מרוקו – מסע מקיף בעקבות הזמן ג

פרק ג

חליפות ותמורות (המאות ה-10 וה-11)

 1. פאטִמים ואֻמַיים

אִידָא זַאכּ דִּיף, עְטִיהּ סְלָאם וּמָא תְכּוּלְש אְלְכְּלָאם.

בבוא אורח לביקור, דרוש בשלומו ומעט בדיבור.

(כלומר: כאשר בא אורח לא רצוי אל תרבה בדברים, הוא יבין לבד שהוא לא רצוי)

פתגם השגור בפי יהודי מרוקו

 

לקראת סוף שושלת האִדריסים ששלטה בין השנים 789 – 974, החלה התערבות של שתי מעצמות שכנות בענייני מרוקו, בית אֻמַיָה שבספרד והפאטִמים, ששלטו בתוניסיה החל משנת 909 והחל משנת 969 השתלטו על מצרים, ארץ ישראל וסוריה וזנחו בתהליך איטי את תוניסיה, ובזה בא הקץ על שלטון בית אִדריס. שתי שושלות תקיפות אלה ניסו להשתלט על מרוקו. באותה עת הועתקו דרכי המסחר שבין הסודאן המערבי לבין המזרח הקרוב, משבילי השיירות בסהרה אל קווים קרובים יותר לחופי הים התיכון. מכיוון שהסודאן המערבי סיפק למוסלמים את הזהב הרב, שהיה במשך מאות בשנים יסוד לעליונות המשקית שלהם, דחף האינטרס הכלכלי את האֻמַיים ואת הפאטִמים להשתלט על מרוקו. הפאטִמים שלחו צבאות גדולים אל המַגרִבּ כדי לכונן שלטון ישיר, ואילו האֻמַיים השתמשו על פי רוב בנסיכים מקומיים שנשלטו על ידם, כגון הבֶּרבֶּרים משבטי מִגראוה ומֶכּנאסה והשושלת של בַּנוּ רֻסתֻם בעיר טאהֶרת. שלטון משלהם כוננו הח'ליפים האֻמַיים של קורדובה רק בחוף שממול גיברלטר, שם כבשו את העיר מֶליליה (927) ואת סֶאוּטה (931). אותן ערים שייכות עד היום למדינה הספרדית.

=================

הפאטִמים

ברבע האחרון של המאה התשיעית התגבשה ברחבי העולם המוסלמי התנועה האִסמעילית, תנועה שיעית קיצונית שביקשה לבנות חברה מוסלמית חליפית לחברה הסונית המסורתית. האִסמעילים הפיצו את תורתם באמצעות תועמלנים והקימו קבוצות חשאיות בכל רחבי העולם המוסלמי. בשנת 893 התחיל להתגבש בצפון אפריקה פלג נפרד של האִסמעילים. הם קראו לעצמם פאטִמים (כי ראו בעצמם צאצאים ישירים של עלי ושל פאטמה, בתו של מוחמד), הצליחו לרכז סביבם צבא של בני שבטים בֶּרבֶּרים מקומיים והקימו ממלכה פאטִמית במַגרִבּ. מרכזה של הממלכה היה בעיר קַירַואן שבתוניסיה, ובעיר הנמל שהקימו הפאטִמים בסמוך לה, מַהדִיה. המגמה של הפאטִמים היתה לכבוש את בגדאד, בירת הח'ליפות העַבּאסית, ולהשליט את תורתם בכל העולם המוסלמי. בשנת 969 עליה בידיו של האִמאם (שליט, מנהיג) הפאטִמי אַלמֻעִז לכבוש את מצרים לאחר הכנות מדוקדקות בראשות הוזיר היהודי שהתאסלם, יעקוּבּ אִבּן כִּלִס. מקץ שנה כבשו הפאטִמים גם את ארץ ישראל ואת דרום סוריה והקימו עיר בירה חדשה, את קהיר, ליד עיר הבירה הקודמת של מצרים, פֻסטאט. בנו של אַלמֻעִז, אַלעַזיז, המשיך במאמצים לגבש את הממלכה החדשה. הוא נטש את המַגרִבּ והתרכז במצרים, בארץ ישראל ובסוריה. מאמצים רבים במיוחד השקיע בפיתוח חיי המסחר והכלכלה של הממלכה. הממלכה הפאטִמית התקיימה במצרים עד לסוף המאה ה-12. היא נפלה טרף לידיו של המצביא הכורדי הסוני, צַלאח אַלדין, שעמד בראש הצבא הפאטמי בתור מפקד עליון, חיסל את האִמאם הפאטִמי האחרון והחזיר את מצרים אל חיק האסלאם הסוני.

=================

מֶכְּנָאס – مكناس – Meknès – וורסאי של מרוקו

מֶכְּנָאס היא  אחת מארבע הערים המלכותיות של מרוקו. העיר שוכנת בצפון-מערב מרוקו ונמצאת כ-130 ק"מ מעיר הבירה רַבַּאט, וכ-55 ק"מ מדרום מערב לפַאס. היא יושבת בגובה 522 מ' מעל פני הים, בעמק רחב אשר נמצא בשוליו הצפוניים של הרי האטלס התיכון ובצומת כבישים ומסילות ברזל. נתיבי האורך והרוחב של מרוקו עוברים דרכה: דרך הרוחב מרַבַּאט לתִלמסאן ודרך האורך מטַנְגִ'יר למַרַאכֶּש ולנאות המדבר של הסהרה. היא בנויה על שתי גדותיו של ואדי פוּקְרָנָה העשיר בנביעות ובמקורות מים שופעים.  מכנאס נוסדה במאה העשירית על-ידי שבט בֶּרְבֶּרִי מהרי הריף הידוע בשם מֶכְּנָאסה ואשר על שמו נקראה העיר. המֶדִינָה (העיר העתיקה) שוכנת על הגדה המערבית של הואדי, והעיר המזרחית על הגדה הצפון-מזרחית.

מֶכְּנָאס יושבת במרכז אזור חקלאי מסחרי ופורה המשתרע בעיקר ממערב לה. גדלים בו: זיתים, הדרים, ענבים וירקות, והשטח הררי ונרחב (ממזרח). תושביו עסוקים בגידולי מקנה ומשווקים: בהמות, עורות, צמר, שטיחים ואריגים מתוצרת בית. במֶכְּנָאס ישנה תעשייה זעירה ומגוונת העוסקת בעיבוד התוצרת החקלאית: מוצרי הלבשה, מוצרי עץ ומתכת, וכמה מפעלים מודרניים המייצרים חומרי בניין ושימורים . באזור מֶכּנאס יערות אלוני שעם שבהם מגדלים פטריות כמהין.

=============================

כמהין- טְרְפַאס (בערבית טֻרַף – מעדנים, מכונים גם ה"זהב השחור")

כמהין (שם מדעי: Tuber) הינה פטרייה אשר גדלה מתחת לאדמה ויוצאת לכיוון האור (מכאן שמה העברי, כמהין, כמהה לאור). היא נחשבת לפטרייה היקרה בעולם בשל טעמה המשובח והקושי הרב שבאיתורה בטבע, אך בעיקר בשל הקושי לגידול מלאכותי. הכמהין היא פטרייה שצומחת בין שורשיו של עץ האלון. העצים והפטרייה יוצרים ביניהם סימביוזה, שמשפיעה גם על טעמה. מבין זני הכמהין, נחשבות הפטריות השחורות, שגדלות בצרפת, והלבנות שגדלות באיטליה לטובות ביותר. הכמהין נדירות למדי ולא ניתן לגדלן בצורה מסחרית. מכיוון שהן קבורות באדמה, התפתחה תופעת "ציידי הכמהין", העושים שימוש בכלבים ובחזירים מאולפים, המתורגלים לזהות את ריח הפטרייה מעל פני האדמה. לכן הכינוי לפטרייה ה"זהב השחור", בגלל מחירה הגבוה. בכתבה שפורסמה ב-Ynet  נכתב שבמכירה פומבית שנערכה באיטליה, נמכרה פטריית כמהין ענקית, במשקל 1 ק"ג, במחיר שיא של 41 אלף דולר. לכמהין טעם חזק מאוד, ויש צורך בשבבים זעירים לקבלת טעם עז ועשיר. טעמן המדויק קשה לתיאור, אך ניתן לומר שהוא מזכיר אדמה לחה. בעניין הזה, צריך לנסות כדי להבין.

בישראל מוּכּרת פטרייה אחת ממשפחת הכמהין, המכונה "כמהת הנגב", בנגב המערבי, מין זה גדל בצמוד לשיח שמשון מדברי, הוא מהוה תחליף נחות לעומת הכמהין הצרפתיות או האיטלקיות, וניתן למצוא אותה בשווקים בעונה (בסביבות חודש מארס).

על אף מחירן הגבוה, כדאי לנסות ולקנות מעט כמהין ולבשל אותן. כמהין משתדכות מצוין למאכלים כמו מחית תפוחי אדמה, ביצים מקושקשות ופסטה. קמצוץ מהן יהפוך כל מנה למלכותית. בארץ לא ניתן לקנות כמהין טריות, ועל כן משתמשים בכמהין משומרות, או בשמן כמהין – שמן שבתוכו שרו פטריות כמהין שהעשירו את טעמו.

מתכון לא מסובך:

מחית תפוחי אדמה וכמהין: הכינו מחית תפוחי אדמה עשירה (פירה), עם הרבה חמאה. לפני ההגשה הוסיפו לה כמות קטנה של שמן כמהין, וערבבו היטב. אין לחמם את המחית לאחר הוספת השמן. אם יש, פזרו גזיזי כמהין מעל המחית והגישו מייד.

=========================

במחצית השנייה של המאה ה-11 נכנע שבט המֶכּנאסה לשושלת המֻרַאבּטוּן שכבשו את העיר. גרעינה העתיק הוא מצודה שבנו המֻראבִּטוּן במאה ה-11 ליד כמה כפרים של שבט הזֶנאטה. מסביב למצודה התפתחה העיר. העיר העתיקה מוקפת חומה המצטיינת ביפי מגדליה ושעריה. מרבית בנייניה מן המאות 18-16, בתוכם ארמון הסֻלטאן וכמה מסגדים נאים מן המאה ה-17 כשישב בה סֻלטאן מרוקו, מולאי אִִסמעיל. בימיו נהייתה מֶכּנאס לעיר הבירה של מרוקו ופארו אותה בבניינים רבים, שבזכותם כונתה "ורסאי של מרוקו". כבר בתחילת המאה ה-18 חדלה להיות בירה והחלה שוקעת, אך התפתחה שוב בקצב מהיר במאה ה-20.

מולאי איסמעיל

מֶכְּנָאס מזוהה יותר מכל עם הסֻלטאן העַלַווי מוחמד אִסמעיל אשר בזז את העיר והפך לשליט הכל יכול של מרוקו. אִסמעיל שלט במֶכּנאס במשך 55 שנה, בין השנים 1727-1672. הוא בנה חומה באורך 25 ק"מ סביב העיר ובה 20 שערים, שהמפואר שבהם נקרא בּאב אַלמַנצוּר. כן בנה גם חומה באורך 400 ק"מ עד בואך למַרַאכֶּש. אסמעיל היה מעריץ גדול של התרבות הצרפתית, ומתוך הערצה הקים את בירתו החדשה במֶכּנאס על פי הדוגמה הצרפתית בוורסאי. הסֻלטאן היה ידוע כמגדל סוסים מובחרים. אפשר עדיין לראות את אורוות הסוסים בעיר ולהתרשם מגודלן ומיופיין. נוסף לסוסים אהב גם מנעמים ונשים, ומספרים שהיו לו 500 נשים ואלפי פילגשים. הוא אף הגדיל לעשות ורצה להתחתן עם הנסיכה קונטי, בתו של לואי ה-14, אך האחרון שלח לו במקומה שני שעוני אורלוגין שיתענג עליהם. השעונים נמצאים כיום במאוזוליאום הנושא את שמו.

מספרים על הסֻלטאן מולאי אִסמעיל סיפורים רבים, ובמיוחד על אכזריותו. במסעותיו, לפני עלייתו על סוסו, היה מורה לעבד לכרוע על ארבע כדי שיקל עליו לעלות על גב סוסו. לאחר מכן היה שולח השליט את חרבו הארוכה ועורף את ראש העבד. כשנשאל למה הרג את העבד המסכן, ענה כי עליו לשמור על רמת מיומנות גבוהה בשימוש בחרב, כדי להיות מוכן תמיד לקרב.

מולאי אִסמעיל הכריז על מֶכְּנָאס כבירתו בשנת 1679. בניית העיר נעשתה בידי אסירים ופועלי כפייה. כן בנה את המלאח ליהודים וחומה סביב העיר ועוד חומה באורך 400 ק"מ עד העיר מַראכֶּש. איש לא הבין את פשר בניית החומה. והמתבדחים כינוה "חומת עיוורים להולכי רגל". סֻלטאן מולאי אִִסמעיל כתב בשעתו על האהבה הרבה שרוחשים תושבי מֶכּנאס לעירם, שלא יעזבוה לעולם, אך הוא עצמו עזב כשהאירופאים השתלטו על טַנג'יר, אַסילה ולַראש, שלוש ערי חוף בקצה הצפון-מערבי של מרוקו.

