מרוקו – מסע מקיף בעקבות הזמן ב

פרק ב

 

הכיבוש הערבי (מאות תשיעית ועשירית)

                                         שְׁתָא תַתְגִ'י בְּרְּיַאח, אוֹ לוּלָאד בְּסְּיָאח.

                                                 רוחות סימן לגשמים, וצרחות סימן לילדים.

                                                             (כלומר: כל דבר טוב בא אחרי מאמץ ולא בקלות)

 

                                                                                         פתגם השגור בפי יהודי מרוקו

 

1. ערבים ובֶּרבֶּרים

האִסלאם פרץ לבמת העולם בשנות ה-30 של המאה השמינית, כאשר צבאות ערביים דהרו מחצי-האי ערב צפונה ומערבה. הם כבשו את מצרים ב-740, ובסוף המאה השמינית כבר שלטו באפריקה הצפונית כולה.

================

תאריכים חשובים בתולדות ראשית האסלאם:

570   הולדת מוחמד

610   ההתגלות ראשונה למוחמד

613   החל להפיץ את המסר, תחילה בשבט קֻרַיש במכה

620   נפטרים דודו שגידל אותו אַבּוּ טָאלֶב, ואשתו הראשונה חַדִיגָ'ה

622   ההִגְ'רָה: ההגירה ליַת'רִבּ,היא מַדינַת אל נַבִּי, היא מַדינַה. ראשית הספירה המוסלמית. סילוק

הגורם היהודי מחצי האי ערב.

628   הוּדְנָה (שביתת נשק) בין שבט קֻרַיש לבין המוסלמים

630    ההודנה מופרת והמוסלמים משתלטים על מכה

632    הנביא מוחמד מת ותם עידן ההתגלות על פי האסלאם

תקופת אלראשדון, ארבעת הח'ליפים ישרי הדרך

632 – 634   אַבּוּ בּכּר אלצַדיק

634 – 644   עֻמַר בן אלחַ'טאבּ (עֻמַר הראשון, הכובש, הגדול)

644 – 656   עוֹת'מאן בן עַפאן

656 – 661   עַלי בן אַבּוּ טאלִבּ

661 – 750   שלטון בית אֻמַיה (דמשק)

750 – 1258  שלטון בית עַבּאס (בגדאד)

===============

כיבוש אלמַגרִבּ אלאַקצא (המערב הקיצון) וביצור שלטונם בה היה אחת המשימות הקשות ביותר של מקימי האימפריה הערבית. קווי האספקה הארוכים וההתנגדות העיקשת של הבֶּרבֶּרים הקשו מאוד על הערבים. פחות מ-50 שנה לאחר שהנביא מוחמד הביא לשבטי חצי האי ערב את בשורת האסלאם, הגיעו שליחיו אל חופה המערבי של מַוּריטניה או בשפת הכובשים החדשים: המַגְרבּ. הצבא הערבי הפולש היה קטן מכדי להחזיק בארץ רחבת הידיים, ובקרב עם הצבא הביזנטי בעל העדיפות המספרית המכרעת, הובסו הערבים, כאשר מפקדם הנערץ עֻקבּה אִבּן נאפִע נפל בקרב. בשנת 688 כאשר הצבא הערבי צבר עוצמה, חידש את מלחמת הגִ'האד, הביס את הצבא הביזנטי והרג את מפקדו, מנצח הקרב הקודם, הנסיך הביזנטי כּוּסַילה.

מצביאים מוכשרים אחדים הצליחו להרחיק לחדור לארצות הבֶּרבֶּרים עד לחופי האוקיינוס האטלנטי, אבל לאחר מכן נהדפו על ידי הבֶּרבֶּרים ונאלצו לסגת אל בסיסם ברַקה אשר בקירֶנאיקה, ולחכות לתגבורת, כדי לחזור ולנסות שוב ושוב את כוחם. בשלב האחרון של המלחמה זו עמדה על פי המסורת והאגדות בראש הבֶּרבֶּרים אישה משבט הגַ'ראוה, דְהָיָה אְלכּאַהִנָה.

=====================

 דְהָיָה אְלכּאַהִנָה – מסורת ומחקר

על פי אבן חַ'לדוּן (מת 1406), היסטוריון בן תוניסיה שרשם את תולדות כיבושי האסלאם, ועל פי מקורות מוסלמים אחרים, אפשר להביא את הפרטים הבאים, בגירסאות שונות: דְהָיָה אְלכַּהִינָה  היתה בת שבט הג'ראוה, מלכת אנשי הרי אוֹרַס, שהיו מבין כמה שבטים שקיבלו את היהדות מבני ישראל. היא קיבצה סביבה שבטים בֶּרבֶּרים במלחמתם בכובשים המוסלמים. המצביאה הלוחמת שלטה ביד רמה. בקרב ליד ואדי מַסכּיאנה (בּלַא) שבמורדות הרי האוֹרֶס שבאלג'יריה, הביסה את צבא הגִ'האד האִסלאמי. אלפים נהרגו, והשאר נלקחו בשבי. היא ידעה שהערבים ינסו שנית להביסה, לכן הורתה לשחרר את השבויים, מלבד שבוי צעיר, ח'אלִד אבן יַזיד משבט קַיס, שאותו אימצה לה כבן ועל פי המסורת "היניקה אותו יחד עם שני בניה, האחד בֶּרבֶּרי והשני יווני (כלומר שאביו היה ביזנטי)". היא החזיקה בשלטון על צפון אפריקה ועל הבֶּרבֶּרים כחמש שנים (ויש גורסים שמלכה על הבֶּרבֶּרים 35 שנה, או לחלופין 65 שנה) והחריבה במהלכן את כל ערי החוף המשגשגות ואך כל האזור החקלאי הפורה, בהניחה שהמוסלמים חומדים את הארץ העשירה וכשיראו אותה חרבה, יניחו לה. מעשה זה הכעיס את אנשי השבטים והם יצאו נגדה וכרתו ברית עם המפקד המוסלמי חסאן בן נֻעמאן. הצעיר המאומץ ח'אלד בגד בה והעביר למוסלמים ידיעות חשובות על מצב צבאה והלך הרוח של האוכלוסייה.  במסע המלחמה נגד כּאהִנה הצטרפו אל חסאן נוצרים רבים, תושבי הערים. המלכה צפתה תבוסה וידעה שהיא ובניה יהרגו, ולכן יעצה לח'אלד ולשני בניה לעבור לצד המוסלמי. היא עצמה סירבה להיכנע ונפלה בקרב ליד בִּיר אלכּאהִנה בשנת 693 (או 698 או 702). בניה התאסלמו ונספחו על הצבא המוסלמי. גרסאות אחרות מספרות שבניה נהרגו בקרב האחרון נגד המוסלמים והיא עצמה קפצה לתוך באר עם סוסה והתאבדה.

מחקרים חדשים מגיעים למסקנות שהן: במלחמתם האחרונה של הבֶּרבֶּרים נגד הערבים עמדה בראשם אישה. כנראה ששמה הפרטי היה כהיא, וקריאה משובשת גרמה ליצירת הכינוי כאהנה. היא ובניה נספו במלחמה הזאת. בין סיבות הכישלון יש למנות גם את שיטת הלחימה שבה נקטה: הרס הערים והכפרים באזור החוף, כדי להרתיע את הערבים מכיבוש שטחים שוממים שלא יביאו להם תועלת. פעולותיה הולידו פירוד פנימי וגרמו לערעור מעמדה בקרב האוכלוסייה באזור זה, שהיה מיושב בנוצרים רבים. כמוטיבים אגדתיים מקובלים וסממנים רומנטיים גרידא, שהוסיפו הסופרים הערבים, יש לראות את הסיפור על השבוי הערבי, שהכּאהִנה אימצה אותו לבן לה. הוא מתואר על ידי הערבים בתור מרגל אציל רוח שהעביר לחסאן בן נֻעמאן ידיעות על הנעשה בממלכת הבֶּרבֶּרים, ועם זה הציל את בניה האמיתיים של אמו המאמצת מכלייה והביאם לחוף המבטחים של האסלאם. כוונתו של סיפור זה היתה לעשות תעמולה בין שבטי הבֶּרבֶּרים, שיתאסלמו באמת ובתמים. גם המעשיות על תכונותיה הנבואיות של המנהיגה כוונתן להסביר את הכינוי המופלא כּאהִנה, שהוא כזכור שיבוש. מבחינה כללית, היסטורית וחברתית, חשובה הידיעה על השתייכותה של המנהיגה לשבט מתייהד, אבל מאחר ואין למצוא בסיפורים האלה כל רמז למניעים דתיים במלחמה זו, וכן לא נשמר בהם שום קו יהודי, שלא כסיפורים על המלכים המתייהדים בערב הדרומית או בארץ הכוזרים, אין בידיעה ערטילאית זו כדי להוסיף משהו לעיצוב דמותה של המנהיגה הבֶּרבֶּרית מבחינה יהודית. אין שום אפשרות לשונית שהבֶּרבֶּרים עצמם היו מכנים את מנהיגתם בשם כּאהִנה, מכיוון לא יכלו לדעת את הלשון העברית. למילה יש מוצא עברי, או פּוּני, אבל בתקופות קדומות לא מצאנו שימוש בשם כזה לאישה, אלא רק "בעלת אוב" או "נביאה". כך שסביר מאוד שאין זה אלא שיבוש, לצערם של כל האוהבים להתרפק על כל שביב ורמז למוצא יהודי או לעבר יהודי מפואר, גם במקום שאיננו קיים.

xxxxxxx

על פי מסורת שנכונותה מוטלת בספק, הגיע כבר ב-680 המצביא הערבי עֻקבּה אִבּן נאפִע עד האוקיינוס האטלנטי. עובדה מעוגנת יותר במקורות היא שאת צפון מרוקו כבש מוּסא בן נֻצַיר בתחילת המאה השמינית (טנג'יר נכבשה בשנת 709).  הבֶּרבֶּרים, שהיו נוטים לקבל רק לזמן קצר שלטון זר ותרבות זרה, מרדו ב-740, הביסו ב-742 צבא ששלח הח'ליפה, והח'ליפות איבדה את שליטתה על מרוקו. גרמה לכך גם החשיבות המעטה שייחסו אז לאזור מרוחק ועני לעומת החשיבות שייחסו אז לארצות העשירות במזרח. התנגדות הבֶּרבֶּרים היתה לאומית ביסודה, אך כדרך רוב התנועות החברתיות והלאומיות בימי הביניים, לבשה בעיקרה אופי דתי. חלק גדול מהבֶּרבֶּרים קיבלו את תורת הח'ארִג'ים (החַ'וארִג') שדגלו ברעיונות שוויוניים.

