוהי תעשיית צורפות. אבל יוצאים משם תכשיטים שרוב עיצוביהם בֶּרבֶּרים.

כוך מגורים במלאח

================

יודאיקה

בזַגוֹרא יש כמה חנויות גדולות שקוראות לעצמן מוזיאונים (בדומה לכך יש בכל עיר במרוקו). חנויות אלה מתמחות בתצוגת פריטים שונים אותנטיים ואותנטיים כביכול. בעלי החנות מפתים אותך להיכנס למוזיאון, ומציגים בפניך פריטים בֶּרבֶּרים עתיקים והרבה מאד פריטים יהודיים עתיקים. הלב נחמץ כשרואים במקומות כאלה פריטים מדהימים כמו חנוכיות מיוחדות, כתוּבּות עבריות, קטעים מספרים כתובים עברית משובצים בתוך פריט, הרבה מגיני דוד בכל מקום. בעלי המקום מספרים תמיד שהם לקחו את זה מהמלאח. הדעת נותנת, חושב כל מבקר יהודי, שמקומם של פריטים כאלה הוא במוזיאון מתאים בארץ, ולא בחנות שכזאת. מתברר שזיוף פריטי יודאיקה היא אחת ההתמחויות המרוקאיות הידועות. שני זיופים ידועים במרוקו: מאובנים ופריטי יודאיקה. זוהי סחורה משובחת ועוברת לסוחר, בעיקר אם המבקר הוא יהודי ישראלי או יהודי אמריקאי עשיר. כל בעלי החנויות האלה מתפארים בחברים ומכרים שיש להם בישראל ובאמריקה ושרבים קונים אצלם. ועל זה כבר נאמר: פתי מאמין לכל דבר.

ח'מסה וח'מיסה

וכאן למדנו עוד שיעור חשוב: יש הבדל בין ח'מסה וח'מיסה. ח'מסה היא כף יד שמאל והיא של היהודים ומביאה מזל טוב. ח'מיסה מכונה גם "היד של פטמה" בתו של הנביא מוחמד. זוהי כף יד ימין והיא של המוסלמים. במשך השנים הטשטשו ההבדלים ולרוב רואים כף יד נייטרלית, שיכולה להיות גם יד שמאל וגם יד ימין. בעלי ה"מוזיאונים" מרבים להחזיק ח'מסות או ח'מיסות שמצוייר עליהן מגן דוד, וזה תמיד מ"כסף טהור".

זמן היהודים

יהודים כבר לא מתים במרוקו. גם לא נולדים בה. למעשה ההיסטוריה היהודית כאן תמה. 3,000 שנה של נוכחות יהודית באו לקצם. מאות הזקנים שנותרו בקזבלנקה, פאס או מראכש הם שומרי בתי הקברות. אלפי שנים הם הניעו פה את המסחר, הכלכלה, בנו ונטעו, כתבו ופירשו, חיברו שירים וניגנו, אהבו, חגגו, בכו וקוננו. היום החיים ממשיכים לגמרי בלעדיהם.

אני עובר בין יישובים וכפרים מטנג'יר ושפשאווין בצפון, עד זגורא ואלעיון בדרום. שום זכר לא נותר. איש לא זוכר את יהודיהן, אפילו בתי הקברות אבדו, יישובים קטנים שהיו כולם יהודים קרסו ונותרו מהם רק שרידי קירות על רקע הרים שגיאים ונהרות ציוריים. המלאח בדמנת קיים בחלקו, אך יושביו מעולם לא ראו יהודים ולא יודעים כלום עליהם. חמישים השנים מאז שהיישוב התרוקן הן מעבר לתוחלת החיים הממוצעת פה. רק בני שישים ומעלה אמורים לזכור משהו על זמן היהודים ואלה מעטים. תמיד יימצא איזה ילד או נהג מונית שיידע להוביל אותך לאיזה זקן שראה ושמע והיה חבר של או שכן של, ושיכול להצביע לך על מה שהיה פעם בית כנסת והיום הוא חנות מזכרות.

המעטים שחיים כאן, נוכחותם פרטית וחסרת כל משמעות היסטורית, הם משמשים כעין מוזיאון להציג את מרוקו שהיתה, שהאירה פנים ליהודיה. רובם שולחים את הילדים לחו"ל ונשארים להיאבק על בתי הקברות ומעט בתי הכנסת שנותרו, שהרי נכסי הקהילה עדיין מניבים פרי – תרומת ידם הנדיבה של הצאצאים שמכל ארצות תבל עוד עולים לרגל לקבר אבות. אפשר לומר שבמרוקו יהודים כבר לא מתים, אבל הקברנים עוד חיים וקוברים.