בתקופת שלטונו נחלש חוסנה של מרוקו וצבאה האדיר שכלל חיילים כושים (עבדים – עֻבַּיד) הובס. גם בתקופת הזהב שלו, הטיל מורא בשלטונו האנרכי ובחוקים פנימיים מכבידים שחוקק. ראשים רבים נערפו, ביניהם של ראשי שבטים, וכן גרם למותם של למעלה משלושים אלף חיילים כששלח אותם לקרבות חסרי תועלת. המוטו שלו היה  "יש להחזיק נתין כעכבר בסל קשור. אם יוּתר הקשר העכבר ימצא דרך לברוח". כלפי חוץ הרשים הסֻלטאן כאדריכל גדול בונה ערים, נמלים, קצבות, גשרים ודרכים. כדי להאדיר את שמו, בנה בניינים שנושאים את שמו, ולכן נודע בכינויו "הורדוס של מרוקו". שרידיהם נמצאים עד היום בעיר מֶכּנאס שבה בנה בצורה אובססיבית, אבל רוב המבנים שבנה התמוטטו כמגדל קלפים בסופות וברעידת אדמה עוד בימי חייו. וולטר האריס, סופר בריטי שחי במרוקו בסוף המאה ה-19, תיאר את העיר בספרו "מרוקו שהייתה" וכינה אותה "עיר המוות".

 אתרים במֶכְּנָאס:

אלמֶדינה (העיר העתיקה)

מעבר לבּאבּ אַלמַנצוּר שוכנת העיר העתיקה (אלמֶדינה). סמטאותיה צפופות, וכמו בכל מרוקו, גם כאן אפשר לראות שטיחים למכירה ובעלי מלאכה בעבודתם, למשל סורקי הצמר. ליד ערימות של צמר כבשים שזה עתה נגזז יושב הסורק ומנסה להפוך ערימות של תלתלים למשהו מוגדר. קוּבּת אלחַ'יאטין והמאוזוליאום של מולאי אִסמעיל נמצאים ממש בכניסה למדינה.

====================

אדריכלות עירונית במרוקו

המֶדִינָה – היא הגרעין העתיק והקדום של העיר, היא מוקפת חומה ובנויה מלבני טין ובחזית הקדמית בנויים מגדלים המיועדים לשמירה על העיר המוקפת חומה. בחומה ניתן להבחין בחורים המסודרים בגבהים שונים, ייעודם הוא לתקוע את העמודים שעליהם הציבו את הפיגומים לבנייה לגובה וגם לשיפוץ החומה בעת הצורך. ראש החומה בנוי שיניות או זיזים והשערים התאפיינו בסגנון בנייה ייחודי. שערים הראויים לציון מיוחד:

בָּאבּ אָגְנָאוּ (אניאו) במַרַאכֶּש: קשת פרסת הסוס שלו מודגשת כמה פעמים כמוטיב קישוטי וסביבן המסגרות המעוטרות באריחים.

בָּאבּ רִיסָאנִי: שער יוצא דופן ויפה במיוחד הוא שער הכניסה לעיר רִיסָאנִי בעמק התַפִילַאלְת. השער משולש, חלקו המרכזי מיועד לכלי רכב ומשני צידיו שערים קטנים להולכי רגל. הוא אינו בנוי בחומת העיר, אלא ניצב בנפרד. מרהיבת עין במיוחד היא מלאכת המחשבת של שיבוץ האריחים המזוגגים בכל גווני הקשת ובולט בהם הצבע הירוק והכחול.

=====================

* בַּאבּ אלמַנְצוּר: מעברה האחר של הדרך המחברת את המֶדִינָה אל העיר החדשה, מול כיכר אֶלְהָדִים, בולט היפה שבשערים, והוא בַּאבּ אלמַנְצוּר, הנקרא על שם הארכיטקט שבנה אותו. מספרים עליו שהיה נוצרי שהמיר את דתו, התאסלם והגיע לעמדת מפתח בחצרו של הסֻלטאן. הוא החל לבנות את השער בשנת 1697, ומשהתקרבה המלאכה לסיומה בא מוּלָאי אִסמעיל לצפות במעשה ידיו, בחן את השער ושאל את אלמַנְצוּר אם ביכולתו לבנות שער יפה ממנו. תשובתו ההחלטית "כן" של אלמַנְצוּר העלתה את חמתו של הסֻלטאן שבו במקום ערף את ראשו. את בניית השער סיים בנו של אלמנצור, מולאי עבדאללה, בשנת 1732. השער מעניין מבחינה ארכיטקטונית: זהו שער משולש, כלומר בעל שלוש כניסות, במרכזו נמצא השער הגדול, צורתו דמוית פרסת סוס והוא מעוטר באריחים מזוגגים, משובצים בצורת מעוינים. סביב הקשתות מסגרות אבן השוברות את הקו המעוגל. משני צידי השער המרכזי יש שני שערים נוספים הנתמכים על ידי עמודים.

* קוּבּת אלחַ'יאטין (כיפת החייטים): כשעוברים דרך בַּאבּ אלמַנְצוּר ומתקדמים מעט הלאה, עוברים דרך שער נוסף ומגיעים לכיכר גדולה. מימין לכיכר נמצא מבנה כיפתי הנקרא קוּבּת אלחַ'יאטין על שם עברו הרחוק. בימיו של מולאי אִסמעיל שימש המבנה המהודר בתור אולם לקבלת פניהם של נכבדים ושגרירים, לרבות שגריריו של לואי ה-14.

* המאוזוליאום של מולאי אִסמעיל: מולאי אִִסמעיל דאג להנצחת זכרו בעודו בחיים. הוא בנה לעצמו מבנה קבר ומסגד מפוארים. המבנה שופץ בשנות החמישים של המאה ה-20 בתמיכתו של המלך מוחמד החמישי. זהו אחד המסגדים הבודדים במרוקו שמותרת אליו הכניסה גם ללא מוסלמים. הכניסה דרך שער בעל שלוש קשתות, מוליכה למספר חצרות סגורות שריצפתן וקירותיהן מצופים באריחים מזוגגים. בחצר האחרונה, לפני הכניסה למסגד, נמצאת מזרקת הטהרה ושעון שמש המותקן על הקיר. בימי שישי, כאשר המונים ממלאים את המסגד, משמשות גם החצרות בתור מקום תפילה.

* כיכר אֶלְהַדִים (כיכר ההריסה): במקור היתה זו הפינה המערבית של המדינה (העיר העתיקה). מולאי אסמעיל הרס את בתיה במטרה ליצור דרך מרשימה ורחבה אל רובע הארמונות שלו. לכן נקראת הכיכר אלהַדים שפירושו: ההרס. הכיכר שופצה ועוצבה מחדש, כאשר בצידה הדרומי נבנה שוק מסורתי מקורה וססגוני שמוכרים בו תבלינים, ירקות פירות יבשים. בעיקר מושכים את העין הזיתים הכבושים המסודרים בפירמידות מרהיבות שהמוכרים, חלקם ילדים, בונים במיומנות גדולה. בחלקו העליון של השוק דוכני קדרים המעטרים את כלי החרס באצבעות ידיהם. במרכז הכיכר מזרקה וסביבה חונות הכרכרות. סמוך לכיכר נמצאת המדינה מוקפת החומה ובה קרוע לרווחה בּאב אַלמַנצוּר. הכיכר הזאת שימשה בעבר למפגש השנתי של שבט העִסאוויה, על שם הקדוש סידי עִסא. לאחר שהיו מקיימים את טקסיהם בכיכר היו יוצאים המשתתפים האחוזים בטרנס לפרוע בעוברים ושבים, ללא הבחנה בין מוסלמים ליהודים. בני השבט כונו חַריג'ים (השונים, החורגים) והם היו מכניסים את עצמם לאיבוד חושים בעזרת ריקוד עם תופים ומצילתיים, ומגיעים עד אובדן הכרה וזוב דם.

* בָּאבּ אלחַ'מִיס: אחד השערים היפים שבחומה. מודגשות בו המסגרות המרובעות שמעל לקשת ומעל לשערים הצדדיים יש שני מגדלים ובראשם זיזים.

* הְרִי אֶלסָוָואנִי: מכלול ענק של מחסנים ואסמי תבואה ששימש גם כאורוות הסוסים של הסֻלטאן העלווי מוּלָאי מוחמד אִסמעיל בן המאה ה-17, שם החזיק השליט מוּלָאי אסמעיל אלפי סוסים, הממעיטים אומדים בכ-13 אלף סוסים והמגזימים אומדים בלמעלה מ-25 אלף סוסים, בתנאים שהרבה בני אדם היו מאושרים לגור בהם.

* בריכת אַגְדַל: אגם מלאכותי מחופה אבן, בעומק של ארבעה מטרים. בעבר נשפך אליו ואדי בּוּ פֻקראן. בריכה זו שנבנתה ע"י מוּלָאי אסמעיל, שימשה מקום שעשועים ומאגר מים.

* הְרִי מַנְצוּר: מכלול של אסמים ואורוות, הממחיש את המגלומניה של מוּלָאי אִסמעיל. נמצא במרחק שני קילומטרים מבריכת אַגְדַל ובנוי משני מפלסים: מפלס תת קרקעי תחתון שנועד לאסמי תבואה ומפלס עליון, אשר שימש אורווה.

היהודים במֶכּנאס

הקהילה היהודית במֶכּנאס נזכרת בפירוש לראשונה אצל אברהם אבן עזרא, הפרשן והמלומד היהודי הספרדי שחי במאה ה-12, בתור אחת מהקהילות שסבלו מגזירות השמד של המֻוַחִדוּן בין השנים 1140-1138. אין ספק כי ראשיתה לפני הכיבוש הערבי, אך הידיעות עליה מועטות. בחצרו של מולאי אִסמעיל (1727-1672), שקבע את מֶכּנאס בתור בירתו, שימשו היהודים דניאל טולדנו, יוסף מאִמראן ואחרים בתפקידים בכירים וניהלו, בין היתר משא ומתן בשם מרוקו עם ארצות שונות באירופה. כן נתפרסמו משפחות אִבּן עטאר ובּירדוּגוֹ, שהעמידו תלמידי חכמים ורבנים מפורסמים. משה אִבּן עטאר חתם על חוזה השלום עם אנגליה (1721). במאה העשרים התבלט הרב יוסף מַשאש, שעלה לארץ והיה רב ראשי בחיפה. בשנות ה-50 של המאה ה-20 פעלו בעיר בתי ספר מטעם חברת "כל ישראל חברים" (אליאנס), "אוצר התורה", וחסידי לובאביץ'. בשנות השבעים כבר נסגרו מרבית אגודות הסעד והצדקה, הסניפים של ויצ"ו ושל הקונגרס היהודי העולמי שפעלו בעיר.

*  המְלָאח – הרובע היהודי החדש של מֶכְּנָאס: המְלָאח היהודי החדש הוא שכונה ייחודית ושונה מכל המְלָאחים. במְלָאח החדש, הרחובות רחבים, הבתים מרווחים וגדולים, להבדיל מהמְלָאח הישן הצפוף. כאן נמצא בית הספר "תלמוד תורה" ובית כנסת. בשיא הדרו הכיל המְלָאח כ-30 אלף יהודים. בהם רבי חיים אִבּן עטאר, הפייטן רבי דוד אִבּן חֻסין, רבי רפאל ברוך טולדנו, הרבנים לבית משפחת מַשאש, והרבנים לבית משפחת בּירדוּגוֹ ומשפחת חַליוה. מֶכְּנָאס היתה ידועה בתור "ירושלים הקטנה" של יהדות מרוקו, כמרכז להפצת תורה וחינוך יהודי, והתקיימו בה ישיבות ידועות.

=======================

המְלָאח היהודי

 הוא רובע היהודים. המְלָאח נבנה בדרך כלל מחוץ לאזורי המגורים והמסחר של המוסלמים, בתוך חומותיה של העיר המוסלמית המֶדִינָה. הוא מוקף חומה ובה שער שנפתח בבוקר ונסגר בערב. היו מְלָאחים שלהם היו מספר שערים, למשל ערים ועיירות שלהן היו שערים נוספים הפונים לעבר הים או לנהר. התבדלות זו נגזרה על היהודים מטעם השלטונות, מחשש שמא יפגעו בהם המוסלמים. השטח שהוקצה למְלָאח היה תמיד קטן מלהכיל את הריבוי הטבעי והבתים היו בני שניים או שלושה מפלסים, הם נבנו סביב חצר, ובכל בית גרו כמה משפחות. בור המים, הגג, השירותים והחצר היו משותפים לכולם ואף נקבעו ימים לכביסה בתורנות ותקנות לשימוש בבור המים. כל מוסדות הקהילה, בתי הספר, בתי הכנסת, וכן בתי המלאכה, המסחר והאומנות התרכזו בתוך תחומי המְלָאח וסיפקו את צרכי הקהילה.