===================

החַ'וָארִג'

החַ'וָארִג' הם אנשי הכת הקדומה ביותר שפרשה מן האסלאם האורתודוכסי. חַ'וָארִג' פירושו  יוצאים, פורשים, חורגים. עם עלייתו של עלי בן אבו טַאלבּ לח'ליפות, הוא דרש שבועת אמונים מכל מושלי המחוזות. מושל סוריה מֻעַאוִיָה בן אבו ספיאן ממשפחת אמָיה וממקורבי עות'מאן, שהיה הח'ליפה השלישי אחרי מוחמד, סירב לברית ונשבע לנקום בעלי נקמת דם על כך שהיה מעורב ברצח עות'מאן וסירב להסגיר את הרוצחים. לכן החל מעאויה לרכז צבא נגדו וגם קיבל מצבאו הנאמן את הבַּיעה – שבועת האמונים בתור ח'ליפה. בתגובה הגיע עלי לעיראק, צרף אליו את תושבי אלכּוּפה ובנה בה את מרכזו. לאחר ניסיונות למשא ומתן שבהם גילה עלי חולשה, הוא החליט להסגיר את הרוצחים שנמצאו במחנהו. אך הרוצחים פתחו מיד במלחמה שנקראה כעבור זמן בשם "קרב הגמל – וקעת אלג'מל". הקרב נערך בסוף שנת 656 על יד אלבַּצרה ונסתיים בניצחונו של עלי שכעת שלט בכל הח'ליפות חוץ מאשר בסוריה, שבה המשיך מֻעַאוִיָה להסית נגד עלי. מֻעַאוִיָה הציג את הכתונ;ת המוכתמת בדם שעות'מאן לבש כשנרצח.

בסופו של דבר, בשנת 657 לספירה, התייצבו בצִפין, על הגדה המערבית של נהר פרת בצפון עיראק על גבול סוריה, שני צבאות מוסלמים: צבאו של עלי בן אבו טַאלבּ, מול צבאו של מֻעַאוִיָה בן אבו סֻפיאן. הח'ליפה השלישי של האִסלאם, עות'מן אבן עַפאן, נרצח שנתיים קודם לכן, והחשד לתכנון הרצח נפל על עלי, שהתמנה תחתיו כח'ליפה רביעי. מֻעַאוִיָה שהיה קרוב משפחה של עות'מאן ומשל על סוריה, נשבע לנקום את מות עות'מאן מידי עלי. כמובן שזה היה רק התירוץ. מֻעאויה שהיה מודע היטב ליתרונותיו הצבאיים, נשא עיניו אל כס הח'ליפות. צבאו של מֻעַאוִיָה היה מאומן הרבה יותר מצבאו הקטן של עלי, אך בכל זאת עלי כמעט שהביס את יריבו. המסורת מספרת שברגע המכריע, אחד מיועצי מֻעַאוִיָה ייעץ לו להרים טופסי קוראן על רומחיהם. משמעות המעשה הייתה – ההכרעה בידי אלוהים. צבאו של עלי סירב להמשיך להלחם בעוד ספרי הקוראן מורמים נגדו, וזה גרם לעלי לסגת ולהסכים לגשת לבוררות ולהסכמי שביתת נשק. תוך מהלך הבוררות הוציא עַמרֻ אִבּן אלעאץ (הבורר מטעם מֻעַאוִיָה) מפי אבו מוסא (הבורר מטעם עלי) הודאה שלפיה עות'מאן נהרג בעושק.

הבוררות התגלתה כמזימה לנשל את עלי מכיסאו והוא נאלץ להתמודד על תואר הח'ליפה מול מֻעאויה כאילו לא נבחר כבר (אבל צריך לזכור – רק על ידי חלק מהמוסלמים. אחרים נשבעו אמונים למעאויה). בעקבות מעשה זה, פנו קבוצה של אנשים מצבא עלי ופרשו במחאה על הכניעה לבוררות. הם קראו: לָא חֻכָּם אִלָא לִלַה (אין משפט אלא לאלוהים) וטענו שעלי נכנע לבוררות של אדם במקום לשמוע לקול אלוהים ולהמשיך בקרב. הפורשים נקראו חַ'וָארִג' (חַ'רַג' = יצא). אחת הקהילות החַ'ארִג'יות היתה קהילת האִדריסים, שאותה הקים אִדריס הראשון. השבטים הבֶּרְבֶּרִים בצפון אפריקה הצליחו להקים מדינה חַ'ָארִגִ'ית במזרח אלג'יריה, ומדינה זו התקיימה בין השנים 776 עד 909.

=================

בשנת 771 נעשתה סִגִ'למאסה, העיר הראשית של הפרובינציה המזרח-מרוקאית תַפִלאלת, למושב שושלת בַּנוּ מַדראר הבֶּרבֶּרית-ח'ארִג'ית מבני שבט מִכּנאסה. הם שלטו בפרובינציה זו עד 958. ב-788 הקים אִדריס הראשון את שלטונו בעיר אוּלילי (היא ווֹלוּבּיליס הרומית). בנו ויורשו אִדריס השני (829-791) ייסד את פאס ועשאה לבירתו. שושלת האִדריסים, שמלכה עד 985, הרחיבה את תחום השלטון המוסלמי עד האטלס הגבוה והפיצה בכוח את האִסלאם. אִסלוּם מרוקו נעשה במהירות רבה, כפי שמוכח מהירידה המהירה במספר מושבי הבישופים הנוצרים בכל המַגרִבּ. הנצרות בארצות אלו נעלמה כמעט כליל כבר בתקופה זו, למרות שלפני כן נראתה מושרשת מאוד. למרות כיבושה של מרוקו בידי הערבים במאה השביעית, נשארו הבֶּרְבֶּרִים נאמנים לאורח חייהם, קיבלו על עצמם בהדרגה את האִסלאם והתמזגו עם הכובשים הערבים, שהם סונים, אבל ממשיכים לקיים פולחן קדושים ועורכים טקסים טרום אסלאמיים הקשורים לעונות השנה, לאמונה ברוחות ובכוחות הטבע. גם ההלכה המוסלמית, השריעה, ושנים של שלטונות מתחלפים שניסו לכפות על הבֶּרְבֶּרִים את תרבויותיהם לא דחקו את המנהגים הבֶּרְבֶּרִיים הקדומים ולא את מאבקם המתמיד לעצמאות מוחלטת.

===========

חמש מצוות היסוד של האִסלאם (אַרכּאן אלאִסלאם – עמודי האִסלאם)

אַלְשַהָאדַה: העדות,הצהרת אמונה. לָא אִלַהַ אִלָא אלַלה ומוחמד רַסוּלֻ אלַלה (אין אל מבלעדי אללה ומוחמד שליח אללה). למעשה יש כאן שתי עדויות, האחת הנוגעת לייחודו של האל, והשנייה הנוגעת לשליחותו של מוחמד, לכן הן נקראות שַהאדַתַין. כל מֻסלִם חייב להגיד את שתי העדויות לפחות פעם ביום, והן כלולות בנוסח התפילה הנאמרת חמש פעמים ביום.

אלצַלאה (צַלאת): התפילה. התפילה היא הצורה (סורה – פרק) הראשונה, אלפאתִחה, הפותחת של הקוראן. חמש תפילות ביום חובה.

אלזַכּאה:  הצדקה, מתן צדקה לעניים היא חובה על המֻסלִם.

אלצַום: הצום, צום הרַמַדאן (רַמַצ'אן), חודש בשנה, האיסור לאכול, לשתות, לעשן ולקיים יחסי מין מעלות החמה ועד לשקיעתה.

אלחַג': העלייה לרגל למכה, חובה על כל מֻסלם הכשיר בגופו, בנפשו וביכולתו הכספית לפחות פעם אחת בחיים.

עמוד נוסף, שאינו חלק מחמשת עמודי האסלאם, ומוסיפים אותו בדרך כלל מטעמים פוליטיים ופרגמאטיים הוא הגִ'האד (מילולית: מאמץ עליון) היום מפרשים אותו בתור מלחמת קודש. השיעים אימצו אותו בתור עמוד ששי. הסונים משתמשים בו כאשר יש להם צורך פוליטי.

================

לאחר כיבוש מרוקו המשיך הצבא המוסלמי, שהעשיר את עצמו בבני השבטים הבֶּרבֶּרים שנספחו עליו לעבר חצי האי האיברי. לשם כך היה על הצבא המוסלמי לחצות את המצר, שהיוונים והרומים נהגו לכנותו "עמודי הרקולס". בשנת 711 חצה הצבא הערבי- בֶּרבֶּרי-מוּרי את המצר בפיקודו של המצביא טארִק אִבּן זַיאד ונחת בטַריפה המרוחקת 21 ק"מ מן הצוק החולש על המצר. הוא המשיך בראש כוח שמנה כ-7000 לוחמים, השתלט על הצוק והעניק לו את שמו: גַ'בּל (הר) טארִק جبل طارق, שלימים השתבש לגיברלטר. לפי הכרוניקאים המוסלמים היה טארק בן 16 בלבד כשכבש את ספרד. אחרי נצחונו בגיברלטר הוא שרף את הצי שהעביר את הצבא מחוף צפון אפריקה אל חצי האי האיברי ונאם בפני חייליו: "הים מאחוריכם והאויב לפניכם ולא נותרה לכם ברירה אלא להילחם."

על פי המסורת המוסלמית נכבש חצי האי האיברי בגלל מעשה אונס. המלך הויזיגותי רודריגז אנס את בת מושל סאוטה (Ceuta) שבחוף מרוקו. בנקמה על האונס שלח המפקד המוסלמי העליון על הצבא הערבי במגרב, מוּסא בן נֻצַיר את טארק בן זיאד לכבוש את איבריה. יודעי דבר יכולים להצביע על מקום האונס עד היום. האונס התרחש ליד גשר סן מרטין בטולדו (קשה קצת להבין מה עשתה בתו של מושל סאוטה בטולדו, המרוחקת מהחוף מאות קילומטרים) עוברים את הגשר לרובע היהודי ושם יש מבנה קטן שנקרא בנו דה לה קווה (Bano de la Cava), שם, מספרים היודעים, התרחש האונס של פלורינדה שהביא את המוסלמים לאיבריה.

======================

מצר גִיבְּרַלְטַר

גִיבְּרַלְטַר- מצר במערב הים התיכון ומושבה בריטית מצפון-מזרח למצר גִיבְּרַלְטַר. צוק גיברלטר מרוחק מהחוף הצפון אפריקני 24 ק"מ, והוא חולש על הכניסה הצפון-מזרחית למצר גיברלטר.
המצר מפריד בין ספרד (אירופה) למרוקו (אפריקה). כנתיב השיט היחיד המקשר בין האוקיינוס האטלנטי לים התיכון, היווה מצר גיברלטר נקודה בעלת חשיבות אסטרטגית גבוהה, ולמן התקופה הפיניקית (כבר מהמאה העשירית לפני הספירה) הוכרה חשיבות השליטה בו. רוחבו במקום הצר ביותר כ-14 ק"מ; אורכו כ-60 ק"מ ועומקו כ-350 מ' בלבד. במי המצר העליונים קיימת זרימת מים חזקה מכיוון האוקינוס האטלנטי, כתוצאה מהתאדות מוגברת של מי הים התיכון. ואילו במעמקים הזרימה חזקה יותר בכיוון ההפוך, עקב צפיפות גדולה יותר של מי הים התיכון.