גבריאל בן שמחון, אסווירה, יום ד',  22 ביולי 2006

================

טַמַגרוּט Tamagrut

כ-15 ק"מ דרומית לזַגוֹרא נמצא הכפר טַמַגרוּט, המהווה מרכז דתי וחינוכי חשוב, שהשפעתו מורגשת באזור. הכפר בנוי ממספר קַצרים וקַצבּוֹת המחוברים יחדיו, כאשר במרכז הוויתו נמצאת הזאווִיה, שהיא מסדר דתי סגור (למעוניינים, גם בארץ יש זאווִיות, למשל בכפר כַּנה ובעכו) הזאוִויה של טַמַגרוּט נבנתה בזמן שלטון המֻראבִּטוּן במאה ה-11, שמהם יצא אחר כך הגרעין לשושלת החַסַנית. הזאוִויה הזאת הצליחה להשכין שלום בין השבטים בסהרה שנלחמו תדיר ביניהם. זהו מבנה מרשים בכפר שכולו בנוי בוץ. קירות המבנה מקושטים בקישוטים קֶרַמיים, הדלתות מצויירות בשלל צבעים והתקרה מיוחדת בסגנון מרוקאי טיפוסי. בתוך המבנה מצוי קבר גדול ובו טמונים סידי אַחמַד בן נַצר, שהיה תלמידו של עבדאללה בן חוסֵין, מורה שהיגר מעיראק, ובני משפחתו. תלמידיו של סידי אחמד בן נַצר הקימו את הכת הנַצרית.
צמוד לזאוִויה נמצאת החַ'זאנה (אוצר). זוהי ספרייה המכילה אוסף של טקסטים עתיקים, בעיקר דתיים, אבל לא רק. הם מתנאים בכתבי מתמטיקאים מוסלמים דגולים, בכתבי רופאים מוסלמים ידועים כגון אִבּן סינא ואפילו הרמב"ם, שנחשב אחד הגדולים בעיני האִסלאם, והיה תלמידם של גדולי הפילוסופים המוסלמים, למשל אלפַראבּי. הם מציגים כתבי בּוֹטַנאים מוסלמים, מדקדקים ומשוררים. זהו אוצר בלום של ספרים יקרי ערך המחזיק כ-6,000 ספרים. האוצֵר מספר כי היו בידיהם אלפים רבים יותר של ספרים, אבל עם הכיבוש הצרפתי בראשית המאה ה-20, הם קברו את הספרים והסתירום מחשש שהצרפתים יחרימו אותם, וכך ניזוקו אלפי ספרים. אחזקת החַ'זאנה אינה ממומנת על ידי השלטונות, והם נעזרים בתרומות. הכניסה ללא מוסלמים לתוך המבנה הקבר אסורה, אך לחַ'זאנה מותר ורצוי להיכנס.
לא רחוק מהזאוִויה נמצא אזור הקדרים. מלאכתם נעשית ברובה בידי נשים המאוגדות לקואופרטיב שמטרתו להעסיק את נשות הכפר. קואופרטיבים כאלה קיימים באזורים שונים במרוקו. הקרמיקה מרהיבת עין בצבעיה. כל הצבעים נעשים מחומרים טבעיים: הצהוב מזעפרן; החום מחינה; הירוק ממנטה; הכחול מאינדיגו. הצבע הבולט הוא הירוק, וכבר מרחוק רואים את שורת החנויות המוכרות את הקערות היפהפיות ושאר מוצרי הקרמיקה, הבולטים בצבעם הירוק על רקע קירות הבוץ של המבנים.