===================

 2. המֻראבִּטוּן

תקופה חדשה בתולדות המַגרִבּ החלה עם התפשטות המֻראבִּטוּן החל מהמחצית השנייה של המאה ה-11. מייסדי מלכות המֻראבִּטוּן היו בני שבטי הצֶנהאג'ה (צאצאיהם, המתגוררים עד היום במרחבי הסהרה, נקראים טוּאַרֶג). ייסוד מלכותם קשור בתנועה דתית. עבדאללה בן יַסין, תיאולוג מוסלמי מן העיר נְפיס שבצפון-מזרח מרוקו, הוזמן על ידי ראש שבט של אחד ממטות הצֶנהאג'ה לשמש להם מורה דת, כדי להעמיק בקרב בני השבט את התודעה המוסלמית ולחנכם לקיים את המצוות. על אי בנהר סנגאל התחתון יסד עבדאללה מנזר מבוצר (רִבּאט בערבית, ומכאן שם יושביו, מֻראבִּטוּן, שהיה לשמה של התנועה כולה). כדרכם של ישובי הרִבּאטים בכל מקום הפיצו גם אנשי עבדאללה בן יַסין את האסלאם בכוח הסיף. הם הטילו את מרותם על שבטי הצֶנהאג'ה, וניצחונותיהם משכו אליהם רבים אחרים.

במהלך התפשטותם כבשו את כל ארצות צפון-מערב אפריקה ושלטו גם במבואות ארץ הזהב (היום גאנה) שממנה בא בימי הביניים רוב הזהב של כל הארצות שבאגן הים התיכון. אחד ההישגים החשובים של המֻראבִּטוּן היה כיבוש סִגִ'למאסה, התחנה הראשית של שיירות הזהב בדרכן ממערב אפריקה אל המזרח הקרוב וארצות הים התיכון.  את הפיקוד קיבל שר צבא מעולה ומושל מוכשר, יוּסֻף בן תאשפין. הוא המשיך את מסעי הכיבושים ופרש את שלטונו על כל צפון-מערב אפריקה, עד העיר אלג'יר, שנכבשה בשנת 1082. הוא שיסד את העיר מראכֶּש, בתור בירת ממלכתו. לאחר מכן הגיעה אליו הקריאה לעזרה מן האמירויות המוסלמיות שבאנדלוס (ספרד), שנלחצו על ידי אלפונסו הששי מלך קסטיליה, אשר כבש ב-1085 את העיר טולדו מידיהם. יוּסֻף עבר את מצר גיברלטר והנחיל בקרב זִלאקה (1086) תבוסה מוחצת למלך אלפונסו. לאחר מכן סיפח למלכותו כמעט את כל האמירויות המוסלמיות שבספרד, בזו אחר זו. בעת מותו (1079) השתרעה ממלכת המֻראבִּטוּן ממבואות גאנה עד הנהר אברו שעל יד טולדו, וממרכז אלגי'ריה עד האוקיינוס האטלנטי.

יוצאי חלציו לא הצליחו לקיים את המלכות הגדולה זמן רב. הסיבה הראשית של כישלונם היתה, לדעת רוב החוקרים, ההתרופפות המוסרית: כאשר החלו המֻראבִּטוּן את מסעי הכיבוש שלהם, היו נוודים אמיצי לב ואנשי מדבר מסתפקים במועט, אך משבאו במגע עם הציוויליזציה המעודנת של ספרד המוסלמית, איבדו חיש מהר את הרוח המלחמתית ואף את הנאמנות לעקרונות האסלאם הקפדניים, שבהם דגלו בראשונה. תחילה נטו להחמיר ביחסם אל הנתינים הלא-מוסלמים, אבל אחר כך נעשו מתונים יותר. כאשר קמה בהרי האטלס תנועת המֻוַחִדוּן הקנאים, התפוררה ממלכת המֻראבִּטוּן במהרה. בשנת 1146 כבשו המֻוַחִדוּן את מראכֶּש, ואחרון השליטים של המֻראבִּטוּן נהרג. בשנת 1148 הקיץ הקץ גם על שלטונם בספרד. פעלם ההיסטורי החשוב ביותר היה ההישג שהשיגו בספרד: בהתערבותם התקיפה עכבו את הרֶקוֹנקיסטה (הכיבוש מחדש של הנוצרים בספרד) והאריכו את אחיזת האסלאם בספרד לתקופה ממושכת.

היהודים לא סבלו במיוחד מהשתלטות המֻראבִּטוּן. בימי יוּסֻף בן תאשפין שלמו את הגִ'זיה (מס הגולגולת), וב-1071 גבה יוּסֻף מהיהודים תשלום מיוחד של מאה אלף דינרים. באותה תקופה עברו יהודים רבים לספרד. על היהודים נאסר לשבת במַראכֶּש אבל התירו ליהודים בודדים, שהתמנו לתפקידים בכירים, לשבת בה.

מַרַאכֶּש – مراكش – Marrakesh

מַרַאכֶּש, "העיר האדומה", על שם בתיה הצבועים אדום, היא כרך גדול בלבו של מישור חָאוּז לרגלי הרי האטלס הגבוה, עיר מדברית בדרום-מערב מרוקו. רוב תושבי העיר הם ממוצא בֶּרְבֶּרִי. מקור לשם העיר הוא מהשפה הבֶּרְבֶּרִית המורכב משתי מילים mur  akuch שפירושן עיר האלוהים. היא היפה מבין ארבע ערי המלוכה במרוקו (פַאס, מֶכְּנָאס, מַרַאכֶּש ורַבָּאט) ונוסדה ע"י הסֻלטאן יוּסֻף אִבְּן תַאשְפין משושלת המֻרַאבִּיטוּן, בשנת 1062. היא מרכז הסחר בין אפריקה השחורה לערי החוף של האוקיינוס האטלנטי. מי שמגיע למַראכֶּש שבמרוקו חש כאילו הוא בעולם אחר – עולם של סמטאות צרות, משביעי נחשים, מלונות פאר וגנים אנדלוסיים מוצלים ויפהפיים.
המֶדִינָה, גרעינה העתיק של העיר, תופסת את חלקה המזרחי, והיא מוקפת חומה ובה שערים מפוארים שנשתמרו היטב. במרכזה כיכר השוק הגדולה גַ'אמְעָה אֶלפְנָא – אסופת המתים או גַ'אמְע אֶלפְנָא – מסגד החיסול, ובחלקה הדרום-מזרחי נמצא המְלָאח היהודי. ממערב לעיר העתיקה נבנה בשנת 1913 רובע חדש בסגנון אירופי, הוא העיר החדשה (גיליס), ובו שדרות רחבות, רובעי מגורים וגנים ציבוריים. היום, כבעבר, מַראכֶּש היא המרכז המסחרי והמנהלי של דרום מרוקו, ולכן היא מכונה גם בשם "פנינת הדרום". יש כאן שווקים רבים, מופעי רחוב, בתי מלון מפוארים וקזינו, צבעים, טעמים, ריחות, החגיגה אף פעם לא נגמרת. העיר בעלת כמיליון וחצי תושבים, מוכרת גם כ"פריז של מרוקו", ווינסטון צ'רצ'יל אף כינה אותה "אהובתי". לקבוצות קטנות מומלץ ללון בעיר העתיקה, כמה שיותר קרוב לג'אמְעה אַלפְנא, כך שכל ערב תהיו קרובים לחגיגה הלילית של אומני הכיכר ולשוק הצמוד אליה. במַראכֶּש רצוי להתנייע בעיקר בעזרת הפְּטי טקסי, (המונית הקטנה) שצבעה בז', וכמובן הרבה הליכה ברגל.

תולדות

מַראכֶּש היתה במקורה מחנה או שוק שבנה אַבּוּ בַּכּר, מנהיגם של שבט הצִנהאג'ה, בֶּרבֶּרים שמקורם בסהרה. תאוותו לזהב הניעה אותו לערוך מסעות כיבושים בדרום הסהרה במאה ה-11. לימים הוא בנה בה מצודה שנשאה את השם קַצר אַַלחַג'ר (מצודת האבנים). שרידיה נחשפו במהלך החפירות שנערכו מצפונית למסגד הכֻּתוּבִּיה. מחנה האהלים שבו גר השבט הוקף במשוכות גבוהות של ענפי שיזף קוצניים (ואפשר לראות משוכות כאלה עד היום בכל רחבי מרוקו). כאשר יצא אַבּוּ בַּכּר לסהרה לדכא שבט מורד במַוּריטניה, מינה את בן דודו, יוּסֻף אִבּן תאשפין, להיות מפקד המחנה וגם הפקיד בידיו את אשתו אהובתו. לא עבר זמן ואַבּוּ בַּכּר הבין איזו טעות מרה עשה כש"השאיר את החתול לשמור על השמנת". עם הזמן צבר יוּסֻף אִבְּן תַאשְפין כוח, בנה מסגד גדול, מערכת תעלות תת-קרקעית (החַטארה) שאליה התנקזו המים מן האטלס הגבוה וגם הקים מבני קבע למגורים – דברים ששינו את אורח החיים של שבט צִנהאג'ה. עד שחזר אַבּוּ בַּכּר, בשנת 1072, הוא מצא את בן דודו מבוסס היטב ולא היה לאל ידו לעשות. אִבּן תאשפין ביסס את שלטונו, כבש שטחים רבים, ביניהם את פֶאס, וגם "כבש" את אשת אַבּוּ בַּכּר. יוּסֻף אִבּן תאשפין הבין שעליו לרעות גם בשדות אחרים ובשנת 1085 יצא לאנדלוסיה להילחם בנוצרים שצרו על טולדו המוסלמית וחזר מנצח. בשנת 1090 יצא שוב לספרד כדי לספח את האמירויות המוסלמיות גרנדה ומלגה לאימפריה של המֻראבִּטוּן, שהוא נמנה עליהם. בנו, עלי, המשיך באותה עת לבנות את העיר בעזרת אומנים אנדלוסיים והקים את מעגל חומותיה הראשון, שחלקו שרד עד היום. בתוך החומות בנה מסגד, ארמון, מרחצאות ושערים. תקופה זו סימנה את תחילת ההתמזגות של שתי התרבויות, הבֶּרבֶּרית המדברית והאַנדַלוּסית העירונית. מַראכֶּש הפכה בהדרגה למרכז למלומדים, אומנים, יצרני טקסטיל ובורסקאים. בשנת 1106 מת יוּסֻף אִבּן תשאפין בגיל 100 שנה. עלי בנו, שאת בחרותו בילה באנדלוסיה ומעולם לא התנסה בחיי המדבר, ירש את אביו. בימיו חלחלו סממני התרבות האנדלוסית אל יסודות האימפריה המֻראבִּטית, דבר שהביא לתחילת שקיעתה. את מקום המֻראבִּטון תפסו המֻוַחִדוּן – כת קיצונית מוסלמית. ב-1130 הגיחו בני שבט מַצמוּדה ממאחזם בטין-מאל שבאטלס הגבוה, ותחת הנהגתו של עבדאללה אבן טוּמארט תקפו את מַראכֶּש. עַבּד אַלמוּמין, תלמידו של אִבּן טוּמארט, הנהיג את ההתקפה השנייה ב-1147. המֻוַחִדוּן בזזו ושדדו את מַראכֶּש במשך שלושה ימים, וגם טבחו את רוב תושביה, כולל היהודים. עַבּד אַלמוּמין הרס את כל מה שבנו קודמיו, אך תוך ימים התעשת והחל לבנות את העיר מחדש: יישב אותה בבני שבטים בֶּרבֶּרים, התחיל לבנות את מסגד כֻּתוּבּיה והכריז על מַראכֶּש כבירתו. נכדו, יעקוּבּ אַלמַנצוּר, "הכובש" שכונה גם "סֻלטאן השלום",  הרחיב את העיר ובנה בה בנייני ציבור. הוא היה זה שהשלים את בניין מסגד הכֻּתוּבּיה.