בריטניה השתלטה על גִיבְּרַלְטַר בשנת 1704, אולם באופן רשמי נמסרה המושבה לידיה בשנת 1713 בעקבות הסכם אוטרֶכט (הולנד) והיא הוכרזה כחלק מהכתר הבריטי בשנת 1830. חשיבותו של המצר מבחינה אסטרטגית ומסחרית התעצמה מאז פתיחת תעלת סואץ (1869). במושבה גִיבְּרַלְטַר ממשל עצמי בכל התחומים למעט הגנה וביטחון, ואולם בריטניה מספקת למושבה סיוע גם בפיתוח הכלכלי של המקום. בשל שטחה הקטן אין במושבה חקלאות והמשק המקומי מתבסס רובו ככולו על ענפי שירותים, תיירות, בנקאות, ספנות ומסחר.

======================

תוך חמש שנים (עד 716) נכבש מרבית השטח בספרד, למעט רצועה דקה בצפון חצי האי, על ידי הצבא המוסלמי. הצבא הזה אף הגדיל לעשות, חצה את הרי הפירנאים והתחיל לחדור לגבולה של צרפת של שבט הפרנקים. אבל בקרב מכריע שהתרחש בשנת 732 בין טוּר ופּוּאַטיֶיה שבדרום צרפת, הדף קרל מַרטֶל (אבי שושלת הקרוליגים) בראש צבא הפרנקים את המוסלמים והסיגם אל מעבר להרי הפירנאים. בין הסיבות לתבוסה של הצבא הערבי הבלתי מנוצח כמעט מונים החוקרים את השחיקה של צבא שנלחם ללא הרף, את האקלים האירופי שהקשה על הערבים תושבי המדבר ואת ההתנגדות הנוצרית החזקה שנוהלה על ידי המצביא המוכשר קרל מַרטֶל. בתקופה זו הכניסו הפרשים הנוצרים שכלול לשיפור הרכיבה כשהכניסו לשימוש את הארכובות לרגלי הדוהרים. שיפור זה היטיב את ישיבתם של הרוכבים ואת אחיזתם בסוסים ואפשר להם לשלוט בסוסים ביתר קלות.

במַוּריטניה, היא מרוקו, עבר השלטון ליורשיו של מוחמד, ארבעת הח'ליפים הראשונים, המכונים על פי מסורת האסלאם "ישרי הדרך", שהנהיגו את העולם המוסלמי החדש. אחריהם שלטו הח'ליפים מדמשק (בית אֻמָיה 750-705) והח'ליפים מבגדאד (בית עַבּאס 789-750). במשך תקופה זו נמשכו הפגיעות של השליטים הערבים בבֶּרְבֶּרִים והדבר גרם להתקוממות בשבטים השונים, ובמַגרִבּ התקיימו הרבה נסיכויות קטנות בניגוד לשלטון הערבי. כל זאת עד שבסוף במאה השמינית (787), עת התחולל במזרח מאבק דמים על ירושת מקומו של הנביא מוחמד, החליט הַרוּן אלרַשיד, שהיה אחד מגדולי הח'ליפים של בית עַבּאס  בבגדאד, לשים קץ למרד שהכריז עליו אִדריס אִבּן עבדאללה, הטוען לח'ליפות מצאצאיו של עלי. המרד נכשל ואִדריס נמלט למרוקו דרך מצרים והתיישב ליד מֶכְּנָאס. הוא הכתיר את עצמו לאִמאם (מנהיג) וייסד את שושלת צאצאי עלי שנקראה על שמו – האִדריסים. הוא הצליח לאחד את שבטי הבֶּרְבֶּרִים במרוקו תחת שלטונו בשנת 789. ידו הארוכה של  הַרוּן אַלרַשיד השיגה אותו גם במרוקו והוא הורעל על פי מצוותו בשנת 793. בתגובה על מעשה אלימות זה הכריזו הבֶּרְבֶּרִים על בנו אִדריס השני שעדיין לא נולד למלך אחריו. אִדריס הראשון הניח במַגְרִבּ יסודות לנסיכות עצמאית, אך למעשה בנו הוא שהקים את השושלת שבסיס שלטונה היה האוכלוסייה הבֶּרְבֶּרִית, ואף ייסד את פַאס לעיר בירה שלו ולמרכז הפצה של דת האסלאם. לאחר הרעלתו של אִדריס הראשון, תושבי מרוקו שהעריצו אותו וראו בו קדוש עוד בחייו, קברו אותו ברוב פאר והדר בעיירה שנשאה את שמו מתחת לגַ'בֶּל זרהון, וקברו הפך לאתר הקדוש ביותר במרוקו. אִדריס הראשון ייסד את פַאס ובנו, אִדריס השני, הרחיבה.

 

פס  فـاس  Fès

העיר שוכנת למרגלות הרי האטלס התיכון, באגנו של נהר סֶבּוּ, בתוך מרכז חקלאי פורה. לפי המיתוס הרווח, העיר נוסדה במאה השמינית על ידי מולאי אִדריס הראשון, כעיר מוסלמית באמצע הדרך בין שתי הערים שבהם פעל; ווֹלוֹבּוֹליס הנוצרית וסֶפְרוּ היהודית.  מספרים כי המייסד המיתי, שלימים הפך לקדוש, הלך לאורך המים היוצאים ממעיין ראס אלמה, עד שהגיע למישור מושקה היטב, שם המליץ לו איכר זקן, לייסד את עירו. תוך כדי בנית הבניין הראשון של העיר לגדת הנהר, מצא מולאי אִדריס גרזן זהב – Faz, וזה המקור לשמה של העיר. פאס היא העתיקה שבערי המלוכה במרוקו ונחשבת לליבה הסמלי של מרוקו. היא העיר המדיוואלית המושלמת ביותר בעולם הערבי. היא אחד המרכזים החשובים של האסלאם ומשום כך מכונה גם "העיר הקדושה". פאס נוסדה בשנת 789 לספירה, והיתה הבירה הדתית והמרכז הרוחני, שהפסידה את מרכזיותה לטובת רַבּאט במאה ה-20. היתה בירת מרוקו בתקופות שונות וארוכות, ובנייניה משקפים את הדמיון ואת היצירתיות של הערבים והבֶּרבֶּרים. היא מרשימה בנופה המצוקי, בחומותיה המטוייחות בעלות השיניים למעלה והחורים לכל שטחן. לחומות שערים מרשימים מעוטרים בקרמיקה צבעונית מזוגגת, פיתוחי עץ וטיח. על פי שתי מסורות נעשו החורים בחומות  כדי לאפשר התרחבות והתכווצות בחילופי הטמפרטורות הקיצוניים, או לחלופין כדי לאפשר לרוחות המדבר לעבור ולאוורר את התושבים.

העיר נוסדה בשנת 789 בידי אִדריס הראשון על גדתו הימני של ואדי פאס במקום שנקרא כעת "הרובע האנדלוסי". בנו, אִדריס השני, הרחיב את העיר אל הגדה השמאלית בשנת 809. שני רבעים אלה יוצרים יחד את פאס אלבּאלי (העיר העתיקה). המתיישבים הראשונים בעיר היו פליטים מוסלמים מקורדובה שבספרד ומקַירַואן שבתוניסיה. שתי הקבוצות באו ממרכזי תרבות אסלאמיים מבוססים וכישוריהם הניחו את היסוד לאחד המרכזים החשובים ביותר של ההגות והאדריכלות באולם האסלאם. העיר הגיעה לשיאה בתקופתה של שושלת בני מַרין, שכבשה אותה בשנת 1250 מידי המֻוחִדוּן. הם שהקימו רובע חדש שנקרא היום פאס אלגַ'דיד (החדשה). פאס נותרה עיר הבירה במשך כל זמן שלטונם. עם עלייתה של השושלת הסַעַדית במאה ה-16 שבה מַראכֶּש להיות הבירה וחשיבותה של פאס ירדה, עד שהשליט העַלווי מוחמד עבדאללה החייה אותה במאה ה-19. בשנת 1916 החלו הצרפתים לבנות את הוויל נוּבֶל (העיר החדישה). פאס היא העיר השלישית בגודלה במרוקו, אחרי קַזַבְּלַנְקָה ורַבָּאט. חיים בה כיום כמיליון תושבים, רבים מהם משכילים, ממהפכנים ומהשמרנים של מרוקו. מיקומה הגיאוגרפי של פאס הוא במרכז מרוקו, מה שהולם את שליטתה על מרכזי העצבים ועמדות הכוח במדינה.

פאס מקסימה את כל מבקריה. החומות המטוייחות, הגנים, השדרות, החסידות המקננות, הצבעים, הריחות. לחובבי הטלנובלות: הטלנובלה הברזילאית הידועה "האחד" מתרחשת לחלופין בפאס ובריו שבברזיל. בטלנובלה זאת מוצגת פאס בכל הדרה: שווקיה, רובע הבורסקאים, החנויות, הבתים. כל מי שראה יודע שהוא מוכרח לבקר בפאס. אבל צריך לזכור: בסרטים הכל יפה יותר. המציאות לעתים עולה על כל דמיון, אבל קשה להתחרות בצילומים מבויימים וצבועים.

התחבורה בפאס מתנהלת בעיקר על ידי הפטי טקסי, הטקסי הקטן, שבפאס צבעו אדום. אתרי הביקור העיקריים מתרכזים בפאס אלבאלי, המדינה, העיר העתיקה. פאס העתיקה היא אחת הגדולות מסוגה בעולם והמעניינת ביותר במרוקו. בסימטאותיה הצרות והמפותלות, בשווקים המקורים מגובבים זה לצד זה סדנאות אומנים, מסעדות, מסגדים, מדרסות, שוקי מזון ובריכות לצביעת בדים ועורות. הריחות האקזוטיים, הלמות הפטישים של חרשי הברזל, קריאות המואזין, השווקים ההומים ושיירות החמורים – כל אלה חוברים ליצירת חוויה בלתי נשכחת.

ה"פאסים", תושביה של פאס, ידועים ברחבי מרוקו כפקחים ומתוחכמים. מלעיזיהם טוענים, אולי בקנאה, שהם קמצנים. יש המשווים את מיקומה של פאס בלב המדינה, לשליטת תושביה על מרכזי העצבים ועמדות הכוח. הם פיתחו תרבות עירונית מתקדמת, מסורת אינטלקטואלית, מטבח, לבוש וסגנון מיוחדים. כך למשל, הלבוש העירוני האופייני הוא ג'לבייה לבנה, עם רצועה רקומה בחוטי כסף. כאן מקורו של הכובע הגלילי המוסלמי, התרבוש, ומכאן שמו – פאס. הקערה האופיינית היא עוף אפוי בטג'ין והרים של קוסקוס מבושל עם קינמון וצימוקים, כשמסביבה צלחות קטנות של זיתים, יוגורט וגלגלים ענקיים של לחם. מנה מפורסמת אחרת היא פסטיליה פאסית, מעדן מבצק עלים, בשר יונים טחון ואבקת סוכר. בעיד אלכַּבּיר, חג הקורבן המוסלמי,  שוחט כל אב משפחה כבש במו ידיו ומבתר אותו בעצמו (כך עושה גם המלך; הדבר מוקרן בטלוויזיה). הילדים מנפחים את הריאות כאילו היו בלונים. האב מתחבר לעורק הראשי ומוצץ ממנו דם כדי לשאוב ממנו כוח.