מַואסי, المواسي, Mawasi

מואסי

השם הוא שם כללי לשיטת עבוד חקלאי בחולות שיש בהם מים תת-קרקעיים (ראה אזור המַואסי בעזה). ליד הכפר הטֻוַרגי מֶרזוּגה יש חלקות גדולות מרוכזות העובדות בשיטת השקייה כזאת, ומשתרעות על פני דונמים רבים. בדרך אפשר לראות "שמורת" פרחי בר מדהימה, הניזונה ממי ביוב, ולחלוף על פני הפוּגארוֹת, שהן בארות שרשרת דרכן חפרו תעלה המובילה את מי התהום עד לחלקות המַואסי (ראה הפוּגארוֹת בערבה). בחלקות המַואסי תעלה מרכזית המובילה את המים לאורך כל החלקות. ממנה מתפצלות תעלות משנה, הנחסמות ונפתחות לפי הצורך באמצעות ערימת עפר. מדהים לראות את האינטנסיביות בגידולים, ואת המגוון העצום, החל מירקות עונה וכלה במטעי תמרים, הדרים ושאר פירות. הכל נעשה בעבודת יד של בני הכפר, גברים, נשים וילדים. לא הרחק מן הנאה קיים אגם מים גדול המשמש כעתודה.

מואסי

===========

הזמן חולף על פני הארץ הזאת בלי לשנות בה כלום. תוחלת החיים קצרה, הילודה רבה, המחזוריות לידה-מוות מהירה, הדורות מתחלפים בקצב מהיר בלי שיספיקו לשנות או להשתנות. מרוקו חבויה מהעולם, מסתתרת מהזמן, הכפרים והעיירות הקטנות שלה בהרי האטלס ובסהרה מסתתרים גם ממנה, מנותקים ומתנהלים מכוח מסורת, דורות ומנהגים מקדמת דנא. זהו עולם חם, חושני, ראשוני, פרימיטיבי, יצרי, פשוט, ילדותי, ערמומי, נאיבי. בכפרים האלה ממשיכים לכבס ליד הנהר, לייבש את הכביסה על הסלעים סביב, עולם של שמחה, פשטות, נאיביות, חן, פיוט, פנטזיה, אמונה, תקווה, עולם של מאגיה, עם אלוהים ומלאכים, שדים ומגרשי שדים. הכסף לא זמין, אי אפשר לצבור ולכן האדם חופשי לחיות בגן עדן. העולם שלו, הרוח, האוויר, השמש, השמים, הירח, הכוכבים, הטבע המכשף, שירים ולחנים, מסתובבים במדבר ובהרים, ריחות, טעמים, צבעים, אורות, גבר קשיש כורע על פסגת הר, מתבונן מולו במשך שעות, מביט בעצים שגדלים לו מול העיניים, מקשיב לקול המים והרוח.

גבריאל בן שמחון אסווירה, יום ד',  22 ביולי 2006

חלקות שעבר זמנן במואסי

========================

יש בעיית זהות במרוקו. כמדינה לאומית מודרנית היא מדינה חדשה-ישנה. בעשור האחרון יש התמודדות חדשה להתחבטות סביב נושא הזהות המרוקאית. היא שבה ועולה מצד הבֶּרבֶּרים.

נושא הבֶּרבֶּרים הוצנע במרוקו והוצנע גם ע"י החוקרים. בעשור האחרון, עולה במרוקו מחדש הסוגיה הבֶּרבֶּרית, בהקשר תרבותי בעיקר, אך לא נעדרות סוגיות פוליטיות. הסוגיה הבֶּרבֶּרית קיימת במגרב בכלל, למשל באלג'יריה. לא ברור האם הסוגיה תתפתח מעבר למה שהיא היום (שפה, שידורי טלוויזיה וכדומה). האוכלוסיה הבֶּרבֶּרית במרוקו היא בריכוזים מסורתיים- האטלס המרכזי, הרי הריף. בדור האחרון כתוצאה מתהליכי האורבניזציה, עולות הדרישות הבֶּרבֶּריות דווקא מתוך הערים. הזהות הבֶּרבֶּרית בכפרים היא חוויה תת הכרתית. כולם בֶּרבֶּרים ולכן אין תחושה של שינוי ורדיפה. ההיפך הוא נכון בערים, ויש בסיס לזהות פוליטיות. יש קולות בֶּרבֶּריים קיצוניים במרוקו שמדברים על כיוונים פוליטיים. יש זהות של תפוצה/זהות תפוצתית – הקבוצות הבֶּרבֶּריות שמתארגנות בצרפת הן קיצוניות הרבה יותר. אותן קבוצות של הפזורה הבֶּרבֶּרית התארגנו לקונגרס בֶּרבֶּרי עולמי. הם מעלים דרישות כמו הקמת מדינה בֶּרבֶּרית, טענות קשות נגד המשטרים במגרב שמדכאים את אותה הזהות הבֶּרבֶּרית. הבֶּרבֶּרים שבתפוצות רוצים להתנתק מהזהות המרוקאית. אלו קולות די רדיקליים. הסוגיה הבֶּרבֶּרית בכלל היא קרקע פורייה לכל המתעניינים בזהות לאומית, זיכרון קיבוצי ולאומיות. לאורך השנים ההגדרות של מיהו בֶּרבֶּרים באו מבחוץ. עתה, הבֶּרבֶּרים ניסו להגדיר לעצם מיהו בֶּרבֶּרים. ההגדרות מגיעות מבפנים.