זאת היתה תקופת גדולתה של מַראכֶּש. משוררים, פילוסופים ושאר מלומדים באו לחיות בה. מַראכֶּש היתה בירת המֻוַחִדוּן עד לנפילתם בשנת 1269 מידי השושלת החדשה שתפסה את השלטון, בַּנוּ מַרין, שהעתיקה את הבירה לפאס, ומַראכֶּש איבדה את הבכורה. במשך 300 שנים בערך החזיקה פאס בבכורה. במשך הזמן הזה ידעה העיר תקופה קשה, שבה גם הפורטוגלים, בשנת 1515, ניסו לכבוש אותה, אך לשווא. בשנים שלאחר מכן היה באזור רעב, שצמצם את הפעילות בעיר וסביבותיה לרמה הנמוכה ביותר, דבר שהשפיע על מעמדה. כך היה עד ששושלת בַּנוּ סַעַד השתלטו על ערי החוף וחזרו להכריז על מַראכֶּש כעל בירתם בשנת 1521. הסֻלטאן הבולט בשושלת זו של הסַעַדים היה אַחמַד אַלמַנצוּר אַלדַהבּי (1602-1578). בשנת 1378 ניהל קרב מכריע נגד הפורטוגלים שיצאו למסע צלב לחיסול האחיזה המוסלמית. בקרב, שכינוהו "קרב שלושת המלכים", בקַצר אַלכַּבּיר שבפורטוגל, הביס אַלמַנצוּר את הפורטוגלים תבוסה מוחצת, וגם מלכם נהרג בקרב. כתוצאה מהישג זה עלה לשלטון, סחר בעבדים ובסוכר עם האנגלים, הספרדים והאיטלקים. הוא השתלט על דרך הסהרה לטימבוקטו, מרכז הסחר של אפריקה, והחרים את כל הזהב שנסחר בה. זה מקור כינויו אַלדַהבּי (המוזהב). הוא שיקם את מַראכֶּש והקים בה שורה של מבנים מפוארים, בהם את ארמון אַלבּאדי ומדרסת אַבּוּ יוּסֻף. הוא הקים בית מכס עבור הקהילה הנוצרית, שקמה בימיו במַראכַּש, וגם את המלאח עבור היהודים, שלהם קרא לחזור ולהתיישב במַראכֶּש. זאת היתה תקופת פריחה למראכֶּש, תקופה שקיבלה את הכינוי "מלכות השַריפים". יורשיהם של הסַעַדים במאה ה-17 היו העַלאוים, שקבעו את בירתם במֶכּנאס. מוּלאי אִסמעיל, הבולט שבהם, הרס את ארמון אַלבּאדי כדי להשתמש בחומרי הבנייה שלו כדי לבנות את בירתו במֶכּנאס. אבל יורשו, סידי מוחמד בן עבדאללה, הפנה משאבים לבניית העיר מחדש, לשיקום החומות, לשיפוץ הקַצבּה, להקמת ארמונות ומסגדים בעיר ולנטיעת גנים, ובהם גני המַנארה. במאה ה-19 שלטו בעיר מולאי אלחַסַן (1894-1873), שהוכתר בה לסֻלטאן, ומולאי עַבּד אַלעַזיז (1907-1897), שבימיו נבנה ארמון אַלבַּאהִיה. בימיו של מולאי חַסַן, החל משנת 1893, עלו לגדולה באזור מַראכֶּש משפחת תוּהַמי אַלגַלאוי, שהיתה מנהיגת שבטים אשר שלטו במעבר ממַראכֶּש לעמק הדַדֶס ולדַדַה. בשנה זו חזר מולאי חַסַן מקרב קשה, קרב החַרקה (השרפה) באזור תַפילַלת . שני האחים השולטים ממשפחת אַלגַלאוי עזרו למלך ולצבאו, שהיו תקועים בשלג בין ההרים, לצאת בשלום, סיפקו לו ולחייליו אוכל ומחסה ושיקמו אותם. תמורת האירוח הזה העניק מולאי חַסַן לבני גַלאוי את כל השטח שבין הרי האטלס הגבוהים ועד למדבר הסהרה, וגם צייד אותם בנשק חדיש, כולל תותח. הם מינו עצמם לפּאשות של אזור הדרום ומַראכֶּש. הצרפתים היו מרוצים מההסדר וציידו אותם בנשק נוסף, תמורת שיתוף פעולה במלחמת העולם הראשונה. רק תחת שלטון החסות הצרפתי

(1956-1912), חזר הצבע ללחייה של מַראכֶּש. הצרפתים בנו את העיר החדשה, לַה ויל נוּבֶל (La Ville Nouvelle, או כפי שהם קוראים לה גֶליז Gueliz). במקביל לעיר החדשה, וגם העיר העתיקה ניעורה לחיים חדשים. בין 1918 ל-1956 משל בעיר תחת חסות הצרפתים הפאשה תוּהַמי אַלגַלאוי, שהיה אחרון השושלת שלו. הוא היה פיקח ומתוחכם וחבר אישי של וינסטון צ'רצ'יל. בתקופתו שימשה מַרַאכֶּש מרכז שלטוני, בתמיכתו של מלך מרוקו. הוא ניהל אורח חיים נהנתני ביותר ורבים היו חבריו האירופיים שלקחו חלק במסיבות הפרועות שערך, שכללו מין מכל הסוגים, סמים ומתנות יקרות. היה ידוע מאוד באכזריותו, וכשמת, בשנת 1956, התקהל סביב ארמונו המון עצום, התפרע, הרס, השחית ובזז, וגם חיסל את כל אנשיו. לאחר העצמאות, קבלה מַראכֶּש תאוצה פיתוח במסחר ובתיירות, והפכה לעיר החשובה השנייה בגודלה לאחר קזבלנקה.

==================

קרנבל, תיאטרון וקרקס

מרוקו היא אין-סופית בגודלה ובעושרה, מהממת ביופיה ונופיה, ממראות  אלף לילה ולילה במראכֶּש, כפרי הבֶּרבֶּרים והרי האטלס, עד החזיונות המכשפים של הדיונות בסהרה, מסתרי המדינה של פאס ונופי הקסמים של הדרום, עמק הדרעא והזיז. מרוקו היא מסתורית, אקזוטית, מפחידה, מצחיקה, מלאת מתח, דרמה, גוזמה ופיוט. פזוליני צילם פה סרטו "אדיפוס המלך", כדי לעצב עולם מיתולוגי בן זמן לא ידוע. סרטו "אלף לילה ולילה" הוא פה מציאות בכל שוק של יום חמישי. ברטולוצ'י צילם פה את "השמים מחכים מעל", אורסון ולס את "אותלו", סקרוסזה את "פיתויו האחרון של ישו", היצ'קוק את "האיש שידע יותר מדי".

ארץ חמה, יצרית, חושנית, מפחידה, מפתיעה, לא צפויה, לא שופעת מוזיאונים, אבל היא עצמה מוזיאון חי של רוח וחומר. הצורות העזות של נופים ותמונות הטבע, ההרים הנישאים, המדבריות המכושפים והעמקים הירוקים בתוכם, הקצבות, קול שקשוק המים במזרקות, בנהרות, ביובלים, בתעלות, הריחות, התבלינים, הטעמים, אמנות הבנייה, הגילוף בעץ ובגבס, אומנות הלבוש והתכשיט, הצבעים העזים והנופים האירוטיים, עושים אותה לשילוב של נוף מסעיר ומוזיאון של תרבות הזויה. במרוקו כל כלי שימושי, החל בשטיח וכלה בצמיד, כוס תה מוזהב או קומקום נחושת הם אובייקט אמנות, המרדעת התלויה בחנות החמר היא פסל של פופ ארט. כך הדלת העתיקה, ארגז הבגדים המגולף או החרב המשובצת, החנות לממכר שטיחים וכלי בית נראית כבית נכות. הסיפור שבעל פה מלווה בנגינת גמברי הוא יצירת ספרות ותיאטרון.

המוזיקה האותנטית היא כמובן אוצר בתולי ובלתי נדלה. ג'אמעה אלפנא במראכֶּש, על האקרובטים שלו, יורקי האש, עוקרי השיניים, מגידי העתידות, מוכרי הרפואות, כותבי הקמיעות, המספרים והזמרים ומרקידי הנחשים, הוא קרנבל, תיאטרון וקרקס. האיש שעומד ומנגן על גמברי בן מיתר אחד ומרתק המוני צופים הוא תזמורת פילהרמונית. הנישואין והאירוסין, החתונה וההלוויה, הלידה והמוות הם אופרה מרתונית, המשתרעת על שבועות וחודשים.

גבריאל בן שמחון, אסווירה, יום ד',  22 ביולי 2006

=================

אתרים במַרַאכֶּש:

המֶדינה (העיר העתיקה)

המֶדינה היא כולה שוק ציורי אחד גדול. כמו כל מֶדינה, סמטאותיה צפופות ומתפתלות, המון רב גודש אותן בתורו אחרי קניות, ובחנויות הקטנות ובכוכים האפלים יושבים המוכרים והאומנים ועושים את מלאכתם בצפיפות, ברעש ובאפילה: חרשי עץ, צבעי עורות, מסגרים, צורפים, חייטים, מוכרי מזון. צבעוני, צפוף ותוסס. היציאה ממנה מובילה ישר אל גַ'מאעה אַלפְנא, כיכר השוק. במֶדינה אפשר להתרשם מבגדיהם של המרוקאים. הם מקפידים לשמר את המסורת ולובשים את הלבוש המרוקאי המסורתי. רוב התושבים לבושים בבגדים המסורתיים: הנשים לובשות גְ'לאבות צבעוניות, ועוטות צעיפים לראשן. הגברים חלקם לובשים גם הם את הגְ'לאבה המסורתית ואת נעלי העור הנראות כמו נעלי בית. הגְ'לאבה היא לבוש יפה, ולנשים הוא מחמיא מאד. הנשים נראות מאד נשיות ויפות עם הגְ'לאבות והצעיפים. לצד הגְ'לאבה לובשים גם את הקַפטאן, שהוא ללא הקפישון ההכרחי בגְ'לאבה. למרות הלבוש השמרני הנשים בערים מאוד פתוחות ומשוחררות בהתנהגותן, מדברות באופן חופשי עם גברים ועם זרים, וגם עובדות בעבודות מתקדמות, נוהגות ברכב, וכמעט לכל אחת, כמו כמעט לכל אחד בערים, יש טלפון נייד. בהרי האטלס התושבים הרבה יותר שמרנים. הנשים מתעטפות בשתי ידיעות בד גדולות המכסות את כל כולן ומשאירות רק את העיניים חשופות, אינן מדברות עם זרים, אינן הולכות עם גברים, וגם טלפון נייד הס מלהזכיר.

* חומת מַראכֶּש: החומה נבנתה ב-1127 על ידי עַלי אִבּן יוּסֻף משושלת המֻראבִּטוּן ואורכה המקורי היה 12 ק"מ. התחילו בבנייתה רק לאחר התייעצות עם האסטרולוגים אשר קבעו את היום והשעה המתאימים ביותר על פי מצב הכוכבים. בחומה כ-16 שערים. הידועים שבהם הם: באב אלגְ'דיד – השער החדש, באב אלח'מיס – השער החמישי, באב אלעַמר – שער החיים,

* גַ'מְאעָה אֶלפְנָא: פירוש השם בתרגום חופשי: "אסופת המתים" או "אסופת האבודים". קוראים לכיכר גם גַ'אמְע אֶלפְנָא – מסגד החיסול. בעבר היו מוציאים בה להורג נידונים למוות ומציגים בה את ראשיהם הערופים.

אין מילים לתאר את כיכר גַ'מאעה אַלפְנא, שמה יצא בעולם כולו, והיא משקפת יותר מכל את אמנות הרחוב במיטבה. מאות מוזיקאים, נגנים, מאלפי קופים ונחשים, מספרי סיפורים, דוכני תפוזים טריים ושוק אוכל, שמביא את הבשורה שכל המטבחים יצאו לרגע מהבתים, כדי להגיש תבשילים במחיר של עד שני דולר לארוחה משביעה.
הכיכר הגדולה, הבנוייה בצורת האות ר' היא לב לבה של מַראכֶּש, וממנה יוצאים אל מבוכי השווקים ואל גילדות בעלי המלאכה. בתקופת החסות הצרפתית נערכו בה עצרות והפגנות, אשר חלקן הובילו למהומות קשות. ניסיון של השלטונות לסגור חלק של הכיכר ולהפכו לשוק מקורה לא עלו יפה. סביב הכיכר ובקרבתה נמצאים בתי מלון זולים רבים, וכדאי לשכור שם חדר ולהיות סמוך למרכז ההתרחשויות.

בשעות הבוקר הכיכר שקטה יחסית והיא מהווה מעין שוק. יש בה מעגל גדול של דוכנים לסחיטת מיץ תפוזים, ודוכנים למכירת תמרים ושאר פירות יבשים. בשולי הכיכר יושבות רוכלות ומוכרות כובעים סרוגים. המופעים העושים את הכיכר לשם דבר מתחילים בעיקרם רק בשעות הערב המאוחרות, כשהכיכר מוארת ברובה. אז נפתחים החיים הסואנים באמת. במרכז הכיכר אוסף של מסעדות עממיות, דוכנים דוכנים המכינים שפודים, אורז, צ'יפס וסלטים. ליד כל דוכן שולחנות ארוכים ופשוטים שלצידם ספסלים ארוכים. כל בעל דוכן אוכל מושך את התיירים לצדו בהבטחות תפריטים, אבל למעשה כולם מכינים בדיוק אותם מאכלים, וגם המחירים זהים. סביב מרכז המסעדות עומדות עגלות המיץ והפירות היבשים. במעגל החיצוני יותר, בפינות שהתאורה בהם די קלושה, מתרחשים המופעים, או כמו שהם קוראים לזה: הספקטקל. השקטים יחסית הם הקוראות בקלפים, המנחשות את העתיד. הן יושבות וכמעט אין התקהלות על ידן. שקטים יחסית הם גם הדוכנים של רופאי האליל, עוקרי השיניים, ושאר מרפאים. אבל מופעי הלוליינות, הלהטוטנים והאקרובטים, משביעי הנחשים, הנגנים והרקדנים – זה כבר עניין אחר. סביבם מתקהל מעגל צפוף של צופים. רובם מקומיים, הנהנים מכל להטוט ומכל בדיחה ומרבים בקריאות שמחה ועידוד. המעגלים כל כך צפופים עד שאין כמעט אפשרות להגיע ולראות משהו.
כל המבקרים מספרים בשבחה של הכיכר המיוחדת הזאת, ועד כמה הם מוקסמים ממנה. אבל הכיכר הזאת מפיצה סביבה גם אווירה של עוינות ואפילו של אלימות ותוקפנות. אוספי התרומות של מופעי הלוליינות ניגשים אל התיירים, בעיקר אם הם בודדים ולא בקבוצות, ותובעים מהם כסף על "הספקטקל". אל הקהל המקומי אינם ניגשים, אלא רק אל התיירים. התביעה היא כמעט אלימה, וגם רואים מקרים של כמעט אלימות נגד תיירים. אז יש גם פנים כאלה לכיכר המופלאה הזאת.