===============

סיפור התחרות בין פאס למראכש

בוקר אחד, התעוררה פאס בחרדה – בממלכה עומדת להתקיים תחרות מלכת היופי, והיא החלה לחוש בחוסר בטחון קל. ניגשה פאס אל ראי הקסמים, ושאלה: "ראי ראי, הגד נא לי, איזו היא העיר היפה בעולם"? אדים מהבילים החלו לצאת מקנקן התה, אופפים את החדר בניחוחות נענע מתקתקים. הראי הרעים בקולו ואמר: "כמובן שאת, יפתי! אך שם הרחק, לרגלי הרי האטלס הגבוהים, שוכנת היפה מכולן, מַראכֶּש שמה". רגזה פאס, לא מאמינה למשמע אוזניה, והחלה לשאול את הסובבים אותה: "מי מכיר את מַראכֶּש"? אבל אף אחד לא הכיר אותה.

פאס התאמצה בכל כוחה להחזיק בכתר, שחשה כי הוא מתחיל להתנדנד על ראשה, כשלפתע החלה לנשוב רוח סערה מן המדבר ונשמע קול פרסות סוסים מהדהד. הפנתה פאס את ראשה וראתה את הרוכבים, כשחרבותיהם שלופות אל על. לפתע קלטה את האסון המתקרב עליה, והחלה להתרוצץ בבהלה, בניסיון נואש להציל את כתרה ואת ממלכתה – אך לשווא. יוּסֻף חלף על פניה בדהרה, חטף את היקר לה מכל – את כתר המלכות, חזר דרומה וייסד את יריבתה – העיר מַראכֶּש. תמה תקופת הזוהר בה כיהנה פאס כבירה, ובמקומה הפכה מַראכֶּש לבירת הממלכה, שהשתרעה מאלג'יריה במזרח ועד ספרד בצפון.

(מתוך מסע אחר )

==================

 

מה לראות. אתרים בפאס:

פאס כוללת שלושה חלקים מובחנים: במזרח נמצאת פאס אְלבּאלי (העיר העתיקה) המוקפת חומה. בדרום מערב הוִויל נוּבֶל (העיר המודרנית החדשה שנבנתה בידי הצרפתים בזמן שלטונם) ובה נמצאים רוב המלונות והמסעדות, וביניהן פאס אְלְגְ'דִיד (העיר החדשה לפני בוא הצרפתים) המוקפת אף היא חומה.

פאס אלבאלי – העיר העתיקה

* בית הרמב"ם: נקודת ציון בולטת במיוחד לזיהוי בית הרמב"ם הוא שעון המים, המָגָנָה, המוצב על קיר ביתו. יש אומרים שהשעון היה מתקן פחים ששימש את הרמב"ם לקביעת שינוי הזמן ביום ובלילה. ויש אומרים שהרמב"ם בנה את המתקן כדי לשמור על זמני כניסת השבת והמועדים. השעון כונה בכינויים רבים כגון "מתקן הרמב"ם" ו"בּוּ סטילאת" (אבי הפחים, הדליים) והכוונה לשלוש עשרה קערות פח שמהם היה מורכב שעון המים, כנגד שלוש עשרה מידות שהתקין הרמב"ם. וכמובן אם נחפש היום פחיות, או מים, לא נמצא דבר. את שלוש עשרה המידות שלו ניסח הרמב"ם בשלב הרבה יותר מאוחר בחייו, כשחי במצרים. ואם תרצו – אין זו אגדה. ויש קוראים לשעון בכלל "שעון העיר" וטוענים שאין כל קשר בינו לבין הרמב"ם.

הרמב"ם (רבי משה בן מימון) נולד בשנת 1135 ונפטר במצרים בשנת 1204. היה פוסק, פרשן, פילוסוף, רופא ואיש מדע. נחשב לאחד האישים החשובים ביהדות ימי הביניים ובתולדות העם היהודי בכלל. נולד בקורדובה שבספרד, אך עקב כיבוש דרום ספרד, בשנת 1148, נדדה משפחתו והתיישבה לבסוף בפאס. בהמשך, בגלל הקנאים המוסלמים, נאלץ לברוח מפאס ועבר למצרים, שבה נעשה רופא החצר ומנהיג היהודים. ביתו היה בסמטאות שוק פאס ליד שעון העיר. פנייה מאחת הסמטאות מובילה  לביתו של הרמב"ם, טיפוס במעלה המדרגות לקומה השנייה היישר לחדרו של הרמב"ם, שם לפי המסורת התגורר. בבית גרה היום משפחה מוסלמית השומרת על בית הרמב"ם.

לזכרו נותר שלט פשוט הממוקם על הקיר שבסמוך לדלת הכניסה. אפשר לבקש רשות מהמשפחה לבקר, ולגמול לה בתשלום כראות עיניכם. מסורת מקומית מספרת שבביתו של הרמב"ם התגורר מאתיים שנים מאוחר יותר אִבּן חַ'לדוּן, אחד מגדולי הכותבים, אנשי המדע וההיסטוריונים המוסלמים. האומרים טוענים גם שאִבּן חַ'לדוּן היה תלמידו של הרמב"ם. הדבר אפשרי רק בתיאוריה, כמובן.

* מַדְרָסָת בּוּ אִעְנַאנִיָא: ליד שער גְ'לוּד, ליד ביתו של הרמב"ם, בין כל אלה ניצבת מדרסה יפהפיה. את המדרסה הקים השליט המריני אבּוּ אִעְינַאן בין השנים 1357-1350, והיא נחשבת למדרסה המרינית היפה ביותר והשמורה ביותר. מספרים שבּוּ אִעינאן בנה את המדרסה על מנת לכפר על עוונותיו הרבים, בעיקר מעשי ניאוף וזימה. כאשר ביקש לבנות את המדרסה כדי לכפר על עוונותיו, הקצו לו חכמי הדת את השטח ששימש בתור מזבלה בפאס, וזה היה סמל לחטאיו הרבים. המדרסה מעוצבת באמנות קרמיקה עדינה ומרתקת, והיא אחת מהיחידות שמותר ללא מוסלמים להיכנס אליה וגם לצלם בה.

* רובע הקדרים: כאשר מתקרבים לרובע הקדרים שבפאס, מבחינים בענן שחור המכסה את האזור כתוצאה משריפת הגפת המשמשת חומר בעירה לתנורי הקדרות. ברובע כמה מפעלי קדרות שעוסקים בכל שלבי התהליך המסובך. כשנכנסים לחצר מפעל כזה רואים ערימות של חומר בעירה (גפת), כלי חרס מתייבשים בשמש, תנורי חימר מוסקים, עובדים עסוקים ומתרוצצים. בית יוצר טיפוסי ברובע הקדרים בנוי סביב חצר בה חדר עבודה עם אובניים שקועות בבור בקרקע (רואים זאת גם בכפרים העוסקים בקדרות). האומן יושב על האדמה, רגליו בתוך הבור וברגל אחת הוא מפעיל את גלגל האובניים ואת גלגל התנופה המחובר לבריכת השיקוע, אשר לתוכה יוצקים את החומר הגולמי כדי להפריד ממנו חומר דק גרגרים. בידיו הוא יוצר את הכלי. במרחב החצר החיצונית שמים את החומר אחרי שמוציאים אותו מן הבריכה ומנקים את הכלים המוכנים לייבוש בשמש לפני שריפתם בתנור. תנור השריפה מורכב משני מפלסים: מפלס תחתון לחומר הבעירה ומפלס עליון למקום בו מניחים את הכלים לשריפה. לצד חדרו של יוצר הכלים, יושב האמן המצייר על הכלים בעבודת יד מושלמת.

במפעלי הקדרות מייצרים סוגים שונים של קדרות, כולל לבנים ואריחים. יש מפעלים שבהם עוסקים גם בייצור פסיפס משברי הקרמיקה. ילדים רבים מועסקים במפעלים האלה. למשל בייצור הפסיפס. הילד מצייר על חתיכת קרמיקה את הצורות הקטנות הנדרשות, ופועל מבוגר שיושב על ידו שובר את הקרמיקה לפי הציור ומכין כך אבני פסיפס בצורות שונות. את אבני הפסיפס מרצפים אחר כך זו ליד זו לכדי טבלת שולחן, שלטים או תמונות.

מרוקו עשירה במאגרי מינרלים ופוספטים, והיא אחת מספקי הקרמיקה והקדרות העולמית. הקרמיקה של פאס מאופיינת בצביעה הכחולה שלה. העיטורים בסגנון הערבסקה – צורות גיאומטריות וצמחיה (האיסור המקראי-קוראני "לא תעשה לך פסל וכל תמונה" – נשמר בהקפדה). במרוקו ניתן למצוא מבחר מגוון ועשיר של יצירה בחומר: כלי אוכל ובישול, פסלים, עמודים, קשתות, מזרקות, שערים ועוד. דוגמאות ה"זלייז'" – מזכיר פסיפס, מקשטות עמודים, בתים מזרקות ועוד ברחבי מרוקו.

===================

תהליך ייצור הקרמיקה בפאס

ייצור כלים לקרמיקה בפַאס נעשה בדרך מסורתית. הייצור מתחיל בהוצאת החומר מהמחצבה וניפוי מאבנים. משקיעים את החומר בבריכת מים, דורכים ברגליים ובוחשים שעות ארוכות. שכבה זו מועברת לבריכה אחרת לעיבוד נוסף. אחר כך מוציאים את החומר מהבריכה ומפזרים אותו על משטח המכוסה בשכבת אפר, כדי למנוע הידבקות החומר לאדמה. חייבים לדאוג שלא יווצרו או יישארו בועות אוויר שעלולות לגרום להיסדקות הכלי והתפוצצותו. הקדר יושב בבור האובניים, מפעיל את גלגל התנופה, לוקח מהחומר שעבר לישה טובה ומניחו על האובניים השקועות באדמה. לאחר עיצוב הכלי הוא מפריד בינו לבין שאר החומר על ידי העברה זריזה של חוט דק. הכלי עובר לייבוש. תחילה מייבשים בצל, אחר כך בשמש. רק לאחר ייבוש מוחלט של הכלי אפשר לשרוף אותו בתנור. תנור השריפה העשוי חומר גם הוא, מורכב משני מפלסים: מפלס תחתון לחומר הבעירה ומפלס עליון שבו מניחים את הכלים. השריפה בתנור מתבצעת בשני שלבים: הראשון בחום נמוך של 200 מעלות, ואחר כך מעלים בהדרגה את החום עד ל-900 מעלות. לאחר השריפה נשאר הכלי בתנור להתקררות איטית. הקישוט נעשה על ידי האומן המצייר על הכלים בעבודת יד ויושב בחדר ליד היוצר. הקישוט נעשה על ידי זיגוג בשריפה חוזרת או בצביעה ידנית בצבעים טבעיים. הקדרות והקרמיקה הפַאסית מתאפיינות בציור העדין ולא הגס כפי שרואים בקדרות האספית, וצבעיה האופייניים הם כחול וצהוב.