הגורמים להתעוררות הבֶּרבֶּרית

מתקופת העצמאות, למשך 10 השנים שלאחר מכן, היתה תחושה שהלאומיות המרוקאית גברה על הבֶּרבֶּרים. הבֶּרבֶּרים דורשים פניה לעבר זהות לאומית רב תרבותית. היתה תחושת איום ורצון לשמר את תרבותם הלשונית והחברתית. התחושה היא שהמדינה נכשלה בסיפוק הצרכים התרבותיים.

הערבים והאסלאמִסטים מרגישים מאוימים מהדרישות האלה. הבֶּרבֶּרים נחשבים לאופוזיציה לאסלאמִסטים. הבֶּרבֶּרים חוששים מאימוץ הלכה אסלאמית צרופה, מיישום השריעה. הבֶּרבֶּרים נתפסים כיסוד אנטי-אסלאמי. השלטון מרגיש קרוע במרוקו. באלג'יריה המשטר והבֶּרבֶּרים הולכים יחד, אם כי הבֶּרבֶּרים מתעבים את המשטר. הקריטריון שמפריד בין הבֶּרבֶּרים לאחרים עפ"י הארגונים הבֶּרבֶּריים היא השפה (במציאות, יש יותר מכך). הבֶּרבֶּרים לא מזדהים עם האסלאמִסטים. יש טענה שבדרישה של הבֶּרבֶּרים יש יסודות שחותרים תחת הלאומיות המרוקאית. דווקא המלוכה החלה להכיר בדרישות התרבותיות הבֶּרבֶּריות. הבֶּרבֶּרים מכירים בבית המלוכה. החוקרים במערב מתעלמים מהנושא הבֶּרבֶּרי (עד לשנים האחרונות). המלוכה לא התעלמה. באוקטובר 2001, הקים מוחמד החמישי את המכון המלכותי לחקר האמזיג (Amazigh = עם חופשי, כך הבֶּרבֶּרים מכנים את עצמם). הוקם מבנה מרשים ברַבּאט. אמנם יש הכרה ב-2001, אך אין חקיקה. הבֶּרבֶּרים רוצים חקיקה! הכרה רשמית בשפתם כשפה רשמית במרוקו. הפעילים הבֶּרבֶּרים נוהגים בחכמה. הם משווקים את דרישותיהם במסגרת תרבותית. חמישית מהאוכלוסייה במרוקו (עפ"י דוח האו"ם) חיה על פחות מדולר ליום. המצב הזה שבו המצב הכלכלי הוא כל כך קשה, כל ניסיון לשנות את הזהות התרבותית עלול לערער את הזהות הפוליטית. ב-95 המלך חסן הוציא צו רשמי שהתיר לימוד בשפה הבֶּרבֶּרית בבתי הספר. ב-99 היתה סערה גדולה סביב תרגום הקוראן לבֶּרבֶּרית. החשש: ברגע שמתרגמים את הקוראן לשפה שבה מוסלמים מדברים (לא לתצרוכת חיצונית) – זו חתירה תחת אושיות האסלאם ואיבוד הקדושה. היה חשש מאיום גדול על האסלאם בשל התרחקות משפת הקוראן הקדושה המקורית.

באוגוסט 1997 התכנס הקונגרס העולמי של הבֶּרבֶּרים. אפשר לשייך אותו ואת דרישותיו ללאומיות אתנית: "יחידה של תושבים שיש לה מיתוסים וזיכרונות היסטוריים, אלמנטים של תרבות משותפת, סולידריות משותפת…". התנועה הבֶּרבֶּרית היא תנועה לשונית תרבותית, לפחות כרגע.

זהות ברברית?

קרדיטים:

גבריאל בן שמחון אסווירה, יום ד',  22 ביולי 2006

ערכים בויקיפדיה

הצלומים  המסומנים מויקיפדיה

יעקב אלפסי (אבויה)

 

השאר תגובה