============

סיפור הכיכר

תחילתו של המקום היתה כאשר הסֻלטאן יוּסֻף בְּן תַאשְפין הקים מחוץ לעיר מסגד בתוך רחבה גדולה. ממרכז היישוב החדש ועד רחבת המסגד הוא הקים שתי חומות מקבילות ולאורכן העמיד את חייליו מצוידים באלות ושוטים. כל שבוי "כופר", קרי, לא מוסלמי, היה עושה את המסלול בריצה מהירה בין שתי שורות החיילים שהצליפו בו ללא רחם תוך כדי שהם צועקים את המילה : "מַרְכּוש" – לך מהר (או: רוץ מהר – בשפה הבֶּרְבֶּרִית) עד הגיעו לרחבת המסגד, אם היה מצליח להגיע. שבוי שהתמזל מזלו והגיע חי עמדו לפניו שתי בררות: להתאסלם או למות בייסורי צליפות החיילים. מכאן קראו למקום "גַ'אמְעָה אֶלפְנָא" ולעיר קראו "מַרְכּוש"  שברבות הימים הפכה למַרַאכֶּש.

===================

* ארמון אַלְבָּאהִיָה: צפונית למלאח שוכן ארמון אַלבּאהִיה, שהיה בסוף המאה ה-19 ביתו של סי אחמד בן מוסא, המכונה בקיצור בשם בא-חַמַד, הווזיר הראשי של הסֻלטאן מוּלאי חַסַן, איש ערמומי ואכזר, שהיה עבד שחור שעלה לגדולה ושלט ברחבי מַרַאכֶּש  בסוף המאה ה-19. כאשר מת המלך שמר מוּלָאי חַסַן בסוד את דבר מותו, עד להכתרתו של יורש העצר עַבּד אַלעַזיז בן ה-12. בא-חמד הפך ליועצו ועוזרו של הנסיך, ולמעשה שלט בפועל בממלכה, בעוד הילד משמש לו כסות עיניים. לאחר שהתעשר, התחיל לבנות לעצמו החל משנת 1894 את ארמון אַלְבָּאהִיָה, שבנייתו נמשכה עשר שנים. בָּאהִיָה היתה אשתו היפה והאהובה מכולן, אשר העניקה לו את בנו בכורו, ולכן היתה המועדפת מבין ארבע נשותיו החוקיות, והוא קרא לארמון המפואר על שמה. בּאהיה, שהיתה אשתו המועדפת, נהגה לבוא אליו ראשונה וגם המליצה לו על הבאה בתור. כל אחת בתורה המליצה לו על הבאה אחריה. העיקרון שכל אישה נפקדת לפחות פעם בחודש נשמר בקפדנות.

הארמון בנוי בסגנון אנדלוסי-מוּרִי, ויש בו 28 אגפים, 24 לפילגשים וארבעה לנשים החוקיות. מספרים כי בא-חמד נהג לתנות אהבים מול נגנים עיוורים, וגם דאג לסרס את כל הגברים ששירתו בארמונו, שלא הורשו להיכנס לשטח הנשים, קרי להרמון. הפילגשים הסתובבו בחצר רחבת הידיים והורשו להציץ בנעשה בגן הסמוך מחלונותיהן המסורגים, כאשר הן חיות בכלוב של זהב.

הארמון נבנה סביב חצר מרכזית גדולה ובה מזרקות. הריצוף באריחים ירוקים-לבנים מעניק תחושה של קרירות נעימה. בגן האנדלוסי נטועים עצי הדר, דקלים, בננות, גרניום, דטורה ויסמין.

במרכז הארמון חצר יפהפייה עם פרחים, עצי פרי ומזרקות. שער הכניסה הגדול עשוי עץ, וקבוע בתוך החומה האדומה. הקירות, התקרות, והרצפה מקושטים בפסיפס מרוקאי טיפוסי. הארמון משופע בגנים פנימיים יפים, מזרקות, חדרים מרוצפי שיש, עבודות אומנות וגילופי עץ מדהימים, אולמות מקושטים בצבעים מרהיבים כיאה לאומנות המרוקאית. התקרות בנויות מעץ ארז טבעי וגם בגוון צבע וציפוי על הקירות. לכל אגף תקרה מיוחדת מעוצבת עם צבעים שנרקחו מתבלינים. השיש המצפה את הארמון נרכש באיטליה בעיסקת ברטר: שיש תמורת סוכר. על כך אומרים המרוקאים: "הם נתנו לנו שיש, אנחנו נתנו להם סוכר. הסוכר נשטף במים, והשיש עדיין קיים, ובידינו". בתקופת החסות הצרפתית התגורר בארמון המושל הצרפתי ובאביב אירחה המשפחה המלכותית את נכבדי האזור. בשנת 1956 נשדד הארמון על ידי הצרפתים, שרוקנו אותו מכל תכולתו לטובת המוזיאונים בצרפת. על אף שהארמון ריק מרהיטים, פארו רב, ויש בו אווירה מיוחדת בהיותו בלב מַרַאכֶּש החמה, בירת הדרום. הארמון שוחזר בחלקו בשנים האחרונות, ומשמש לעתים את משפחת המלוכה. גם הוליווד מנצלת את המקום כזירת התרחשותם של סרטים אקזוטיים.

=====================

סופו הטרגי של הוזיר

סמוך לטבורה של העיר מַראכֶּש אפשר כמו לחלוף במנהרת זמן, במסע קסום החל ממחנה האוהלים שנטו אַבּוּ בּכּר ובני שבט צִנהאג'ה בעמק חאוז הפורה וכלה בטרגדיה שפקדה את הוזיר בא-חמד. וולטר האריס, סופר בריטי שחי במרוקו בסוף המאה ה-19, מתאר בספרו "מרוקו שהייתה" רקויאם של וזיר, שהוא הרקויאם של מַראכֶּש כולה: "בימים שבהם שכב הוזיר גוסס על ערש דווי (1900( הציבו שומרים מחוץ לארמון והמתינו בשקט למותו. ואז, בוקר אחד, בישרו זעקות הנשים שבקעו מן הארמון שהווזיר מת.
מיד נחסמו כל שערי הבית הגדול, אין יוצא ואין בא. בתוך הארמון תוהו ובוהו. עבדיו ומשרתיו של הוזיר בזזו כל דבר שרק יכלו להניח עליו את ידיהם. נשותיו נלחמו זו בזו על תכשיטים, כספות נפרצו, אבנים טובות נעקרו ממקומן. תוך ימים ספורים לא נותר מן הארמון דבר זולת הבית הגדול והריק. משפחתו של הוזיר גורשה למות ברעב ובחוסר כל, והרכוש והנכסים הועברו לידי המדינה."

================

* דאר סי סַעיד: ארמון שהיום משמש בתור אכסניה למוזיאון לאומנויות מרוקו. את הארמון בנה סידי סעיד, אחיו של סידי אחמד בן מוסא (בּא-חמד), הוזיר של מולאי חסן הראשון, בשלהי המאה ה-19. סגנון הבנייה הוא אנדלוסי ומזכיר את ארמון אלבאהיה, והוא גם שוכן סמוך אליו. גם כאן נמצא את החצר הפנימית האופיינית, הגן הבריכות החמאם והמזרקות. המוזיאון בעל שתי הקומות, מכיל את אחד האוספים הגדולים והיפים של תכשיטים מרוקאיים, בעיקר בֶּרבֶּריים, וכן שטיחים מהרי האטלס והסהרה, פנסי שמן מתַרוּדַנט, כלי חרס כחולים מסאפי, כלי חרס ירוקים מטַמַגרוּט, עבודות עור ממַראכֶּש, פריטים הקשורים בחתונה המרוקאית, כלי נשק כגון רובי מוסקט, פגיונות, אקדחים וחניתות. במוזיאון גם אגף יהודי שבו ספרי תורה ארוזים בנרתיקי כסף, פמוטים, רימונים ונרתיקים לתפילין.

* ארמון אַלבּאדי: בניית הארמון החלה מעט לאחר שהסֻלטאן אַחמַד אַלמַנצוּר אַלדַהבּי עלה לשלטון (1578 – 1603). בזמן בנייתו, נחשב הארמון לאחד המפוארים שבארמונות מרוקו. בארמון הושקעו סכומים אדירים, כדי לייבא חומרי בנייה יקרים מהודו, ושיש מאיטליה. עיקר הכסף שהושקע בבניית הארמון בא מתשלומי הכופר שהוכרחו הפורטוגלים לשלם לאחר מפלתם "בקרב שלושת המלכים", שהתרחש בינם לבין צבאות השושלת הסַעַדית ב-1578. בקרב זה נהרגו ונפלו בשבי 26 אלף פורטוגלים, מהם בני אצולה. פדיון השבויים על ידי משפחותיהם הכניס כסף רב לשליטים הסַעֶדים. את השיש האיטלקי קנו תמורת סוכר, והשליטה בעיר המסחר טימבוקטו הכניסה גם היא זהב רב. לרוע המזל, נהרס הארמון על ידי מולאי אִסמַעיל (1727-1672 (כדי להשתמש בחומרי הבנייה לבניית בירתו במֶכּנאס. עשר שנים לקח למולאי אִִסמעיל להרוס את הארמון המפואר, אחרי שבזז את כל אוצרותיו והעבירם לארמונותיו שבמֶכְּנָאס. למרות ההרס והביזה, עדיין נותרה בארמון אווירה של פאר ועושר וגודלו יוצא דופן. מה שנותר מן הארמון הוא בעיקר האגף הטקסי. בחלק האחורי נמצאת החצר הפנימית הגדולה, התוחמת גן ובו 100 בריכות ומזרקות. הריסות הארמון מתעוררות לתחייה מדי שנה בחודש יוני, עת מתקיים כאן פסטיבל עממי הכולל הופעות של להקות נגנים, זמרים ורקדנים מכל רחבי מרוקו.

* הכֻּתוּבּיה:  שווקים הם סם החיים המניע את מרוקו המאובקת. מַראכֶּש האדומה הפכה להיות השוק המרכזי של צפון אפריקה. אליה התנקזו וממנה יצאו שיירות המסחר שהובילו סחורות בנתיבי הסהרה ובמשעולי האטלס הרחק לליבה של אפריקה השחורה, אל האוקיינוס האטלנטי ואל דרכי הבשמים. מסגד כֻּתוּבּיה היה המצפן של אותן שיירות מסחר. הן סללו את הנתיבים המובילים אל העיר, שלימים הפכו לרחובותיה המרכזיים של מראכֶּש. כל הדרכים התנקזו לעבר מסגד כֻּתוּבּיה, שהיה המצפן גם לשעריה של ה"מדינה" – מראכֶּש העתיקה המוקפת חומה.
הכֻּתוּבִּיה היא מכלול של מסגד וצריח המתנשא לגובה של  77 מ' ונצפה מכל מקום בעיר וממרחק קילומטרים רבים מחוצה לה. הוא הראשון מבין שלושה צריחים שבנו במאה ה-12 שליטי שושלת המֻוַחִדוּן שרצו לבטא באמצעותם את עוצמתו ותפארתו של שלטונם, ונחשב לאחת מיצירות הפאר של התקופה. המִינַרֶט השני שבנו המֻוחִדוּן הוא החִ'ירָלְדָה בסביליה שבספרד והשלישי הוא מגדל חסן ברַבָּאט. למסגד הכֻּתוּבּיה רשאים להיכנס רק מוסלמים. יתר המבקרים יכולים להתרשם מחיצוניותו בלבד ולטייל בגניו.
את בניית הכֻּתוּבּיה החל בשנת 1158 עַבּד אַלמוּמין. הוא בנה אותו על חורבותיו של מסגד קודם, שנהרס עוד בטרם הושלמה בנייתו משום שלא חישבו כהלכה את מקום המִחרַבּ – גומחת התפילה ביחס למכה. נכדו, אבו יוּסֻף יעקוּבּ אלמַנצוּר, "הכובש", השלים את המלאכה בשנת 1190, נוסף על כך שהרחיב את העיר ובנה בה קַצבּה (טירה) ושני ארמונות. הכֻּתוּבּיה היא אחד המסגדים הגדולים ביותר בצפון אפריקה ויכולה להכיל יותר מ-20 אלף מתפללים. שמה בא לה על שום ירידי ספרים שנערכו סביבו (כֻּתוּבּ – ספרים) וגם על שום שיש בה ספרייה אסלאמית גדולה. מראש הצריח קרא המואזין למאמינים חמש פעמים ביום ועבור החרשים הונף דגל, וכך ידעו כולם שהגיעה שעת התפילה. כל צד במִינָרֶט המרובע קושט בדקורציה שונה והוא שימש דגם לשאר הצריחים שבנו ברחבי מרוקו. המינרט בנוי בפרופורציה מושלמת למבנה המסגד, חלקו העליון, הצר, תומך כיפות עגולות המעוטרות בשלושה כדורים מוזהבים. חגורת אריחים כחולים מזוגגים מקיפה את חלקו העליון של המִינָרֶט על מנת לתת לצופה בהם אשליה שהוא מרחף בשמיים. צלעות הקומה העליונה דומות זו לזו בצורתן, אך צלעות שתי הקומות התחתונות מדהימות בגיוונן. בנישה האמצעית בפאה הדרומית-מזרחית עיגול של קשתות קטנות, עיטור שברבות הימים נעשה דומיננטי בעיטורי שושלת המוָּחִדוּן. האבנים שמהן בנוי החלק המרכזי של המִינרֶט קטנות מן האבנים של החלק האחרון, מה שמלמד שהמינרט כוסה בטיח והעיטורים צוירו עליו. חלל המִינָארֶט מחולק לחדרים, וגרם מדרגות לולייני מוליך אל הקומה העליונה שממנה קורא המואזין.