================

* רובע הבורסקאים: רובע הבורסקאים בפאס, שהוא אזור בתי המלאכה לעיבוד עורות, נמצא בפאס אלבּאלי. שטחו של הרובע כ-16 דונם והוא אחד המקומות האקזוטיים ביותר לתיירים. ברובע צובעים בדים וצמר. בפתח בתי המלאכה תלויים הבדים הצבועים ובתוך בתי המלאכה ניצבים הדודים להרתחה. הכל נעשה בעבודת יד מפרכת. הצבעים הם טבעיים ולקוחים מצמחים ומינרלים מקומיים. המקומות המעניינים יותר אלה העוסקים באשפרת העורות וצביעתם. המקום מצחין והריח בלתי נסבל. במקום עוברים העורות את תהליך האשפרה והצביעה בבריכות גדולות וצבעוניות. הפועלים העוסקים בצביעת הבדים, דשים את הבדים בצבעים רעילים ברגליהם, ובכך נחשפים למחלות עור ושיעור תמותה גבוה. כדי לחזות במראה יש הממליצים לאחוז בעלי נענע בצמוד לאף, ריח הנענע מנטרל את הריח הרע העולה מהעורות ומאפשר את הצפייה בתהליך הצביעה. עיבוד העור וצביעתו הוא מקצוע העובר בירושה מאב לבן מזה מאות בשנים. החל במאה ה-17 לקחה העיר פאס את הבכורה במקצוע זה מהעיר קורדובה שבספרד, ועד היום נחשבים עורותיה המעובדים של פאס לטובים בעולם.

עבודת הבורסקאי מעבד העורות נזכרת כבר במשנה וכבר מאז נחשבת לבזוייה ודחוייה. הבורסקאים היהודים לא הורשו להיכנס לבית הכנסת להתפלל עם כולם וניתן להם מקום מיוחד באולם פינתי מופרד, בגלל הצחנה שהפכה להיות חלק בלתי נפרד מהם.

================

תהליך עיבוד העורות

ראשית פושטים את העור מבעל החיים ומשתדלים להשאירו בשלמותו. מלאכה זו היא מקצוע ייחודי בפני עצמו. אז טובלים את העורות במיכל סיד או בצואת יונים או בצמחי אגוזים, מרתיחים את תכולת המיכל והתהליך גורם לאיכול שאריות השיער ולריכוך העור. לאחר מכן מותחים את העור ומביאים אותו לעובי הרצוי. מניחים אותו על נסורת עץ מפוזרת על גג הבניין בצמוד למקום הצביעה. כל שעות מספר מותחים עד שמגיעים לעובי ולמידה הרצויים. אז מגיע תור הצביעה. מכניסים את העורות לתוך פיר מלא צבע ודורכים עליו מספר שעות עד שהצבע נקלט. הצבעים עשויים מחומרים טבעיים מהצומח וממינרלים שונים והם עזים ביותר. תהליך הדריכה והערבוב מתבצע בדרך המסורתי כפי שנעשה במשך מאות שנים. לאחר ייבוש העורות הצבועים מובילים את העור לגזירה ולהכנת מוצרי העור בבתי המלאכה הקטנים שבשווקים.

הצבע נקלט במשך יומיים עד שלושה ותהליך הכנת העור עד לגימור הסופי אורך כ-15 יום.

=====================

באב ג'לוד

* בָּאבּ גְ'לוּד, בּוּ גֻ'לוּד – שער העורות: שער בּוּ גְֻ'לוּד הוא אחת הכניסות המרכזיות למדינה. במקום ניצבים שני שערים הנושאי שם זהה. העתיק מבין השניים נבנה במאה ה-12, עשוי מקשתות וכפות. שער זה מוביל אל רחוב Sellaline (שוק יוצרי סלי קש). השער השני נבנה בתחילת המאה ה-20 על ידי הרָשות לשחזור מבנים, ושוחזר על ידי הבנאי הראשי Maalem Bouzoubaa. השער עוצב מקשת ראשית ושתי קשתות קטנות, החזית הפנימית מקושטת בקרמיקה בצבע ירוק (צבע המסמל את האסלאם) והצד החיצוני מקושט בקרמיקה בצבע כחול (צבע המסמל את פאס). שער מונומנטלי זה מעניין מאוד בשל מיקומו האסטרטגי, ובשל האלמנטים הארכיטקטוניים שבו. הוא מציג במידה מסוימת את הקומפוזיציה האורבנית המיוחדת לאזור Tadaa. השער נקרא כך משום שממנו מגיעים אל רובע הבורסקאים. ברחבה הגדולה שלפני השער הפעילות שוקקת. שם נמצאים בתי קפה ודוכנים לממכרים שונים.

* סוִּק אלעָטאָרִין – שוק מוכרי התבלינים: משני צידיו של הרחוב יש חנויות וכוכים של בעלי מלאכה העוסקים במלאכות זעירות. השוק הוא אזור הקניות העשיר והצפוף ביותר של פאס. כאן מוכרים בעיקר תבלינים וסממנים שונים ומכאן שמו. בהמשך, נמצאת ה"קִיצָרִיָה"- שוק מקורה, ובו מוכרים בעיקר אריגי משי ומוצרי טקסטיל אחרים. ה"קִיצָרִיָה", נבנתה מחדש לאחר שנשרפה בשנות החמישים של המאה ה-20. זהו אחד המרתקים שבסיורי השווקים. זהו שוק ללא קץ ותכלה, נמשך ונמשך, משתרע לצדדים, סימטאות על גבי סימטאות, צפוף ודחוק, הומה אדם, חמורים טעונים, פרדות מובילות עגלות, אנשים נושאים משאות, כולם בתוך כולם בתוך מעבר צר ובלתי אפשרי. כשחורגים קצת מהרחוב הראשי של השוק מגיעים לסימטאות שאדם רחב יתקשה לעבור בהן, אלא רק בפרופיל. הבתים כמעט נוגעים זה בזה, והם מורחקים האחד מהשני בעזרת תמיכות עץ שנדחקו בכוח ביניהם. בין החנויות יש גם חמאם קטן, שנותן את שירותיו בבוקר לגברים ואחר הצהרים, לנשים. בכוכים אפלים יושבים בעלי מלאכות מסורתיות ועובדים עבודה ידנית על פי מסורת אבותיהם: חרטי עץ, סנדלרים, חייטים התופרים את הג'לאבות לנשים ולגברים. יש גם חנויות יותר גדולות ואפילו מפוארות: חנות כזאת היא של רוקע וצורף זהב שהחנות עברה לו מאביו ומסבו לפניו, וכך גם המקצוע. הוא מתפאר בכך שאביו למד את המקצוע מהצורפים היהודים, ולראייה מראה צלחות עם ריקועי מגן דוד, מנורות, חנוכיות ועוד חפצים המעוצבים עם סמלים יהודיים. חפצים עם סמלים יהודיים מצויים כמעט בכל חנות, וזוהי סחורה מצויינת, עוברת לסוחר, בעיקר אם היא מלווה בסיפורים על הקשרים הטובים שהיו לבעל החנות עם היהודים, ובעיקר אם הקונים הם יהודים מישראל או מאמריקה.

* הזאוויה של מוּלָאי אִדריס השני: (הפירוש המילולי: זוית, מסגד קטן).  עד לכניסת הצרפתים לעיר בשנת 1912, נוצרים, יהודים וחמורים לא הורשו לעבור מעבר למבנה הקבר של מוּלָאי אִדריס השני, המוגבל היום על ידי קורת עץ שמציינת את התחום המקודש. בתחום זה יכול כל מוסלמי לבקש מקלט מרדיפה או ממעצר. כיום מותר ללא-מוסלמים לעקוף את הזאוויה מבחוץ ולהציץ פנימה לתוך מבנה הקבר של מוּלָאי אִדריס השני. מימין לקורת העץ, לאורך סמטה צרה, מגיעים אל הכניסה המיועדת לנשים, ובקרבת מקום נמצאת עוד סמטה המלאה דוכנים לממכר נרות, כלי כסף ותשמישי קדושה לבאים להשתטח על הקבר. כשמסתכלים פנימה דרך הפתח, רואים את קברו של מוּלָאי אִדריס השני, בעל תקרת העץ המגולפת, ואת שלל השעונים שהביאו סוחרים עשירים ממסעותיהם באירופה כמתנה לסוּלְטָאן. נשים רבות פוקדות את הקבר ומדליקות בו נרות, ואנשים מכל שורות העם באים לשם לחלוק כבוד לצאצאו של הנביא מוחמד. מחוץ למבנה, בצד הפונה אל הרחוב, צמוד אל הקיר תבליט נחושת מרוקע של מבנה הקבר ובו חריץ. עוברים ושבים נוהגים לעצור כאן, לתחוב את ידיהם לתוך החריץ ולבקש ברכה מהקדוש.

* פלאס אלנַג'ארין – כיכר הנגרים: מול כניסת הנשים לזאוויה, יש דרך המובילה לכיכר הציורית פלאס אלנג'אגרין, ושם נמצא "פונדוק אלנג'ארין" הגדול והמרשים שנבנה בתחילת המאה ה-18. סמוך לו מזרקה יפה, מעוטרת באריחים מזוגגים ובעץ צבוע שנבנתה במאה ה-17. בין הסמטאות היוצאות מהכיכר נמצאת סמטת הנגרים, המאופיינת בהלמות הפטישים ובריח עץ הארז הממלא את חלל האוויר. הנגרים בסמטה מייצרים בעיקר שרפרפים, שולחנות, ארונות קבורה, אפריונים לנשיאת כלות ומשטחי עץ עגולים לנשיאת חתנים, לוחות מעץ ועוד מוצרי עץ.

* סוּק אְלְחְנָּה – שוק הכופר: זהו שוק שמוכריו מתמחים בחֶנָה (על שמה נקראת הכיכר) לצביעת השיער ולציור על רגלי וידי נשים. בדרך כלל כיכר שקטה, מוצלת בעצים. על דוכנים קטנים מסודרים סממני מרפא ותבלינים, מן החי ומן הצומח, שיקויים וקמיעות המיועדים לכל צרה, מחלה, מצוקה, פורענות ואסון.

* מסגד קַיְרַאוַן: אחד המסגדים הגדולים במרוקו, הוא יכול להכיל כ-20 אלף איש הנכנסים אליו דרך 14 שערים. המסגד נבנה בין השנים 862-859 בידי פאטמה פיהארי, נערה צעירה בת קַיְרַוּאַן שבתוניסיה, שבנדיבות לבה תרמה סכום כסף נכבד מאוד לבנייתו והקדישה אותו לזכר אביה ולריבון העולם. מספרים עליה שהיתה מעורבת בכל שלבי הבנייה, היא גם שכרה מלומד שיתווה את כיוונו של המסגד בדיוק נמרץ כלפי מכה ודאגה לכך שחומרי הבנייה יהיו באיכות גבוהה.

בשנת 933 היה עדיין המסגד ריבוע פשוט של 36X32 מטרים, אך בשנת 956 נבנה המִינָרֶט שחזותו צנועה וכך נשארה עד עצם היום הזה. את הרחבתו הראשונה זוקפים לזכותו של הח'ליפה של קורדובה, עבד אלרחמן השלישי, ובסוף המאה ה- 13 הגיע לממדיו הנוכחים. כבר בראשיתו היה המסגד למרכז תרבותי ורוחני ושימש גם כאוניברסיטה ללימודי דת וקוראן, אך עד מהרה גלשו הלימודים גם לתחומים אחרים. מלומדים מתחומי הרפואה, הפילוסופיה והמדע הרצו בהפסקות שבין שעות התפילה בפני סטודנטים. מלומדים רבים צמחו כאן, ביניהם ההיסטוריון והנוסע הנודע אבן חַ'לדוּן, בן המאה ה-15. כיום נמצאת האוניברסיטה בעיר החדשה במבנה מודרני מרווח והיא אחת הטובות בעולם האסלאם כולו, ואילו מסגד קַיְרַאוַן משמש כמסגד בלבד.

==============

האדריכלות במרוקו

את האדריכלות במרוקו מחלקים לארבע קבוצות:

אדריכלות דתית – כוללת מסגדים, מִינַרֶטים, בתי כנסת, מַדְרָסוֹת, קברי קדושים ומצבות קברים.

אדריכלות עירונית – כוללת את המֶדִינָה (הגרעין הקדום) המוקפת חומה, והמְלָאח – הגטו היהודי.

אדריכלות כפרית – כוללת את הבית הכפרי הטיפוסי, את הקַצְר (מבצר, טירה) ואת הקַצְבָּה, שהיא מכלול של כמה קֻצָאר (קַצר ברבים, טירות, מבצרים).

אדריכלות נוודית – כוללת את האוהל, מערות וכפרי רועים.

 

אדריכלות דתית

המסגד הוא המבנה החשוב ביותר באדריכלות הדתית המוסלמית. סגנון המסגד המרוקני ובמיוחד המִינַרֶט (מנארה, צריח התפילה)  הושפע מן המסגד של קַיְרַוּאַן שבתוניסיה, שבנה האמיר אברהים אבן אלאַגלִבּ בין השנים 862-859. זה היה המסגד הראשון שנבנה בצפון אפריקה, על פי הסגנון האנדלוסי, שחדר עם קליטת משפחות שגורשו על ידי בית אֻמיה בשנת 818 לספירה. לפניו נבנה המִינַרֶט בקורדובה שבספרד בשנת 785.

מסגדים במרוקו

צריחי המסגדים במערב, מרוקו וספרד, הם מרובעים ומגושמים משהו, להבדיל מן הצריחים במזרח שהם עגולים, דקים ומעודנים. קשה לדעת היכן התפתח הסגנון הזה קודם, בצפון אפריקה או בספרד, אבל ברור שיש השפעת גומלין חזקה ביניהם, משום שהצריחים וגם המסגדים עצמם דומים מאוד, למעשה זהים בסגנונם במרוקו ובספרד, ושונים לחלוטין מן המסגדים והצריחים במזרח. לכל מסגד או בית ספר דתי במרוקו יש צריח. הצריחים תמיד מרובעים ומגושמים. בראש כל צריח שלושה כדורים, גדול, בינוני וקטן. לעתים רחוקות מתנוסס סמל הסהר מעל שלושת הכדורים. על כל הצריחים, לצד הכדורים, יש מתקן מתכת להנפת דגל. הדגל מיועד להודיע לחרשים על התפילות. ביום שישי מונף דגל שחור בתור קריאה לתפילה. בשעת התפילה עצמה מונף דגל לבן. תורן הדגלים פונה לעבר מכה.

====================

המסגד בעיר פַאס הנו דוגמה מובהקת לסגנון זה: אולם התפילה בנוי מעברים שיוצרים שורות של עמודים הניצבים לאורך המבנה מקיר אל קיר ותומכים בתקרה. העמודים, כמו הקירות והתקרה, נטולי כל קישוט ובין עמוד לעמוד נמתחת קשת דמויות פרסת סוס. על הקירות נשען גג משולש, מרועף ברעפים מזוגגים בציפוי ירוק.

החצר האורכית הצמודה למעברים פתוחה במרכזה ומשני צידיה חדרי לימוד ואגני טוהרה מקורים. המִינַרֶט המרובע שאב את סגנונו ממסגדי דמשק שהיתה בירת האֻמיים. שערי הכניסה למסגד מקושתים גם הם בצורת פרסה ומעוטרים בקשתות, שבהן ניכרת עבודה עדינה ויוצאת דופן של נטפי גבס, ואילו הדלתות והמשקופים בנויים עץ ארז מגולף. הדוכן (מִנבַּר) שעליו עומד הדרשן (חַ'טיבּ) עשוי גם הוא עץ ארז מגולף בצורות גיאומטריות שבהן משולבים צורות אצטרובלים.

=================

המִינַרֶטים במרוקו מרובעים בדרך כלל, אך יש גם יוצאי דופן, מצולעים או עגולים. הם בנויים מאבן או מלבנים שרופות. הם מעוטרים בקשתות פרסה ובעיטורים דמויי פרח האירוס. קצה המגדל מוקף מעקה בנוי שיניות ועליו מונחת קובייה מקורה בכיפה. בראש המִינַרֶט בוהקים  שלושה כדורי מתכת מוזהבים: הכדור התחתון, הגדול ביותר, מלא באדמה, שממנה באים ואליה חוזרים; הכדור האמצעי, הבינוני, מלא בקמח המסמל את קיום האדם ובא להסביר כי ללא קמח אין חיים; הכדור השלישי והוא הקטן והעליון, מלא במלח כאחד היסודות לקיום האדם, והוא בא להזכיר לנו שהמלח הוא תבלין המוסיף טעם לחיים. בתוך המגדל יש גרם מדרגות לולייני שבו עולה המֻאַדִ'ן (המואזין) אל המרפסת הצרה המקיפה את הקובייה, וממנה הוא קורא אל קהל המאמינים. (היום מתקיים כל הטקס הזה על ידי מיקרופון ומגבר, והמאזין אינו עולה עוד אל הצריח). חלק מן המִינַרֶטים מצופים באריחים בגווני ירוק, כחול ואדום. ליד שלושת הכדורים נמצא מעין תורן קטן בצורת זווית המכוונת אל מכה. התורן שימש (ועדיין משמש לעתים) להנפת דגל בזמן הקריאה לתפילה, כדי שגם החרשים ידעו מתי הגיעה שעת התפילה.

======================

* מוזיאון דאר בַּטחה: מוזיאון מרשים לאומנויות מרוקאיות, שמוצגים בו ספרי קוראן, כלי-נשק, שטיחים, תכשיטי כסף, בגדים מסורתיים ללבוש יומיומי, לחתונה ועוד. פתוח כל השבוע פרט ליום שלישי. הכניסה בתשלום.

* מסעדת אלפאסייה: מסעדה מעוצבת ומסורתית בפאס אלבאלי. נוסף לארוחה מרוקאית מסורתית הם מציעים גם מופעי פולקלור: רקדניות בטן, רקדנים טוארגים, עושי להטים בכובעים ושאר גימיקים, הכל בליווי תזמורת קטנה המנגנת על כלים מסורתיים.

פאס אְלְגְ'דִיד – פאס החדשה: הכוונה לא לפאס המודרנית אשר נבנתה בידי הצרפתים, אלא לפאס המוקפת חומה, שנבנתה במאה ה-13 על ידי שושלת המָרִינִים. גם המְלָאח כלול בתוכה.

תחילת בנייתה בשנת 1273, תחת שלטונו של הסוּלְטָאן אבו יוסוּף יעקוּב. היא נבנתה במהירות יחסית ובנייתה הסתיימה בתוך שלוש שנים. בעבודה עסקו עבדים נוצרים מספרד והמימון בא ממסים שנגבו מתעשיית שמן הזית בחבל מֶכְּנָאס ומהמסים שהוטלו על יהודי העיר.

פאס החדשה שונה באופייה מאחותה העתיקה, היא תוכננה ונבנתה לשמש כמרכז אדמיניסטרטיבי ולכן היא משופעת בארמונות, במסגדים, בבנייני מנהלה ובמתקנים צבאים.

פאס החדשה פרחה ושגשגה תחת שלטונם של המָרִינִים והוַּטָאסִים, אך הידרדרה בימי הסַעָדִים והגיעה לשפל המדרגה בתקופת שלטונו הארוכה של מוּלָאי אִסמעיל, שבחר במֶכְּנָאס כבירה. היא החלה להתאושש רק במאה ה-19 עם איחודה עם פאס העתיקה.

 

* ארמון המלך (דאר אלמח'זן): הארמון הוא אחד המכלולים הגדולים והעשירים במרוקו. סביבו משתרעים גנים רחבים ובהם ביתנים ואגפי אירוח רבים. אף שליט לא רצה לגור בארמון שבנה קודמו, אלא בנה לו ארמון משלו. כך גדל המכלול במשך 700 שנה והגיע לממדיו העצומים התופסים כיום כמעט יותר ממחצית שטחה של פאס אלג'דיד. הארמון הנוכחי נבנה בשנת 1880 ושופץ לאחרונה. הוא מוקף בחומה ובה שבעה שערים (מוטיב המספר שבע דומיננטי הן בעולם היהודי והן בעולם האסלאם מטעמים מסורתיים והיסטוריים שונים. באסלאם מדובר על שבעה רקיעים שאליהם עלה מוחמד כדי להביא את הקוראן למאמיניו, מסורת מאוחרת). בחזית מדרום רחבת שיש. בעבר היה השטח שייך ליהודים וניצב במקום בית הספר היהודי אליאנס, שאדמתו נרכשה על ידי המלך. הכניסה לארמון אסורה למבקרים, אך מומלץ לבקר ברחבת ארמון המלך, ולחזות בעיטורי הקירות והדלתות העשויות מעץ ומברונזה. בגן הגדול משולבים עצי הדר, שיחי נוי ופרחים עונתיים. הארמון המלכותי משתרע על שטח של כ-800 דונם והוא סגור לציבור. מזרחה לארמון, צמוד לחומותיו, נמצא המלאח היהודי.

*המלאח היהודי: (מהמילה מלח – Salt, ויש טוענים שמסחר המלח היה מונופול יהודי) הוא הרובע היהודי של פאס. לאחר גירוש היהודים מספרד, בסוף המאה ה-15, נהרו יהודים רבים לפאס. זהו המתחם היהודי הראשון שהוקם במרוקו, והמקום הפך לאחד ממרכזי התרבות היהודית. בקומת הקרקע מוקמו החנויות ששימשו לפרנסתם, ומעל לחנויות – המגורים. במלאח נמצא בית הכנסת על שם אבן דנאן אשר עומד על תילו כ-600 שנה. בית הכנסת שמור להפליא והעסאס (השומר) המוסלמי מפקח עליו בקפידה רבה, וגם אינו שוכח להזכיר לתרום כסף לצדקה. אפשר לרדת במדרגות תלולות ושחוקות מרוב שנים אל מקוה הטהרה הנמצא במערה מתחת לבית הכנסת.