בראש המִינרֶט בוהקים שלושה כדורי מתכת מוזהבים: הכדור התחתון מלא באדמה, שממנה באים ואליה חוזרים, הכדור האמצעי מלא בקמח המסמל את קיום האדם, כי ללא קמח אין חיים, והכדור השלישי והוא העליון מלא במלח כאחד היסודות לקיום האדם והוא בא להזכיר לנו שהמלח הוא תבלין המוסיף טעם לחיים. (וגרסה אחרת: אדמה, המסמלת את המוות; מלח, שבלעדיו אין קיום וטעם לחיי האדם; מים, שבלעדיהם אין חיים).

מעל כל הכדורים, ובניגוד לשאר המסגדים במרוקו, המעוטרים בשלושה כדורים בלבד, מתנוססת דמעת זהב. מסורות שונות בדבר הדמעה נפוצות במַראכֶּש. יש אומרים כי היפה בנשים של הוזיר נחשדה בבגידה שדינה מוות. היא פדתה את חייה בזהב שהיה ברשותה וזה הותך לדמעת זהב. ויש אומרים שאשת הסֻלטאן אַלמַנצוּר לא התאפקה ושברה את צום הרמדאן שלוש שעות לפני סיומו. כדי לכפר על מעשיה, התיכה את תכשיטי הזהב שהיו לה לדמעת זהב. כך או כך, הכֻּתוּבִּיה יוצא דופן מכל מסגדי מרוקו בכך שבראשו ארבעה כדורים, לעומת שלושה בכל שאר המסגדים.

* קברי הסַעַדים וקַצבּה אַלמַנצוּרִיה: נכנסים דרך בּאבּ אַגנַאוּ ומולו ניצב מסגד קַצבּה אַלמַנצוּריה. כיפות נטיפים, עבודת סטוקו מדהימה, תקרת עץ מצופה זהב וקירות מצופים קרמיקה יוצרים את הדרו של המקום ומעידים על רמת הבנייה. קברי הסַעַדים הוקמו על ידי הסֻלטאן אַחמַד אַלמַנצוּר אַלדַהבּי, שגם הקים את ארמון אַלבּאדי במאה ה-16. מולאי אִסמעיל, שהרס את הארמון, לא פגע בקברים, למרות שהיה זקוק לחומרי הבנייה, אלא אטם אותם, כדי להשכיח את קודמיו הסַעַדים. הקברים נפתחו מחדש לציבור ב-1917, כשהמרשל ליוטה, הנציב הצרפתי הראשון, איתר אותם בעזרת תצלומי אויר. הוא הורה על פתיחתם, על שיקומם, על סלילת שביל גישה למקום ועל טיפוח גנים סביבם. הגן מטופח בסגנון אנדלוסי עם מדרכות צרות, כשבמעגל המרכזי, מתחת לשני המבנים המרכזיים, קבורים 66 מהסַעַדים, כולל אַלמַנצוּר עצמו. במקום קבור גם הסֻלטאן העַלאוי יַזיד שנתיניו כינוהו "המטורף" והיהודים כינוהו "יַזיד המזיד", שמעשי הזדון שלו כלפי היהודים בתקופת שלטונו מ-1789 עד 1792 עשו שמות בקהילת ישראל במרוקו. באופן אירוני, הכתובת הערבית הבולטת בשחור לבן באריחים המזוגגים מציינת, שבזכות מעשי השלום שעשו יזכו הקבורים כאן להיכנס אל הגנים הקדושים של גן העדן. הקברים מעוטרים במעין פסיפס אבנים, ללא כל ציון שמות הנקברים. למעלה ממאה מבני קברים נוספים של בני השושלת נמצאים במעגל החיצוני מחוץ למרכז. המבנים המרשימים מעץ, מעוצבים בסגנון הערבסקה, סגנון מוּרי טיפוסי. עיצוב הצבעים והאיזון ביניהם הוא מיוחד במינו. מרשים במיוחד הוא אולם 12 העמודים הנמצא ממול למִחראב. המִחראב עצמו בנוי בצורת קשת דמוית פרסת סוס.

* מסגד עַלי אִבּן יוּסֻף, מַדרַסַת אִבּן יוּסֻף וקוּבּת בּעדַיין: יסודו של המסגד הוא העתיק ביותר במרוקו, והוקם במחצית השנייה של המאה ה-12 על ידי השליט אִבּן יוּסֻף משושלת המֻראבִּטוּן. המקור המֻראבִּטי היה כפול בגודלו מן המבנה הנוכחי, אך הוא נהרס על ידי המֻוַחִדוּן שבאו אחריהם. חידש אותו השליט המַריני אַבּוּ אלחַסַן במחצית הראשונה של המאה ה-14, שגם התחיל לבנות על ידו את המדרסה הגדולה ביותר במרוקו. השלים את בנייתה השליט הסַעַדי מולאי עבדאללה במאה ה-16. המדרסה, הקרויה על שם הסֻלטאן יוּסֻף אִבּן תאשפין מיועדת ללימודי קוראן ודת. אולם התפילה הראשי מעוטר בפסוקי קוראן. במרכז המבנה יש חצר מרכזית עם בריכה, אופיינית לתקופת בנייתה, ובה עיטורים בשילוב של גילוף בעץ גבס ושיש. למבנה קומה שנייה המקיפה את החצר המרכזית ומשקיפה על החצר מחלונות חדרים קטנים המשמשים למגורי התלמידים. כשנבנתה יכלה המדרסה להכיל כאלף תלמידים ומורים. כיום יש בה מקום למאה תלמידים ומורים.

אחד מן המבנים הנספחים אל המדרסה הוא קוּבּת אַלבַּעדַיין. מהמבנה המקורי נותרה רק הקוּבּה (בתרגום מילולי – כיפה). במאה ה-19 בנו על שטח המבנה הזה שוק סגור, הקַיצַריה, ורק בשנת 1947 גילו את המבנה ההרוס למחצה. מבנה זה, למרות שלא נשמר בשלמותו, נחשב לאחת הדוגמאות היפות ביותר של אמנות מַגרִבּית. הקובה היא אמנם חלק מהמדרסה ומהמסגד, אך מבקרים לא-מוסלמים רשאים להכנס אליה וכך גם גם למדרסה.

* מסגד מוּאסין: המסגד השני בגודלו במֶדינה. הוקם במאה ה-16 על ידי בית הסַעַדים על קרקע שהיתה שייכת בעבר לקהילה היהודית. האלמנט הבולט ביותר במסגד זה הוא שלוש דלתות ענקיות. התקרות מגולפות מעצי ארז. ליד המסגד נמצאת כנהוג המזרקה ובריכת הטהרה. לבריכה זו שלושה חלקים: שניים מהם מיועדים להשקיית בעלי חיים, והאחד לטהרה לבני האדם לפני כניסתם למסגד. כמו שאר המסגדים במרוקו, גם מסגד זה סגור לביקור בפני מבקרים שאינם מוסלמים.

* מסגד בן צלח: הוא אחד המסגדים היפים במדינה, ולמעשה הוא זאוִייה, כלומר מקום התכנסות ולימוד עבור חברים בקבוצה סגורה העוסקת במיסטיקה ובפילוסופיה. אחרי הכֻּתוּבּיה הוא המסגד הבולט ביותר בעיר, והצריח שלו, המכוסה באריחים ירוקים, נראה למרחוק. מסגד זה הוקם בידי הסֻלטאן המַריני אַבּוּ סעיד עוֹת'מאן בין השנים 1321-1318.  אל המסגד צמודה קוּבּת אַלאַחיַיִן.

*  בָּאבּ אָגְנָאוּ: (אַניַאוּ, ג'אנאווה), בּאבּ אַגנַאוּ מהווה את השריד האחרון היפהפה במַראכֶּש מתקופת המֻוַחִדוּן. השער ממוקם בחומת העיר העתיקה, שאורכה כ-15 ק"מ והיא מקיפה את המֶדינה (החלק העתיק של העיר) דרומה לכיכר גַ'אמעה אַלפְנַא. לפני השתלטות הצרפתים על העיר, שערי העיר ננעלו בשעת ערב ונפתחו למחרת בבוקר. הליכה קצרה דרומה מכיכר גָ'אמְעָה אֶלפְנָא, תוביל אותנו אל השער. אפשר להגיע אליו גם דרך רחוב סידי מַימוּן. משני צידיו היו בעבר שני מגדלים מחודדים שנראו כמו קרניים והם שהעניקו לשער את שמו: אַגנַאוּ (אַניַאוּ) – אייל. צורת בָּאבּ אָגְנָאוּ קשת פרסת סוס המודגשת כמה פעמים כמוטיב קישוטי וסביבן המסגרות המעוטרות באריחים. מעבר לשער שוכן שוק הסממנים והתבלינים. חנויותיו גדושות עשבים, שורשים, בעלי חיים ופוחלצים.

* מלון מַמוּנִיה: מול הכֻּתוּבּיה שוכן המלון מַמוּנִיה. זהו מלון קולוניאלי עתיק שנבנה על שטח שבעבר השתייך לארמונות המלכותיים. הסַעַדים, שושלת שנוסדה במאה ה-16 על ידי בני שבט בַּנוּ סַעַד, שראו עצמם צאצאי הנביא מוחמד, בנו בהם בתי חורף. המלון נחשב לאחד מבתי המלון היוקרתיים ביותר בעולם. הוא שימש כמקום מושבו של יורש העצר, עד שהצרפתים הפכוהו למלון פאר המוקף גנים מדהימים ביופיים. המלון זכה לשכן אורחים מפורסמים ורבי מעלה, ביניהם גם וינסטון צ'רצ'יל. מומלץ להגיע למקום בשעות אחר הצהרים, לבושים היטב ומעונבים.

החלק המרתק ביותר במלון הוא הגן, גן אנדלוסי מדהים ובו עצי זית והדר, פרחים עונתיים, בוגונוויליאות, דקלים וצמחי תבלין. הגן משתרע על שטח של כעשרה דונם ושבילי טוף וחצץ מנותבים בו.

*בית המרקחת של חסן פילאלי: הישראלים הבאים בקבוצות מובלים לאחר כבוד אל בית המרקחת המרתק של חסן פילאלי. ואכן, המקום שופע מכל טוב הארץ: תרופות טבעיות, תבלינים, מרשמים סודיים לכל מיני תחלואים שבגוף ובנפש, חומרי קוסמטיקה, והכל, כמו שיישבע לכם פילאלי, מחומרים טבעיים ומוכן ביד על פי מסורות עתיקות. כמובן שהמקום מרתק וכך גם הסיפורים, אך כמוהו יש עשרות במַראכֶּש ובעצם בכל מרוקו. אין סוף בתי מרקחת כאלה, גדולים והדורים, או קטנים בכוכים, כולם מוכרים אותם מוצרים מן הטבע וכולם יספרו לכם אותם סיפורים. מכל מקום, אם כולם הולכים אליו – לכו גם אתם. מספיק להגיד חסן פילאלי, כולם יובילו אתכם לשם, תמורת תשלום כמובן.

* המְלָאח היהודי: במאה ה-15, כשהציף זרם גולי ספרד את ארצות צפון אפריקה, הגיעו גליו עד למַרַאכֶּש, שמאוחר יותר התחילה להתפתח כבירתה של השושלת הסַעַדית. הסֻלטאן אחמד אלדַהבּי קרא ליהודים לבוא ולהתיישב בה. המְלָאח היהודי הוקם בזמן שלטון הסעדים בשנת 1557.  רוב הבתים במלאח הם בתי חצרים. היהודים עסקו בעיקר במסחר הבדים, כאשר הקומה התחתונה של בית החצרים משמשת בתור חנות ומחסן, והקומה העליונה למגורים. בתקופת הזוהר שלו גרו במלאח כ-20 אלף יהודים וכיום נותרו בו משפחות בודדות. שער מקושת בשם בּאבּ ברימה מוביל אליו ובסמוך לשער נמצא שוק הצורפים. בכניסה מבאב ברימה חולפים על פני שער מסויד בירוק. הוא נקרא על שם הקדוש מרדכי בן עטאר. כל אימת שיהודי המלאח היו יוצאים ונכנסים בו, היו מנשקים אותו. כיום רוב יהודי מראכש עזבו ונשארה כאן רק קהילה יהודית קטנה. את רוב הבתים ומסחר הבדים מאיישת היום אוכלוסייה מוסלמית. בעבר היו בתי המלאח מסויידים בכחול ולבן והיו בוהקים ונקיים. היום הסמטאות אפלות וצפופות. עד היום נותר במלאח שער בצבע ירוק על שם ר' חיים בן עטאר. כיום הקהילה היהודית דלה ומרבית בתי היהודים משמשות למסחר בידי המוסלמים.

==============

 למה הוקם המְלָאח היהודי

אחת התופעות הבולטות שבה נתקלים במְלָאח היהודי במַרַאכֶּש הוא הניגוד הבולט בין הרחובות הצרים של המְלָאח והבתים המגובבים, לבין פנים הבתים, שהם רחבים עם חצרות פנימיות מוארות ומרחב מחייה שנסתר מהחוץ. המסורת מספרת על תלונתה של מוסלמית כי קולו הרם של השמש היהודי המשכים קום וקורא לצאת לתפילת בוקר, מפריע לה. כשביקשה מהשמש להפסיק קריאתו ולהנמיך את קולו, הוא התנפל עליה והכה אותה, כך טענה. המוסלמים שהאמינו לדבריה, סילקו את היהודים מן השכונה המעורבת וסגרו אותם בתוך גטו מוקף חומה ולו שערים שנפתחים בבוקר ונסגרים בערב. כך באו השקט והשלווה על המוסלמים.

========================

* צְלָאת אֶלְעְזָמָה: זהו אחד משני בתי הכנסת הפעילים במלאח. בית הכנסת השני הפעיל חלקית הוא על שם ר' פנחס הכהן ומתפללים בו ערבית בלבד. צְלָאת אֶלְעְזָמָה נחשב אצל יהודי מַרַאכֶּש כבית הכנסת הקדום ביותר, שנבנה בשנת 5252 לבריאה, שהיא שנת גירוש יהודי ספרד (1492). יש הטוענים שבמְלָאח הקדום של מַרַאכֶּש נמצא בית כנסת על שם ר' מרדכי בן עטאר שנבנה על ידו והוא עתיק יותר מצְלָאת אֶלְעְזָמָה. על פי מסורות מקומיות נבנה בית הכנסת אְלְעְזָמָה בגלל חילוקי דעות בין שני מחנות. יהודי מַרַאכֶּש סיפרו, שכאשר הגיעו יהודי מגורשי ספרד למַרַאכֶּש והלכו להתפלל בבית הכנסת של התושבים, היהודים המקומיים, לא קיבלו אותם בשל סגנון תפילתם השונה. דברים מסוג זה גרמו לחיכוכים בין התושבים למגורשים. מספרים שר' יצחק דִלִוַויָה שמוצאו מספרד, הוא שבנה את בית הכנסת והוא גם שעמד בראש מחנה המתבדלים- המגורשים. גירוש יהודי ספרד בשנת 1492 ויהודי פורטוגל בשנת 1498 הביא גל של פליטים יהודים למרוקו וגם למַרַאכֶּש. הם התיישבו בה והביאו ברכה כלכלית ותרבותית לארץ החדשה. השפעתם העצומה של יהודי ספרד נתנה את אותותיה בקהילה היהודית, בסדריה ובאורח חייה. כיוון שהיו משכילים, נתמנו רבים מהם לראשי הקהילות, לרבנים ולדיינים. היתה להם גם השפעה תרבותית שמצאה את ביטויה בין השאר בפיוטים, בנוסחי תפילה, באומנות ובאדריכלות. מכאן גם נבעה קנאתם של התושבים לעומת המגורשים. המגורשים בנו להם בית כנסת משלהם וקראו לו "צְלָאת אֶלְעְזָמָה", כלומר, בית כנסת המתבדלים-המגורשים.

================

חיזוק לכך אפשר למצוא בספר תהילים, פרק יד, פסוק א: "בצאת ישראל ממצרים בית יעקב מעם לועז". המילה לועז מפורשת ששפתו זרה. מאחר והשפות הערבית והעברית מוגדרות כשפות שמיות עתיקות, ובהרבה מקרים יש דמיון רב ולעתים אף זהות בהיגוי, למשל, המילה עַיִן בעברית מבטאים אותה בערבית עִין, כך שֶׁמֶשׁ המבוטאת שְׁמְשֹ, שׁמים- שְׁמָא, מַיִם – מָא, רֶגֶל – רְגְ'ל וכך הלאה, וגם המילה עְזָמָה דומה בהיגויה למילה לועז שפירושה שפתו זרה.

====================

בית הכנסת ממוקם ברחוב "תלמוד תורה", הנקרא כך עד היום בפי תושביו, משום שבקומתו השנייה נמצאים החדרים ששימשו לילדים שלמדו בתלמוד תורה. כיום מתגוררת בבית החצרים הגדול והיפה משפחה מוסלמית השומרת על המקום למען הקהילה היהודית, אבל גם כמה ישראלים, קצת תמהוניים, מצאו להם מקום מגורים בבית החצרים. החצר גדולה ואגף אחד שלה הוא בית הכנסת, מפואר, מסודר ומרווח, מצוייד בכל הציוד שדורש בית כנסת בסגנון המזרחי (במה באמצע), ורואים שהוא פעיל.

=====================

אדריכלות דתית במרוקו

בתי כנסת: ההיסטוריה של יהודי מרוקו רצופה עליות ומורדות, רדיפות ותורי זהב. אולם גם בתקופות הקשות הצליחו יהודי מרוקו לבנות ולקיים עולם משלהם, המושתת על שלושה יסודות מוצקים: המשפחה, הקהילה והחיים הדתיים. בית הכנסת היה המוסד המרכזי שסביבו התנהלו חיי הקהילה. לרוב היה צמוד אליו גם תלמוד תורה. כיוון שהשלטונות, הקפידו על קיום תנאי עמר, ואסרו על בניית בתי כנסת גבוהים ובולטים, שגובהם יעלה על זה של המסגדים, הקפידו גם היהודים לא להבליט את החיצוניות של בתי הכנסת.

מהגרים יהודים שהגיעו לצפון אפריקה בעקבות גירושם מספרד, התנחלו בעיקר בערי הצפון וברצועת החוף של האוקיאנוס האטלנטי, והביאו עמם מורשת תרבותית דתית מפוארת. זו השפיעה הן על חייהם הרוחניים של יהודי מרוקו והן על סגנון האדריכלות הדתית שלהם.

רוב בתי הכנסת היו קטנים, לעתים קרובות ממוקמים בתוך בתים פרטיים, בבעלותם של אנשים עשירים ועל שמם הם גם נקראו. הארכיטקטורה היתה פשוטה: חדר מלבני, פונקציונאלי למטרותיו ולמיקום ארון הקודש ומיקום תיבת שליח הציבור, שסביבה הציבו ספסלי עץ בעלי משענת לציבור המתפללים.

================

* בית העלמין היהודי: נמצא כנהוג מחוץ לעיר. המצבות בצורת חצי חבית מסויידות לבן וביניהן כמה ביתנים המוקדשים לצדיקים מפורסמים כגון ר' ישראל בן מוחא, ר' פנחס הכהן, ר' מרדכי בן עטאר.

 

העיר החדשה, גיליז (Gueliz)

בתקופת שלטונם של הצרפתים נבנתה מראכֶּש שמחוץ לחומות העיר העתיקה ונקראה בשם גיליז.  זהו רובע חדיש ומשופע במסעדות, בתי מלון וחנויות מיוחדות. נבנו בו גם שכונות נוספות, האופייניות לכל עיר מודרנית. בלילה, מואר הרובע בפנסים רבים ובמנורות צבעוניות, ואלה מאירים את האזור כולו. שדרת מוחמד החמישי, המובילה מהעיר החדשה אל הכֻּתוּבּיה ואשר קרויה על שם אביו של חסן השני וסבו של המלך הנוכחי מוחמד השישי, הינה, כיאה לרחובות צרפתיים, שדרה רחבת ידיים שלאורכה חנויות יוקרתיות, מסעדות ומגדניות המציגות את העוגיות והמאפים המרוקניים. תיירים יכולים למצוא כאן את כל התוצרת של בעלי המלאכה המסורתיים, אבל במחירים מפולפלים.

* גני מז'ורל  (Jardin Majorelle): הגן המרהיב הוא פנינה נפלאה בלב המדבר. הגן הוקם על ידי ז'ק מז'ורל, אמן ואספן חפצי אמנות, שהתפרסם בזכות הצבע הכחול המיוחד שפיתח, המכונה על שמו כחול מז'ורל, ונרכש על ידי המעצב הנודע איב סן לורן. זהו גן מטופח להפליא, מוקף חומה וטובל בצמחייה שופעת ואוסף קקטוסים נדיר, סביב בריכות, שבילים וסככות עץ צבועות בכחול. ברבות השנים, הפך הסטודיו של האמן למיני-מוזיאון לאמנות המרוקאית עם אוסף פריטי איב סן לורן כגון: שטיחים, קרמיקה, תכשיטים, טקסטיל, ולצד אלו גם גלריה עם ציוריו האוריגינליים של מז'ורל, המתארים את נופי מרוקו דרך מסעותיו.

* בריכת המַנארה: את הבריכה בנה הסֻלטאן מוחמד הרביעי בשנת 1869, כדי שתשמש מאגר מים לשתייה ולהשקייה. כפונקציה נוספת שימשה בתור בריכת אימונים בשחייה לחייליו, ובעיקר למשמר האישי שלו. עומק הבריכה ארבעה מטרים ומידותיה 200 על 180 מטרים. שטחה הכולל את הגנים שסביבה כ-15 דונם. בצד המזרחי של הבריכה ניצב מבנה מפואר ולו מרפסת גדולה המשקיפה אל הבריכה. על המרפסת הזאת נהגו הסֻלטאנים והוַזירים לערוך מסיבות וקבלות פנים, בעיקר לנציגים זרים, ולשאת בפניהם את נאומיהם. בתקופת החסות הצרפתית שתלו הצרפתים סביב הבריכה 12 אלף עצי זית. הבריכה מקבלת את מימיה מרכס האטלס הגבוה הנמצא במרחק של כ-35 ק"מ  ממזרח למַראכֶּש, ובמים אלה משקים את כל הגנים שסביבה בעזרת מערכת תעלות. לבריכה הכניסו דגים, בעיקר קרפיונים, והדייג שם אסור, ולפיכך הדגים מגיעים לגדלים אדירים. אפשר להתרשם מהעובדה שאיסור הדייג נשמר בקפדנות. אבל מותר לכם להביא אתכם שאריות לחם ולראות להקות דגים עטות על השלל.

 * שבעת וורזל (שבעת הגברים): ביציאה הצפון-מערבית של מַראכַּש, בדרך לפאס, ניצבות שבע אנדרטאות לשבעת הקדושים הידועים ביותר של מראכֶּש. האנדרטאות הם מבנים זהים ומעוטרים, שעל ראש כל אחת מהן נטוע זית והם ניצבות בשורה ישרה לצד הדרך.

 

מחוץ למראכש

עמק האוּרִיקָה

העמק נמשך לאורך הנהר אוּריקה, המנקז את רכסי האטלס הגבוהים והמושלגים. הוא זורם צפונה ונשפך לואדי תֶנסיפת בצילו של גַ'בּל טוּבּקאל, הגבוה בהרי מרוקו, שגובהו 4,165 מטרים. לא הרחק משם נמצא גם אתר הסקי באוּקַימֶדֶן. מעל לעמק שוכנים כפרים בֶּרבֶּרים, בתיהם מגובבים זה על זה, בנויים מאבן מקומית ומחוברים ביניהם בטין. תושבי האזור מתפרנסים על ערוגות שלחין המושקים במי האוּריקה ובמי מעינות רבים הנובעים בהרים. בין הגידולים החשובים בולטים עצי פרי נשירים: תפוח, דובדבן, שזיף, אפרסק, משמש, אגוז מלך. מגדלים גם ירקות: תפוחי אדמה, שעועית ירוקה, ודגנים: תירס, חיטה, שעורה, וכן גם קטניות ותבלינים, בעיקר לואיזה. קרבתו של עמק האוּריקה לעיר הגדולה, מַראכֶּש, כ-60 ק"מ, הפכה את העמק ליעד תיירותי מבוקש, בעיקר באביב ובקיץ. בתקופה זו תושבי מראכֶּש בורחים מהחום הכבד ומוצאים מפלט במקורות המים של האוּריקה ובהרים הגבוהים. לצד הדרך עולים כפורחים בתי מלון, מסעדות ודוכני מזכרות. רבים מבעלי המלאכה עוסקים בקדרות. שמם של כלי הקרמיקה של עמק האוּריקה יצא בכל רחבי מרוקו וגם מחוצה לה. קדרים רבים מוכרים את תוצרתם בצידי הדרכים. הכביש עובר בעמק צר, אך בטוח בקיץ. בחורף ובאביב יש להיזהר משיטפונות פתע בגלל גשמים חזקים והפשרת השלגים. את נחל האוּריקה חוצים גשרים תלויים. הגשרים הרבים עשויים ענפי עץ מוחזקים על ידי כבלים. הגשר תלוי ומתנדנד עם כל צעד, והולכים עליו בזהירות ובחשש מה.
==================

בית בֶּרבֶּרי טיפוסי

תמורת תשלום לאיש הנכון יעשו לכם בשמחה סיור ואירוח בבית בֶּרבֶּרי טיפוסי באחד מכפרי האוּריקה. בית כזה עשוי אבני המקום ומטוייח בטין. זהו מכלול המקיף חצר קטנה סגורה שסביבה חדרי הבית. בית אחד לדוגמה: הבית יושב על פלג קטן הנשפך לאוּריקה. נתון זה אִפשר לבעליו להקים טַחוּנה, טחנת קמח שגלגל הריחיים שלה מונע על ידי מי הפלג, שממשיכים לזרום לאחר מכן ולהישפך לאוריקה. הטחונה הזאת משרתת את רוב אנשי הכפר שבאים לטחון כאן את חיטתם, מי לקמח, מי לבורגול ומי לקוסקוס. את עובי הגרגרים משיגים על ידי התאמת אבן הריחיים לכל מצב. התשלום הוא עשירית מהמוצר. בחצר עצמה מתרוצצות תרנגולות וכלב נובח.
אחד הביתנים הוא חדר הרחצה. בקירו החיצוני פתח שדרכו מכניסים את חומר הבעירה המחמם את המים, שממלאים קערה. ממנה נוטלים את המים לרחצה. בבית הגדול נכנסים לחדר הכניסה. בפינתו האחת המטבח, קטן אבל יעיל. מבעירים אש, מבשלים ומטגנים עליה. פתח קטן בקיר מאפשר להגיע למי הפלג ולהשתמש בהם. מהמטבח יוצאים אל חדר השינה שבו ישנים כל נפשות הבית, קטנים וגדולים, שמונה במספר. החדר קטן וצפוף ומזרונים מונחים על הרצפה האחד ליד השני, בלי כל רווח. על ידו נמצא חדר ההסבה וקבלת האורחים. צמודות לקירותיו ספות הסבה וכריות. משם יוצאים אל החצר האחורית, שם רועה הפרה.