================

ר' יצחק אַלְפַאסִי (1013 – 1103)

ר' יצחק אַלְפַאסִי, נודע בכינוי  הרִי"ף – ראשי תיבות של ר' יצחק פַאסִי, בנו של ר' יעקב הכהן (תאריך הולדתו של הַרִי"ף  אינו ודאי). לדברי הראב"ד (ר' אברהם בן דוד, טולדו, המאה ה-12), הוא נפטר בשנת תתס"ג בהיותו בן תשעים שנה. הוא היה מגדולי חכמי ההלכה בימי הביניים. הוא נולד בכפר קלעת חמאד שבאלג'יריה, ועל כן הוא כונה לעתים "הקלעי". העדה היהודית בקלעת חמאד הקימה בית מדרש ע"מ שיתחנך בו תלמיד בשיעור קומתו של הַרִי"ף. מאוחר יותר (אין יודעים במדויק את התאריך) הוא למד תורה בבית המדרש בקַיְרַוּאַן שבתוניסיה והיה מהתלמידים המצטיינים של ר' נסים בן יעקב ורבינו חַנַנְאֵל בֵּן חוּשִׁיאֵל, שראו בו יורשם הרוחני, ובספר ההלכות שלו ניכרת השפעתם של שני החכמים מקַיְרַוּאַן.

הַרִי"ף ישב על כס הרבנות בפַאס עד שנת 1088 והוא בן שבעים וחמש שנה. בעת הזו קמו עליו שונאים והוציאו את דיברתו רעה באוזני השלטונות עד שנאלץ לברוח לספרד ולבקש שם מקלט. תחילה הגיע לקורדובה, שם התקבל בשמחה על ידי התושבים והוזמן על ידם לשבת בעירם, אך שניים מחשובי החכמים בספרד, ר' יצחק אלביליה ור' יצחק אבן גיאת לא קידמו את פניו בסבר פנים יפות, וזאת מחשש (כנראה) שהתלמידים ילמדו מעתה רק בספרו "ספר ההלכות" ולא יוסיפו ללמוד בספרי התלמוד – הבבלי והירושלמי. לאחר שהייה של מספר חודשים בקורדובה עבר לאליסנה (לוסֶנה), עיר בדרום ספרד, שהיתה מרכז ללימוד התלמוד ונודעה בעיקר בתלמידי החכמים שבה. גם כאן לא שבע נחת בשל קנאת סופרים ומחלוקות שנתעוררו בינו לבין ר' יצחק בן אלבאליה ור' יצחק אבן גיאת. מחלוקות אלו, שהחלו עם הוצאת "ספר ההלכות" של הַרִי"ף נמשכו זמן רב עד מותם של שני החכמים הספרדים. רק לאחר פטירתו של ר' יצחק אבן גיאת, עלה הַרִי"ף לשבת על כיסא הרבנות של קהילת לוסֶנה עד יום מותו.

הַרִי"ף נחשב לגדול חכמי ההלכה בספרד, על אף שהחוקר חיים זאב הירשברג מציין שיש לראות את הַרִי"ף  כאיש המַגְרִבּ ולא חכם מחכמי ספרד. אמנם, מסיבות שהזמן והמקום הולידם, נתפרסם הַרִי"ף בעיקר בזכות מעריציו ותלמידיו בספרד ובגלל השפעותיו שנודעו להלכותיו בספרד.

הַרִי"ף מילא תפקיד חשוב בהעברת מרכז לימוד התורה מבבל במזרח לספרד במערב. יצירתו העיקרית היא "ספר ההלכות" הידוע כ"אַלְפאַסִי", שנכתב בחלקו בערבית. הרבא"ד תיאר ספר זה, שהוא קיצור הספרות התלמודית, כ"תלמוד קטן". ספר זה, שהודפס לראשונה בשנת 1509, נחשב לאחד מספרי היסוד בספרות הפוסקים, אשר מקיף את שלושת סדרי התלמוד המקובלים גם בזמננו: מועד, נשים ונזיקין. ספר "הלכות הַרִי"ף" מקיף כ"ד מסכתות.

ר' יהודה הלוי קונן עליו לאחר פטירתו והרבא"ד ראה אותו כגדול חמשת היצחקים שקמו בדור ההוא בספרד, והוא מסיים את תיאור חייו במלים: "והעמיד תלמידים הרבה ויצא טבעו בכל עולם וחיבר הלכות כמו תלמוד קטן, ומימות רב האיי לא נמצא כמוהו בחכמה".

=====================

* בית העלמין היהודי: בית הקברות היהודי שוכן בפאה הדרומית של המְלָאח והוא מוקף חומה שליש מהקפו. מרחבת הארמון יורדים מזרחה וחוצים את הרחוב ובמהלך של שלוש דקות הליכה משם נמצא שער בית הקברות היהודי, שער  ברזל שחור ועליו כתוב: "בית החיים". בשער יושב דרך קבע עְסָאס – שומר בית הקברות. השביל העליון חולף על פני קבריהם של ר' יהודה בן עטאר, ר' וידאל הצרפתי ולאלא סוּלִיכָּה שסיפור חייהם ופועלם ממחישים היסטורית את חיי היהודים בפַאס. משטח בית הקברות יש תצפית נהדרת על המְלָאח ועל רבעיו הדרומיים. רוב הקברים בנויים בצורת חצי חבית (קברים חביתיים), או קברים בצורת אוהל, וכולם מסוידים לבן. ציון הקבר חקוק על לוח שיש קטן או גדול, מוטבע בתוך שקע שבקבר. בדופנות קבר החבית יש בדרך כלל גומחה קטנה להצבת נרות.

בית הקברות

אין יודעים בוודאות היכן היה בית הקברות העתיק של פאס בימים בהם ישבו יהודי "פאס אְלְבָּאלִי",  פַאס העתיקה, ב"פונדוק אליהוד" (פונדק היהודים). כל שידוע הוא, שכאשר עברו היהודים בשנת 1438 מ"פַאס אְלְבָּאלִי" למְלָאח, הם קברו את מתיהם בבית הקברות שהיה במקום שבו שוכן כיום הארמון המלכותי החדש, ולשם גם העבירו את עצמות המתים שהיו קבורים בבית הקברות העתיק. עם בנייתו של הארמון החדש בשנת 1880 בימי הסֻלְטָאן מוּלָאי חסן, הוא ציווה על היהודים להעביר את מתיהם ולקבור אותם בשוליו הדרומיים של המְלָאח מעל ואדי זיתון. זו הסיבה לכך שעל ציוני הקברים יש כתובות כגון "נתגלגלו עצמותיו", ואלה מצויות בעיקר בחלקות הקבר הראשונות, הסמוכות לשער בית הקברות. כזה היה גודל עצמותיו של הצדיק ר' יהודה בן עטאר, שעל מצבתו חקוקה בקשת מחילה נרגשת של חברת "גומלי חסדים", על שגלגלו את עצמותיו בפעם השלישית, דהיינו, מבית הקברות העתיק לזה שהיה בשטח שבו מצוי היום הארמון, ומשם לבית הקברות של בית העלמין היהודי.

"בית החיים" הוא עדות אילמת לאחת הקהילות העתיקות והמפוארות במרוקו. כאשר עומדים מול הקברים הלבנים אוחזת במבקרים התרגשות בזמן ששומעים את סיפור התגלגלותם של הקברים בבית העלמין הנוכחי, שהוא מקום מנוחתם השלישי. במתחם בית העלמין מוצב מוזיאון יהודי פאס ובו מוצגים פריטים ותמונות המתארים את עברה המפואר של קהילת יהודי פאס.

==================

לאלא סוּליכּה (1817- 1834)

לאלא (הגבירה) סוּליכּה היא סוֹל חַתשוּאֵל, אשר נולדה בטנג'יר בשנת 1817 ומתה על קידוש השם בשנת צדק"ת (תקצ"ד, 1834). היא נקראת לרוב סוֹל הצדיקה והיא הקדושה המפורסמת ביותר בין יהודי מרוקו, אך גם המוסלמים העריצו אותה. סיפור מותה על קידוש השם נפוץ ביותר בין יהודי מרוקו בגירסאות שונות. האירוע פורסם לראשונה בשנת 1837 בספרדית על ידי E.M. Romero, תורגם לאנגלית ופורסם בשנת 1839.

העובדות ההיסטוריות קשורות לשנת 1834, כשהיתה בת 17. לאחר שסירבה להינשא למוסלמי נגזר דינה על  ידי המלך מוּלאי עַבּד אַלרַחמַן שהעמיד בפניה שתי אפשרויות, לקבל את הדין, להינשא למוסלמי ולהתאסלם, או להיות מוצאת להורג בעריפת ראשה. היא השיבה לו שיהודייה נולדה ויהודייה תמות, וכך הוצאה להורג.

אחת מהגרסאות מספרת שפעם נכנסה סוליכה לשכנתה לביקור ופטפוט יומי. לפתע ראה אותה השכן המוסלמי שהסתחרר מיופיה וביקש לשאתה לאישה לאחר שתתאסלם. סוליכה סירבה לחיזוריו והמחזר הלך והתלונן אצל המושל כי סוליכה היא מוסלמית כופרת. על פי דין האסלאם כפירה דינה מות. ראשי הקהילה השתדלו אצל המושל, ולאחר תחינות רבות הועברה לארמון המושל בפאס, אך שם הועלתה על המוקד. גרסה אחרת טוענת שההוצאה להורג התבצעה באמצעות קשירת שערות ראשה לזנבו של סוס וגרירתה בחוצות פאס. סוליכה שידעה את גזר הדין, תפרה את בגדיה לעורה, כדי לא להיחשף בפני הצופים במחזה. עוד מספרים שיהודי פאס פיזרו מטבעות כסף על האדמה כדי לגרום למוסלמים לרוץ ולאסוף את המטבעות ולא יתבוננו בגופה הנקרע לגזרים של סוליכה. היהודים ניצלו עובדה זו, חטפו את הגופה והביאו אתה לקבר ישראל בבית החיים של פַאס. קברה מהווה אתר חשוב לעלייה לרגל. על מותה חוברו קינות רבות ודמותה היתה לאגדה.

=================

לַה וִויל נוּבֶל- העיר המודרנית: זוהי עיר מודרנית וחדשה שתוכננה ונבנתה על ידי הצרפתים והיא משמשת מרכז מסחרי ועסקי הכולל בתוכה: בתי מלון, בנקים ומסעדות רבות פזורים במרחביה.

מעיינות מולאי יעקוּבּ – מעיינות מים מרפאים אדם

אתר מעיינות גופרית שמשמשים למרפא. חום המים מגיע עד 54 מעלות צלזיוס. מקור המים הוא בחמישה מעיינות הנובעים מעומק של 1500 מטר. אלפים נוהרים לטבול בבריכות ובבתי המרחץ שבאתר. המקום מפורסם בזכות סגולותיו הרפואיות. יש בו שילוב ייחודי של גופרית, סודיום, קלציום ומגנזיום. בשנים האחרונות הושקעו מאמצים למשוך למקום תיירים בנוסף לתושבי מרוקו עצמה.