====================

אתרים בעמק האוריקה

* מפלי סִתי פַטמה (גברתי פטמה): מעל עמק האוּריקה, מעל כפר סִתי פַטמה, על שולי ההרים, מצוי אזור של מפלים. כל האזור נקרא "גבירתי פטמה" על שם בתו של הנביא מוחמד. למפלים צריך לעלות ברגל. בדרך עוברים עדרי בבונים המשתעשעים להם בזריקת אבנים מעל ההרים על ראשי המטיילים. המפלים כוללים שבעה מפלים, מהם קטנים מאוד, ומהם גדולים יותר. העלייה והחזרה מן הכפר אל המפלים נמשכות כשעה וחצי.

*מפעל להפקת שמן האַרגאן: עץ האַרגאן נותן פרי עשיר מאוד בשמן. השמן בריא מאוד גם לצרכי תזונה וגם לצרכי רפואה וקוסמטיקה. בצפון מרוקו נטועים הרבה מאוד עצי אַרגאן ותעשיית השמן המפיקים ממנו מפותחת במספר מקומות. את השמן מפיקים מגרעין הפרי, הקליפה משמשת למאכל בעלי חיים, בעיקר עזים, ובשאריות משתמשים להסקה. בעמק האוּריקה, ליד כפר סִתי פַטמה, נמצא מפעל קואופרטיבי לתעשיית מוצרים משמן האַרגאן. הקואופרטיב הוא של נשים ולמען נשים, כדי לספק עבודה לנשים הבַּרבֶּריות. הכל במפעל זה נעשה בעבודת יד ובאופן מסורתי, משתי סיבות: לספק כמה שיותר תעסוקה לנשים, וגם כי זה באיכות יותר טובה, על פי גירסת המסבירה. בקומה התחתונה של המפעל הנשים עובדות. יושבות על הרצפה, מקלפות את הפרי ומבררות אותו, מרסקות אותו בעזרת אבנים, טוחנות אותו לעיסה ומפרידות לפי איכות. בקומה העליונה: תצוגה של מוצרי שמן האַרגאן, לקנייה, כמובן. יש סבונים, בקבוקי שמן למאכל, מוצרים קוסמטיקה, משחות למיניהן. באותה קומה מציגים גם עבודות נוספות של נשים, הרבה מאד ציורי שמן יפים, אריגים וסלים. אפשר לקבל סיור מודרך במקום עם הסברים, בציפייה שלא תשאיר אותם בידיים ריקות. הכל למען הקואופרטיב.
.==================

עץ הארגאן

מיקומה של מרוקו בין הים התיכון לאוקיינוס האטלנטי ולמדבר הסהרה, עשו אותה לבית גידול של צמחים מיוחדים. הבולט ביניהם הוא עץ הארגאן. הארגאן כולל למעלה מאלף מינים אשר גדלים רובם ככולם באזורים הטרופיים והלחים. המין הגדל במרוקו הוא היחיד שהסתגל לאקלים יבש, והוא מסתפק במעט מים. תפוצתו בעיקר בדרום ובפסגות של מול האטלס עד לשיפוליו הדרומיים של האטלס הגבוה. גובהו של עץ הארגאן 10-6 מטרים, בעל ענפים קוצניים. נופו רחב ומפירותיו האגוזיים מפיקים שמן המשמש לבישול ולתעשיית הקוסמטיקה. השמן בעל איכות גבוהה ומחירו יקר, גם במרוקו. העץ משמש גם כצמח מרעה. העזים להוטות אחרי הפרי במיוחד. לאורך עשרות קילומטרים, על שיפולי ההרים היורדים לאוקיינוס האטלנטי אפשר לראות מחזה הזוי משהו: העצים פזורים על שטח נרחב והעזים הרועות ביניהם מטפסות על העצים, אפילו כמעט עד צמרת העץ, כדי לאכול מן הפרי הנחשק. השמן כל כך יקר עד שהנשים מלקטות את הגרעינים מבין גללי העזים. העזים אוכלות רק את הקליפה ופולטות את הגרעינים. את הגרעינים האלה אוספות הנשים ומצרפות אותם ליבול.

======================

* דַאר קַאֵיד אוּרִיקִי: זהו כפר קטן היושב בפתח העמק, 33 ק"מ ממַרַאכֶּש. יש בו מסגד, זַאְויָה  והריסות של קַצְבָּה עתיקה. כאן נערך מדי יום שישי השוק המרכזי של עמק האוּרִיקָה, שוק בֶּרבֶּרי. האיכרים מכל הכפרים באים למכור ולקנות. המקום מתמלא בדוכנים דוכנים, אבל  רבים פורשים גם על האדמה את מרכולתם. מוכרים ירקות, פירות, בשר (בעיקר כבשים), בגדים, ושאר מרכולת. על יד השוק יש תחנת חמורים. החמורים משמשים, לעתים בצירוף עגלה, להובלת המשאות. כל החפץ בחמור לשכירה יגיע אל תחנת החמורים.

* אַעְ'בָּאלוּ: באזור מפוזרים יישובים קטנים והכפר הגדול היחיד הוא אַע'בּאלוּ הנמצא 43 ק"מ ממַרַאכֶּש.

* מקום ציונו של הצדיק הקדוש ר' שלמה בְּן לְחֶנְס: מעט לפני הפנייה לאוּקַימֶדֶן וכשני קילומטרים מהכפר אע'בּאלוּ, נמצא מתחם קברו של ר' שלמה בן לֶחנֶס, הבנוי סביב חצר מרובעת, שיורדים אליה בדרגות על צלע ההר. חדרי המגורים מקיפים אותו משלושה צדדים ובצלע הצפונית נמצאים בית הכנסת וקברו של הקדוש. פירוש שמו "בן הנחש", ומסורות רבות הקשורות בקדוש זה עוסקות בנחשים. על פי המסורת הוא נמנה על שלוחי הכולל (שד"רים – שליחי דרבנן) שיצאו מירושלים למרוקו לאסוף תרומות לקהילתם. כשהגיע למרוקו נשדד ונרצח. מסורות דומות מאוד מסופרות על קדושים אחרים. אגדות רבות אחרות מספרות על עשרה הרוגי מלכות שבאו לאסוף תרומות, נשדדו ונרצחו.

====================

ומעשה בקדוש אחר, שאף הוא מוצאו מארץ ישראל, בשם ר' אברהם מוּל אֶנֶס שמקום ציונו נמצא בגרעין הקדום של המְלָאח באָזֵמּוּר: באחד מימי החורף ירד גשם ואחד מחדרי מתחם ר' אברהם מוּל אֶנֶס הוצף במים. כל הקהילה היהודית מקטן עד גדול התגייסה, כאשר כולם מצוידים בדליים. תוך כדי פינוי המים שהגיעו עד החזה, ראו נחש צף על פני המים. הילדים נבהלו וברחו, אך המבוגרים שידעו שמקום משכנו של הנחש הוא במתחם הקדוש, עזרו לנחש וניתבו את דרכו עד מעלה המדרגות ושם נעלם. מאז דלקו שם תדיר כוסות לזכר נשמתו של ר' שלמה בְּן לְחֶנְס.

בפתח בית הכנסת שבו מצוי קברו של ר' שלמה בן לחנס נמצא קברה של לאלה סעדה אלפאסי, יהודייה שטיפלה במתחם הקבר עשרות שנים, יש אומרים שמונים שנה. היא נפטרה בתאריך 31.01.1978. לאחר מותה, נגלה הקדוש בחלומם של חְנִנְיָה אלפאסי ואשתו יַמְנָה שעזרו לסַעְדָה בשמירה על האתר. הקדוש נגלה כאשר השניים ארזו מטלטוליהם וביקשו לעלות עם יהודי אוּרִיקָה לארץ ישראל. הקדוש שאל מי ישגיח על חלקת קבר עכשיו, לאחר מותה של סעדה, וביקש מהשניים להישאר במרוקו ולהשגיח על קברו. השניים פרקו את חפציהם, נטשו את כפרם אלגזי ועברו לגור במתחם קברו של הצדיק, כאשר לצדם העוזרת סוליקה, ערבייה שאומצה על ידי השניים, שהיו חשוכי ילדים. יַמְנָה נפטרה לפני מספר שנים בהיותה בת 87. חנניה בן ה-90 ממשיך לטפל במתחם בצוותה עם פטמה, שאומצה לפני 20 שנה.

==============

 עלייה מיתולוגית

לעקור עם מ-3,000 שנה של שורשים זה אירוע מיתולוגי, מהפכה שהיהודים המקומיים לא יכלו לחלום עליה אלא במושגים משיחיים. לא טרנספר או נדידת עמים, אלא גאולה או גלות חדשה. זאת היתה חוויה שמעבר לדמיון, כשביום בהיר אחד הגיע לכפר הנידח צי של כלי רכב ולקח את כל היהודים, כשהשכנים הערבים המומים ובוכים. עד אז לא הרגישו שהם שייכים למשפחות שונות, לפתע הוצגה הזרות, האחווה היתה משחק ואשליה, כזב, תחפושת, היהודים עוברים לארץ אחרת, שם הם ישנו את גורלם וישאירו את אחיהם לגורלם, בלי לבקש אישור והסכמה.

ומי יכול לראות את הקהילה עוזבת ולהישאר? אף אחד לא שואל מה יהיה עם הבית שלו, השדה, הכבשים, כל משפחה רשאית לקחת רק שתי מזוודות. ואף על פי כך איש לא מתנגד, אנשים עוזבים את הכפר ומשאירים אחריהם את הבתים פתוחים, את האדמות עם שיבולי הקמה, ואת העצים עם הרימונים, התאנים והזיתים, את הכבשים עם הצמר, העזים והפרות והחלב. איך הסוכנות ויתרה על הרכוש היהודי?

כשכתב הרצל את מדינת היהודים, הקדיש את מרבית הספר לשיטת העברת היהודים מאירופה על רכושם, ללא שיגרם הפסד להם ולכלכלת הארץ. הוא כתב את הספר לא רק ליהודים, אלא גם לגויים, כדי לתאר איך יתגבר על העברת הרכוש היהודי בלי לפגוע בכלכלתם. לשם כך הוא הציע להקים בנק יהודי ולידו את "החברה היהודית", שתוכל לקנות את הבתים והרכוש של העולים, לשלם לכל אחד תמורת רכושו ואחר כך, בזמן המתאים, תמכור את הרכוש בלי לגרום להצפה ובלי לזעזע את השוק. מדוע הסוכנות לא הפעילה מערכת דומה במרוקו? האם מפני שהעלייה נעשתה בתנאי מחתרת, בשקט ובמהירות, לפני שמדינות ערב יזהו את תנועת העמים המתרחשת מתחת לאפם, ויראו איך מרוקאים הופכים לחיילים ישראלים?

אני הייתי שם וראיתי איך אנשים מיושבים בדעתם נוטשים את בתיהם ויוצאים עם שתי מזוודות, ראיתי אנשים נושאים ספרי תורה, פמוטים וחנוכיות. נשים לבושות שמלות כלה נושאות מטפי בושם, כלי קטורת, כלי נחושת וכסף, ראיתי איך כפר שלם, מיושב בדעתו, שוכן 3000 שנה מעבר להרי חושך, משתגע לפתע ואנשיו קמים בן לילה כמו אחרי פעולת כישוף ויוצאים לגלות. אנשים מכרו בית תמורת שטיח, פה ושם היו יהודים עשירים שלא יכלו למכור את רכושם ונשארו אתו. מעטים נשארו מתוך נאמנות למקום, לתרבות, להיסטוריה, לחברים, לשכנים, למזג האוויר. ברור שקל היה לאלה שלא היה להם מה לאבד לקום וללכת, ואלה היו רבים, בסיס הפירמידה. ככל שהמצב הכלכלי השתפר היה יותר ויותר קשה, העשירים בראש הפירמידה נתקעו, לא היה מי שיקנה מהם.

גבריאל בן שמחון, אסווירה, יום ד',  22 ביולי 2006

 

קרדיט:

ערכים וצילומים מהויקיפדיה

גבריאל בן שמחון

יעקב אלפסי (אבויה)