המקום נמצא כ- 25 ק"מ צפונית מערבית לעיר פאס. מגיעים למקום כדי להירפא ממחלות עור ומדלקות פרקים. האתר נקרא על שם אדון המעיינות מולאי יעקוּבּ, הנחשב קדוש בעיני המוסלמים והיהודים.

לפי המסורת, לכל מעיין יש סגולות ריפוי לחולי אחר:

עין אלדרסה (Ain alDersa) – מרפא שיניים.

עין אלעינין (Ain alAinin) – מרפא עיניים.

עין אלריאה (Ain alria) – מרפא ריאות.

עין אללודנין (Ain alLodnin) – מרפא אוזניים.

עין אלאגראת (Ain alAgraat) – מרפא נשים עקרות. נקרא גם עין לאלה על שם הקדושה הקבורה לא הרחק מהמעיין.

במעיין המרכזי באתר מטפלים בכאבי פרקים וראומטיזם. מרכז טיפולים חדש נבנה במימון סעודי ובשיתוף פעולה של מרוקו וצרפת. המקום מנוהל מקצועית על ידי חברה צרפתית.

 

2. הפיל והשאלה היהודית

בנו של אִדריס הראשון, שנולד לאחר מות אביו, הוא אִדריס השני, ייסד בראשית המאה התשיעית את העיר פאס, שבה ובסביבותיה נאחזו לאחר זמן יהודים, כפי שלומדים אנו מתוך מקורות שונים. מקור אחד מוסר כי עם המשפחות המוסלמיות שהגיעו מאַנדַלוּס כדי להתיישב בפאס שנים מספר לאחר היווסדה, באו גם יהודים, שחוייבו לשלם מס גולגולת שנתי בסך 30 אלף דינרים. לפי מספר זה יש להניח כי שיעור הגברים המבוגרים, רק אלה היו חייבים במס, הגיע לפחות ל15 אלף ומכאן שכלל האוכלוסייה היהודית הגיד לכדי 45 אלף, לפי חישוב זהיר ביותר. אבל לא ייתכן כי יהודים במספר כזה הגיעו מספרד, כנגד 800 משפחות מוסלמיות, כלומר כששת אלפים נפש, שבאו אז לפי אותם המקורות מספרד. יש להניח כי סך המס, אם נכון הוא, הוטל על כל היהודים שישבו אז בממלכת בית אִדריס. מכל מקום, יש האומרים שבמאה ה-11 היתה פאס ברובה יהודים.

על חשיבות מעמדם והשפעתם של היהודים יעיד הסיפור הבא, בין אמת הוא או בדייה: מעשה באמיר יחיא האִדריסי (בשנות ה-60 של המאה התשיעית), שנפשו חשקה בעלמה יהודייה יפהפייה והא ביקש לשאתה לאישה. משהפציר בה ולא נענתה, חדר לבית ואנסה במרחץ. לשמע הנבלה התקהלו מוסלמים ויהודים בראשותו של שיח' מוסלמי, רדפו אחרי האמיר, שהסתתר באחת השכונות, והרגוהו. אלמנתו של האמיר נאלצה להזעיק את אביה, מושל ההר, כדי להשקיט בכוח את סערת הרוחות. היסטוריון צרפתי בן זמננו מעיר, כי מאורע זה מרמז עד כמה מעורים היו היהודים בחיי הארץ ומקורבים לשכניהם המוסלמים, וכן הוא מעיד על המעמד המכובד של האישה בחברה שהיתה בֶּרבֶּרית בעיקרה.

====================

אַהל אַלדִ'מה – הד'ימים – בני החסות

את הבסיס המשפטי, חברתי, כלכלי ותרבותי להתייחסות המוסלמים כלפי בני החסות, הלוא הם היהודים והנוצרים, קבע כבר מוחמד בשנות בשלושים של המאה השביעית. מעמדם המשפטי של בני החסות במדינה המוסלמית, החל להתגבש בצורה יותר מפורטת על ידי הח'ליפה השני עֻמר אִבּן אַלחַ'טאבּ, הכובש הגדול, יורשו של הנביא מוחמד, המכונה "עֻמר הראשון" , "עֻמר הגדול " וגם "עֻמר הכובש", ששלט בין השנים 644-634, בתקופת אלראשידוּן (ארבעת הח'ליפים ישרי הדרך 661-632) . אמנם יש חילוקי דעות בין חוקרים, אם היה זה עֻמר הראשון או עֻמר השני מבית אומיה, אך בכל אופן במאה השביעית. על פי תקנות המדינה המוסלמית יכלו הנוצרים והיהודים לשמור על דתם ועל נכסיהם, אך היו חייבים במסים שונים שמהם היה פטור המוסלמי. כך, למשל, היו בני החסות חייבים במס גולגולת, ג'זיה, ובמס מקרקעין, ח'ראג', והשתתפו לעתים גם בעול החזקת הצבא.

באופן עקרוני נועד מס הג'זיה להבטיח את ביטחונם של בני החסות (יהודים ונוצרים). סכום המס עמד על דינר זהב לגבר בריא בגופו ובנפשו, המסוגל לעבוד. ילדים, נשים, זקנים וחולים שלא היה בכוחם לעבוד, היו פטורים מתשלום מס זה. אנשי ההלכה המוסלמים לא הסתפקו בהטלת מס הג'זיה, אלא קבעו שגבייתו תיעשה תוך כדי השפלה פיזית כגון מכה על הראש או סטירה לשם הדגשת נחיתותם של בני החסות לעומת אדוני הארץ המוסלמים.

מזכרונותיו של יעקב (אבויה) אלפאסי, יליד אזמור:

מנהג זה השתרש עד כדי כך, שבשנות ה-60 של המאה ה-20 בעיירה אַזֵמוּר, נהגו ילדים מוסלמים להכות על ראשם של ילדים יהודים במכה על הראש הנקראת קְדִיחָה. וכך בוצעה  הקְדִיחָה: הילד הערבי היה משלב אצבעות ידיו והיה מכה על ראש היהודי כך שכפות הידיים השמיעו מחיאת כף, זכר לימים עברו, כאשר בני החסות היו  עוברים את הטקס המשפיל של גביית מס הגולגולת. מעדויות מפי יהודי קהילת אַזֵמּוּר, מס הג'זיה לא עמד במבחן המציאות לאורך זמן והפטורים ממס שנקבעו עוד במאה השביעית, שונו לעתים על ידי השליטים השונים שהתחלפו והמס שולם על ידי כלל הקהילה חוץ מילדים וזקנים בלבד. גבייתו היתה באחריות ועד הקהילה (העדויות הן מסוף המאה ה-19 והמאה ה-20).  בקהילת אַזֵמּוּר היה מגוון של פרנסים וביניהם היו גם עניים ומחוסרי עבודה, בנוסף למצוקה הקשה שהיתה בקהילה בתקופות שונות. מתוך ראייה סוציאלית הנהיגה הקהילה היהודית שיטה מיוחדת שפעלה ע"פ עיקרון 4:2:1, כלומר, העשיר שילם פי שניים מהבינוני והבינוני שילם פי שניים מן העני. עיקרון זה היה מבוסס על השיטה שנהגה בראשית האסלאם, במאה השביעית, על פיה היה מס הגולגולת מס פרוגרסיבי: העשירים שילמו ארבעה דינרים בשנה, המעמד הבינוני, שני דינרים והעניים – דינר אחד.

תנאי עֻמַר:

מערכת הגבלות שהוטלו על היהודים והנוצרים בארצות האסלאם, מיוחסות כאמור לח'ליפה עֻמר אבן אלחַ'טאבּ ונועדה להבדיל בין המוסלמים לבין הכופרים ולתת כבוד למוסלמים, אך יחד עם זאת להשפיל את היהודים והנוצרים. מערכת הגבלות זו נגעה ברוב תחומי החיים.

א. תשלום מסים, ובעיקר מס הגולגולת.

ב. הגבלות כלכליות: אסור לבן חסות למלא תפקידים בכירים במערכת השלטונית והצבאית, בעיקר בכל הנוגע לרפואה וכספים. הגבלה זו מעולם לא נאכפה וההיפך הוא הנכון.

ג. הגבלות חברתיות ותרבותיות, המיועדות בעיקר להתבדלות ולהשפלה:

1. אסור לבן חסות לגעת בקוראן או לקרוא בו, כדי שלא לסלף את תוכנו או ללעוג להוראותיו.
2. אין להלעיז על הנביא מוחמד או לענות בו דבר שקר.
3. אין לדבר על הדת המוסלמית בכללותה, מתוך יחס של וזלזול.
4. הנישואין בין מוסלמי ליהודיה (לאחר אסלומה) מותרים, אך נאסר על בן חסות לשאת אישה מוסלמית.
5. לא ינסה בן חסות להדיח מוסלמי מדתו ומאמונותיו.
6. אסור לבן חסות לסייע לאויבי האסלאם.
7. בן החסות היהודי חייב היה לחגור אבנט (זונאר) ולקשור לזרועו פיסת אריג (גיאר) בצבע צהוב, בעוד שהנוצרי חגר אבנט וקשר לזרועו פיסת אריג בצבע כחול.
8. לעולם לא יבנה בן החסות בית כנסת או כנסיה בגובה רב יותר מאשר המסגד.
9. בני החסות, לעולם לא יעשו פומבי לפולחנם ולא ישמיעו בפומבי את צלצול פעמוניהם, או את תקיעת שופרותיהם.
10. את מתיהם יקברו בני החסות בצנעה ולא יספידו אותם בפומבי.
11. בני החסות, לעולם לא ישתו שיכר בפומבי והנוצרים לא יציגו לראווה את צלביהם, פסליהם או… חזיריהם.
12. נאסר על בן החסות להחזיק בבעלותו סוס, שהוא בעל חי אציל וכלי מלחמה, ועליו להסתפק בפרדה או בחמור.

לא בכל התקופות ולא כל השליטים הקפידו על אכיפת תקנות חמורות אלה. במרבית המקרים הסתפקו השליטים במילוי כמה חובות, כדי להבליט בכך את מעמדם הנחות של בני בחסות, אך בכל מקרה, במדינה המוסלמית היתה שבועתו של בן החסות פחות אמינה מזו של המאמין ועל כן גם הוכחות חפותו היתה קשה יותר. תקנות אלו שהותקנו הן לגבי היהודים והן לגבי הנוצרים היו בתוקף במרוקו לאחר שלטונו של מולאי אִדריס הראשון (793-789), וכמעט אך ורק לגבי היהודים לאחר השמדת הנוצרים בכל צפון אפריקה, והדִִ'מִי נהפך לשם נרדף ליהודי בלבד. תנאי עֻמַר בוטלו עם קבלת עצמאות מרוקו בשנת 1956.

========================

קרדיט:

ערכים וצילומים מהויקיפדיה

מסע אחר

יעקב אלפסי (אבויה)